עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > יחסי חוץעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדיניות חוץ
קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה


תקציר
על פרק חדש שנפתח לאחר הצהרת אדנאואר, במטרה להשיג רוב בכנסת בעד משא ומתן עם הגרמנים.



משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק י'
מחבר: יחיעם ויץ


אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה

הצהרת אדנאואר פתחה פרק חדש בסיפור החתירה להשגת רוב בכנסת בעד משא ומתן עם הגרמנים, פרק שנמשך כשלושה חודשים וחצי - ממועד ההצהרה עד שאישרה הכנסת ברוב דחוק את הצעת הממשלה, ובכך נתנה בפועל אור ירוק לפתיחת משא ומתן ישיר עם ממשלת בון. ניתן לחלק תקופה זו לשתי תקופות משנה.

תקופת המשנה הראשונה הייתה עד פגישת גולדמן עם הקנצלר אדנאואר בלונדון ב-6 בדצמבר 112.1951 בתקופה זו עדיין התנתה הממשלה את נכונותה לפתוח במשא ומתן בהתחייבות של גרמניה באשר לסכום שיהיה הבסיס למשא ומתן. הממשלה עשתה בתקופה זו ככל יכולתה כדי לערפל את כוונותיה ולמנוע דיון ציבורי בנושא. בפגישתו עם גולדמן התחייב הקנצלר אדנאואר כי הבסיס הכספי לניהול המשא ומתן יהיה מיליארד וחצי דולר - הסכום שננקב באיגרת של שרת מה-12 במרס 1951. בשלב זה החלה תקופת המשנה השנייה. התחייבותה של גרמניה הסירה את המכשול האחרון - הממשלה הייתה מוכנה מעתה לפתוח במשא ומתן, ומאותו תאריך נכנס המאבק להשגת רוב פרלמנטרי להילוך גבוה.

בתקופת המשנה הראשונה התגבשו שני מחנות - מחנה התומכים ומחנה המתנגדים, שפעלו למנוע את אישורה של הצעת הממשלה בכנסת, כך קיוו לטרפד את המשא ומתן עם בון וגם להביא לנפילת הממשלה ויותר מכך - לערער את עצם שלטון מפא"י. הממשלה נערכה בחזית הפנימית כדי למנוע כישלון, שהיה עבורה קטסטרופה גמורה מכל הבחינות: הכלכלית, המדינית, הפנים-פוליטית והמורלית.

אשר לתפקיד שמילא שרת במהלך תקופה זו, הוא היה באותה עת דברה המרכזי של הממשלה בפורומים ציבוריים ופומביים בנושא זה, וכך הפך לדמות המרכזית בכל הקשור להכשרת המשא ומתן בעיני דעת הקהל. מלבד זאת הוא היה מודע לכך שמדובר בהחלטה גורלית שאסור לממשלה להיכשל בה, ובעניין זה אמר: 'אם מתקבלת החלטה בכנסת, שאסור למדינת ישראל לנהל משא ומתן עם גרמניה, זה יורד מעל הפרק, זאת תהיה החלטה רעה מאוד וגם נמהרת'.113 גם מבחינת התפקיד שמילא שרת היה הבדל בין שתי תקופות המשנה.

בתקופת המשנה הראשונה, לפני שנפל הפור סופית,114 היה תפקידו המרכזי של שרת להציג לציבור את עמדתה המורכבת, והמעורפלת במידה רבה, של הממשלה, ותפקיד נוסף היה לברר את השאלה הקריטית - מה עמדתה של בון באשר לסכום הפיצויים. הוא דיווח לממשלה על מאמצים לברר בעקיפין, באמצעות יהודים, אם ממשלת בון מתכוונת לצאת ידי חובה בשילומים בסכום של מיליוני דולרים בלבד או שהיא מבינה שמדובר במאות מיליוני דולרים. הוא הבהיר את המשמעות של הבירור הזה: אם מדובר במאות מיליוני דולרים - סימן ש'הם מוכנים לדבר "ביזנס"'.115

שרת הציג לראשונה לציבור את העמדה המפותלת של הממשלה במסיבת עיתונאים בתל-אביב ב-26 באוקטובר 1951, יום אחרי ישיבת הממשלה שבה נדון נושא השילומים. מסיבת העיתונאים כונסה במסגרת מאמצי הממשלה לשכנע את הציבור הישראלי לתמוך במשא ומתן עם גרמניה, ושרת ניסה לאחוז בחבל משני קצותיו: הוא לא הסתיר את תמיכתו בפתיחת משא ומתן, אך התחמק מהתחייבות ברורה באשר לנכונות הממשלה לפתוח במגעים עם הגרמנים. בתשובה על שאלה בעניין זה ענה כי הממשלה החליטה 'לעשות כל הדרוש כדי להשיג שילומים', ומאז לא קיבלה כל החלטה חדשה, וסירב להבהיר אם משא ומתן ישיר נכלל בהגדרת 'כל הדרוש כדי להשיג שילומים'. עם זאת שרת הזכיר, בלי שנשאל על כך כלל, את הפולמוס החריף על הסכם 'ההעברה', שנעשה עוד 'בשעה שהיטלר היה חי'. הוא הטעים כי בלי הסכם זה 'לא היתה ישראל מגיעה לכוחה התעשייתי, הצבאי, החקלאי והכלכלי'. ומהערה זו, שהייתה כעין הערת אגב, הסיק הכתב המדיני של 'הארץ' כי 'הממשלה תהיה מוכנה גם למשא ומתן ישיר עם הגרמנים'.116

שבוע מאוחר יותר, בהודעה מדינית שמסר מעל בימת הכנסת, שוב התייחס שרת לנושא, וגם הפעם שיקפו דבריו את עמדתה המורכבת של הממשלה. הוא הודיע על נכונותה העקרונית של הממשלה להיכנס למשא ומתן עם ממשלת בון, ואמר בעניין זה כי 'סיכוי [...] להזרמת אמצעים ניכרים לצרכי בנין משקנו עשוי להיות נשקף מהגשמת תביעת ישראל לשילומים מגרמניה'.117

גם בתקופת המשנה השנייה מילא שרת שני תפקידים. הוא פעל לשכנע את הציבור הישראלי בצדקת העמדה של הממשלה, לנוכח ההתקפות עליה מימין ומשמאל. חיים יחיל, מנהל מחלקת ההסברה במשרד החוץ וחבר מפא"י נאמן, מונה לעסוק במשימה רגישה זו,118 ושרת קבע כי תפקידו 'לחסן את הציבור הישראלי לגבי התעמולה כיום בארץ בשאלה זו'. יחיל פעל בקרב ציבורים שונים, ובהם שארית הפלטה. הוא ניסה לבנות גוף של מנהיגי הציבור הזה שתמכו בשילומים, כמו ד"ר אריה עצמון (בלומוביץ'), 'ממנהיגי הפרטיזנים וכיום ראש השרות הרפואי בצה"ל', וזאת כמשקל נגד לאישים בולטים מן הציבור הזה שהתנגדו להם.119 אנשים אלה, הבהיר לשרת, מוכנים להציג את עמדתם במטרה להוכיח לציבור שחלק ניכר של הניצולים תומכים בעמדת הממשלה בשאלה הגורלית הזו. 120 בה בעת קיבל שרת מאליעזר פ' שנער דיווחים שוטפים על המאבק הפוליטי להשגת רוב בכנסת בהצבעה עתידית על משא ומתן עם גרמניה.121

נוסף על כך האיץ שרת בממשלה - שחלק מחבריה חששו מכישלון פרלמנטרי ומתגובתו הנזעמת של הציבור - לקבל הכרעה מהירה. בישיבת ממשלה בשלהי דצמבר,122 ימים ספורים לפני הדיון בכנסת, הישיבה היחידה שבה נדון העניין ביסודיות ולא בדרך אגב, דיווח שרת לשרים על פרט שנשמר בסוד, ושלא הובא לידיעת הציבור - גרמניה נתונה בלחצים כבדים 'להכניס לתקציב שלהם סכומים למעצמות הכיבוש, להשתתפות בהגנת המערב'. הם שומרים על עניין זה בסוד, אמר, כדי שלא ייוודע במקביל על שתי ההתחייבויות, מפני שכך 'לא ייטב לא לזה ולא לזה'. אולם, הדגיש שרת, 'הם מודיעים שמנוי וגמור איתם העניין שלנו לסדר. הדברים נמסרו לנו בשם אדנאואר והוא מבקש שנבין את הקשיים של המצב'. לפיכך ביקש שרת מהממשלה לקבל הכרעה מידית, מפני שאם לא כן עלולה ישראל לאחר את המועד ולהחמיץ את הסיכוי לקבל שילומים מהגרמנים.

הערות:

112. ויץ (לעיל הערה 4); פ"א שנער בתור נציג משרד החוץ נפגש עם גולדמן בתל-אביב מספר ימים לפני השיחה. בתזכיר ששלח לשר החוץ נכתב ש'ד"ר גולדמן מתכוון לנהל אותה [את השיחה עם הקנצלר] על רקע היסטורי ופוליטי בלי להיכנס בפרטים' (שנער אל שרת, 28 בנובמבר 1951, גה"מ, ח"ץ, 534/6).
113. מדבריו בישיבת הממשלה, 4 בנובמבר 1951, גה"מ.
114. ב-10 בדצמבר 1951 דיווח גולדמן לבן-גוריון על ההתחייבות של אדנאואר. אחרי שיחתו עם הקנצלר הגרמני התכוון גולדמן לטוס לפריז ומשם לטוס מיד לארצות-הברית (ראו: שנער אל שרת, 28 בנובמבר 1951, גה"מ, ח"ץ, 534/6) אך הוא שינה את דעתו והחליט לטוס מיד לישראל לדווח אישית לראש הממשלה.
115. ישיבת הממשלה, 25 באוקטובר 1951, גה"מ.
116. 'שרת על התוכניות להגנת המזרח התיכון', הארץ, 28 באוקטובר 1951.
117. ישיבת הכנסת, 4 בנובמבר 1951, דברי הכנסת, 10, עמ' 278.
118. יחיל (הופמן) היה דמות מרכזית במכלול היחסים עם גרמניה. הוא היה ראש 'פלוגות הסעד', משלחת היישוב לשארית הפלטה לגרמניה, ועם קום המדינה מונה לקונסול במינכן. כאשר אורגנה משלחת הקניות בקלן, בשנת 1953, הוא מונה לסגן ראש המשלחת, ובפועל היה הנציג הדיפלומטי של ישראל בגרמניה.
119. הוא התייחס לאנשים כמו אריה שפטל או ד"ר מאיר דבורז'צקי, ניצולי שואה שהיוו את ראשי המתנגדים לשילומים במפא"י.
120. יחיל אל שרת, תל-אביב, 20 בנובמבר 1951, גה"מ, ח"ץ, 2417/3. הוא שלח העתק ממכתבו לראש הממשלה, אירוע נדיר ביותר.
121. ראו לדוגמה: שנער אל שרת, 28 בנובמבר 1951, גה"מ, ח"ץ, 534/6. באותם ימים ניסה שנער, יחד עם יחיל, לשכנע את הציבור בצדקת עמדת הממשלה.
122. ישיבת הממשלה, 30 בדצמבר 1951, גה"מ.

קראו עוד:

חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
חלק ב' : מעמדו הציבורי של שרת
חלק ג' : 1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה
חלק ד' : 1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים
חלק ה' : סתיו 1950 וראשית 1951: דיוני הממשלה על שאלת גרמניה
חלק ו' : דחיית הקץ: שתי האיגרות
חלק ז' : המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים
חלק ח' : עמדת שרת בעניין המגעים הישירים
חלק ט' : הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951
חלק י' : אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה (פריט זה)
חלק י"א : ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים
חלק י"ב : סיכום

ביבליוגרפיה:
כותר: משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק י'
מחבר: ויץ, יחיעם
תאריך: ניסן תשס"ה , גליון 115
שם כתב העת: קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית