קווים לתיאור אמונתם של האבות : המסורת והבקורת

המקרא עצמו מניח, שאמונתם של האבות¹ מונותיאיסטית היתה. אלהיהם של האבות הוא, לפי הנחה זו, אותו האל שבו האמינו שבטי ישראל בתקופה ההיסטורית, אף שהוא "נודע" ונתגלה לאבות בשמות אחרים (ראה להלן). תפיסת המקרא נשתרשה ביהדות. האגדה התלמודית עושה את אברהם ללוחם מלחמתה של דת הייחוד, מהרס פסילים של תרח אביו ומקדש שם אמונתו בכבשן של אש². ומן היהדות הועברה תפיסה זו אל הנצרות. כך, למשל, מניח פאולוס כדבר המובן מאליו שאברהם היה מן המייחדים הצרופים ואף הוא מציג אותו כאביהם של כל ישראל-ברוח וכסמל הבטחון המוחלט באלהים (אל הרומיים ד'; אל הגלטיים ג', ו-טז).

תפיסה זו הפכה לעקרון בלתי-מעורער במחשבת ימי הביניים ולפעמים נעשתה השפעתה ניכרת (ולו גם בעקיפין) אף על המחקר המודרני. ההשפעה נסתמנה באפנים שונים ובאה לידי גילוי בכמה מגמות, או שחוקרים הגיעו לידי השקפה קרובה לזו מתוך מה שנראה להם כצורך הענין.

כמה חוקרים מן התקופה החדשה, מקצתם אתנולוגים וביניהם אנשי-דת קתוליים, דימו להוכיח מציאותה של אמונת-ייחוד פרימיטיבית-קדומה באמצעים מדעיים והניחו שרק במרוצת ההיסטוריה האנושית היא "התנוונה"³. את עקבות האמונה הזאת הם דימו למצוא מתוך חקר שרידי האדם הקדמון, או מושגי השבטים הפרימיטיביים בזמננו, או הדתות האליליות הקדומות (בעיקר הדת השומרית) ואף מתוך תהייה על הנטיות הנפשיות הקבועות בטבע האדם⁴. חוקרים אחרים הניחו, שכל העמים השמיים הם שנתפסו בתחילתם לאמונת הייחוד, או שלפחות היתה בהם נטיה לאמונה כזו – ובעיקר נתקיימה נטיה כזו בין השמים המערביים, שהתיבה "אל" שימשה אצלם כשם פרטי קודם שנתרחבה משמעותה והפכה לשם כללי (appellativum) . זהו ה"מונותיאיסמוס של אל", שכמה חוקרים דיברו עליו בצורות שונות⁵. חוקרים אחרים ניסו להסביר את נטית העמים השמיים למונותיאיסמוס מתוך מסיבות החיים הנוודיים-המדבריים, שלפולחן נודעת בהם, כביכול, חשיבות מועטת בלבד ואילו פשטות התנאים מגבירה בהם את השאיפה להפשטה, למיזוג הכוחות האלהיים, עד כדי יצירת רעיונות פשוטים בתכלית⁶. התגליות הארכיאולוגיות הגדולות של התרבות השמית בעמק הפרת ביטלו, כמובן, את ההשערה הזאת לחלוטין. אך דוקא תגליות אלו גרמו להתהוותה של אסכולה אחרת, שניסתה להסביר את יצירת המונותיאיסמוס בדרך הפוכה ממש – היא האסכולה ה"בבלית" (ה"פאן-בבלית").

חוקרי האסכולה ה"בבלית" סבורים היו, שהרעיון המונותיאיסטי לא יכול להיווצר בחברה פרימיטיבית. זוהי, לפי דעתם, יצירה של תרבות מפותחת ומורכבת דווקא. לפיכך הניחו, שפה ושם היו מצויים בה בתרבות הבבלית הקדומה "זרמים מונותיאיסטיים". את אברהם הם תיארו כמונותיאיסטן ישראלי ראשון באשר הוא קלט משהו מן הזרמים האלה, ואת נדידתו לכנען – כהתעוררות דתית-רוחנית. כתגובה על הדלדול וההשחתה של סביבתו. לא מעט מחשבה נצרכו חוקרים אלה להקדיש כדי לקבוע את ההבדל בין המונותיאיסמוס הבבלי לבין זה של ישראל, שלשיטתם החל באברהם. את הראשון ציירו כהסתכלות מדעית-אסטרולוגית תלושה, שאינה מבטלת את האלילות אלא נובעת ממנה ושתופסת את האל ככוח טבעי, או כישות מופשטת. ואילו את השני – כבשורה דתית-חיונית, שנעשית נחלתו של ציבור שלם ושתופסת את האל כישות מוסרית. כן חייבים היו להבחין בין אמונת הייחוד של אברהם לבין זו של משה – שאמונתו ש/ל אברהם היתה חפשית מכבלים של פולחן, מחוסרת כהונה, מצוינת בזיקה ישירה של המאמין לאלהיו וקרובה, מבחינה זו, לאמונת הנבואה הקלאסית. כמה מהם הניחו, שאמונת הייחוד של אברהם הובלעה בקרקעה של כנען, וכשבאו הכובשים הישראליים העלוה משם והפכו בעזרתה את אמונת יהוה שלהם למונותיאיסטית⁷. גם כל ההשקפות האלה יכולות להיחשב כיום לבטלות, ובכל זאת הדי השפעתן עדין ניכרים אצל חוקרים שונים⁸.

אין צריך להוסיף, שנמצאו חוקרים שחשבו את אברהם למייחד ראשון וראו בו את תחילת האמונה הישראלית, לא מתוך השתייכות לאסכולה זו או אחרת, אלא מתוך נאמנות יתירה לעדות המקרא, מתוך פונדמנטליסמוס מובהק שציין את גישתם אל המחקר⁹.

אולם, כל הסברות האלה כולן נשארו, בדרך כלל, בפריפריה. ואילו המדע הבקרתי התקדם לפי דרכו וכיום שוב אין הן יכולות לשמש לו נקודת-מוצא. המדע האנתרופולוגי אינו מקבל, בדרך כלל, את ההשערה על מציאותו של מונותיאיסמוס פרימיטיבי-קדמון, ומחקר המקרא אינו יכול לקבל את ההנחה, שאמונת האבות מונותיאיסטית היתה. כל שכן כשהמסורות והאגדות שבמקרא המדמות את האבות כמייחדים, הן עצמן מקפלות בתוכן ראיות מכריעות נגד ממשותו של הדימוי הזה.

הערות שוליים:

מחקרים לועזיים צוינו בהערות בצורה מקוצרת. ראה מפתח הקיצורים שבסוף המאמר.
עירובין נג, ע"א; בר"ר פרשה ל"ח, סי' יג; פרשת מ"ב, סי' ד; תנחומא, סדר לך לך, סי' ב ועוד. ועיין ס' היובלים י"ב, א-יד. והשווה גם יוסף בן מתתיהו, קדמוניות, א', ז, 1.
אף מגמה זו ודאי קבלה השראה ממה שנראה לכאורה כתפיסה המקראית, שאמונת הייחוד היתה נחלתם של כל אבות העולם. (באמת התפיסה המקראית עצמה אינה בדיוק כזו, אבל לא כאן המקום לדון בכך).
הספרות בענינים אלה מרובה ביותר ולפיכך אסתפק בהזכרת העבודות הבולטות במיוחד. כאלה הן: לגרנז', Etudes; שמידט, Ursprung; הנ"ל, Origin; לנג, The Making; לנגדון, Mythotogy, עמ' 89, 93. בקורת נכונה, אף שאינה ממצח, על דעותיהם של שמידט ולנגדון (יחד עם דברי דיחוי נגד מרסטון, The Bible, המקבל את השקפותיהם) תמצא במאמרו של מיק, Primitive Monotheism, עמ' 298-286. דיחוי עקרוני ונמרץ של השקפות לנג, פרויס (K. Th. Preuss) ושמידט – אצל י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א', עמ' 289-287, 323-315. סקירה על כמה מן הדעות הנ"ל – במאמרו של רולי, Mose, עמ' 5-3. סקירה כללית על המחזיקים בראשוניותו של המונותיאיזם, החל בוולטיר ואילך – אצל פטצוני, Essays, עמ' 5-1 (כהקדמה להגדרה שהוא עצמו נותן למהות המונותיאיזם). סקירה וגם דיחוי לדעות אלו תמצא עכשיו בצורה ממצה ומרוכזת גם בערך של מילמן, Urmonotheismus, RGG, כרך IV, 1962, עמ' 1199-1197.
לגרנז', שם, עמ' 70-83; לנגדון, שם, עמ' 93; דליטש, Babel and Bibel, עמ' 49, 75. השקפה קרובה במקצת מצויה גם אצל קיטל, Geschichte, עמ' 258, 265-264, 290-288. הלה מדבר על דת אל" מוניסטית הקרובה למונותיאיסמוס. זרמים הקרובים לתפיסת המונותיאיסטית היו מצויים, לדעתו, בכנען והם מסתמלים, בין השאר, בדמות מלכי-צדק מלך שלם, כהנו של אל עליון. אברהם עצמו לא היה אמנם מונותיאיסטן ממש ולא עבד לאל זה, את אמונתו היתה קרובה לכך. כמה חוקרים לא נמנעו מלחזור ולדבר על "מונותיאיזמוס של אל" אף על יסוד התגליות של אוגרית. ראה הסיכום אצל פופ, El, עמ' 89-82.
נתפרסם בזה רנן, Histoire, ספר א', בעיקר פרקים 3, 4.
וינקלר, Abraham, עמ' 25 ואילך; ירמיאס, Strömungen; הנ"ל, ATAO, עמ' 257 ואילך, 276-263; בנטש, Monotheismus, עמ' 5 ואילך, 54-42, 65-62; בהל, Zeitalter, עמ' 44-41. וכן דליטש, Babel und Bible. יש מונים באסכולה זו גם את ארבט, Judentum, הלה אמנם קלט מוינקלר השפעה בכמה פרטים, אבל בענין המונותיאיסמוס של האבות באמת אין בדבריו כלום (ותפיסתו ה"מיתולוגית" אף אינה מאפשרת לו לומר בענין זה כלום). דבריו חדורים במפורש איבה גזענית ושיטת "מחקרו" מוציאה אותו מגדר המדע.
עיין, למשל, וולי, Abraham, עמ' 190-188, 198, 255-241.
כזה הוא, למשל, קניג, Religion, עמ' 34-26, 124 ואילך. השווה גם מאמרו, The Modern Attack, עמ' 142-119. כמה טענות חריפות ואבחנות של טעם משובצות בדבריו של רבין, Studien, אבל גישתו שמרנית-קיצונית ביסודה. ברוח של דבקות יתירה במה שנאמר בכתוב כמות שהוא, נתחברו לאחרונה סקירותיו של פרופ' מ. צ. סגל, אמונת ישראל מלפני סיני, תרביץ ל' (תשכ"א), עמ' 230-215, 313-301; וכן בספר-יובל זה, לעיל, עמ' 35-13. ראה עכשיו גם ש. ייבין, עיונים בתקופת האבות, בית מקרא ט"ז (תשכ"ג), עמ' 37-32.