קווים לתיאור אמונתם של האבות : האלים

אגב חקר ס' בראשית כבר הבחינו מזמן, שבאגדות על האבות באים לידי שימוש כינויים אלהיים הבנויים בצורת סמיכות של שם מסוים עם הנסמך "אל", או בצורת תואר מסוים המתלווה ל"אל". כינויים כאלה נזכרים בכל המקורות ועל-פי-רוב הם מופיעים בסיפורים תוך זיקה למקומות מיוחדים. כך נזכר "אל ראי" בקשר עם באר לחי ראי שבסביבות קדש (בר' ט"ז, יג). "אל עולם" נזכר ליד באר-שבע (שם כ"א, לג), "אל אלהי ישראל" – בסביבות שכם (שם ל"ג, כ)¹⁶ ו"אל בית-אל" – בקשר עם בית-אל (שם ל"א, יג; ל"ה, ז). עקבי ביותר הוא המקור הכהני שלפי תפיסתו נודע האלהים לאבות בשם "אל שדי" בלבד (שם י"ז, א; כ"ח, ג; ל"ה, יא; מ"ח, ג; שמ' ו', ג), אך אין השם הזה נקשר אצלו למקום מיוחד. כן נזכר "אל שדי" בשני מקומות בס' בראשית מחוץ למקור הכהני וגם שם הוא בא בלא זיקה לוקאלית מיוחדת (בר' מ"ג, יד מ"ט, כה¹⁷). ואילו בסיפור של בר' י-ד נזכר עוד "אל עליון" בזיקה אל העיר שלם, היא ירושלים (שם י-ד, יח-כב). תופעה זו מיוחדת במינה ומחוץ לסיפור האבות שוב אין לה זכר¹⁸. ודאי שהסיפורים עצמם מזהים את כל ה"אלים" האלה עם יהוה, אלהיה של האמונה הישראלית בתקופתה ההיסטורית. אין השמות האלה נחשבים בהם אלא ככינויים או כגילויים מיוחדים של אלהי ישראל וכך ודאי נצטיירו בתודעת העם. אך מסתבר שלמעשה יש בהם רמז ממשי לשלב היסטורי-דתי מיוחד, שקדם להשתלטותה של דת יהוה על שבטי ישראל.

חוקרים ראשונים חשבו את הכינויים האלה לשרידי מונותיאיסמוס אחר, מלפני הופעת משה (לעיל, סי' א). באסכולה של ולהאוזן ראו בהם ביטוי לרוחות-דמונים מקומיות, שיירי תפיסה פולידמוניסטית שנצררה בדת ישראל ההיסטורית. ואילו בהשפעת האסכולה של גונקל הגיעו לידי הכרה, שה"אלים" השונים האלה אינם אלא עקבות של דת תיאיסטית מיוחדת, "דת של אלים", שנתקיימה בתקופה שלפני כיבוש כנען ושבטי ישראל נחלו ממנה משהו. אבל עדיין קשה היה להכריע אם הדת הזאת כנענית היתה, ולאחר כיבוש הארץ קלטו שבטי ישראל את המונחים והכינויים שהיו מקובלים בה – או שהיתה זו ירושת השבטים העבריים שהגיעו מעבר הפרת¹⁹. הדעות נחלקו, הואיל וראיות יש, לכאורה, לטובת שתי האפשרויות גם יחד.

יש כמה רישומים המעידים על אווירה כנענית. קודם כל – עצם הזיקה של הרבה מן האלים האלה למקומות מיוחדים. לכאורה, אין הזיקה הזאת הולמת לאופי הנוודי-למחצה של המשפחות העבריות, שהגיעו לארץ כנען מאזורים רחוקים ונחשבו בה גרים ונכרים. מעניינת היא במיוחד עדות הסיפור בבר' י"ד: שלם היא עיר-מלוכה קטנה ומלכי-צדק הוא מלך כנעני מקומי, מעין המלכים הקטנים שאנו שומעים עליהם ממכתבי תל אל-עמרנה²⁰. הוא משמש כהן לאל עליון ובתור שכזה הוא מברך את אברהם ולוקח ממנו מעשר ואילו אברהם עצמו מרים את ידו בשבועה לאותו אל. בתוארו המיוחד של אל עליון, "קנה שמים וארץ" (שם י"ד, יט, כב), יש דמיון לשימושי הסיגנון של אוגרית והכתובות הפיניקיות ("קונה" משמעו יוצר, עושה²¹). "עליון" אמנם ידוע כאלוה בפנתיאון הכנעני, כשם שגם האלהויות "עולם" ו"בית-אל" נכללו, כנראה, באותו הפנתיאון²². ונוסף על כך מצינו בארץ כמה שמות-מקומות תיאופוריים עם המרכיב "אל" (כגון יבנאל, יזרעאל, יקתאל), שאולי שרדו מן התקופה שקדמה להתנחלות שבטי ישראל.

כנגד זה יש כמה ראיות של ממש גם לטובת ההנחה האחרת, שהאלים האלה נתגלגלו לישראל מתוך אמונת השבטים העבריים שמלפני היציאה ממצרים. לא כולם קשורים למקומות. "אל בית-אל" מתגלה ליעקב גם בחרן שבעבר הנהר (בר' ל"א, יג) והוא שומר אותו בטילטוליו. ל"אל שדי" אין שום זיקה מקומית. קשה מאד לחשבו לאלוה כנעני וכל הנוטה לכך²³ אינו אלא משתבש. האופי העברי-המקורי של אל שדי הוא אולי הרישום הבולט ביותר במסורות מן התקופה שקדמה למשה – אך כוחו של זה יפה כדי להכריע גם ביחס למהותם של שאר ה"אלים". ואילו המקומות הנקשרים עם האלים השונים אינם, בדרך כלל, כנעניים דוקא. באר לחי ראי נמצאת במדבר בדרך למצרים. המקומות בבאר-שבע, בשכם ובבית-אל שהיו קשורים בזכרון שמות של "אלים", לא נמצאו כלל בתוך הערים האלה, אלא מחוץ לחומותיהן. בשם "אל עולם" קרא אברהם ליד אשר שעמד בסביבות באר-שבע (שם כ"א, לג), מקומו של המזבח "אל אלהי ישראל" היה בחלקת השדה מול העיר שכם (שם ל"ג, יח-כ) ומקומו של המזבח "אל בית-אל" – בשטח הפתוח שמחוץ לעיר, סמוך לאלון בכות (שם כ"ח, יא; ל"ה, ז-ח). ובכלל, רגלם של האבות כמעט שאינה דורכת ברחובה של עיר כנענית. הם עוברים על-פני הערים וחונים בסביבותיהן, ליד אילנות ובארות, במקומות המשמשים תחנות לנודדים בעלי עדרים²⁴. באר-שבע עצמה עדיין אינה עיר בתקופת האבות, אלא באר ומקום חניה בלבד, ואילו גרר, שהאבות מתארחים בה לפעמים, אינה כנענית²⁵.

ראיה אחרת נגד המוצא הכנעני של דת האלים היא העובדה החותכת, שלא נזכרו בעלים בצדם. בפנתיאון הכנעני בולטת דמותו של בעל לא פחות מדמותו של אל. במכתבי תל אל-עמרנה ובעלילות אוגרית נזכרים שניהם גם יחד. בתקופה שלאחר ההתנחלות בארץ נזכרו הבעלים בחיי ישראל לא מעט, ולעתים אף שימשו כיסוד בהרכבת שמות פרטיים, אבל על-פני כל ס' בראשית אין להם שום זכר. ולאחרונה, שמות תיאופוריים עם "אל" רווחים גם בין השבטים העבריים בתקופה שלפני משה (מעל לכולם בולט, מבחינה זו, השם ישראל עצמו), ממש כשם שמצויים באותה תקופה כמה שמות מורכבים עם שדי (עמישדי²⁶, צורישדי, שדיאור). מסתבר שאפילו השמות יעקב ויוסף, וכנראה גם יצחק, אינם אלא קיצורים של שמות תיאופוריים בצורת "יעקבאל" ו"יוספאל", מעין השם ישמעאל. מכל מקום, שמות כאלה נמצאו במקורות שמחוץ למקרא והרכבות תיאופוריות כיוצא באלה נמצאו לרוב אצל השמים המערביים במחצית הראשונה של האלף השני לפה"ס²⁷.

נראה שהאפשרות השניה מכרעת את הכף – היינו, שבכל השמות האלהיים המכילים את "אל" כנסמך יש לראות שרידי מושגים עברים דוקא. ונקודות המגע עם התחום הכנעני אינן צריכות להטעותנו. המלה "אל" מצויה, סוף סוף, ברוב הלשונות השמיות ולפיכך יתכן בהחלט שיהיה משהו מן המשותף בכינויי האלהות של השבטים העבריים ושל כנען. ובכל זאת, יש לעמוד על ייחוד-גוון מסוים בתחומם של השבטים העבריים. בכנענית (אוגריתית), כשהמלה "אל" באה בלשון יחיד, היא משמשת לעולם כשם פרטי – מציינת היא רק אותו אלוה מיוחד שהוא ראש הפנתיאון (בצורת הרבים מקבלה מלה זו גם בכנענית משמעות כללית). אבל בכל הכינויים שבסיפורי האבות יש לה למלה זו, בצורת היחיד, משמעות של שם-עצם כללי בלבד, ורק על-יד הצירוף עם איזה סומך (או תואר) מתקבל כאן שם "פרטי" מיוחד. בכנענית שתי אלהויות הן, "אל" ו"עליון", ואילו בסיפור של בר' י-ד מופיעה צורת הסמיכות "אל עליון" ככינוי לאלהות אחת, כשלנסמך יש ערך אפלטיבי בלבד²⁸. ייחוד-גוון זה חשוב הוא למדי ועשוי להעיד על חילופי ספירות אתניות-דתיות בתוך מסגרת לשונית משותפת. נוסף על כך, כל תפיסת-עולם אלילית סובלנית היא במהותה ותמיד היא מניחה מקום להודאה באלהויות שמקומן העיקרי בפנתיאון אחר. ולא עוד אלא שהאלילות יודעת גם "נדידה" של אלהויות מאזור לאזור, באופן שאלים מסוימים יכולים להיעשות משותפים להוויות אתניות-דתיות נבדלות זו מזו. טבעי אפוא הדבר, שנמצא כמה נקודות-חיכוך בין שרידי אמונת השבטים העבריים לבין עולמם הדתי של הכנענים. אך נקודות-החיתוך אינן צריכות להעלים את העובדה, שבכל זאת לפנינו שני מעגלים אתניים-דתיים שונים שאינם חופפים זה על זה. ומסתבר ש"אל עליון" לבדו שייך מעיקרו באמת למעגל הכנעני. הוא לבדו מכל ה"אלים" של האבות נושא רישומי מוצא כנעני – וזה בסיפור המקראי עצמו. בניגוד לכל שאר ה"אלים" של האבות אין אברהם "קורא בשמו" ואינו עושה לו מזבח, אלא רק "מודה" בו, כביכול, מן החוץ.

הערכות שוליים:
16. "ישראל" מכוון כאן לשם האיש ולא לשם העם. על דבר זה כבר עמדו רש"י, אבן-עזרא, רשב"ם וזולתם.
17. קרא: "ואל שדי" (במקום "ואת שדי"). כך בתרגומים העתיקים וראה בפירושים. נמצא, שאין בס' בראשית "שדי" לבדו, אלא הצורה המלאה בלבד: "אל שדי.
18. בודד ויוצא-דופן הוא "בית בעל ברית" (שו' ט', ד), שנקרא גם "בית אל ברית" (שם, פס' מו). כמה נוסחאות של השבעים גורסות "בעל" גם בפס' האחרון. נראה ש"בעל ברית" היה השם העיקרי, ואילו "אל ברית" היה מקובל, לכל היותר, כתמורה שלו שים לב, ששם זה נצמד כאן לבית, היינו למקדש, ואילו דתם של האבות לא הכירה בתי-מקדש כלל, אין אפוא ל"אל ברית" שום קשר עם ה"אלים" של תקופת האבות.
19. עיין גונקל, Genesis, עמ' LX, 187, 236, 285; גרסמן, Sage, עמ' 8 ואילך, 28 ואילך; הנ"ל, Mose, עמ' 430-425. על האלים הנזכרים מוסיף גרסמן עוד את "אל פחד", במקום "פחד יצחק" שנזכר בכתובים (בר' ל"א, מב, נג) וקובע את מקומו במצפה. אבל לזה אין שום יסוד. – גונקל חשב בתחילה ש"דת האלים" באה לשבטי ישראל מידי הכנענים, אחרי-כן חזר בו וקיבל דעת גרסמן, שזוהי ירושה עברית מקורית. ואילו באודיסין חלק על שניהם והחזיק בדעכת גונקל הראשונה (Kyrios, עמ' 143-124). אחר דעה זו נמשך אלט, Kleine Schriften, א, עמ' 22-19; ולאחרונה גם אייספלדט, El and Yahweh, עמ' 37-25; וויפרט, Erwägungen, עמ' 60-54, המנסה להסביר אף את האטימולוגיה של "שדי" מתוך האוגריתית. השווה גם את שיקוליו של קיטל, Geschichte, עמ' 265-264; ואת החומר המובא אצל רבין, Studien, עמ' 295-285; דיסו, Les Découvertes, עמ' 168 ואילך; וקזל, 7 Supplément, עמ' 147-145.
20. לחינם מטשטש אולברייט (BASOR, 163, 1961, עמ' 52) את שמה של שלם-ירושלים, עיר מלכות מלכיצדק, הנזכרת בכתוב (בר' י"ד, יח). הצירוף "מלך שלמה" (במשמעות של: מלך שלאברהם יש עמו יחסי שלום), שאולברייט מעלה על-ידי הפלוגראפיה, זר ללשון המקרא ואין להשוותו אל "איש שלומי", "אנשי שלומך" וכד'. אף "עמק המלך", שבעזרתו מאתר הכתוב את "עמק שוה" הארכאי (שם, פס' יז), נמצא כנראה בקרבת ירושלים (שמ"ב י"ח, יח).
21. ראה מ.ד. קאסוטו, מאדם עד נח, עמ' 114-113; האלה ענת, עמ' 43. וכן פופ El, עמ' 52-51.
22. "עליון" נזכר בכתובת הארמית של סוג'ין ובדברי פילון מגבל ( Ούλωμός (έλιοϋν בדברי דמסקיוס."בית אל", בבחינת אלוה מיוחד, נזכר במקורות מיסופוטמיים (במיוחד בחוזה של אסרחדון עם מלך צור), בדברי פילון מגבל (βαίτυλος), בשמות פרטיים במקרא (זכ' ז', ב) ומחוצה לו (הפפירוסים של יב וכתבות ארמיות), בכמה פסוקים במקרא (כגון יר' מ"ח, יג; הו' י', טו; ושמא עמ' ג', יד) ויש אומרים – גם בכתבי אוגרית. לסיכום המקורות ראה אנציקלופדיה מקראית, א', ערכים אל בית-אל, אל עולם, אל עליון; וכן אצל מאי, The Patriarchal Idea, עמ' 121-120, והספרות המסומנת שם. בעקבות התגליות של אוגרית היו שראו בכל האלים השונים האלה אך התגלמויות מקומיות של אל, אבי האלים, בדומה להתגלמויות המקומיות של בעל.
23. כגון אלט, הסבור שבתחילה היה אל שדי קשור לאיזה מקום (Kleine Schriften, א, עמ' 21; ואייספלדט, הקושר אותו לחברון (El and Yahweh, עמ' 36), ווייפרט (Erwägungen, עמ' 56-54), הנמשך אחריו.
24. יש חוקרים המדמים את האלים השונים כקשורים בערים הכנעניות ומתוך כך מבקשים לברר את מהותם של האלים. כך עושה גם גרסמן, Sage, עמ' 8 ואילך. האמת היא, שהאבות נדדו בארץ כנען – אבל, בדרך כלל, מחוץ לתחומיהן של הערים הכנעניות. השווה, לענין זה, אנציקלופדיה מקראית, א', ערך אבות, טור 11. אפייני הדבר, שאפילו מלך סדום ומלך שלם יוצאים לקראת אברהם אל עמק שוה (בר' י"ד, יז-יח) ורגלו אינה דורכת ברחוב העיר. למרות הנחתו המוטעית הסיק גרסמן, שהאלים לא היו כנעניים, אלא מן הירושה העברית-המקורית. אך הוא הגיע למסקנה זו (הנכונה בעיני) על-ידי טעות מכופלת. שכן הוא הוסיף והניח, שהאבות נדדו רק בשוליה של ארץ כנען – בסביבות הנגב ומדבר יהודה. את המסורות על שכם ובית-אל הוא מבטל. האמת היא, שהמסורות קובעות את נדודי האבות לא רק בגבולות הארץ, אלא גם באזוריה הפנימיים. אבל גם באזורים אלה הפנימיים דבר אין להם לאבות עם ערי-החומה הכנעניות, כי הם שוהים, כאמור, רק בשטחים הפתוחים המשקיפים על הערים מבחוץ. עם שהם נודדים על-פני הארץ, אין הם מתערבים באוכלוסיתה.
25. בתקופת האבות נחשב מקומה של גרר מחוץ ל"גבול הכנעני". עיין בכתוב בר' י', יט, שלפיו מגיע הישוב הכנעני בדרום עד עזה בלבד ("באכה גררה" היינו בדרך המוליכה לגרר). תושביה של עיר-מלוכה פלשתית זו הם מגדלי עדרים ואורח חייהם אינו שונה בהרבה משל האבות. ואפילו בגרר זו נחשבים האבות לגרים מן החוץ, עד ששני הנסיונות לשהות בה מתלווים בנסיונות של גזל נשיהם על-ידי המלך. ובשני המקרים מסתיימים המגורים בגירוש מן העיר (בר' כ'; כ"ו, א-ז). אף סדום, שלוט שוהה בה זמן-מה (בר' י"ג, יב; י"ט, א-יז), אינה יכולה לבטל את הכלל. גם היא נמצאת מחוץ ל"גבול הכנעני". עיין בר' י', יט: "באכה סדמה ועמרה וכו'", היינו בדרך המוליכה לסדום ולעמורה, "עד לשע" בלבד, שהיא הישוב הכנעני האחרון בדרך זו. מלכיהן של סדום ובנותיה שנזכרו בבר' י"ד, ב אינם "כנענים" איפוא ובאמת גם שמותיהם אינם מעידים על כך. והעיקר – תיאוריה של סדום אחוזים יותר מדי בתוך עולם-של-אגדה, באופן, שאין להקיש ממנה על תנאי חייהם של האבות. ואפילו מסדום זו נטרד לוט עד מהרה ועובר לצוער, ומשם – אל ההר והוא יושב במערה (בר' י"ט, יז-כב, ל).
26. שם שמי-מערבי דומה, שדיעמי, אפשר שנזכר במקור מצרי מסוף המאה הי"ד לפסה"נ, כשמשל פקיד נמוך בשירותה של מצרים; עיין אולברייט, Stone Age, עמ' 185; ובספרו The Biblica Period etc., 1963, עמ' 13.
27. עיין מאי, The Patriarchali Idea, עמ' 116-117, הע' 8; דה-ור ,53 RG, עמ' 324-323; נות, Mari und Israel, עמ' 145-142; ברייט, History, עמ' 70 (ושם ספרות).
28. בדבר זה צדק, בלא ספק, אייספלד (El and Yahweh, עמ' 28 בהערה) בדבריו נגד דיסו. הלה נכרך אחר החומר הפניקי ומנסה להבחין בין "אל" ל"עליון" אף במקרא. והשווה פופ, El, עמ' 52, 55.