עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ במאבק לעלייה
בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן


תקציר
המאמר סוקר את הפעילות היהודית הציונית בברית המועצות לאחר מלחמת ששת הימים. בין תחומי הפעילות: הפצת עיתונות מחתרתית, ארגון סמינרים למדענים מסורבי עליה שפוטרו, הוראת עברית ויהדות ועוד. במאמר שמות של פעילים רבים ותיאור פעילותם בערים השונות.



המאבק היהודי : התנועה הלאומית של יהודי ברית המועצות בשנים 1989-1969 : השנים 1979-1967
מחבר: מיכאל בייזר


הניצחון המוחץ של ישראל על הצבאות המאוחדים של ארצות ערב במלחמת ששת הימים לא רק שעורר בלב היהודים הסובייטיים את תחושת הגאווה הלאומית, אלא גם הגביר את תחושת הזרות כלפי מדינתם שלהם, שהייתה בת בריתם של אויבי ישראל. "האזרחים הסובייטיים בני הלאום היהודי" הפכו מ"יהודי הדממה", על-פי הגדרתו של הסופר היהודי אלי ויזל, ל"יהודי התקווה", כפי שהגדיר אותם בשנות ה- 1980 ההיסטוריון הבריטי מרטין גילברט. מספר האנשים שתכננו את עתידם בישראל עלה, והם היו מוכנים להיאבק למען שאיפתם זו.

ב- 13ביוני 1967 הסטודנט המוסקבאי יעקב קזאקוב ויתר בפומבי על האזרחות הסובייטית שלו ודרש לקבל אשרת עלייה לישראל. "אינני חפץ להיות אזרח במדינה הכופה על היהודים התבוללות בכוח, [מדינה ש] בה העם שלי מאבד את דמותו הלאומית ואת האוצרות התרבותיים... אינני רוצה להיות שותף שלכם בהשמדת מדינת ישראל," כתב קזאקוב במכתב אל חברי המועצה העליונה של ברית המועצות. בפברואר 1969 קיבל את אשרת ההגירה.

בלנינגרד פעלו קבוצות ציוניות מחתרתיות של צעירים תחת הנהגתם של דוד צ'רנוגלז והלל בוטמן. ב-1966 הם התאחדו לארגון אחד. לארגון היו מצע ותקנון משלו, הוא ניהל רשת אולפנים ללימוד עברית, אסף דמי חבר וקיים קשר עם קבוצות ציוניות בערים אחרות. חוץ מצ'רנוגלז ובוטמן, נמנו עם חברי הארגון: אהרון שפילברג, שלמה דרייזנר, ולדימיר מוגילבר, לב יגמן, לסל קמינסקי, אנטולי גולדפלד ולב קורנבליט.

במוסקבה, להבדיל מלנינגרד, יוזמי הפעילות היו הציונים הוותיקים שעברו מחנות ובתי סוהר: מאיר גלפונד, ויטלי סבצ'ינסקי, דוד חבקין, ישראל מינץ - שהתחלקו בניסיונם עם המתחילים. למשל, יוסף בגון וולדימיר סלפק הצעירים (שהתחילו את פעילותם בקבוצת ישראל מינץ). כל קבוצה פעלה באופן אוטונומי. ציוני מוסקבה קיימו קשרים עם התנועה הדיסידנטית בברית המועצות, עם עיתונאים ועם דיפלומטים זרים.

לקראת סתיו 1969, ביוזמתו של אהרון שפילברג שעבר לשם מלנינגרד, הוקם בריגה ארגון של ציונים צעירים, שבין חבריו היו יוסף מנדלביץ', אליהו ואלק, יעקב צייטלין ומשה דרוק. מספרם הכולל של חברי הקבוצות בריגה הגיע ליותר מ- 150איש. התנועה בריגה הייתה מיוחדת גם מבחינת התמיכה שלה זכתה בחוגים יהודיים ולא-יהודיים נרחבים.

באודסה פעלו בסוף שנות ה- 1960 שתי קבוצות ציוניות: האחת תחת הנהגתו של אברהם שיפרין שכללה את רייזה פלטניק וישעיהו אוורבוך והשנייה, תחת הנהגתו של משה מלכר. ישעיהו אוורבוך, אשר התחיל את דרכו כדיסידנט, שמר על קשר עם בוריס מפציר ועם רות אלכסנדרוביץ' בריגה; הם שלחו את פרסומי הסמיזדט היהודי לאודסה. בוריס קוצ'ובייבסקי בקייב, כתב והפיץ ב"סמיזדט" את מאמרו "מדוע אני ציוני?", ובעקבות זאת מצא את עצמו ב- 1968 על ספסל הנאשמים.

גם ה"נומרוס קלאוזוס" (ההגבלות החשאיות שהוטלו על ידי השלטונות על קבלת צעירים יהודים למוסדות להשכלה גבוהה יוקרתיים) תרם להפצה של הרעיון הציוני. צעירים יהודים נאלצו לנסוע ללמוד בערי השדה ונטלו עמם את ניצוצות הציונות. כך קרה, שהפעילות הציונית חדרה לריאזן, לטומסק, לנובוסיבירסק ולאירקוטסק. במהלך משפט נגד שישה פעילים בריאזן (1970) נשפטו הפעיל היהודי יורי וודקה וחבריו על-פי תביעה סטנדרטית בגין תעמולה אנטי-סובייטית.

בסוף שנות ה- 1960 התחילו היהודים להפנות מכתבים קבוצתיים אל המוסדות הסובייטיים והבינלאומיים בדרישה להעניק להם זכות הגירה, זכות הכלולה בהצהרת האו"ם על זכויות האדם. ב- 6 באוגוסט 1969 שיגרו 18 ראשי משפחות יהודיות מגיאורגיה מכתב לאו"ם ובו ביקשו להשפיע על ממשלת ברית המועצות להניח להם לעלות לישראל:

"אנו מאמינים: תפילותינו הגיעו עד השמים. אנו יודעים: קריאותינו יגיעו ללב האנשים.
שהרי אנו מבקשים כה מעט – שחררו אותנו ללכת לאדמת אבותינו…"

על מכתב אחר, שנשלח למזכיר הכללי של האו"ם או טאנט, חתמו 531 יהודים מגיאורגיה והוא הסתיים במילים "ישראל או מוות!"

ב- 4 במרס 1970, במסגרת פעילות תעמולתית אנטי-ישראלית שיזמו השלטונות במוסקבה, הוקרנה בטלוויזיה מסיבת עיתונאים שבה השתתפו "יהודי החצר" (בעלי מעמד, תומכי השלטון). הציונים במוסקבה הגיבו על כך ב"הצהרה פתוחה" שעליה חתמו 40 מסורבי עלייה. בין השנים 1968 ו- 1978 שיגרו יהודים סובייטים יותר מ- 2,300 מכתבים קבוצתיים ואישיים לשלטונות הסובייטיים ולאנשי ציבור במערב.

באוגוסט 1969 הוקם במוסקבה ועד תיאום כלל-ארצי מחתרתי, אשר היה אמור לסייע לפעילות של קבוצות ציוניות נפרדות. בהרכב הראשון של הוועד השתתפו נציגי העיר מוסקבה (מ' גלפונד, ו' סבצ'ינסקי וד' חבקין), נציגי לנינגרד (ו' מוגילבר וס' דרייזנר), נציגי ריגה (א' ואלק וב' מפציר), נציג חרקוב (ח' ספיבקובסקי), נציג קייב (אנטולי גרנרוט) ונציג טביליסי (גרשון ציצואשווילי). הוועד החליט להוציא לאור ביטאון של התנועה - "עיתון" ובחר את הרכב המערכת. הביטאון אמור היה לצאת לאור בריגה.

בשנת 1969 כבר הגיעה כמות אשרות היציאה ל- 3,000, אך מספר היהודים שביקשו לעלות היה גדול בהרבה. היו מי שסברו כי ניתן לצאת מן המבוי הסתום באמצעות פעולה הפגנתית נועזת. ניסיון בלתי מוצלח לחטוף מטוס נוסעים קטן בלנינגרד ולטוס בו לשבדיה היה מבצע שנבע מתוך ייאוש. קבוצת אנשי ריגה בהנהגתו של האסיר הפוליטי לשעבר אדוארד קוזניצוב וטייס הקרב לשעבר מארק דימשיץ מלנינגרד הכינו את המבצע. לאחר התלבטויות, ולאחר שהתייעץ עם ממשלת ישראל, דחה ועד הארגון הציוני של לנינגרד את תוכנית החטיפה כתוכנית לא מעשית, המסכנת את גורלה של התנועה כולה. אך המבצע, ששם הצופן שלו היה "חתונה", הוכן בכל זאת והוצא אל הפועל. בבוקר ה- 15 ביוני 1970, בשדה התעופה של לנינגרד "סמולנויה" ובעיירה פריאוזרסק, המקום המתוכנן לנחיתת הביניים, עצרו כוחות הביטחון הסובייטים את כל משתתפי המבצע. באותו בוקר בלנינגרד נעצרו שמונה ציונים שלא השתתפו בניסיון החטיפה. בימים שאחר כך נערכו מעצרים נוספים. בסך הכל הועמדו לדין בהקשר לחטיפת המטוס 34 אנשים בלנינגרד, בריגה ובקישינב.

העונש שנגזר על החוטפים במשפט הראשון שהתקיים בלנינגרד בדצמבר 1970 היה חמור ביותר, אם לוקחים בחשבון שחטיפת המטוס לא מומשה ואיש לא נפגע. דימשיץ וקוזניצוב נדונו לעונש מוות בירייה. סילבה זלמנסון, אשתו של קוזניצוב, יוסף מנדלביץ', אנטולי אלטמן, אריה קנוך ואחרים נשפטו לתקופות מאסר של 15-10 שנה. רק אחרי תגובות נזעמות מגורמים בינלאומיים הומרו גזרי המוות של קוזניצוב ודימשיץ בעונשים של 15 שנות מאסר. אחרי המשפט הראשון היו עוד משפטים בלנינגרד, בריגה, בקישינב, בסברדלובסק, באודסה, בסמרקנד ובלוצק, ובהם נשפטו עשרות פעילים ציונים שלא היו קשורים לחטיפה. בוטמן קיבל את העונש החמור מכולם – 10 שנות מאסר.

לפעילים שנאסרו קראו "אסירי ציון". מכיוון שבחוק הפלילי הסובייטי לא נכלל סעיף מיוחד – וגם לא עונש - ל"פעילות ציונית", הואשמו הציוניים בדרך-כלל ב"פעילות ובתעמולה אנטי-סובייטית", ב"הפצת המידע הכוזב המבזה את המשטר של המדינה הסובייטית" ואף בריגול. לעתים נעצרו פעילים יהודים בעקבות האשמות בעבירות פליליות שפוברקו למטרה זו. הם הורשעו, למשל, באחזקת סמים או נשק, או בהתפרעות בריונית. לפעמים, במקום להעמידם לדין, הוחזקו הפעילים בבידוד בבתי חולים פסיכיאטריים.

מטרת שירותי הביטחון הייתה לנצל את פרשת המטוס על מנת לשים קץ לתנועה הציונית. אך התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין: התנועה האיצה את פעילותה עוד יותר ויצאה מן המחתרת. המאבק לעלייה הפך להיות למאבק גלוי. היהודים יצאו יותר ויותר להפגנות. ב- 24 בפברואר 1971 הפגינה קבוצה גדולה של מסורבי עלייה, שהגיעו מכמה ערים, בחדר ההמתנה של נשיאות המועצה העליונה של ברית המועצות. הם דרשו לקבל אשרות הגירה לישראל וכן תבעו שתתפרסם הודעה רשמית של השלטונות על זכותם של היהודים לעלות לישראל. בהמשך התקיימו מבצעים דומים של יהודים מליטא ומגיאורגיה במשרד הטלגרף המרכזי במוסקבה ושל יהודי קייב בבאבי יאר. מסורבי עלייה מבלורוסיה פתחו בשביתה בחדרי ההמתנה של משרד הפנים; יהודי גיאורגיה ערכו שביתת רעב.

מקצת המבצעים האלה אכן השיגו את המטרה, והמשתתפים בהם קיבלו אשרות הגירה. אחרים נעצרו, כמו למשל, הפעילה ממוסקבה, אידה נודל, שתלתה על מרפסת דירתה את הכרזה "קג"ב – החזר את הויזה לישראל" ועל כך נידונה לארבע שנות הגליה באשמת "הפרה חמורה של הסדר הציבורי".

בתגובה להתחזקות התנועה למען יהודי ברית המועצות במערב, ובתקווה שהתנועה הציונית תיחלש לאחר שיעזבו "עושי הצרות", העלתה הממשלה הסובייטית את מספר אשרות היציאה לישראל. בשנת 1971 עזבו את המדינה 12,900 יהודים וב- 1972 - 31,900. ההגירה הייתה מלווה בהליכים ביורוקרטים ממושכים, בהשפלות, בהאשמות ב"בגידה במולדת" (שהועלו באסיפות במקומות העבודה), וגם בשלילת האזרחות הסובייטית מן העוזבים. בשנת 1972 החליטו השלטונות לגבות מן היהודים היוצאים תשלום של סכום דמיוני עבור ההשכלה הגבוהה שרכשו, אולם יוזמתו של הסנטור הנרי ג'קסון לקשור חוקתית הענקת תנאי מסחר מועדפים לברית המועצות ליציאה חופשית של יהודי ברית המועצות (תיקון ג'קסון-ואניק, ינואר 1975), אילצה את ברז'נייב לסגת מכוונה זו.

בזרם העולים של השנים 1971-1969 עזבו את ברית המועצות רוב ותיקי התנועה הציונית וראשיה. בראש המאבק למען העלייה לישראל קמה קבוצה חדשה: במוסקבה -- אנשי מדע וטכנולוגיה כמו אלכסנדר וורונל, מארק אזבל, ויקטור פולסקי, ולדימיר פרסטין, פאוול אברמוביץ', יוסף בגון, ודינה ביילינה. במינסק הצטרפו למאבק גיבורי מלחמת העולם השנייה אלופי-המשנה בדימוס ייפים דוידוביץ', לב אובסיש'ר ונחום אולשנסקי. תושב מינסק ישראל רש"ל חיבר ב-1969 את השיר "כחול ולבן" אשר הפך למעין הימנון של הציונים הסובייטיים. בעיר סברדלובסק, לקראת תחילת שנות ה-1970, קיבלו ולרי קוקוי,יולי קושרובסקי וולדימיר מרקמן הכרה כמנהיגי התנועה הציונית. קוקוי ומרקמן נעצרו ונשפטו לשלוש שנות מאסר כל אחד באשמת "הוצאת דיבה" על השלטון הסובייטי.

בנובוסיבירסק התרכז המאבק למען העלייה מאמצע שנות ה-1970 סביב אלוף-המשנה בדימוס יצחק פולטיניקוב. כאן גם יצא פליקס קוצ'ובייבסקי ביוזמה להקים עמותה לעידוד הידידות בין העם הסובייטי והעם הישראלי. בגלל הפעילות שלו נאסר קוצ'ובייבסקי. בקייב, בין הפעילים הבולטים היו ולדימיר קיסליק, אלכסנדר צצקס, משה לאונרדס, אלכסנדר מזרוחין; ובטביליסי - האחים גריגורי ואיזיה (ישיעהו) גולדשטין.

בקרב היהודים הסובייטיים שקיבלו "סירוב" היו רבים שהועסקו בתעשייה הצבאית. הם סולקו מן המעבדות וממכוני המחקר ומצאו את עצמם בסכנה של פיגור מקצועי. כדי למנוע זאת, החליטו לערוך סמינרים מדעיים בבתיהם. סמינר ראשון כזה נערך ב-1971 במוסקבה בביתו של הפרופסור לקיברנטיקה אלכסנדר לרנר. החל ב-1973 נערך במוסקבה מדי שבוע סמינר מדענים ביתי שהשתתפו בו מארק אזבל, אלכסנדר וורונל, ויקטור ואירינה בריילובסקי, אלכסנדר יופה, ולדיסלב דשבסקי ואחרים. בסמינר הופיעו מדענים רבים מן המערב וביניהם חתני פרס נובל. רוב ההרצאות היו בתחומי הפיזיקה והמתמטיקה, אבל התנהלו גם הרצאות בתחום היהדות וההיסטוריה היהודית. בשנים 1979-1974 פעלו סמינרים של מדענים מסורבי עלייה גם בקישינייב ובלנינגרד. כדי להעמיק את הבקיאות של מסורבי העלייה בזכויותיהם המשפטיות בנושא ההגירה קמו גם סמינרים משפטיים, בלנינגרד - בביתו של אבא טרטוטה (בניהולו של ולרי סגל), ובמוסקבה - בדירתם של דמיטרי ובלה רם (בניהולו של מארק ברנפלד). בסמינרים אלה דנו בסוגיות משפטיות הקשורות לעלייה וברדיפות השלטון נגד פעילי התנועה.

בעקבות הגידול במספר העוזבים התגברה מגמת ההתנתקות של היוצאים מהשפעת הרעיונות הציוניים; יותר ויותר מהגרים בחרו שלא לצאת לישראל, אלא לארה"ב ולמדינות אחרות במערב. תופעה זו קיבלה את הכינוי "נשירה". ב- 1976 מספר הנושרים היה כמעט זהה למספר העולים, ואחר כך אף עלה עליו. על העלייה בנשירה השפיעה גם מלחמת יום הכיפורים. גם הסכמת המערב להעניק ליהודים היוצאים מברית המועצות מעמד של מהגרים והתעמולה האנטי-ישראלית באמצעי התקשורת של ברית המועצות עשו את שלהם.

כל האזכורים על תפקידם החיובי של היהודים בהיסטוריה או על סבלם, נמחקו בלא רחמים מתוך הפרסומים שנועדו לקהל הרחב והשאירו מקום רק לדמות הציוני-האויב. מספר הספרים והפרסומים שבהם הופצו רעיונות אנטי-ציוניים ואנטי-יהודיים עלה בלא הרף. בתקופה שבין 1967 ו- 1985 יצאו לאור 340 ספרים בנושא זה. הסופרים שהתבטאו בנושא ציטטו את הדעות האנטישמיות של קרל מרכס והאשימו את הציונים בשיתוף הפעולה עם הנאצים. הציונות הוגדרה כתמצית הרוע העולמי, השולטת על הכלכלה והמדיניות המערבית. לתודעת הקוראים הוחדרו רעיונות על הקשר היהודי הבינלאומי ואפילו אמונה ב"עלילת הדם". פרסומים סובייטיים "אנטי-ציוניים" תורגמו לשפות רבות, הופצו בקרב תיירים זרים וכן במדינות מערביות ובמדינות ערביות. מבחינות רבות גרמו פרסומים אלה להפצת רעיונות אנטישמיים בעולם כולו.

התנועה היהודית התפתחה על רקע התגברותה של התנועה הדיסידנטית בברית המועצות. השפעתה של התנועה על הציונים הורגשה במיוחד במוסקבה, שם צמחו מתוך התנועה הדיסידנטית פעילים רבים למען העלייה. אלה שמרו על קשרים הדוקים עם פעיליה ואימצו את שיטות מאבקם. הופצו חוברות הדרכה, שנערכו על ידי ולדימיר אלברכט "כיצד להתנהג בעת חיפוש" ו"כיצד להתנהג בזמן החקירה". רבים נאלצו להשתמש בפועל במידע שנרכש מחוברות אלה. מוסדות הביטחון נאבקו בפעילים היהודים באותן השיטות שבהן נאבקו נגד כל בעלי הדעות האחרות: באמצעות מעקבים, האזנות סתר לשיחות טלפון וניתוק טלפונים פרטיים, שיחות "אזהרה" בקג"ב, אלימות כלפי הסרבנים, חיפושים, ולבסוף, מאסרים והגליות.

ולדימיר סלפק, ויטלי רובין, אנטולי שרנסקי ונאום ניימן סברו שהמאבק המשותף של הכוחות המתנגדים המאוחדים נגד השלטון יהיה יותר אפקטיבי. מתנגדיהם, שמבחינה עקרונית תמכו בדיסידנטים, טענו, ששיתוף הפעולה עמם עשוי להביא לרדיפות נוספות כלפי התנועה היהודית. ואכן, זה מה שקרה לנתן שרנסקי.

אנטולי (נתן) שרנסקי היה בוגר מכון ידוע לפיזיקה ולטכנולוגיה במוסקבה. באמצע שנות ה- 1970 השתתף בסמינרים שנערכו על ידי מדענים מסורבי עלייה, חתם וערך מכתבי מחאה למוסדות סובייטיים שונים ופניות לציבוריות המערבית והשתתף בהפגנות של מסורבי עלייה. בהיותו חבר הקבוצה המוסקבאית לפיקוח על יישום הסכמי הלסינקי לזכויות האדם, ייצג שרנסקי, במגעיו עם העיתונות הזרה ועם דיפלומטים ופוליטיקאים, את מסורבי העלייה ואת הדיסידנטים. דרכו הגיע למערב חומר על רדיפתם של פעילים יהודים. ב- 22 בינואר 1977 שידרה תחנת הטלוויזיה המרכזית סרט בשם "רוכלי הנפשות" שבו הוצגו פעילים יהודים, ובתוכם שרנסקי, כ"שכירים של סוכני הציונות הבינלאומית". כעבור כחודש הופיע בעיתון "איזווסטיה" מאמר, ובו הואשמו שרנסקי וכמה פעילים נוספים בריגול לטובת שירות הביון האמריקאי ה- CIA. זמן מה אחר כך הוא נעצר. לאחר חקירה ארוכה, ביולי 1978 גזר בית המשפט על שרנסקי 13 שנות מאסר. בתקופת המאסר שרנסקי לא פעם שבת רעב; אחת משביתות הרעב נמשכה 110 ימים. המסע הנרחב שנערך למען שחרורו, שבו שיחקה תפקיד חשוב ביותר אשתו אביטל, הפך את שמו של שרנסקי לשם נודע ברחבי העולם המערבי. ראשי מדינות דנו בשחרורו בפגישותיהם עם נציגי השלטון הסובייטי ובסופו של דבר, ב- 11 בפברואר 1986, הוחלף שרנסקי במרגל סובייטי שנתפס בידי האמריקאים.

באמצע שנות ה- 1970 פחתה כמות הבקשות לעלייה. על מנת לחזק את העלייה ולהחליש את הנשירה היה צורך לעורר את התודעה הלאומית בקרב האינטליגנציה המתבוללת, כלומר, לעסוק בהפצה אינטנסיבית של התרבות היהודית. זו הייתה דעתם של ולדימיר פרסנין, בנימין פיין ופאבל אברמוביץ'. תמכו בהם אותם הפעילים שחלמו על ליגליזציה של התרבות היהודית בברית המועצות, וסברו שהעלייה לא תפתור את כל הבעיות של היהודים הסובייטיים (למשל, מיכאל צ'לנוב). קבוצה לא גדולה, אך משמעותית מבחינת השפעתה של מצדדי הפעילות הפוליטית (ו' סלפק, א' לרנר, א' שרנסקי, א' לונץ, ד' ביילינה וא' נודל) קראה להסתפק במאבק למען התרת ההגירה מברית המועצות.

מכל נושאי העשייה למען הפצת התרבות היהודית הם הכירו בהוראת עברית. הם יצאו מתוך הנחה, שהתרה חלקית של התרבות היהודית תיצור אשליה של פתרון "השאלה היהודית" ותסיח את היהודים מרעיון העלייה. אולם הניסיון הוכיח, שהפעילות התרבותית אפשרה למשוך לתנועה אלפי אנשים, שתחילה לא חשבו על עלייה, אך בסופו של דבר מצאו את עצמם בישראל.

הפעילות התרבותית כללה הוראת עברית, עריכת מופעים והצגות לפורים, פסטיבלים של שירים יהודיים, ארגון ספריות מחתרתיות, הוצאה לאור של כתבי-עת על היסטוריה ותרבות, ארגון תערוכות של ציירים יהודיים, ארגון סמינרים ליהדות ואף סימפוזיונים.

את הסימפוזיון הבינלאומי בנושא "תרבות יהודית בברית המועצות – המצב והפרספקטיבות" הוחלט לערוך במוסקבה ב- 23-21 בדצמבר 1976. בוועד המארגן, בראשותו של פרופסור בנימין פיין, השתתפו ולדימיר פרסטין, מיכאל צ'לנוב ואחרים – בסך הכל 30 פעילים מעשר ערים. הזמנות לסימפוזיון נשלחו לכל המוסדות הרשמיים הרלבנטיים. קיבלו אותן גם אנשי מדע ופעילי תרבות בולטים מישראל, מבריטניה, משוודיה ומארה"ב. אולם השלטונות הודיעו, שהסימפוזיון הוא "פרובוקציה ציונית". הקג"ב ערך חיפושים בדירות המארגנים והחרים כל מה שהיה קשור לתרבות היהודית. בנוסף, ננקטו אמצעים ממשיים על מנת למנוע את הגעתם של אורחים מארצות חוץ ונציגים מערים אחרות בברית המועצות. בבוקר ה- 21 בדצמבר נעצרו על ידי המשטרה כל החברים בוועד המארגן והמרצים. למרות "טיהור" כה יסודי, כ- 50 איש (וביניהם חבר האקדמיה למדעים אנדריי סחרוב ואשתו) התאספו בדירה פרטית, שם הקשיבו לכמה הרצאות וקיימו עליהן דיון.

בלנינגרד הקימו 12 אמנים יהודים את קבוצת "אלף", שכללה את ייבגני אבזהאוז, אלכסנדר אוקון, טטיאנה קורנפלד ואחרים. הקבוצה ערכה שתי תערוכות בדירות פרטיות בלנינגרד ובמוסקבה. על התמונה של אבזהאוז "העלייה שלנו" שהוצגה בתערוכות נראית להקת עורבים, המצטופפים מעל למגן דוד המעוקם.

באמצע שנות ה- 1970 התחיל "הסמיזדט" היהודי להוציא לאור כתבי עת. מוסקבה שימשה כמרכז העיקרי להוצאות לאור, שם פורסמו כתבי העת "תרבות" (1979-1975), "יהודים בעולם המודרני" (1981-1978), "עברית שלנו" (1980-1978), "הגירה לישראל, זכות ומעשה" (1980-1978) ורבים אחרים. כתב העת העבה "יהודי ברית המועצות" יצא לאור מ- 1972 ועד 1979. פורסמו בו מסות פילוסופיות והיסטוריות, פרוזה ושירה, וסקרים דמוגרפיים ופוליטיים. בהתאם למסורת התנועה הדיסידנטית פורסמו בעמוד הראשי של כתב העת השמות, הכתובות ומספרי הטלפון של העורכים. העורכים הראשונים היו אלכסנדר וורונל וויקטור יאחוט, העורך האחרון - ויקטור בראילובסקי. כתב העת "יהודי ברית המועצות" תרם רבות לפיתוח התרבות היהודית בשפה הרוסית ועיצב את התודעה הלאומית. הוא הפך במה לדיון בבעיות החיוניות של התנועה היהודית. בסך הכל יצאו לאור 20 חוברות של כתב עת זה.

העיר ריגה הייתה המרכז האחר של פרסומים תקופתיים, שם יצא לאור כתב העת לספרות ולפובליציסטיקה "חיים" (1986-1979) וקובץ מאמרים "דין ומציאות" שבו נדונו בעיות משפטיות אקטואליות של העלייה.

בשנות ה- 1980, אחרי שבמוסקבה הפסיקו להוציא לאור כתבי עת, עבר המרכז של "הסמאיזדט" ללנינגרד הודות לפרסום "האלמנך היהודי הלנינגרדי" (1989-1982) שבהוצאתו השתתפו יורי קולקר, גריגורי (צבי) וסרמן, סמיון פרומקין, מיכאל בייזר, ויקטור בירקן ואחרים. בשל הרדיפות שהלכו והתחזקו נאלצו העורכים לשמור את הרכב המערכת בסוד. העורכים נמנעו מהדפסת חומרים אנטי-סובייטיים מובהקים והגבילו את עצמם לנושאים מתחום התרבות. התפוצה של האלמנך הייתה גדולה יחסית – לפחות 70 עותקים. בסך הכול יצאו לאור 19 חוברות של האלמנך.

אחת הצורות הנפוצות ביותר של הפעילות היהודית הייתה הוראת העברית. בתחילת שנות ה- 1980 היו רק במוסקבה כמאה מורים לעברית, שלימדו יותר מאלף איש. במרץ 1979 נערך במוסקבה "שבוע השפה העברית" (המארגן היה פ' אברמוביץ'), השתתפו בו עד אלף איש. יורי קושרובסקי, שעבר מסברדלובסק למוסקבה, אירגן מחנות קיץ - - סמינרים עבור המורים לעברית -- באודסה, בקרים ובארצות הבלטיות. אלכסנדר חולמיאנסקי ויולי אדלשטיין תיאמו את עבודת רשת האולפנים בכל המדינה. בין מורי העברית בלנינגרד בלטו ולרי לדיז'נסקי, יוסף רדומיסלסקי, לאוניד זיילינגר, רואלד זליצ'ונוק, וסמיון יאקרסון.

התנועה למען העלייה הייתה כרוכה בהוצאות כספיות גדולות. נדרשו אמצעים לסייע לאסירי ציון ולמשפחותיהם וכן לסייע למפוטרים מהעבודה, לשכפול "הסמיזדט", לארגון חגים יהודיים, להספקת מזון כשר למאמינים, ולכיסוי הוצאות נסיעה לישראל שהיו לפעמים יקרות מנשוא עבור המשפחות.

לכל הצרכים האלה השתמשו בעיקר בסיוע שהגיע מארצות חוץ. נשלחו משם חבילות והועברו כספים. תיירים זרים שביקרו בברית המועצות הביאו עמם חפצים בעלי ערך למכירה. תפקיד מרכזי בפעילות הסיוע היה לארגון הישראלי הממשלתי "נתיב", שנעזר בסיוע הכספי של ארגון "הג'וינט" היהודי-אמריקאי. בפעילות זו השתתפו גם ארגונים יהודיים ולא-יהודיים שנאבקו למען יהודי ברית המועצות במערב וכן תנועת "חב"ד". את העזרה החומרית שהייתה מיועדת לאסירי ציון נהגה לחלק אידה נודל, ובשנות ה- 1980 נטליה חסינה. האמצעים הנחוצים לצורכי הציבור הגיעו מעבר ל"מסך הברזל" גם באמצעותם של ו' פרסטין, יו' קושרובסקי, א' טרטוטה ושורה של ראשי התנועה האחרים. את התרופות שנשלחו מהמערב, חילקו לב גולדפרב, אינה ואיגור אוספנסקי במוסקבה, ואלה ובוריס קלמן בלנינגרד. משמעות העזרה לא נמדדה בכסף בלבד. התחושה שבמרחק רב חיים יהודים שגורלם של היהודים הסובייטים חשוב להם חיזקה את פעילי העלייה במאבקם המתיש עם המשטר.

ממשלת ברית המועצות נקטה באמצעים שונים כדי לחסום את העברת העזרה מן המערב. לא פעם עצרה המשטרה תיירים בדרכם לפעילי עלייה והחרימה חפצים שהיו באמתחתם. במחצית השנייה של שנות ה- 1970 נאסר להעביר כסף מחו"ל, ותעריפי המכס לחבילות עלו מאוד. כמה מן הפעילים הציונים נכללו ב"רשימה השחורה", ונאסר על עובדי הדואר למסור חבילות שהגיעו אליהם.

לחלקים אחרים של המאמר:
המאבק היהודי : התנועה הלאומית של יהודי ברית המועצות בשנים 1989-1967 : מבוא
המאבק היהודי : התנועה הלאומית של יהודי ברית המועצות בשנים 1989-1969 : השנים 1979-1967 (פריט זה)
המאבק היהודי : התנועה הלאומית של יהודי ברית המועצות בשנים 1989-1969 : השנים 1989-1980

ביבליוגרפיה:
כותר: המאבק היהודי : התנועה הלאומית של יהודי ברית המועצות בשנים 1989-1969 : השנים 1979-1967
מחבר: בייזר, מיכאל
שם  הפרסום מקורי: יהודי המאבק
תאריך: 2007
בעלי זכויות : בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן
הוצאה לאור: בית התפוצות ע"ש נחום גולדמן
הערות: 1. במלאת ארבעים שנה למאבקם של יהודי ברית-המועצות כנגד המשטר הסובייטי על זכותם לעליה חופשית ולחרות הרוח היהודית – נפתחה באוקוטבר 2007 בבית התפוצות תערוכה בשם "יהודי המאבק". בתערוכה, סיפור הגבורה של צעירים יהודים אשר המשטר הסובייטי לא הצליח לדכא בם את הזיקה לעמם ולתרבותם. הפריטים המשויכים לתערוכה מוצגים באסופה זו.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית