יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ה

תפיסת יהושע כבעל תפקיד חלופי למשה בכריתת ברית ה' לישראל, תפיסה הבאה לידי ביטוי במסורת שכם, מצויה גם בשתי מסורות מקומיות אחרות.

אחת מהן היא בסיפור המילה בגלגל (יהו' ה 9-2). סיפור המעשה עצמו נתון בפס' 3-2, 9-8; ואילו בפס' 7-4 יש פירוש היסטורי שמבקש להשיב על התמיהה כיצד זה לא היו כובשי כנען מולים עד כה. משניותו של הפירוש ניכרת כבר בכך שבתרגום השבעים מצוי פירוש אחר, שלפיו מל יהושע גם את אלה מיוצאי מצרים שלא נימולו.⁶⁰ אכן הפירוש סותר את הסיפור המקורי, המסיים: 'ויאמר ה' אל יהושע: "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם", ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה' (פס' 9). כיצד סרה 'חרפת מצרים' על ידי מילתם של ישראל? מסתבר שבני ישראל היו ערלים, והמצרים – מולים, ומשום כך חירפו וגידפו המצרים את ישראל. על כן ה'גידוף' לא נאמר לדור שגדל במדבר וסבב את ארץ אדום ומואב, דור שלא ראה את מצרים, ושאבותיו, יוצאי מצרים, מולים היו; הגידוף נאמר לאנשים שחיו כערלים בקרב המצרים ויצאו מתוכם.⁶¹ הווי אומר: המסורת המקורית, מסורת מקומית של מילה בגלגל, אף היא ראתה ביהושע מנהיג של דור שיצא ממצרים, ולא ידעה על המפנה הגדול שחל באמונתם של ישראל במדבר, שכן תיארה אותם כערלים עד בואם לארץ. את המפנה מתחיל לחולל כאן יהושע במעשה המילה. נמצא שבמסורת זו, כמו במסורת שכם, אין יהושע מוחזק כממלא מקומו של משה, אלא כאישיות חלופית לו.

הוא הדין במסורת מקומית אחרת, מסורת תמנת חרס,⁶² הנכללת באוסף מסורות הקברים שבסוף ספר יהושע (כד 33-29). הנוסח המקורי של פסקה זו נשתמר בתרגום השבעים. לפיו בא פס' 31 אחרי פס' 28 וחותם את סיפור האספה בשכם. ואילו אחרי פס' 30, המספר על קבורת יהושע בתמנת חרס, מוסר תרגום השבעים:

έκει εθηκαυ μετ' αύτου είς τό μνημα, είς εθαψαν αύτόν έκει, τάς μαχαίας έν αίς περιέτεμεν τούς υίούς Іσραελ
Гαλγλοις οτε έςήγαγεν αύτούς έξ Аίγύπτου, καθά συνέταξεν <αύτοις> κύριος, καί έκει είσιν εως της σήμερον ήμέρας.

ובעברית: 'שם שמו אתו, אל הקבר אשר קברו אותו שם, את חרבות הצורים אשר מל בהן את בני ישראל בגלגל בהוציאו אותם ממצרים, כאשר צוה ה', ויהיו שם עד היום הזה'. במקום אחר הבאתי נימוקים למקוריותו של הכתוב הזה.⁶³ לענייננו כאן חשוב שגם מסורת זו ידעה את יהושע כמי שהנהיג את יוצאי מצרים והביאם לארץ, בלא הבדל דורות, ומל אותם סמוך לכניסתם לארץ. הכתוב רומז למעשה המילה בגלגל, ותפיסתו שווה לזו של הסיפור המקורי ביהו' ה 3-2, 9-8. אם בכל זאת מגדירים אנו את יהו' כד 31 בתרגום השבעים כמסורת נפרדת, הרי זה משום שהוא מבטא את מה שסופר בתמנת חרס, בעירו של יהושע, על חרבות הצורים שהוצגו לראווה במערת קבורתו.

המסורת המקומית של תמנת חרס טעונה קצת עיון לעצמה. נוסף על הופעתה באוסף מסורות הקברים ביהו' כד 29 ואילך היא נזכרת ביהו' יט 50-49; שם נאמר: 'ויכלו לנחל את הארץ לגבולתיה ויתנו בני ישראל נחלה ליהושע בן נון בתוכם. על פי ה' נתנו לו את העיר אשר שאל את תמנת סרח בהר אפרים ויבנה את העיר וישב בה'. קצת תמיהה מעורר תפקידו הפסיווי של יהושע בכתוב זה; הוא מנוסח כאילו לא היה יהושע היוזם והמבצע העיקרי של הנחלת הארץ. ואם תאמר שכאשר כילה יהושע את תפקידו כמנחיל הפך להיות נוחל מן השורה, עדיין תמה מדוע קיבל את נחלתו מיד בני ישראל ולא מידי בני שבטו, ומה עוד שהייתה נחלתו 'בהר אפרים'. ועוד יוצא דופן הוא מתן עיר שלמה לאיש אחד לבדו, ואפילו הוא מנהיג, בלי שפורש כי מספר אנשי ביתו הצריך לכך.

הקושיות הללו, העולות מעיון בכתוב בהקשרו הנוכחי, פותחות פתח להבנתו מבחינת תולדות המסורת. בלשונה דומה הידיעה על יהושע שבנה את תמנת חרס וישב בה, לידיעות על תחילת היישוב הישראלי בארץ. כך נאמר על בני דן: 'ויבנו את העיר וישבו בה ויקראו שם העיר דן' (שופ' יח 29-28). וכן מסופר על שמר מבני בנימין כי 'הוא בנה את אונו ואת לד ובנתיה' (דה"א ח 12), ועל שארה בת אפרים: 'ותבן את בית חורון התחתון ואת העליון ואת אזן שארה' (שם ז 24).

ידיעה זו על שארה מעמידה אותנו בפני הבעייתיות שבידיעות מסוג זה. אשת חיל זו, שבנתה שלוש ערים בארץ, היא בת אפרים, ומתוארת כאן כמי שנולדה בארץ, ואביה יושב אף הוא בהר, שכן בניו יורדים למסעי שוד אל אנשי גת. מסורת כעין זו על תחילת היישוב בארץ אינה מכירה את הירידה מצרימה והעלייה ממנה וסותרת אותה מכול וכול.⁶⁴ ואין זו מסורת בודדת. יעקב מנחיל את יוסף 'שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי' (בר' מח 22). אך אין זה יעקב שהיה גר בארץ, ישב בה במתי מעט ונתיירא מפני יושביה (בר' לד 30), וירד לבסוף מצרימה עם כל ביתו; זוהי דמות של איש מלחמה הכובש את הארץ בזרוע ומנחיל אותה לבניו.⁶⁵ באותו אופן מתואר 'מכיר בכור מנשה [...] כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן' (יהו' יז 1) – ציור הסותר מעיקרו את הידיעה כי מכיר בן מנשה נולד וחי במצרים על פני יוסף זקנו (בר' נ 23). אלה הן מסורות על כיבוש הארץ והתנחלות בה בדור האבות, המנוגדות לתפיסה השלטת בספר בראשית, הרואה באבות נודדים, גרים בארץ, החיים בשלום עם יושביה, ויורדים לבסוף מצרימה.⁶⁶

ידיעות מסוג זה סותרות אף את גוף הסיפור המקובל על כיבוש הארץ. לפי הסיפור המקובל כבש משה את הבשן לאחר שניצח את עוג מלכו (במ' כא 35-33; דב' ג 14-1 ועוד). אולם לפי במ' לב 39, 42-41 נכבשו הגלעד והבשן במבצעים של יחידים או בתי אב: מכיר, יאיר, נבח, והערים נקראות על שם כובשיהן-מייסדיהן כמו בשופ' יח 29; דה"א ז 24. הסיפור השליט בספר יהושע מייחס לו כאמור גם את כיבוש חברון ודביר והכרתת הענקים (יהו' י 43-36 יא 21). אולם ביהו' טו 19-14 מתואר כיבושן של שתי ערים אלה כמבצעים של גיבורים יחידים וראשי בתי אב – כלב ועתניאל בן קנז – וכולו מתרחש במסגרת סיפורי משפחה. רק מאוחר יותר נעשו ניסיונות לתאם בין סיפורים אלה לבין הסיפור השליט (יהו' יד 15-6).

תפיסה מעין זו, המתארת את ההתנחלות בארץ במסגרת של בתי אב, נפוצה יותר ממה שמקובל לחשוב. ניתן ללמוד זאת בדרך האנלוגיה. בספר יהושע כונה מכיר 'אבי הגלעד, כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן' (יהו' יז 1), וגם רשימות היחס מכנות אותו 'אבי גלעד' (דה"א ב 21, 23; ז 14). פירוש הביטוי לפי התפיסה הגנטית הוא שהאיש נחשב למייסד היישוב הישראלי בגלעד. בשם כזה כונו ברשימות היחס אישים רבים: אשחור אבי תקוע (ב 24; ד 5), מישע אבי זיף, מעון אבי בית צור, שובל אבי קרית יערים, שלמא אבי בית לחם, חרף אבי בית הגדר (ב 42, 45, 50, 51), יואב אבי בית חרשים, ישבח אבי אשתמע, ירד אבי גדור, חבר אבי שוכו, יקותיאל אבי זנוח, ער אבי לכה, לעדה אבי מרשה (ד 10, 14, 17, 18, 21), מלכיאל אבי ברזית (ז 31). אלה אפוא היו מייסדיהם או כובשיהם של יישובים. וגם כאן מעלות רשימות היחס בבירור כי אחדים מאישים אלה נחשבו נכדים של בני יעקב (ד 21; ז 31). הווי אומר, תחילת היישוב הישראלי בארץ הייתה בדור האבות, והתפשטותו ההדרגתית חלה בדורות שאחריהם.

נתונים אלה מבהירים את משמעותו של הכתוב ביהו' יט 50-49. הידיעה מציגה את יהושע כמייסד וראש של העיר תמנת חרס. זוהי תפיסה מצמצמת, מקומית, של בן נון כ'אבי' יישוב בהר אפרים. מדרך הטבע נולדה תפיסה זו בהכרתם של תושבי המקום בדורות הבאים, שהתייחסו כולם על הגיבור המייסד. בדרך כלל אחוזה תפיסה כזו כאמור בדימוי שונה לגמרי של ההיאחזות בארץ במסכת של התנחלויות וכיבושים של בתי האב הישראליים, כל אחד בפני עצמו. מי שביקש למצוא ביהושע המקורי גיבור מקומי או גיבור אפונימי יכול היה באמת להסתמך על כתוב זה. ועם זאת אין לשכוח שהפרט האישי היחיד על יהושע שידעה מסורת תמנת חרס היה דווקא כי בחרבות הצורים, שהונחו אחרי כן בקברו, מל יהושע את בני ישראל בגלגל בהוציאו אותם ממצרים (כד 31a בתרגום השבעים). כמובן איננו יכולים לקבוע אם פרט זה במסורת יהושע בתמנת חרס הוא מקורי או משני. אבל זהו הפרט החיוני היחיד, ועצם תוכנו החריג מעיד שאיננו המצאה מאוחרת. מכאן משתמע שכל כמה שנעמיק חקר אל המסורת המקומית והמצומצמת ביותר, נמצא את יהושע כאיש בעל שיעור קומה לאומי, העומד בראש קיבוץ אתני רחב יחסית, המכונה 'ישראל'.⁶⁷

הערות שוליים:
60. נחלקו הדעות איזה נוסח עיקר, נוסח המסורה או תרגום השבעים. הולמס טען לקדימות תרגום השבעים, גודינג – לקדימות נוסח המסורה, ואילו תרגום השבעים מבטא לדעתו מדרש מאוחר. לפי הנראה לי יש בתרגום השבעים שני יסודות הנראים עתיקים: הדעה שחלק מיוצאי מצרים לא היו מולים והידיעה החריגה על ארבעים ושתיים שנה של הליכה במדבר. ראו: S. Holmes, Joshua: The Hebrew and Greek Texts, Cambridge 1914, pp. 28-31; D.W. Gooding. 'Traditions of Interpretation of the Circumcision at Gilgal', Proceedings of the Sixth World Congress of Jewish Studies, I, Jerusalem 1977, pp. 149-164
61. פירושים אחרים ל'חרפת מצרים', כגון באחרונה פירושו של בלום, נראים לי מאולצים. ראו: E. Blum Veschneidung und Passa in Canaan', Ch. Hardmeier et al. (eds.), Freiheit und Recht: Festschrift fur F. Crüsemann, Gütersloh 2003, pp. 307-308
62. לדעתי 'תמנת חרס' עיקר, כמו בשופ' ב 9; ואילו 'תמנת סרח' (יהו' יט 50; כד 30) היא לשון גנאי (כמו בעל-בשת) נגד פולחן השמש. לא כן דעת מזר שקשר את המקום אל שרח בת-אשר; ראו: ב' מזר, כנען וישראל (לעיל הערה 10), עמ' 112, הערה 54.
63. ראו מאמרי (לעיל הערה 51).
64. ראו: ג' גליל, 'הערות למגילותהיוחסין של אפרים', בית מקרא, לו (תשנ"א), עמ' 143-139; ולכל הבעיה: א' רופא, 'אגדת המשפחה כמקור לתולדות ההתנחלות בארץ', ארץ ישראל, כד [ספר אברהם מלמט] (תשנ"ד), עמ' 191-187.
65. ויש בספר בראשית שרידים של מסורת על יעקב כגיבור בעל כוח רב, המסוגל להרים אבנים כבדות (בר' כח 18; כט 10; לא 45). ראו: V. Maag,'Zum Hieros Logos von Beth-El', Asiatische Studien (Bern), 5 (1951), pp. 122-131
66. מנגד ראו: י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ב, תל אביב תשי"ב, עמ' 306-303. קויפמן הבחין בחריפות בין 'רובד האבות' ל'רובד השבטים'. ואולם דבריו מכוונים כלפי העיצוב הספרותי של כלל סיפורי האבות, ולא כלפי עדויות המשוקעות בהם. על בר' מח 22 למשל כתב קויפמן: 'יעקב נותן איפוא ליוסף עיר, שיוסף לא כבש, והוא נותן אותה לו בהיותו עם כל ביתו במצרים'. בדרך זו הכחיש קויפמן את קיומה של אגדת גבורה על כיבוש שכם והנחלתה בדור האבות.
67. ראו: G.A. Smith, 'Joshua', Dictionary of the Bible, II, Edinburgh 1899, pp. 779-788. בעמ' 786 כתב סמית דברים קרובים למסקנתנו: 'אין מקום בהתפתחות המסורת שבו אפשר לומר: "כאן יהושע הוכנס לראשונה אל תוך הסיפור". עדכמה שנעקוב אחריו אחורנית, יהושע הוא חלק מן המסורת'.