עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > יהושע
תרביץ


תקציר
חלק זה של המאמר מתאר את הגישות השונות הקיימות במחקר בשאלת דמותו של יהושע בן נון, ומסביר מדוע יש צורך בבחינה מחודשת של סוגיה זו על ידי זיהוי היסודות העתיקים שבספר יהושע.



יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : מבוא
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


יהושע בן נון הוא הדמות המרכזית בסיפור על כיבוש כנען וההתנחלות בה, לפי הספר המקראי שנקרא על שמו; וכן הוא אישיות נכבדה, אף כי שנייה במעלה, בסיפורי ההתגלות בסיני והמסעות במדבר, שבהם הוא מופיע כמצביא במלחמת עמלק,1 כאחד האנשים התרים את הארץ,2 כמשרתו של משה3 וכמיועד למלא את מקומו בהנהגת ישראל.4 משום כך תפס המחקר החדש את אישיותו של יהושע כפועל יוצא מן ההשקפות או המסקנות על אודות מאורעות אלה. מי שעיקר התיאור המקראי על תחילת האמונה בה' ועל כיבוש הארץ נאמן עליו – ממילא מקובל עליו גם שרטוט דמותו של יהושע במקור המשנה-תורתי, השליט בספר יהושע הנוכחי.5 לעומת זאת מי שמבטל את ערכו ההיסטורי של תיאור זה פונה לאינטרפרטציה אחרת, ממעיטה, של דמותו של יהושע. כך צמחו התאוריות בדבר יהושע כדמות מיתית,6 גיבור אפונימי,7 גיבור (מייסד?) של פולחן,8 גיבור ומנהיג של שבט אפרים9 או מנהיג של גל של כובשי הארץ המכונים לחלופין בני רחל או בני יוסף10 – הכול לפי השחזור המוצע של מהלך הכיבוש או ההתנחלות של ישראל בארצו.

ולפי שתחילת האמונה בה' ופרשת כיבוש הארץ כה לוטות בערפל, היו שניסו לפתור את שאלת אישיותו ההיסטורית של יהושע גם בדרך אחרת – על ידי חתירה אחורנית מן המציאות המדינית-הדתית של תקופת השופטים. לפי השערה נפוצה, מציאות זו הייתה האמפיקטיוניה, ברית של שנים עשר שבטים שהתאחדו בפולחן ה' במקדש מרכזי אחד, קיבלו ממנו משפט אחד ויצאו למבצעי מלחמה משותפים.11 צורת ארגון זו, ככל שהתאימה למצבם החברתי של שבטי ישראל לאחר כניסתם לארץ, ניתן לחפש לה דמות מייסד. והיו שזיהו את מייסד הברית הזאת ביהושע בן נון, שלפי המסופר כינס את שבטי ישראל למקדש בשכם, כרת עמם ברית, חייב אותם לעבודת ה' ושם להם חק ומשפט (יהו' כד 28-1, 31). מכאן אמרו: יהושע בן נון העמיד את ישראל על יסודות הווייתו ההיסטורית בארץ כנען.12

בין שאישיותו של יהושע תוארה כפועל יוצא מן ההשערות על תחילת אמונת ה' ומהלך כיבוש הארץ, בין שתוארה כפועל יוצא מן ההשערות על ארגונו המדיני-הדתי של ישראל בתקופת השופטים, הרי התיאור הוא בחזקת השערה בת בתה של השערה. ממילא מובן שהחקירה ההיסטורית נאלצה להסתפק באומדן תפקידו של יהושע בהתנחלות ישראל בארץ. היא לא שאפה, אף לא יכלה לשאוף, ליותר מזה: לניסיון לתאר את אישיותו מבחינת אופי הכריזמה שלו ודרך השפעתו על סביבתו. כיצד ניתן להגדיר את מעמדו ההייררכי של יהושע: מנהיג מושיע במלחמה, שופט, מחוקק, כוהן או נביא? שאלה זו כמעט לא עלתה במחקר.13

מצב זה של המחקר, ככל שהוא רחוק מלהשביע רצון, נגרם על ידי זמנם וטיבם של המקורות על כיבוש הארץ, לפחות לפי הדעה שנתגבשה על אודותם במחקר. לפי השערת התעודות בניסוחה הקלסי נצטרף סיפור הכיבוש מחמש תעודות לפחות – ס"י, ס"א, סי"א, ס"ד וס"כ – וזמן חיבורן הוא מן המאה התשיעית עד החמישית לפסה"נ.14 יוצא שהתעודה העתיקה ביותר מספרת על הכיבוש ממרחק של כ-400 שנה. לפי שיטת תולדות המסורות, שנשתלטה בדור האחרון, סיפור הכיבוש הוא חלק מן החיבור המשנה-תורתי הגדול שנתחבר במאה השישית לפסה"נ, לאחר חורבן יהודה, כלומר כ-700 שנה לאחר המאורעות הנדונים.15 התעודות עצמן לוקות בסכמטיות קיצונית, הניכרת בייחוד במקום שנשמרו גרסאות מקבילות לאותו המעשה. הנה למשל מסופר ביהו' טו 19-13 כיצד כבש כלב את חברון, ועתניאל – את דביר. אולם בשופ' א, המספר על מסע הכיבושים של שבט יהודה, לפי סכמה של חלוקת הארץ לגורלות וכיבושי כל שבט בגורלו, מיוחס כיבוש חברון לשבט יהודה (פס' 10); וביהו' י, המייחס את כל הכיבוש מקדש ברנע ועד גבעון למסע מלחמה אחד של יהושע, ניתן לו כתר הניצחון גם על שתי הערים הללו (פס' 39-36).

זאת ועוד, אפשר אמנם להניח שהתעודות לא הרצו על הכיבוש יש מאין, אלא על סמך מקורות עתיקים יותר שהיו לפניהן. אולם מה היה טיבם של מקורות אלה? כיוון שהיסטוריוגרפיה של ממש החלה מופיעה בישראל בתקופת המלוכה, הרי סיפורי הכיבוש, כמו שאר הסיפורים בספרי בראשית-שופטים, הם דברי אגדה. אכן תיאור אגדי משופע במעשי נס כבר מופיע בסיפור מעבר הירדן וכיבוש יריחו. בייחוד נשתלטה הדעה במחקר שרוב הסיפורים על כיבוש הארץ, מן השטים ועד מקדה, הם אגדות איטיולוגיות עצמאיות, כלומר אגדות המפרשות מנהגים או עצמים בתקופת המספר על ידי היתלות נאיווית באישיות מרשימה או במאורע מכריע מן העבר. איטיולוגיות כאלה ערכן ההיסטורי הוא מבוטל ואין לסמוך עליהן להכרת מהלך הכיבוש.16 אמנם תוקפה של דעה זו נתערער במשך הזמן על ידי סדרה של טענות. סיפורי הכיבוש ביהו' א-י קשורים זה לזה בקשר פנימי ואינם עומדים כל אחד בפני עצמו.17 היסוד האיטיולוגי שבסיפורים הוא לעתים משני וטפל להם.18 אין להעמיד על מישור אחד של אמינות איטיולוגיה המתארת מטמורפוזה מיתית (זחילת הנחש, חבלי הלידה של האישה) ואיטיולוגיה האחוזה במאורעות היסטוריים.19 איטיולוגיה האחוזה במאורעות היסטוריים עשויה לבדות את הקשר בין המנהג או העצם הנוכחי המוסבר למאורע העתיק שאותו היא עושה למסביר, אולם אין היא בהכרח בודה גם את המאורע העתיק עצמו.20 אכן העצם או המנהג הנוכחי והמאורע העתיק הם היסודות המניעים את האיטיולוגיה – העצם או המנהג הנוכחי יוצא מן ההווה ואין בו ערך היסטורי אלא להכרת תודעת המספר, אך המאורע העתיק יוצא מן הזיכרון החי של המאורעות, וערכו ההיסטורי קיים.21 ועם כל זאת קשה לברר בסיפורים על הכיבוש – שדווקא המפורטים שבהם, על יריחו, העי וגבעון, לא קיבלו כל אישור מן החפירות הארכאולוגיות – מה מהם הוא פרי הדמיון היוצר של האגדה ומה משמר את רישומם של מאורע היסטורי מכריע ושל אישיות היסטורית גדולה.

במאמר זה ייעשה ניסיון חדש להתגבר על הקשיים הנזכרים ולחתור להבנת דמותו של יהושע בן נון. הניסיון יהיה חדש מכמה בחינות. ראשית, תוך השתחררות מן הסכמטיות היתרה של השערת התעודות,22 אפשר יהיה להכיר גוונים ובני גוונים בתיאור דמותו של יהושע כפי שציירו אותה דורות של מספרים בעם ישראל. שנית, בשיטת תולדות המסורות ננסה לבדוק אם בדמותו של יהושע, על כל התמורות שעברו עליה במהלך הדורות, נשתמרו אי אלו קווים מתמידים, שניתן לזהות בהם את טביעת חותמה של אישיות חיונית חזקה. שלישית, החתירה לעבר אישיותו של יהושע תיעשה אחורנית, מן המאוחר אל המוקדם; ואם בסוף דרכנו נמצא מאפיינים כלשהם שאינם מסתברים מן המגמתיות של התעודות שנזהה, נסיק שמאפיינים אלה משמרים זיכרונות עתיקים על אישיותו של הגיבור הנדון.23 אשר לתחומה של החקירה, היא תיעשה ברובה בסיפורים של ספר יהושע ותניח הצדה בדרך כלל את המסופר בחומשים שמות, במדבר ודברים. זאת בהנחה שהעמדת יהושע על יד משה עשויה להיות שלב משני בתולדות המסורת, ועל כל פנים השפיעה בצורה מכרעת על שינוי דמותו של הגיבור המשני, לאחר שהוכפף לרבו הגדול ממנו.24 מבחינה זו, של תולדות המסורת, קולעת אמרתם של חז"ל: 'פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה'.25 בתורה הפך יהושע לבבואה חיוורת לדמותו של משה.

לחלקים נוספים של המאמר:
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית (חלק זה)
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : א
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ב
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ג
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ד
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ה
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ו
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ז
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ח

הערות שוליים:

  1. שמ' יז 16-8.
  2. במ' יג 8, 16; יד 6, 30, 38.
  3. שמ' כד 13; לב 17; לג 11; במ' יא 28.
  4. במ' כז 23-12; דב' א 38; ג 21, 28; לא 8-1, 15-14, 23; לד 9.
  5. כך י' קויפמן, באחרונה בפירושו ליהושע: ספר יהושע מבואר, ירושלים תשי"ט, עמ' 67-59, בייחוד עמ' 65-64. וכן, בלשון מסויגת יותר, לגבי כישורי יהושע כמפקד: י' ידין, 'אספקטים צבאיים וארכיאולוגיים בתיאור כיבוש הארץ בספר יהושע', עיונים בספר יהושע: דיוני החוג למקרא בבית דוד בן-גוריון (פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ט), ירושלים תש"ך (ד"צ: תשל"א), עמ' 100-71; י' אפעל, 'מערכת גבעון ובעית מסע יהושע לדרום הארץ' י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל אביב תשכ"ד, עמ' 90-79.
  6. H. Winckler. Geschichte Israels in Einzeldarstellungen. II, Leipzig 1900, pp. 96-112; G. Hoelscher, Geschichte der israelitischen und juedischen Religion, Giessen 1922, pp. 38-40
  7. B. Stade, Geschichte des Volkes Israel, I. Berlin 1889. pp. 136,. 161
  8. E. Meyer, Die Israeliten und ihre Nachbarstaemme, Halle 1906, p. 476
  9. G. A. Cooke. The Book of Joshua, with Introduction and Notes (CB), Cambridge 1918, p. xxxix; מ' ויינפלד, מיהושע עד יאשיהו, ירושלים תשנ"ב, עמ' 74. נאמן סבר שאגדות על יהושע סופרו ודאי ליד קברו על ידי בני המקום, היינו בני אפרים, אבל בעצם הוא היה 'בבואה של דמות אחרת [...] דמותו של דוד'. ראו: נ' נאמן, 'פרשת "כיבוש הארץ" בספר יהושע ובמציאות ההייסטורית', הנ"ל וי' פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה; היבטים ארכיאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, ירושלים 1990, עמ' 328-327.
  10. C. Steuernagel. Das Deuteronomiym und das Buch Josua. uebersezt und erklaert (Göttinger Handkommentar zum Alten Testament), Göttingen 1923, pp. 204-207; ב' מייזלר (מזר), תולדות ארץ ישראל, תל אביב תרצ"ח, עמ' 225-222; ושוב אחר כך: ב' מזר, 'יציאת מצרים וכיבוש הארץ', הנ"ל, כנען וישראל, מחקרים היסטוריים, בעריכת ש' אחיטוב, ירושלים תש"ם, עמ' 115-111; ש' ייבין, 'כיבוש הארץ', ליוור (לעיל הערה 5), עמ' 78-59, בייחוד עמ' 73.
  11. ראו: M. Noth, Das System der Zwoelf Staemme Israels, Stuttgart 1930, reprint Darmstadt 1966. נות סיכום את השערתו בספרו על תולדות ישראל: idem, The History of Israel, London 1960, pp. 85-109. הסעיף הראשון של פרק זה, סעיף 7, תורגם לעברית בידי י"מ גרינץ: מ' נות, ארגון שנים עשר השבטים, ירושלים תשי"ח. ביקורת חריפה על התאוריה ראו: H.M. Orlinsky, 'The Tribal System of Israel and Related Groups in the Period of the Judges', M. Ben-Horin et al. (eds.), Studies and Essays in Honor of A.A.Neuman, Leiden 1962, p. 375. סיכום מאוזן ראו: A.D.H. Mayes, 'Amphictyony', Anchor Bible Dictionary, I, pp. 212-216, ושם ספרות נוספת.
  12. A. Alt, 'Josua', P. Volz et al. (eds.) Werden und Wesen des AT (BZAW, 66), Berlin 1936, pp. 13-29 (=idem, Kleine Schriften zur Geschichte des Volkes Israel, I, München 1953, pp. 176-192). השוו: G. Schmitt, Der Landtag von Sichem, Stuttgart 1964, בייחוד עמ' 85-80.
  13. רמזים ראשונים בעניין זה נתן י' זקוביץ, 'יהושע כנביא', ג' גליל וי' זקוביץ, ספר יהושע (עולם התנ"ך), תל אביב 1994, עמ' 16-15. השוו כנגדו: ש' אחיטוב, יהושע עם מבוא ופירוש (מקרא לישראל), תל אביב וירושלים תשנ"ו, עמ' 38; לדבריו 'רק עובדת יסוד אחת עומדת איתנה בפני כל ערעור: יהושע היה דמות מרכזית במסורת העממית, שגם הראתה את קברו בתמנת חרס'.
  14. ראו למשל: H. Holzinger, Das Buch Iosua erklaert (Kurzer Handkommentar zum Alten Testament). Tübingen and Leipzig 1901, במבוא לפירושו.
  15. M. Noth, The Deuteronomistic History, English translation (JSOTSup, 15), Sheffield 1981 (הספר ראה אור במקור בשנת 1943). כנגדו הטעים מובינקל שכל התעודות – גם ס"י וגם ס"כ – סיפרו על כיבוש הארץ; ראו: S. Mowinckel, Tetrateuch, Pentateuch, Hexateuch (BZAW, 90), Berlin 1964
  16. ראו: M. Noth, Das Buch Josua (HAT), Tübingen 1953, pp. 11-13. נות נסמך על מאמרו של אלט על יהושע (לעיל הערה 12). לדעת מלנברינק נתהוו האיטיולוגיות בשני מקדשים של תקופת השופטים, גלגל ושילה, ומעתיקותן משתמעת מהימנות יחסית. בדברי מלנברינק יש לא מעט השערות מופלגות. ראו: K. Möhlenbrink Die Landnahmesagen des Buches Josua', ZAW, 56 (1938), pp. 238-268
  17. ראו: קויפמן (לעיל הערה 5), עמ' 31-24, בייחוד עמ' 28-27.
  18. י"א זליגמן, 'יסודות איטיולוגיים בהיסטוריוגראפיה המקראית', ציון, כו (תשכ"א), עמ' 169-141 (= הנ"ל, מחקרים בספרות המקרא, בעריכת א' הורביץ ואחרים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 45-11); B.S. Childs, 'A Study of the Formula "Until this Day"
    JBL, 82 (1963), pp. 279-292; B.O. Long, The Problem of Etiological Narrative in the Old Testament (BZAW, 108). Berlin 1968; D.J. McCarthy, The Theology of Leadership in Joshua 1-9', Biblica, 52 (1971), pp. 167-171
  19. חשוב ביותר בעניין זה מאמרו של צ'יילדס: B.S. Childs, "The Etiological Tale Re-examined', VT, 24 (1974), pp. 387-397. ההבחנה בין שני סוגי האיטיולוגיה כבר קיימת אצל מובינקל, באקסקורסוס קצר (אך חשוב) שהקדיש ל'חשיבה האיטיולוגית'; ראו: מובינקל (לעיל הערה 15), עמ' 86-78. עם זאת הוא נטה להמעיט מאוד ביסודות ההיסטוריים שיכולים להימצא בסיפור איטיולוגי.
  20. ראו: J. Bright, Early Israel in Recent History Writing (SBT, 19), London 1956, reprint London 1960, pp. 91-200; M. Weippert. The Settlement of the Israelite Tribes in Palestine (SBT, 21), trans. J.D. Martin, London 1971, pp. 136-143. וייפרט מטעים יותר מברייט את האופי הבדיוני של הסיפור האיטיולוגי, אך גם הוא אינו כופר באפשרות שהמאורע המרשים שבו נתלתה האיטיולוגיה היה בגדר עובדה היסטורית. ראו גם בהערה הבאה. והרי דוגמה קרובה אלינו: רוב היהודים באיטליה ובארצות האימפריה העות'מאנית לשעבר לא באו למקומם מספרד, ואף על פי כן הם נהגו לתלות את מוצאם בגירוש של שנת 1492. קיומם של יהודים שהתפללו במנהג ספרד הוא עובדה, והגירוש היה עובדהף הקישור ביניהם הוא טעות.
  21. R. de Vaux, Histoire ancienne d'Israel, Paris 1971, pp. 448-449; S. Herrmann. A History of Israel in Old Testament Times, revised and enlarged edition, trans. J. Bowden, London 1981, pp. 97-98. גישה מבטלת כלפי הסיפורים האיטיולוגיים הציג פריץ, ראו: V. Fritz, 'Conquest or Settlement? The Early Iron Age in Palestine', BA. 50 (1987), p. 98
  22. את עמדתי כלפי השערת התעודות הבעתי בספר: ספר בלעם (במדבר כ"ב, ב-כ"ד, כה): עיון בשיטות הביקורת ובתולדות הספרות והאמונה במקרא (עיונים במקרא ובתקופתו, 1), ירושלים תש"ם; ואחר כךך במבוא לחיבור התורה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 89-75.
  23. השוו: 'התפקיד הוא להבדיל כאן בין דברים קדומים ובין מאוחרים ואחר כך לחדור עד כמה שאפשר מעיבוד-המסורת למסורת המשוערת עצמה' (מ' בובר, משה, ירושלים ותל אביב תש"ו, עמ' vi). דרכי העבודה כאן תהיינה שונות מדרכיו של בובר; ונדמה לי שחקירת אישיותו של יהושע היא משימה קלה יותר, אולי משום שיהושע תפס במסורות העבר של עם ישראל מקום מרכזי פחות.
  24. התופעה הזאת מוכרת היטב בתולדות הספרות; לגבי אליהו ואלישע ראט: א' רופא, סיפורי הנביאים: הסיפורת הנבואית במקרא – סוגיה ותולדותיה, ירושלים תשמ"ו, עמ' 46-45, 67-65.
  25. בבלי, בבא בתרא עה ע"א. הסופר אור ציון ישי העיר אותי לרלוונטיות של מאמר זה לענייננו.
ביבליוגרפיה:
כותר: יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : מבוא
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: ניסן-סיון תשס"ד , גליון עג (ג)
שם כתב העת: תרביץ
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הערות לפריט זה: 1. למרים ולחיים תדמור, מורים ורעים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית