יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ד

יהו' כד 28-1, 31 קרוב בסגנונו וברעיונותיו לשמ"א יב ושייך על כן לאותה האסכולה ההיסטוריוגרפית. אולם הסיפור ביהו' כד משקף מסורת של מקדש ה' בשכם, שאיננה מונחת ביסוד הסיפור בשמ"א יב. נמצא שניתן להבדיל כאן בין האסכולה ההיסטוריוגרפית, האחראית לסיפור הנוכחי, לבין המסורת המקומית שעובדה על ידה.

ואכן בעוד האסכולה ההיסטוריוגרפית פורשת בשמ"א יב את היריעה המוכרת של תולדות ישראל – יעקב במצרים, השעבוד והזעקה, משה ואהרן, יציאת מצרים, התנחלות (אך על ידי מי?) והשופטים – מצטיין סיפור האספה בשכם בתיאור היסטורי מיוחד במינו האחוז במסורת המקומית של אותו מקדש. יהושע מעמיד לפני העם את הבררה לעבוד את ה' או אלוהים אחרים (פס' 15) ומזהיר אותם מפני הסכנה שבעבודת ה' על יד עבודת אלוהי נכר (פס' 20-19). כאשר העם מחליטים לעבוד את ה', גורם להם יהושע להסיר את אלוהי הנכר (פס' 23), שנעבדו על ידם עוד מימי שבת האבות בעבר הנהר (פס' 2, 15-14), וכורת להם ברית לעבוד את ה' (פס' 25). לפי פשט הדברים זוהי ברית ראשונה שנכרתה בשכם לעם שעבד לאלים רבים על יד עבודת ה' (פס' 14, 16), בלי להכיר את תכונתו כאל קנוא (פס' 20-19). הווי אומר: אין הסיפור מכיר לא את ברית סיני ולא את הברית בערבות מואב. בהתאם לכך נאמר על יהושע שנתן לעם בשכם 'חוק ומשפט', ובזיקה לברית ה' (פס' 25) משמעות הדבר היא כי יהושע נתן לישראל את חוקי אלוהים ומשפטיו. לאלה בוודאי הכוונה כאשר נאמר מיד בהמשך כי יהושע כתב 'את הדברים האלה בספר תורת אלהים' (פס' 26).⁵⁷ יהושע מופיע כאן כמבער האלילות, כורת הברית, כותב (ב)תורה; הוא האחראי למפנה שחל באמונת ישראל בימי קדם. נמצא שהוא מתואר לא כממשיכו של משה, אלא כאישיות חלופית למשה.⁵⁸

לאור זאת ניתן גם להכריע בין הגרסאות בתחילת הסיפור.תרגום השבעים גורס בפס' 6-5 בכי"א:

καί έπάταξευ κύριος τήυ Аϊγπτου έξ οΐς έποίησεν αύτοĩς, καί μετά ταυτα έξήγαγεν ύμας έξ Аίγύπτου, καί είσήλθατε είς τήυ θάλασσαυ.

היינו 'ויגף ה' את מצרים באותו אשר עשה להם ואחר הוציא אתכם ממצרים ותבואו הימה'. שני שינויים חשובים יש כאן לעומת נוסח המסורה: היעדרם של משה ואהרן (כך בכל כתבי היד של תרגום השבעים) ודיבור אל העם כאילו הם היוצאים ממצרים, ונראה כי בשניהם גרסת תרגום השבעים עיקר. אשר למשה ואהרן, הזכרתם בנוסח המסורה נראית כספח מיותר; הן כל הפעולה נעשית על ידי ה'! תרגום השבעים נותן כאן גרסה עדיפה, המשתלבת היטב בתפקידו הדתי של יהושע, החלופי לזה של משה, בהמשך הפרק. משה ואהרן נוספו כאן על ידי סופר מאוחר שרצה לקרב את הסקירה אל המבנה הידוע לו של תולדות ישראל. בהמשך אין תרגום השבעים כי"א מזכיר את 'אבותיכם'. אף זו שתיקה מעולה משום שאחר כך נאמר גם בנוסח המסורה 'ותראינה כיניכם את אשר עשיתי במצרים ותשבו במדבר ימים רבים' (פס' 7). נמצא שיהושע מדבר אל דור של יוצאי מצרים, מה שמתאים לסופר שאינו יודע את תפקידו של משה כמנהיג דור המדבר. תפיסה זו של יהושע תימצא גם במקורות נוספים שיידונו בהמשך.

במסורת שכם מופיע יהושע כמי שכורת לעם את ברית ה' ומחוקק לו חוקים בשמו. הוא הראשון בתפקיד זה בדור שיצא ממצרים, כי מסורת זו לא ידעה את משה ביציאת מצרים ובמסעות במדבר. סמכותו בישראל גדולה, אך אין היא סמכות מוחלטת. אין לרשותו שום מנגנון של ממשל וממילא הוא חסר כל אמצעים של כפייה ועונש. מעמדו דומה למעמד משה בסיפורים הקדם-דבטרונומיסטיים ולמעמד השופטים-המושיעים בתקופה שלפני המלוכה. יש כאן הנהגה, אך היא איננה בלעדית ומפעם לפעם קם עליה ערעור (שמ' ה; שופ' ח 3-1). היא נובעת מכוחו המוסרי של האיש, וזה בא לו מהיותו פועל ודובר בשם ה'. בשם ה' הוא כרת ברית, נתן חוקים והשמיע 'את כל אמרי ה' אשר דבר עמנו', ועל אמרים אלה מעידה האבן הגדולה העומדת במקדש ה' בשכם (יהו' כד 27-26). האיש מצטיין אפוא בכריזמה נבואית, ומכוחה מוכרת מפעם לפעם סמכותו להנהיג את הציבור.

מסורת שכם סופרה במשך דורות במקדש המקומי, וקשה לקבוע בדיוק את זמן חיותה. אולם אפשר לשער שמסורת המתארת את שכם כמקום אספה וברית של כל ישראל שגשגה כאשר היה לשכם מעמד של מקדש לאומי. לפי הידיעות שבידינו, היה לשכם מעמד כזה לקראת סוף המאה העשירית לפסה"נ. הרי שמה באו כל ישראל להמליך את רחבעם, שם מרדו בו והמליכו את ירבעם, ושם מלך ירבעם כראשון מלכי ישראל, עד שיצא ממנה ובנה את פנואל (מל"א יב 25-1). לפני כן, במאה השתים עשרה, רחוקה הייתה שכם, ספק עיר ישראל ספק כנענית,⁵⁹ מלמלא תפקיד מרכזי כלשהו בארגון הדתי-המדיני של ישראל. נמצא שמסורת שכם הנדונה מוצאה מן המאה האחת עשרה – העשירית לפסה"נ. אכן קשה לשער שמסורת כה נבדלת ביחסה למשה ולפועלו באה לעולם בתקופה מאוחרת יותר.

הערות שוליים:
57. לא בכדי נתקשו בכתוב הזה כבר הקדמונים; ראו תירוצי האמוראים בבבלי, מכות יא ע"א ותרגום יונתן. ואחריהם הלכו מפרשינו בימי הביניים – רש"י, ר' יוסף קרא ורד"ק; ראו: מקראות גדולות 'הכתר': ספר יהושע, ספר שופטים, מהדיר מ' כהן, רמת גן תשנ"ב, על אתר.
58. זאת ראה נכונה מ"י בן-גריון (ברדיצ'בסקי), סיני וגריזים, תרגמה ר' בן-גריון, תל אביב תשכ"ב, עמ' קעט-רב, אלא שהכביד על התזה שלו בכמה סברות רחוקות. בין המעטים ששמו לב לדבריו יש למנות את ז' שזר; ראו הרצאתו: 'פרקי הצוואה ביהושע (כג-כד)', עיונים בספר יהושע (לעיל הערה 5), עמ' 309-279; וכן: ויינפלד (לעיל הערה 9), עמ' 60, 136.
59. ראו: ח' רביב, 'הממשל בשכם בתקופת אל עמארנה ובימי אבימלך', ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כז (תשכ"ג), עמ' 275-270; וכן: הנ"ל, מבית אב לממלכה: ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תש"ן, עמ' 94-92.