יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ג

הסיפור על האספה בשכם (יהו' כד 28-1, 31)⁵¹ איננו חלק מן הסיפור המשנה-תורתי שבנביאים ראשונים. הוא נבדל מן האסכולה הדבטרונומיסטית הן בהשקפותיו והן במסורותיו. המסורות יידונו במקומן להלן; אשר להשקפות, הרי הן באות לביטוי בסקירה ההיסטורית שמשמיע יהושע ובמסקנות העולות ממנה. הסקירה עוסקת בתקופה שמתרח אבי אברהם ועד ההתנחלות בארץ (פס' 13-2). אופייני לה שהיא מתארת את תולדות ישראל במתכונת של יציאת מצרים ומעבר ים סוף: ישראל נרדפו או הותקפו על ידי העמים אויביהם, אך לא עשו דבר; הם נשארו פסיוויים ורק התערבות ה' היא שנתנה להם ניצחון. לפי השקפה זו מתוארים כל המסעים משני עברי הירדן. האמורי שבעבר הירדן, בלק בן צפור ובעלי יריחו נלחמו בישראל ביזמתם, ה' התערב ונתן אותם ביד ישראל או הציל את ישראל מידם (פס' 11-8). אף כיבוש ארץ האמורי גופה נעשה 'לא בחרבך ולא בקשתך', אלא על ידי הצרעה שגירשה את מלכי האמורי מפני ישראל (פס' 12). דוק כי האמורי גורש על ידי הצרעה ולא הוחרם על ידי ישראל כפי שסיפר המקור המשנה-תורתי. השקפה קוויאטיסטית זו היא היפוכה הגמור של התפיסה האגרסיווית המשנה-תורתית (דב' א-ג; ז 26-17; ט 6-1; יא 25-22; כ 4-1; יהו' א-יב; שופ' ב 23 – ג 4^א), שלפיה הניצחון במלחמה מושג על ידי הצטרפות שני אלמנטים: פעולת העם ועזרת ה'. מתפיסת ההיסטוריה של יהו' כד נובעת המסקנה כי אין לישראל מושיע זולת ה' (אמנם דווקא הניסוח בלשון זה חסר בפרק), ולפיכך ראוי לישראל לעבוד אותו לבדו.

חוקרים כבר הרגישו בדמיון הסגנוני המפורט שבין יהו' כד 28-1, 31 לשמ"א יב.⁵² ואכן גם מבחינה רעיונית מתאימים שני הפרקים זה לזה, וכמעט אפשר לומר שנאום שמואל ממשיך את הרעיון של נאום יהושע. שמואל אף הוא סוקר את צדקות ה' ומסיק מהן כי אין לישראל מלך זולתי ה': 'וה' אלהיכם מלככם' (שמ"א יב 12). תשועה ומלכות מצטרפות יחדיו באשר תפקיד עיקרי של המלך הוא להושיע את עמו (שמ"א ט16; י 1 לפי תרגום השבעים; י 27). ואכן שכבת העריכה של ספר שופטים, שיהו' כד 28-1, 31 ושמ"א יב נמנים עמה, חוזרת ומפצירה שוב ושוב כי ה' הוא המושיע ולא אלוהים אחרים (שופ' י 14-11); הוא המושיע ועל כן הוא המלך ולא בשר ודם (שופ' ח 23-22; שמ"א י 19). רעיון זה, שמלכות ה' אינה סובלת עלצידה מלך בשר ודם, ושבקשת המלוכה היא חטא (שמ"א יב 19-17), משום שיש בה דחיית ה' ומלכותו (שם, ח 7; י 19), אף הוא מנוגד לאידאולוגיה המשנה-תורתית, שכן זו רוממה ופיארה את מלכות בית דוד על ישראל והבטיחה לו נר בירושלים כל הימים (מל"א ב 4; ח16 לפי תרגום השבעים; ח 25; ט 5; טו 5-4; מל"ב ח19).

העריכה הזאת של ספר שופטים המקורי (יהו' כד – שמ"א יב) כונתה 'בהיעדר הגדרה טובה יותר: עריכה אלוהיסטית מאוחרת' (RE²; ס"א²). אני העדפתי לכנות את החטיבה בשם ה'חיבור האפרתי'.⁵³ על מקום מוצאה מעיד טיב המסורות שנכללו בספרה: כולן מתחום עשרת השבטים. על זמנה למדו מזיקתה לנביא הושע, שהרי הרעיונות הפזורים בה נמצאים במרוכז אצל הושע. הושע מכריז: 'ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי' (יג 4), ובהמשך מלגלג על אי יכולתו של המלך, שישראל ביקשו, להושיע אותם (שם 10). דחיית אלוהים אחרים ודחיית מלך בשר ודם הם בעיניו פועל יוצא מן האמונה בה'. נמצא שסיפור האספה בשכם בצורתו הנוכחית בקירוב⁵⁴ נתחבר במלכות אפרים סמוך לחורבנה, בסוף המאה השמינית לפסה"נ.⁵⁵

בנאומו באספה בשכם מופיע יהושע כנביא מוכיח. כדרך הושע הוא מטיף לעבודת ה' לבדו. הוא מסתמך על צדקות ה' בעבר (כד 13-2), מזרז את העם (פס' 14), מתרה בו (פס' 20-19), דוחק בו לפעולה (פס' 23), הכול כדרך נביא מוכיח. אף פתיחת דבריו היא בסגנונם: 'כה אמר ה' אלהי ישראל' (פס' 2). לעומת זאת הצד האחר שהכרנו ביהושע עד כה, ההנהגה, מובלע ונסוג. במה שנוגע לסקירת העבר ניתן להסביר זאת במגמה הקוויאטיסטית של הסקירה: במקום שנועד לישראל תפקיד פסיווי בלבד וכל הישועה היא לה', מה נותר עוד למנהיג לעשות? אולם גם הפעולה האקטואלית, ביעור אלוהי הנכר, איננה נעשית בכוח הסמכות, על ידי פקודה של יהושע, אלא בכוח השכנוע והדוגמה האישית (פס' 23-14, בייחוד פס' 15). מבחינת הסמכות גדול כוח שמואל, כפי שעולה מנאום הפרדה שלו (שמ"א יב 5-2, 11), מכוחו של יהושע. ההבדל בתיאור שני האישים מלמד שהאסכולה ההיסטורית המכונה ס"א² לא בדתה את דמות יהושע יש מאין, אלא הסתמכה על מסורות וידיעות קודמות על אודותיו.

מסקנה זו מקבלת את אישורה מצדדים אחרים. בשמ' לג 11-7 מופיע יהושע משרת משה כשומר קבוע של 'אהל מועד אשר מחוץ למחנה' (השוו: במ' יא 29-24). האוהל הזה, שלא כ'אהל מועד' של ס"כ, הוא אוהל נבואי. אלא שהנביא בתפיסת מקור זה הוא טיפוס של רואה, אשר 'כל מבקש ה' ' פונה אליו (שמ' לג 7), כפי שמסופר על שמואל (שמ"א ט 1 – י16).⁵⁶ מעלת הרואה הרגילה ידעה את ה' במראות ובחלומות (במ' יב 6), רק במעלה הגבוהה, זו של משה, דיבר ה' עם הרואה פה אל פה (שם, 8) או פנים אל פנים (שמ' לג 11). מסתבר כי תפיסת יהושע כמשרת משה בנבואה היא העתקה אל תקופת המדבר של דמות יהושע כנביא-רואה בדור הכיבוש. האסכולה המכונה ס"א² מצאה לפניה כפי הנראה דמות כעין זו של יהושע – רואה ולא מנהיג – ועיבדה אותה בהתאם למושגיה לטיפוס של נביא מוכיח.

הערות שוליים:
51. פס' 31 חותם את סיפור האספה בשכם ומקומו הראשון הוא אחרי פס' 28, כפי הסדר בתרגום השבעים ליהושע ובפסקה המקבילה בשופ' ב 9-6. ניסיתי להוכיח זאת במאמרי: 'סיומו של ספר יהושע לפי תרגום השבעים', שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ב (תשל"ז), עמ' 227-217, בייחוד עמ' 221-220. כך ארגן את הטקסט גם בולינג: R.G. Boling, Joshua: A New Tranlation with Notes and Commentary (AB), Garden City, N.Y. 1982, p. 541
52. C.F. Burney. The Book of Judges with introduction and Notes, reprint New York 1970, pp. xli-1; C.H.W. Brekelmans, 'Joshua XXIV: Its Place and Function'. Congress Volume, Leuven 1989 (VTSup. 43), Leiden 1991, pp. 1-9
53. ראו: ברניי (שם); וכן: א' רופא, 'ההיסטוריוגרפיה בשלהי תקופת המלוכה: החיבור האפרתי כנגד החיבור המשנה-תורתי', בית מקרא, לח (תשנ"ג), עמ' 28-14; A. Moenikes, Tora ohne Mose: Zur Vorgeschichte der Mose-Tora (BBB, 149), Berling and Wien 2004, pp. 31-59
54. פה ושם שולבו בסיפור תוספות בסגנון משנה-תורתי והן ניכרות במקומות שונים גם בנוסח המסורה גם בתרגום השבעים; ראו: א' רופא, 'סיפור האסיפה בשכם (יהושע כד, א-כח, לא): נוסח, ספרות, היסטוריה', דברי הקונגרס העולמי השנים-עשר למדעי היהדות: חטיבה א, ירושלים תשנ"ט, עמ' 25-17.
55. לעתיקותו היחסית של יהושע כד טענו רבים. באחרונה ראו: ד' ספרלינג, 'הערות לספרו של משה ענבר על יהושע והברית בשכם', דברי הקונגרס (שם), עמ' 16-11, ולפני כן, S.D. Sperling, 'Joshua 24 Re-examined', HUCA 58 (1987), pp. 119-136; וכן טענתי אני. בין המאחרים יש למנות את מ' ענבר, יהושע וברית שכם, ירושלים תשנ"ט. ענבר סיכם את עמדתו בדברי הקונגרס (שם), עמ' 10-5. תמך בו י"א סוג'ין, שם, עמ' 3-1. לעומת זאת בפירושו ליהושע עדיין היה בין המקדימים, ראו: J.A. Soggin, Joshua: A Commentary (OTL), trans. R.A. Wilson, London 1972, pp. 226-231
56. עם זאת נראה לי שהאגדה הנלבבת, שיש בה משרטוטיה של המעשייה (Märchen), על הבחור היפה שהלך לחפש את האתונות ומצא את המלוכה, איננה שייכת לרובד העתיק ביותר בסיפורים על תחילת מלכות שאול.