עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > יחסי חוץעמוד הבית > מדינת ישראל > כלכלה עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדיניות חוץ
קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה


תקציר
הוויכוח על המשא ומתן הישיר עם גרמניה בנושא השילומים, שהתקיים בשנים 1952-1951, הסעיר את הציבור הישראלי חודשים ארוכים. מי היו הנפשות הפועלות, מי היו המצדדים והמתנגדים להסכם, ומה היו טיעוניהם.



משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק א'
מחבר: יחיעם ויץ


מבוא: הבמה והשחקנים

הוויכוח על המשא ומתן הישיר עם גרמניה בנושא השילומים, שהתקיים בשנים 1952-1951, הסעיר את הציבור הישראלי חודשים ארוכים.1 ההתנגדות למשא ומתן זה, שהקיפה חלקים ניכרים בציבור הישראלי ובפוליטיקה הישראלית, הייתה חריפה ולעתים גם אלימה.

מצדה האחד של הקשת הפוליטית התנגד לכך השמאל - הציוני (מפ"ם) והלא ציוני (מק"י) כאחד. מפ"ם טענה כי יש במשא ומתן זה חילול של זכר הקרבנות שנספו בשואה ובמיוחד חילול זכרם של גיבורי המחתרת, שהיא ראתה עצמה אפוטרופסית שלהם. מק"י קבעה כי המשא ומתן הוא ההוכחה המובהקת להשתעבדותה של ישראל לגוש האימפריאליסטי-הקפיטליסטי, שלדידה היה המשכו הישיר של הגוש הנאצי-הפשיסטי. הקשר בין המאבק בנושא המשא ומתן לבין המלחמה הקרה בולט לנוכח העובדה שמפ"ם, וביתר שאת מק"י, חייבו יצירת קשרים עם מזרח גרמניה, שהשתייכה לגוש הסובייטי.2

מצדה האחר של הקשת הפוליטית ניצבה 'חירות', שראתה בכל שיג ושיח עם הגרמנים, 'עמלק המודרני' על פי תפיסתה, פגיעה שאין חמורה ממנה בכבוד הלאומי. אנשי 'חירות' טענו גם, בדרך כלל בצורה מצועפת, כי מי שנושא ונותן עם השטן הגרמני משהו מתכונות השטן דבק בו. מבחינתה של 'חירות' היה זה מאבק טוטלי, 'לחיים ולמוות', ואפשר היה להפר למענו את כללי המשחק המקובלים במשטר דמוקרטי.3 בתווך ניצבו הסיעות הדתיות - הציוניות והחרדיות - שכולן היו שותפות בקואליציה הממשלתית,4 ושבלי תמיכתן לא היה סיכוי להשיג רוב בכנסת להצעת הממשלה לפתוח במשא ומתן עם הגרמנים. בקרב סיעות אלה היו כוחות שמשכו לכיוונים שונים ומנוגדים. לדוגמה בצד אחד של המתרס ניצב חבר הכנסת מרדכי נורוק, מ'המזרחי', שאיבד את כל משפחתו בשואה, ושהיה מתנגד מובהק למגעים עם גרמניה. ואילו בצד האחר של הקשת ניצב עמיתו של נורוק, דוד צבי פנקס, שר התחבורה ומנהיג 'המזרחי', שהיה תומך מובהק בשילומים.5

גם במפא"י, מפלגת השלטון, היו שתי קבוצות שהתנגדו לכל קשר עם גרמניה. קבוצה אחת הייתה מורכבת משלושה מנציגי מפא"י בכנסת - יושב ראש הבית יוסף שפרינצק וחברי הכנסת חיים בן-אשר ואליעזר ליבנה, שהיו קשורים בעברם ל'קיבוץ המאוחד'.6 הקבוצה האחרת הייתה מורכבת מניצולי שואה שנמנו עם עסקני המפלגה; בישיבת מרכז המפלגה שדנה בעמדת המפלגה בסוגיה רגישה זו התבטאו אנשי קבוצה זו בחריפות רבה.7

מול החזית הרחבה הזאת התייצבה קבוצה לא גדולה שתמכה במשא ומתן ישיר עם הגרמנים, וזאת לא רק מסיבות מעשיות - לנימוקים האידאולוגיים והעקרוניים היה תפקיד מרכזי בדינמיקה שהביאה אותה לתמוך בקיום המשא ומתן, קבוצה זו העלתה מכלול טענות להצדקת המשא ומתן: מצבו הקטסטרופלי של משק המדינה,8 שעמד על סף קריסה, ושהיה זקוק לסיוע מכל מקור אפשרי כדי לשרוד; התחושה כי אם לא נתבע פיצויים (לפרט) מהגרמנים נאחר את המועד - בזכות המלחמה הקרה והסכסוך בין הגושים גרמניה תזכה להתקבל מחדש למשפחת העמים בלי שתשלם את חובה לעם היהודי; האמונה כי מי שמתיר לרוצח לרשת את רכוש קרבנו מוסיף חטא על פשע והטענה כי אין לפרש את השילומים (למדינה) בשום פנים ואופן כמחילה על פשעים שלעולם לא תהיה עליהם מחילה.

קבוצה זו ניהלה בזהירות רבה ומתוך חששות מרובים את המאבק להשגת אישורה של הכנסת לקיום המשא ומתן עם גרמניה. הזהירות והחששות נבעו משלושה גורמים. הגורם הראשון והמכריע היה החרדה משבירת הטאבו בכל הנוגע לגרמניה - הרי באותם ימים, חמש שנים לאחר תום השואה, שרר בישראל חרם מוחלט על גרמניה, הגרמנים והגרמניות. הגורם השני היה המודעות שהרוב אינו מובטח, ושייתכן שהכנסת לא תאשר את החלטת הממשלה לפתוח במשא ומתן ישיר. העובדה שבסופו של דבר תמכו שישים ואחד מחברי הכנסת בהצעת הממשלה נתפסה כניצחון גדול ובלתי צפוי של תומכי המשא ומתן. הגורם השלישי, הקשור לשני, היה התחושה שהמאבק איננו רק על הנושא הקונקרטי העומד על סדר היום - חשוב ככל שהיה - אלא על עצם הלגיטימיות של השלטון. נראה היה כי מימין ומשמאל מנסים לקעקע לגיטימיות זו, וה'חזרה הכללית' לקראת המאבק על אישור ההצעה למשא ומתן עם גרמניה הייתה ההפגנה הגדולה בנמל חיפה באמצע דצמבר 1951. ההפגנה הייתה במסגרת 'שביתת הימאים', שתמכו בה מפ"ם ומק"י משמאל ו'חירות' מימין.9

רוב התומכים בקיום המשא ומתן השתייכו לצמרת מפא"י. הם הבינו כי אין מנוס ממגעים ישירים עם הגרמנים וסלדו מהסיסמאות הדמגוגיות שבהן השתמשה האופוזיציה מימין ומשמאל במטרה לסכלו. קבוצת התומכים הונהגה על ידי ארבעה אישים, לא כולם חברי מפא"י, שבמידה רבה נשאו על כתפיהם את המטלה הבלתי אפשרית כמעט, והם: דוד בן-גוריון, נחום גולדמן, דוד הורוביץ ומשה שרת.

ראש הממשלה בן-גוריון ראה בהחלטה לדון עם גרמניה על השילומים חלק בלתי נפרד ממחיר הריבונות - התחייבויות קשות שניתן היה להתחמק מהן בגולה חובה למלאן כשאנו עם חופשי בארצנו. תפקידו העיקרי בה היה לתת גיבוי פוליטי וציבורי למי שעסקו בכך באורח יומיומי, ובמיוחד לשר החוץ משה שרת.10

גולדמן היה באותם ימים יושב ראש בפועל של הקונגרס היהודי העולמי. במאבק על השילומים היו לו שני הישגים מכריעים. האחד היה כינון 'ועידת התביעות' (Claims Conference), שייצגה את הארגונים היהודיים במגעים עם הגרמנים בנושא הזה.11 בזיכרונותיו כתב גולדמן כי הוא מבין ללבם של אלה שמטעמים רגשיים התנגדו לכל משא ומתן, אך רק ציבור החי בגולה ובגטו 'יכול להרשות לעצמו, מתוך תחושה של חוסר אונים, לחיות על פי רגשותיו ולמענן'. ואילו עם שהצליח לבנות את מדינתו 'איננו יכול עוד לנהל מדיניות דון קישוטית של היענות לצו הרגש בלבד'.12 הישגו האחר של גולדמן היה שהצליח בשיחות עם הקנצלר אדנאואר לסלק מכשולים קריטיים מהנתיב הפתלתול להסכם עם הגרמנים על השילומים. בשיחה הראשונה בין השניים, שהתקיימה בדצמבר 1951 בלונדון, התחייב הקנצלר לקבל את דרישת ישראל שהבסיס הכספי לדיונים על השילומים יהיה מיליארד דולר וחצי, ובכך הוסר המכשול האחרון למגעים הישירים בין ישראל לבין ממשלת בון. בשיחה השנייה, שהתקיימה ב-20 באפריל 1952, בביתו של הקנצלר שברונדורף (Rhondorf), ביקש גולדמן לפתור את המשבר שפרץ כחודש לאחר פתיחת המשא ומתן מפני שאישים שהיו קשורים לעניין, כמו הבנקאי הרמן יוזף אבס (Abs), חתרו לצמצם את הבסיס הפיננסי של הדיונים שעליו התחייב הקנצלר כמה חודשים קודם לכן בלונדון. בפגישה עם גולדמן החליט הקנצלר להיכנס לעובי הקורה והורה לראש המשלחת הגרמנית לשיחות, פרופ' פרנץ בהם (Böhm), להיפגש עם גולדמן. ובשיחה הזאת, שהתקיימה בפריז ב-23 במאי 1952, הוסכם על הבסיס הכספי.

הורוביץ היה המנהל הכללי של משרד האוצר והיועץ הכלכלי של הממשלה בשנים 1952-1948. הורוביץ לא היה מדינאי אלא עובד מדינה, ויותר מזה - הוא מעולם לא היה חבר מפא"י, מפלגת השלטון, אולם בשל הכרה ביכולותיו המקצועיות ובקשריו הבין-לאומיים13 היה לחלק בלתי נפרד מהמעגל הפנימי והאינטימי של מקבלי ההחלטות. העובדה הזאת וכן מחלתו הקשה של שר האוצר אליעזר קפלן14 הפכו את הורוביץ לדמות מפתח בתהליך המורכב שהוביל למשא ומתן עם גרמניה, שהפן הכלכלי בו היה מכריע.15 הוא היה מהראשונים שהבינו כי בלי סיוע גרמני דחוף יידרדר המשק הישראלי במהירות לעברי פי פחת.16 הוא ששכנע את בן-גוריון כי מדובר בצעד בלתי נמנע, והוא, יחד עם הציר הישראלי בפריז מוריס פישר, היה הישראלי הראשון שנועד עם הקנצלר אדנאואר, בפגישה חשאית בפריז באפריל 1951. על פגישה זו כתב בזיכרונותיו: 'לגבי דידי הייתה זאת חוויה קשה. חשבון הכלל, הסלידה התהומית ממעשי הנאצים נתמזגו בנפשי עם היגון האישי, על משפחתי שנספתה בלבוב'.17

שר החוץ שרת היה הדמות העיקרית בכינון היחסים עם גרמניה. עד הדחתו מתפקידו כשר חוץ, ביוני 1956, הוא, ולא בן-גוריון, ניתב את המגעים הטעונים והקשים עם גרמניה. למרות תפקידו המרכזי בכל הקשור לנושא החלטתי להתמקד כאן בפועלו בתקופה קצרה יחסית: משנת 1949, השנה שבה הנצו ניצני רעיון השילומים, ועד ינואר 1952, המועד שבו אישרה הכנסת את המשא ומתן הישיר עם גרמניה על השילומים. בשנים 1956-1949 נדרש שרת לעניינים רבים מאוד בקשר ליחסים עם גרמניה: המשא ומתן בווסנאר (Wassenaar) עם גרמניה על השילומים, כינון משלחת השילומים בקלן, ראשית הקשרים הביטחוניים עם גרמניה, שאלת הקשרים הדיפלומטיים ושאלות קרדינליות אחרות; אי אפשר למצות את כל אלה במאמר אחד. התקופה שבה בחרתי לעסוק הייתה תקופה גורלית במה שנוגע ליחסים עם גרמניה, ושרת גייס את כל כישוריו כמדינאי, דיפלומט ופוליטיקאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים לבין ההכרח למצוא מקור מימון למשק הישראלי, שהיה על סף קריסה, ולקליטת רבבות העולים שעלו אחרי הקמת המדינה. מלבד זאת התיעוד על פעילותו בתחום זה באותן שנים רב מאוד, ואף מבחינה זו אפשר לתחום את הדיון לתקופה זו.

הערות:

  1. ראו למשל: נ' ברזל, 'הכבוד, השנאה והזכרון בדיונים בשאלת הפיצויים מגרמניה בשנות החמישים', קובץ יד ושם, כד (תשנ"ה), עמ' 226-203. ההתייחסויות במאמר זה לגרמניה מכוונות למערב גרמניה אלא אם כן צוין אחרת.
  2. נ' ברזל, 'עמדות במפ"ם כלפי מזרח גרמניה על רקע השואה', דפים לחקר תקופת השואה, יא (תשנ"ד), עמ' 174-151.
  3. י' ויץ, 'תנועת החרות נגד השילומים מגרמניה', ע' אופיר (עורך), חמישים לארבעים ושמונה: גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, ירושלים 1999, עמ' 109-99.
  4. הממשלה השלישית, שהוקמה באוקטובר 1951, אחרי הבחירות לכנסת השנייה, הייתה ממשלה צרה - 65 חברי כנסת תמכו בה: 50 נציגי מפא"י (45 נציגי מפא"י עצמה ו-5 נציגי המיעוטים שהיו קשורים למפא"י) ו-15 נציגי המפלגות הדתיות: 'הפועל המזרחי' (8), 'אגודת ישראל' (3), 'המזרחי' (2) ו'פועלי אגודת ישראל' (2). על עמדות המחנה הדתי בוויכוח הזה ראו: י' ויץ, 'הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה', קובץ יד ושם, כח (תש"ס), עמ' 276-247.
  5. בבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו בשלהי יולי 1951, קיבלה 'המזרחי' רק שני מנדטים, ונציגיה בכנסת היו פנקס ונורוק.
  6. בן-אשר היה ממייסדי קיבוץ גבעת-ברנר, וליבנה היה ממייסדי עין-חרוד ומראשי 'הקיבוץ המאוחד' בשנות העשרים והשלושים.
  7. ישיבת מרכז מפא"י, 13 בדצמבר 1951, אמ"ע, 23/51.
  8. N.T. Gross, 'The Economy Regime during the First Decade', S.I. Troen & N. Lucas (eds.), Israel: The First Decade of Independence, New York 1995, pp. 231-245
  9. ויץ (לעיל, הערה 4).
  10. י' ויץ, 'הדרך ל"גרמניה האחרת" - דוד בן-גוריון ויחסו לגרמניה, 1960-1952', א' שפירא (עורכת), עצמאות: 50 השנים הראשונות, ירושלים תשנ"ח, עמ' 266-245.
  11. R.W. Zweig, German Reparations and the Jewish World: A History of the Claims Conference, Boulder & London 1987
  12. נ' גולדמן, זיכרונות, ירושלים תשל"ב, עמ' 229-228.
  13. קשריו אלה נרקמו בין השאר בהיותו חבר במשלחת הסוכנות היהודית לאו"ם במאבק הגורלי על תכנית החלוקה. ראו: ד' הורוביץ, בשליחות מדינה נולדת, תל-אביב 1951.
  14. קפלן לקח חלק מכריע בדיונים על השילומים בשנת 1950. בשנת 1951 גברה מחלתו והשתתפותו בדיונים האלה הצטמצמה באורח משמעותי. הוא נפטר בקיץ 1952.
  15. על הקשר בין המשא ומתן עם גרמניה על השילומים ובין ניסיונות הממשלה למצוא סיוע כלכלי זר ראו: U. Bialer, 'Top Hat, Tuxedo and Cannons: Israeli Foreign Policy from 1948 to 1956 as a Field to Study', Israel Studies, 7, 1 (2001), pp. 41-48
  16. Y. Auerbach, 'Ben-Gurion and the Reparations from Germany', R.W. Zweig (ed.), David Ben-Gurion: Politics and Leadership in Israel, London & Jerusalem 1991, pp. 276-277
  17. ד' הורוביץ, חיים במוקד, תל-אביב 1975, עמ' 86.

קראו עוד:

חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים (פריט זה)
חלק ב' : מעמדו הציבורי של שרת
חלק ג' : 1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה
חלק ד' : 1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים
חלק ה' : סתיו 1950 וראשית 1951: דיוני הממשלה על שאלת גרמניה
חלק ו' : דחיית הקץ: שתי האיגרות
חלק ז' : המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים
חלק ח' : עמדת שרת בעניין המגעים הישירים
חלק ט' : הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951
חלק י' : אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה
חלק י"א : ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים
חלק י"ב : סיכום

ביבליוגרפיה:
כותר: משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק א'
מחבר: ויץ, יחיעם
תאריך: ניסן תשס"ה , גליון 115
שם כתב העת: קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית