ספרי עזרא ונחמיה

ספרי עזרא ונחמיה עוסקים במאורעות שהתרחשו ביהודה, ובעיקר בירושלים, בתקופת שלטונה של האימפריה הפרסית.^1* מתוארת בהם התקופה שמהצהרת כורש (בשנת 538 לפסה"נ) ועד שנת 424 לפסה"נ בקירוב. אז הסתיימה תקופת שלטונו של ארתחשסתא הראשון^2*, ויש לשער שאז, בערך, מסתיימת גם כהונתו השנייה של נחמיה כפחה.

ספרי עזרא ונחמיה אינם מכסים תקופה זו ברציפות. בספר עזרא מדווח, לאחר הצהרת כורש, על עליית זרובבל, על פעולות שונות הכרוכות בכך עד לחנוכת הבית השני (515-537 לפסה"נ) ועל עליית עזרא, אך מחנוכת הבית ועד לעליית עזרא (458 לפסה"נ) ישנו חלל בדיווח. המצב דומה לכך ביחס לשתים-עשרה השנים שחלפו מגירוש הנשים הנכריות ועד קריאת התורה וחנוכת החומה, וביחס למעשי נחמיה בשנים שלמן חנוכת החומה עד סוף תקופת כהונתו הראשונה כפחה.

חלקו הראשון של ספר עזרא, פרקים א-ו, מתייחס לתקופה שבין הצהרת כורש לחנוכת הבית השני. רצף הדיווח נקטע באמצע (עזרא, ד: 23-6), כאשר אגב הסיפור על ההפרעה שגרמו "צרי יהודה ובנימין" מציין המחבר שגם בימי אחשוורוש וארתחשסתא הלשינו על תושבי ירושלים, ומעתיק לכאן את כתב השטנה שמימי ארתחשסתא, בעניין ירושלים וחומתה.

החלק השני מכסה כשלושים וחמש שנים, ומדווח על פעילותם של עזרא ונחמיה ועל כינון חומת ירושלים (עזרא, ז-י, וכן גם ד; 23-6 וספר נחמיה).

ספרים אלה מדווחים אפוא על פרקי זמן קצרים, האחד – על תקופה של עשרים ושתיים שנים והשני – על תקופה של כשלושים וחמש שנים. עם זאת, הם מהווים מקור עיקרי ללימוד תולדות יהודה בתקופת השלטון הפרסי כולה, תקופה שנמשכה למעלה ממאתיים שנה (332-539 לפסה"נ).

גישות לחיבור הספרים

הגישות לחיבורם של ספרי עזרא ונחמיה השתנו עם הזמן. תחילה מקובל היה לראות בספרי דברי הימים, עזרא ונחמיה ספר אחד. חז"ל (סנהדרין צג ע"ב) שאלו מדוע לא נקרא שם נחמיה עליו. גם מדברי רמב"ן (לשמ', א:1) עולה, כי עזרא ונחמיה נתחברו על-ידי בעל דברי הימים.

חוקרים שונים טוענים, כי הספרים דברי הימים, עזרא ונחמיה נתחברו בידי אדם אחד. י"ל צונץ¹ טען, שבעל דברי הימים הוא גם מחבר ספר עזרא. הוא הסתמך על תופעות שנראו לו משותפות לספרים: חיבתם ללוחות יוחסין, נטייתם להפליג במספרים וסגנון הדיווחים הבלתי מדויק של פרשיות היסטוריות. הנחה זו קנתה לה מהלכים במחקר. היו שחשבו, כי גם זיכרונות עזרא, הכתובים בגוף ראשון (עז' ז:12 – ט:15) חוברו בידי בעל דברי הימים, שהמציא את דמות עזרא כדי לתת משנה תוקף להשקפותיו.² לעמדה קיצונית זו התנגד החוקר ו"פ אולברייט³, שטען לקדמותו ולמהימנותו של ספר עזרא. לדעתו, מחבר ספר עזרא הוא גם מחברם של ספרי נחמיה ודברי הימים.^3* אולם גישות אלה שוב אינן מקובלות כיום. הבדלים בשימושי לשון, ובעיקר הבדלים בגישה ההיסטוריוסופית (שעל חלקם נעמוד), הוליכו למסקנה שאין לראות את דברי הימים ואת עזרא ונחמיה כיצירה אחת. אף את ספרי עזרא ונחמיה נוטים לראות כשתי יצירות נפרדות.

נראה כי מלכתחילה היו הספרים עזרא ונחמיה נפרדים. בראש ספר נחמיה מופיעה כתובת, אך לא כן בראש ספר עזרא. נוסף על הדוגמאות שהבאנו, ניתן ללמד גם משיטת החיבור על ההבדל. ספר נחמיה כתוב ברובו כספר זיכרונותיו של נחמיה ורב בו השימוש בגוף ראשון (נחמיה א-ז; יב:31, 38; יג:6 ואילך). אמנם גם בספר עזרא יש קטעים בגוף ראשון, אך חלקם בספר קטן, יחסית (ז:12 – ט:15). בספר נחמיה בולט הליקוט ממקורות שונים כמרכיב מאפיין: בצד הזיכרונות – רשימות והערות עריכה: רשימת הכוהנים והלוויים, למשל (נחמ', יב: 26-1) מאוחרת לדורו של נחמיה, שכן, היא מדברת על "ימי נחמיה הפחה" (שם, פסוק 26) כאילו הם שייכים לעבר. אף הדברים "על מלכות דריוש הפרסי" (שם, פסוק 22) מכוונים לדריוש השני, שלאחר ארתחשסתא אשר היה המלך בימי נחמיה. לעומת זאת, פרט למקורות הארמיים (ולזיכרונות) כותב המחבר בלשון עצמו. אך במיוחד ניכר ההבדל באופני התיאור: תיאורי ההתרחשויות בנחמיה הם, בדרך-כלל, מפורטים יותר ונוטים לעיצוב 'סצינרי'^4*. ראה, למשל, תיאור המעמד ברחוב אשר לפני שער המים (נחמ', ח) או בתמונה שבתחילת פרק ב, המכילה פירוט, לא רק של תוכן השיחה אלא גם של המעמד המדויק. נראה אפוא, כי מדובר בשני חיבורים נפרדים. סביר להניח, שאחת הסיבות העיקריות לצירופם היא, היות עזרא האישיות המרכזית בנחמ', ח. בגלל חשיבותו של עזרא בעיני הסופרים ותלמידיהם נקראו שני הספרים על שמו, וחיבורם יוחס לו (בבא בתרא יד ע"ב).^5*

דרכי הדיווח – גישה לעובדות ולמסמכים; בעיות הרצף

ניתן להצביע על קווי דמיון אחדים בין ספר עזרא ובין ספר נחמיה מבחינת הגישה העקרונית לכתיבתם ולעריכתם: מצד אחד – ישנה נטייה ברורה לכתיבה היסטורית. שני הספרים כוללים מסמכים רבים (רשימות, צווים ומכתבים) ורב בהם השימוש במינוח רשמי מתחומי השלטון והפקידות. מצד שני – הרשימות קוטעות את רצף הדיווח והסיפור, וקשה לקבוע אם מיקומן הנוכחי מותאם לסדר הזמנים המקורי. אף אין מציינים את מקורן של התעודות, וקשה לדעת אם הובאו כלשונן או עובדו מחדש. על-פי הניסוח במסמכים נראה, שלצד המינוח האותנטי, מופיעים לעתים ביטויים מליציים ומינוח לא מדויק, המשקפים מגמות ואידיאולוגיה של העורכים. קושי נוסף להערכה ההיסטורית של הדיווח נובע מן העובדה שאין בו ידיעות ברורות על מעמדה המדיני של יהודה שלאחר הצהרת כורש. על אלה יש להוסיף, שחלק מן האירועים אינו מדווח ברצף ברור, וישנם קשיים כשחזור הסדר.

דוגמא בולטת למסמך רשמי ש'עובד' בלשון מליצית הוא הצהרת כורש הפותחת את ספר עזרא. את הנוסח הנוכחי מקובל לראות כעיבוד שנעשה למען היהודים ולא כציטוט של המסמך הרשמי. הסיום, שבו פונה ההצהרה אל "כל הנשאר" לתמוך "בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה..." בוודאי אינו מייצג פנייה מטעם המלך אלא פנייה מגמתית. גם הפנייה "מי בכם מכל עמו" וכו' אינה מדויקת, שהרי מסופר בהמשך, כי היושבים "בקריה די שמרין" (עז', ד:10) לא קיבלו זכות דומה לזו של יושבי יהודה. גם התואר "הנשיא ליהודה" המתייחס לששבצר^6* (עז', א:8) הוא תואר ישראלי ואינו תוארו הרשמי מטעם המלך. אפשר שהובא כאן בהשפעת יחזקאל (לד:24; לז:25 ועוד), או אולי מדובר כאן בניסיון לתרגם לעברית את התואר "פחה".

לעומת זאת אפשר לראות את ניסוחה של ה"דכרונה"6* (עז' ו:5-1 – להלן בתרגום עברי)כתובה בלשון רשמית, פקידותית מובהקת.

א.	אז דריוש המלך נתן צו ובקשו בבית הספרים אשר הגנזים של בבל מונחים שם:
ב.	ונמצאה באחמתא בבירה אשר במדי המדינה מגלה אחת, וכך כתוב בתוכה זכרון הדברים:
ג.	בשנת אחת לכורש המלך כורש המלך נתן צו: בית-האלהים בירושלים -הבית יבנה מקום אשר זובחים זבחים ויסודותיו מגבהים, גבהו אמות ששים , רחבו אמות ששים:
ד.	נדבכים של אבן גלל שלשה ונדבך-עץ אחד, וההוצאה מבית המלך תנתן:
ה.	ואף כלי בית-האלהים של זהב וכסף, אשר נבוכדנצר הוציא מן ההיכל אשר בירושלים והוליך לבבל, ישיבו וילך להיכל אשר בירושלים למקומו ויונח בבית-האלהים:

להשוואת שני המסמכים עיין בטבלה הבאה:

הצהרת כורש (א, 4-2)		הדכרונה (ו, 6-3)
נימה אישית		הוראות מעשיות לביצוע
●	מבוא – העילה להצהרה: פקודת אלוהי השמים	●	כותרת: דכרונה, וציון תאריך
●	היתר לבניית המקדש על-פי צו ה'	●	צו לבניית בית האלוהים בירושלים
.		● ●	מטרה: אתר לזביחת זבחים פירוט: חומרי הבניין ומידות המבנה
● ●	פנייה לבני עמו של ה' להתגייס לבניית בית האלוהים פנייה ל"כל הנשאר" להתנדב למימון הבנייה	●	הוראה: מימון הבנייה מאוצר המלוכה
.		●	הוראה להשבת כלי המקדש מבבל לירושלים

לא ברור מה היה מעמדה הרשמי של יהודה לאחר הצהרת כורש, אם היתה פחווה עצמאית מלכתחילה ומה מעמדה ומידת תלותה ביחס לפחוות "עבר נהרא"^8*. במסמך הארמי המשוקע בספר עזרא (ה: 13 ואילך) מוגדר ששבצר (שהוגדר בתואר היהודי "נשיא ליהודה" א:8) בתואר "פחה" (ה:14), וכך מגדירו גם חגי (א:1, 14; ב:2, 21). נחמיה בזיכרונותיו מספר שהיה פחה (נחמ', ה:14), אבל בספרי עזרא ונחמיה אין זרובבל מוגדר במפורש כפחה. ייתכן שיש כאן טשטוש מכוון, מתוך רצון להימנע מהצגת השלטון העצמי כשלטון מוגבל וממונה "מטעם". המעמד המוגבל פוגע בתדמית, ובמיוחד בהשתקפות הציפיות לחידוש עצמאותה של יהודה.

הקשיים בשחזור סדר האירועים נובעים, בעיקר, מקיטוע הרצף. מאופן פתיחת פרק ט שבעזרא ניתן להניח, שבמקור סופר כאן על מעשי עזרא עם בואו. אך חוקרים נהגו לשייך לכאן את הפרקים ח-י שבספר נחמיה, המספרים גם על מעשי עזרא בחודשים הראשונים לבואו בשנת 458 לפסה"נ, מא' באב (על-פי עז', ז:9) עד כסלו (עז', י:9), שבו אירע מעשה הנשים הנכריות (כלומר – על פרסומם וקבלתם של דברי התורה). אבל מי שהציע להעביר את הפרקים ממקומם לא הצליח להסביר כיצד התגלגלו למקומם הנוכחי. נראה שמיקומם מוצדק בכך, שמסופר כאן על אשר אירע בתשרי, לאחר סיום בניית החומה, שהיה בסוף אלול (על-פי נחמ', ו:15), ומה שאירע לאחר-מכן יכול להתקבל כפרי ההתעוררות הדתית-רוחנית שחלה בעם לאחר גמר החומה.

אף הרשימה שבנחמ', ז:73-63 קוטעת את דברי נחמיה, במקום שבו מתבקש דיווח על מה שעשה, כדי להגדיל את אוכלוסיית ירושלים. רק על-פי המסופר בנחמ', יא ניתן לשער מה היה בהמשך: סופר שהחורים, הסגנים והעם שקיבץ, התייחסו לפי המשפחות המופיעות ברשימת היחס של העולים הראשונים, ונחמיה דרש שחלקם יתנדב להתיישב בירושלים. זאת, משום שרצה כי המתיישבים החדשים יהיו מצאצאי העולים הראשונים, שהם בני הגולה המיוחסים, ולא מן הנשארים בארץ, שלא היו טהורים מהשפעות זרות. לשם כך באה הדרישה להתייחסות על-פי הרשימות, ודבר זה עשוי להסביר את מיקומן. לכן, מבחינת הרצף, מתקשר נחמ', יב:43-27 אל יא:2-1, כי נראה שנחמיה דחה את טקס חנוכת החומה עד לאחר ארגון ההתיישבות החדשה בירושלים.

קיטוע משמעותי מסתמן גם באפן סיומו של ספר עזרא. פרק י מספר על ההכנות שנעשו לגירוש הנשים הנכריות, אך אין הוא מוסר על תוצאות המעשה. אף אין דיווח על פעולות אחרות שהוסמך עזרא לעשותן, על-פי הרשות שניתנה מאת המלך (עז', ז:11 ואילך).

מגמות והשקפות

מן התופעות שצוינו מתקבלת תמונה ברורה למדי של מגמות הספרים עזרא ונחמיה והשקפותיהם. מסתבר, שהאירועים המדווחים בספרים אלה לא באו דווקא לספר על תולדותיה וקורותיה של תקופה, אלא בעיקר להדגיש את כוונותיו ולקחיו של מאבק על צביונה הדתית-רוחני של יהודה.

הסיבות המדויקות להפרעות שגרמו "צרי יהודה ובנימין" אינן ברורות, משום שאין הספרים מדווחים על התרחשויות הקושרות את יהודה עם המרחב. ברור, שבניית חומה היא בראש ובראשונה מעשה בעל השלכות מדיניות-בטחוניות.

מן הקשרים ומן ההדגשים שבדיווח עולה, שהמטרה המרכזית שהושגה עם בניית החומה היתה אפשרות ההיבדלות מעמי הארצות והינתקות מן ההשפעות הזאות.

הדחף לעלייתו של עזרא היה בשמועות שהגיעו אליו על ההזנחה שבעבודת המקדש ובחיים הדתיים. אופן ארגון עלייתו והדיווח על כך מבהירים, שהמטרה העיקרית היתה לתקן מצב זה. מכאן ההרכב המובחר של העולים (כוהנים, לוויים, "מבינים" היינו: מורים, מסבירי תורה) ומכאן הדגש על המתנות הרבות והיקרות, שנועדו לפאר את המקדש ולהגדיל את יוקרתו.

לכן מסתיים הדיווח הסלקטיבי בהדגשת השגתן של מטרות שהוצבו, וחשיבותו של הדיווח על מאבקים חיצוניים וגם פנימיים (המעשה בלשכת טוביה, נחמ', יג:4 ואילך, גירוש נכד הכוהן הגדול אלישיב, שנשא לו לאשה את בת סנבלט, נחמ', יג:28) היא גם בהצגת הסיכונים, ההתמדה וההקרבה שהיו כרוכים בהגת המטרות הדתיות. באחת – דיווחים אלה נועדו להעלות את ערכן של המטרות הדתיות.

דבר זה עולה גם מצורת פירוטן של הפעולות שלאחר גמר בניין החומה, כמו אלה להגדלת היישוב בירושלים, שכבר הזכרנו. מן הרשימה עולה, כי ייחוסם של המתיישבים נחשב יותר מעצם פעולת היישוב; סיפורי קריאת התורה וחגיגת הסוכות נועדו להדגיש את ההתעוררות הרוחנית, שאחת מתוצאותיה המעשיות היא "ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר" (נחמ', ט:2); והסקירה ההיסטורית המוליכה אל חתימת האמנה, שתקנותיה המעשיות הראשונות הן (מיד לאחר התחייבות כללית " ...לשמור ולעשות את כל מצות ה' אדוננו"):

א. "...ואשר לא נתן בנתינו לעמי הארץ ואת בנתיהם לא נקח לבנינו" (נחמ', י:31);
ב. הפסקת המסחר בשבת (שם, י:32) – תקנות, ששירתן נתייעלה לאחר השלמת החומה (וראה במיוחד נחמ', יג:19) וכך קונה מפעל החומה את חשיבותו מכוח צביונו הדתי.

על מאפיינים אלה ראוי להוסיף שניים המבדילים את מגמות עזרא ונחמיה ממגמות דברי-הימים:

א. אין בספרים אלה מגמה לפאר ולרומם את בית דוד. גם בדברים על זרובבל אין מזכירים אותו כנצר משורש דוד, משיח ה'.
ב. לעומת המגמה המובהקת שבדברי הימים, להבליט את חלקה של הכהונה והלוויה גם במעשים היסטוריים-מדיניים חשובים ומשמעותיים, מעלימים ספרי עזרא ונחמיה את חלקו של הכוהן הגדול במעשים חוקתיים-דתיים מובהקים: אמנם, תפקיד הכוהנים ברשימת השבים הראשונים מובן, כאמור, אך הכוהן הגדול עצמו אינו מוזכר בהקשר עם פעולת עזרא לגירוש הנשים הנכריות (לעומת זאת ראה עז', י:19-18), וגם בטקסים של קריאת התורה, חתימת האמנה וחנוכת החומה אין מוזכרים כוהנים ממשפחת הכוהן הגדול.

מדברים אלה ניתן להניח, שבספר דברי הימים הגישה הרפלקטיבית כלפי ההיסטוריה היא קיצונית יותר: שם משרת הדיווח אידיאולוגיה כללית ובעלת פרספקטיבה רחבה יותר, בעוד שבספרי עזרא ונחמיה משרתים הדיווחים מגמות אקטואליסטיות, יחסית, והאידיאולוגיה המשתקפת מן הסלקציה שבדיווח – קשורה יותר במאבקים ישירים בני זמנם. מבחינה זו ניתן אולי לייחס לספרי עזרא ונחמיה עדיפות מסוימת על ספר דברי הימים, כמסמכים היסטוריים.

סיכום

עיוננו נועד להצביע על ייחודם של ספרי ההיסטוריוגרפיה המקראית המאוחרת: עזרא-נחמיה ודברי הימים.

ייחוד זה מתגלה בעיקר ביחס כלפי ערכי אמונה ודת. מן המשקל וההדגשים הניתנים לנושאים מסויימים עולה, כי ספרים אלה מתרכזים במהלכו ובלקחיו של מאבק על צביונו הדתי-רוחני של ישראל, וביתר דיוק של יהודה שלאחר שיבת ציון ושבימי בית שני. בהתאם לכך, מודגשים בספרים אלה אירועים בעלי משמעות ומסר דתיים מובהקים; ובהתאם לכך, ככל הנראה, נעשה בספרים אלה המבחר בין אירועים מדווחים לבין אירועים שאינם מדווחים (כלומר, בזה ניתן להסביר את עקרון-הרצף), וכן גם המבחר בין אירועים שדווחו בהרחבה לבין אירועים שדווחו בצמצום. (למשל: בעזרא-נחמיה, אותן תקופות פעילות, ובעיקר פעילותו של נחמיה, שלא סופר עליהן, ובדברי הימים – האירועים שבבית דוד, אשר מסופר עליהם בספר שמואל ב ושאינם מוזכרים בדברי הימים, והפירוט הרב שבדיווח על התיקונים הדתיים – בהשוואה לספר מלכים).

הערכים המועדפים במיוחד בעיני המחברים הם אלה המסמלים בצורה מובהקת את התלכדותו ואת גיבוש אחדותו של ישראל סביב אמונתו ודתו:
א. הפולחן וכל הקשור בו (ובכלל זה השבת ושמירתה, החג והטקס ומערכות הכהונה והלווייה).
ב. ההיבדלות מעמים אחרים (ועל כן הדגש על גירוש הנשים הנכריות ועל בניית החומה, אך כנראה, באותה מידה, גם ההערכה המיוחדת לרשימות היוחסין ואופן פירוטן: למשל, בספרי עזרא ונחמיה ניתן לראות שהבלטת ייחוסם של מתיישבי ירושלים חשובה אולי יותר מעצם פעולת היישוב).
ג. היחס אל בית דוד כאל סמל מקודש בספרי דברי הימים (ועל כן – ההימנעות מתיאור אירועים ומעשים שאינם קשורים לאספקט זה).
ד. ראיית אירועי ההיסטוריה כמערכת רצופה של שכר ועונש, ובראשם האירועים הקשורים ישירות באחדותו של ישראל, בין שמדובר באירועים מן העבר הרחוק, בין שמדובר באירועים שהם, פחות או יותר, בני זמנו של הדיווח (לקיחת נשים נכריות, פילוג בממלכה, היריבות בין הממלכות).

לתיאורי האירועים המשרתים את מגמתם של המחברים נוסף בדרך-כלל נופך של זוהר חגיגי, המבליט את התחושה שמדובר במעשים בעלי משמעות סמלית. כך למשל עולה בבירור מתיאור בניין חומת ירושלים, שלא הערך המעשי (במקרה זה – הצורך הביטחוני) הוא העיקר, אלא המשמעות הפנימית-רוחנית (ההיבדלות וסמליותו של המעשה), וכך עולה, כמובן, מהתיאורים הקשורים ישירות לפולחן, בהשוואתם לספרי נביאים ראשונים (העלאת הארון, ההכנה לבניית בית-המקדש, ובדק הבית הקשור לריפורמות בדת).

מגמות אלה עשויות להסביר גם גילויים אחרים המייחדים את ספרי עזרא-נחמיה ודברי הימים: הדגשת לכידותו ואחדותו של עם ישראל סביב אמונתו, אפשר שהיא סיבה עיקרית ל'דמוקרטיזציה' שבתיאורים ובעיקר לפרטים בדבר השתתפות נציגים רבים, התייעצות, נוכחות המונית וכיוצא באלה.

הצורך בתיעוד ובמתן תוקף חוקתי מקסימלי למעשים המדווחים, השמירה על טוהר הייחוס בצירוף היחס המיוחד לפולחן – מסבירים במידה רבה את יחסם המיוחד של ספרים אלה לרשימות למינהן.

ראיית ההיסטוריה כרצף של שכר ועונש היא מן הסתם ההסבר העיקרי לריבוי הופעותיהם של נביאים. הפולחן כגורם מלכד ותפישת השכר והעונש – עשויים להסביר את המשקל הרב שניתן בספרים אלה לתפילה, לסוגיה השונים: תפילת הבקשה ותפילת הברכה וההודיה.

את המגמות הללו משרתת ההיסטוריוגרפיה המאוחרת בכתובים שמשני מישורים: באחד – הכתובים שזמנם סמוך, ככל הנראה, לזמן האירועים (ספרי עזרא ונחמיה, בעיקרם), ובמישור השני – בשכתובם של אירועים מן העבר הרחוק, אשר כבר דווח עליהם בספרי נביאים ראשונים (ספר דברי הימים, בעיקרו).

הערות שוליים:

1* להרחבת הרקע ההיסטורי לספרים אלה מומלץ לקרוא את הסעיפים הבאים מתוך אנציקלופדיה עולם התנ"ך, עזרא ונחמיה (כרך 17; ראה רשימת הקריאה המומלצת): "הרקע ההיסטורי לספרי עזרא ונחמיה", עמודים 11-10; "אישיותו של נחמיה ומפעלו"; "הרקע ההיסטורי לפעולתו של נחמיה", עמודים 93-90.
2* ארתחשסתא הראשון – מלך פרס (בשנים 424-465 לפסה"נ), בנו ויורשו במלכות של אחשוורוש הראשון. ארתחשסתא נטה חסד לעזרא (עז', ז) ולנחמיה (נחמ', ב) ואפשר את מסעותיהם לירושלים, אף שקודם לכן גרם להפסקה זמנית בבנייתה של חומת ירושלים (ראה להלן).
3* ראה סקירת המחקר בנספח ו: ש' יפת, "המהימנות ההיסטורית של ספר דברי הימים – לתולדות מחקר הבעיה ומקומה בחקר המקרא".
4* עיצוב סצינרי – ראה יחידה 4, סעיף 4.2.1
5* ראה הציטוט בפתיחה ליחידה זו.
6* ששבצר, "הנשיא ליהודה" – נזכר עוד בעז', ה:14, ומשם מתברר שמונה לפחת יהודה והעלה עמו את כל המקדש. ייתכן שכמו זרובבל, היה אך ששבצר נצר לבית דוד.
7* "דכרונה" (ארמית: דכרון – זיכרון – מזכר מלכותי. המלה הארמית "דכרונה" (עז', ו:2) המתורגמת לעברית כ"זיכרון" היתה, כנראה, כותרת המגלה שנמצאה באחמתא, בירת הקיץ של מלכי פרס.
8* "עבר נהרא" (ארמית: עבר – עבר; נהרא – הנהר) – כינויו של המחוז המשתרע מן התחום שממערב לנהר פרת ועד לחוף האזור הסורי – ארץ-ישראלי. בחלוקה המדינית-אדמיניסטרטיבית של האימפריה הפרסית. הכינוי וגם התחום המוגדר על-ידו כבר מצויים בתעודות אשוריות.

י"ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, תרגם מ"א ז'אק, ירושלים 1954, עמ' 12 ואילך.
C.C. Torrey, Ezra Studies, Chicago 1910, pp. 238-248
W.F. Albright, "The Date and Personality of the Chronicler", JBL, 40(1921), pp. 104-124; "The Judicial Reform of Jehoshaphat", Alexander Marx Jubilee Volume, New York 1950, pp. 61-82.