עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > יהושע
תרביץ


תקציר
חלק זה של המאמר דן בדמותו של יהושע בסיפור החלוקה לנחלות. בסיפור זה אין יהושע מופיע כמנהיג צבאי הכובש את הארץ. יהושע חילק את הנחלות בגורל, כנראה הוא עצמו הפיל את הגורל. מכאן באה סמכותו כראש העם. הנהגתו של יהושע היא על-שבטית.



יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ו
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


חלוקת הארץ לשבטים מתוארת בספר יהושע בצורה מורכבת: יהודה ויוסף קיבלו את נחלותיהם בגלגל (יד 6 – יז 18), ואילו השבטים הנותרים – בשילה (יח 1 – יט 51). הנחלת יהודה ויוסף בראש יאה להם משום בכורתם. גם בחוקי אשור התיכונה נוטל הבכור את חלקו בראש (לוח ב,עיף 1).68 ונמצא לכלל זה רמז גם בדברי חז"ל.69 אולם לא ברור מדוע נחלו אלה בגלגל ואלה בשילה. ומסתבר שיש כאן הרמוניזציה של שתי מסורות מנוגדות: שני המקדשים הללו התחרו ביניהם על הכבוד – איזה מהם היה מרכז לבני ישראל בכניסתם לארץ.

בעיצובו הנוכחי של סיפור ההתנחלות תופסת שילה את המקום הראשי. היא מרכז מדיני-דתי לבני ישראל בכל הרשימות והסיפורים שביהו' יח-כב. אולם אין ספק שגלגל הייתה המרכז במסורת העתיקה יותר, כי על פיה חולקה הארץ בגלגל לפני שנכבשה בידי בני ישראל. וזאת באמת הנחתם של הסיפורים ביהו' יד 15-6, יז 18-14, הנתונים בתוך סיפור החלוקה בגלגל: גם כלב גם בני יוסף צריכים עדיין לכבוש את נחלתם. משמע שלפי הנחת הסיפורים האלה, הארץ לעריה נכתבה על ספר, כמתואר ביהו' יח 9-4, 70 ואולי שורטטה מין מפה שלה, אז הופלו עליה גורלות, ולבסוף עלה כל אחד מן השבטים לממש את נחלתו. התיאור הזה הוא היסוד לסיפור הכיבוש שבשופ' א. ליהודה ולשמעון יש 'גורל' בארץ, כלומר נחלה שנפלה להם בגורל, והם עולים לכבוש את גורלם (פס' 3-1, 17). גם בית יוסף עולים אל נחלתם לכבשה (פס' 26-22). הם עולים לבית אל, ומניין? מן הגלגל מסתבר. הסיפור הזה נשתמר בצורה מקוטעת למדי. שרדו ממנו רק חלקים שהעורך חשב כי הם השלמה נאותה לסיפור הכיבוש המשנה-תורתי. עם שרידיו יש לכלול גם את רשימת גירעונות ההורשה (פס' 21, 35-27). משום שגם רשימה זו מניחה שחובת מימוש הנחלות, היינו כיבושן, חלה על השבטים הבודדים ולא על העם כולו. כיוון שגירעונות אלה מסומנים בחלקם גם ברשימות הנחלות בספר יהושע (טו 63; טז 10; יז 13-1; יט a48-a47 בתרגום השבעים71), אפשר לשער שחלק מרשימות הנחלות ביהו' טו-יט היה שייך במקורו לתעודה זו.

בהערכת טיבה של התעודה ניתן לנקוט שני שיקולים. מחד גיסא היא לוקה בסכמטיות לא מציאותית. לא יתואר במציאות ההיסטורית ששבטי ישראל נועדו יחדיו על גבול הארץ, ערב הכיבוש, חילקו את הארץ 'על הנייר', ואפילו קבעו את סדר העלייה אל הארץ. קבוצת שבטים כה מאוחדת ומאורגנת הייתה בוחרת לעלות על הארץ יחדיו ולהתגבר על יושבי הארץ במחץ כוחה המספרי.72 ואם באמת היו השבטים כה מפולגים שלא יכלו להתאחד למהלך צבאי נגד אויב משותף, ודאי שלא היו מסוגלים לחלק מראש את הארץ תוך התגברות על השאיפות המנוגדות של השבטים השונים. מאידך גיסא נראה תיאור העלייה לארץ שבתעודה זו כסיסטמטיזציה משוכללת של מה שיכלה בהחלט להיות המציאות ההיסטורית: מסעותיהם הנפרדים של שבטים בודדים או קבוצות שבטים, שבוצעו בלי כל תיאום מוקדם, בזמנים שונים ומנקודות מוצא שונות, תוארו כאן במסכת אחת, ותוצאות ההתנחלות – גבולות השבטים בארץ – יוחסו לתכנית מוקדמת, בחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.

הדו-ערכיות שבתיאור זה – תכנית לאומית וביצוע שבטי – אפשר שהיא מצביעה על זמן היווצרה של התעודה – ימי המעבר מתודעה שבטית מצומצמת לתודעה לאומית מקיפה. ובאמת המקדש בגלגל שגשג בימים אלה, במאה האחת עשרה והעשירית לפסה"נ (שמ"א י 8; יא 15-14; יג 15-7; טו 33-12; שמ"ב יט 41 – כ2). בכל אופן נראה לדחות את דעת אלה שקבעו את זמן חיבור התעודה על ידי שיוכה למקור ס"י (J). הצדדים המאפיינים תעודה זו – שבטים הפועלים בנפרד ושאילה בה', שהוא המינוח הרווח לדרישה בכוהן נושא אפוד עם אורים ותומים – אינם אופייניים למקור ס"י.73

בתעודה כגון זו, המספרת על כיבוש הארץ בידי השבטים הבודדים, אין לכאורה מקום ליהושע בן נון. ואף על פי כן גם בסיפור זה תופס יהושע מקום נכבד. זאת ניתן ללמוד מן הפסקה ביהו' יז 18-14. זו שייכת בלי ספק לתעודה שהזכרנו, שהרי גם בה מכונות הנחלות 'גורלות', גם בה משימת מימוש הגורל חלה על בני השבט עצמו.74 וכן אומר יהושע לבית יוסף: 'כי תוריש את הכנעני <כי רכב ברזל לו> כי תחזק ממנו' (פס' 18 על פי תרגום השבעים).

ואולם הקטע רצוף קשיים. קודם כול, לא ברור כיצד טוענים בני יוסף שקיבלו גורל אחד (פס' 14) אם עד כה סופר שקיבלו שלוש נחלות, אחת מעבר לירדן ושתיים ממערב לו (יהו' יג 32-29; טז; יז 13-1), אבל קשה גם הרצף. תשובת בני יוסף, העוסקת ב'הר' וב'כנעני הישב בארץ העמק' (פס' 16), אינה עונה על עצת יהושע לעלות ליער בארץ הפרזי והרפאים (פס' 15). ולעומת זאת עצתו השנייה של יהושע, לברא את היער ולהוריש את הכנעני (פס' 18-17), מציעה דברים שכבר באה עליהם תשובת בני יוסף (פס' 16). הכול נראה כדו-שיח של חרשים. פתח לפתרון נמצא אם נכיר על פי הכתובים בבר' יד 5; דב' ג 5, 13-11, שארץ הפרזי והרפאים היא בבשן. זהו אפוא טעם טענתם של בני יוסף לפי התעודה הזאת. היא לא הכירה את מעשה התיישבות בני מנשה בצפון עבר הירדן בימי משה וסיפרה אותו בדרך אחרת – כתוצאה מתלונת בני יוסף ליהושע שהגורל שקיבלו במרכז הארץ אינו מספיק להם. נמצא שעצת יהושע לבני יוסף להתנחל בארץ הפרזי והרפאים באה בסוף הקטע הזה, כפתרון אחרון, לאחר שנדחו אפשרויות אחרות. סדר הפסוקים סורס בידי סופר-מעתיק, אולי משום רצונו לתאם את הקטע הזה עם הסיפור המקובל על התנחלות מנשה בבשן בימי משה.75 הסדר המקורי היה כפי הנראה כדלקמן: פס' 14 – בני יוסף מתלוננים כי קיבלו גורל אחד, והם עם רב; פס' 18-17 – יהושע משיב שכיוון שהם עם רב, לא יהיה להם גורל אחד (התשובה בנויה בסדר כיאסטי); יבראו את היער בהר ויורישו את הכנעני בעמ'; פס' 16 – בני יוסף עונים כי ההר לא יספיק, והכנעני חמוש היטב ברכב ברזל; פס' 15- יהושע מציע פתרון אחר, כייעלו לבשן (ארץ הפרזי והרפאים) ויבראו אותו מיערו (השוו: יש' ב 13; יח' כז 6; זכ' יא 2). ההמשך אבד, אך בוודאי סופר בו כי בני יוסף קיבלו את עצת יהושע ויצאו להתנחל בצפון עבר הירדן.76

אפילו נוותר על ניסיון זה לשחזר את סדר הפסקה ואת משמעותה, עדיין תרומתה להכרת דמותו של יהושע עומדת בעינה. בסיפור זה אין יהושע מופיע כמנהיג צבאי הכובש את הארץ. גם בני יוסף הבאים אליו בטענות אינם דורשים ממנו שיצא לפניהם לנצח את הכנעני שבעמק. ואילו הוא, בתשובתו הראשונה, מטיל במפורש את המשימה הזאת על שכמם (פס' 18). מדברי בני יוסף עולה (פס' 14) שיהושע חילק את הנחלות בגורל; כנראה הוא עצמו הפיל את הגורל. מכאן באה סמכותו כראש העם. ערעורם של בני יוסף לא תקף סמכות זו, וגם לא את דרך הפלת הגורל. הם ערערו על מניין הגורלות שהקציב להם יהושע. הנהגתו של יהושע היא על-שבטית. בתעודה זו נזכר יהושע פעם יחידה בזיקה לבני יוסף. אולם הוא רחוק מלהזדהות עם שאיפות שבטו, אלא מייצג את עניינם של כל השבטים: הרחבת נחלתם של בית יוסף יכולה להיעשות רק על חשבון הכנעני או על ידי התפשטות מזרחה. תעודה עתיקה זו כבר ראתה ביהושע את מנהיגם של כל שבטי ישראל.

על טיב סמכותו של יהושע ניתן ללמוד מן המסורת הקרובה המצויה ביהו' יח 10-1. מקור זה עובד בידי ס"כ, שהעביר את חלוקת הארץ לשילה, משום ששם נמצא המשכן החוקי (השוו: כב 34-9). באשר לשאר שימר ס"כ את המסורת העתיקה. יהושע יורה גורלות בלי עזרת הכוהנים. הוא מכיר את רצון ה' על ידי מנטיקה אינסטרומנטלית בידיו. כאישיות מנטית קרוב יהושע כאן לבעל הכריזמה הנבואית המוצג במסורת האספה בשכם (לעיל סעיף ד). וגם כאן התכונה המנטית מעניקה לאיש סמכות לעמוד בראש העם ולהנהיגו.

לחלקים נוספים של המאמר:
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : א
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ב
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ג
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ד
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ה
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ו (פריט זה)
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ז
יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ח

הערות שוליים:
68. G.R. Driver and J.C. Miles, The Assyrian Laws, Oxford 1935, pp. 426-427; Th. J. Meek, 'The Middle Assyrian Laws', J.B. Pritchard, ANET, Princeton 1969, reprint Princeton 1974, p. 185
69. ראו: מ"י כהנא, ספרי זוטא דברים: מובאות ממדרש תנאי חדש, ירושלים תשס"ג, עמ' 306-305, ודיונו שם על הכתוב 'והיה ביום הנחילו וג' – הרי זה כלל מלא שלא יקרבו בנים לבכור, אבל הבן קודם לבת'.
70. אפשר שגם ביהו' יח 3, 'עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ, אשר נתן לכם ה' אלהי אבותיכם', מבצבצת המסורת העתיקה של חלוקה לפני כיבוש.
71. תרגום השבעים תרגם במקום זה את הכתובים דלקמן: שופ' א 34; יהו' יט 47; שופ' א 35. אולם הנוסח שלו השתבש כנראה עוד במצע העברי ואחר כך גם במסירה היוונית. יש לגרוס כאן, בעיקר לפי נוסח המסורה: 'וילחצו האמרי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק. ויאץ* גבול בני דן מהם, ויעלו בני דן וילחמו עם לשם, וילכדו אותה. ויכו אותה לפי חרב וירשו אותה וישבו בה ויקראו ללשם דן, כשם דן אביהם. ויואל האמרי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס'. את התיקון 'ויצא'-'ויאץ', ביהו' יט 47, הציע הוביגאן כמצוטט אצל ראולי; ראו: C.F. Houbigant, Biblia Hebraica cum notis criticis, II, Paris 1753, p. 65; H.H. Rowley, From Joseph to Joshua, London 1950, reprint London 1964, p. 84, n. 3
72. בצדק טען קויפמן ששופ' א כסיפור כיבוש הוא לא ראלי. ראו: קויפמן (לעיל הערה 5), עמ' 38-37. אולם דעתו שהפרק באמת מספר את המאורעות 'אחרי מות יהושע' (שופ' א 1א) היא בלתי אפשרית מצד עצם תוכנו של הפרק.
73. הדעה ששופ' א אינו מבוסס בעיקרו על התעודה ס"י (J) הובעה כבר על ידי גוף; ראו: B. L. Goff, 'The Lost Yahwistic Account of the Conquest of Canaan', JBL, 53 (1934), pp. 241-249
74. על שייכות יהו' יז 18-14 לתעודה המונחת ביסוד שופ' א כבר עמדו בודה וברניי, ראו: K. Budde, Die Buecher Richter und Samuel, ihre Quellen und ihr Aufbau, Giessen 1890, pp. 1-89; ברניי (לעיל הערה 52), עמ' 52-47.
75. סירוס מכוון של סדר הכתובים הוא תופעה מוכרת במסירת הנוסח. סיפור האספה בשכם כלל את הפסוקים ביהו' כד 28-1, 31. פס' 31 דבק לפס' 28 בתרגום השבעים, וכך הסדר בשופ' ב 9-6. בנוסח המסורה של יהו' כד הועתק הפסוק ממקומו על ידי מעתיק שביקש לסדר אותו בסידור כרונולוגי – אחרי מות יהושע. לפי יהו' טו פותח סיפור כיבוש חברון במתן העיר לכלב (פס' 13) והוא כובש את העיר (פס' 14). שופ' א מעביר את כיבוש העיר ליהודה (פס' 10) ולשם כך העביר את הסיפור על מתן העיר לכלב לסוף סיפור כיבושי השבט – פס' 20. ועוד כדאי להזכיר את הפרקים האלף-ביתיים תה' לד ומש' לא, שבהם היה סדר הפסוקים לפי סדר אלף-בית עתיק ס-פ-ע-צ והוא סורס כדי להתאימו לסדר האלף-בית שנתקבל כ'רשמי'.
76. את סירוס סדר הפסוקים הציעו כבר בודה וברניי (לעיל הערה 74), אבל שחזרו בדרך אחרת. כמו כן קישרו אל יהו' יז 18-14 את הידיעות בבמ' לב 39, 41, 42 על התנחלות משפחות מנשה – מכיר, יאיר, נבח – בעבר הירדן. אך מקור הידיעות ההן ככל הוראה אחר.

ביבליוגרפיה:
כותר: יהושע בן נון בתולדות המסורת המקראית : ו
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: ניסן-סיון תשס"ד , גליון עג (ג)
שם כתב העת: תרביץ
בעלי זכויות : י"ל מאגנס
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית