עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > יחסי חוץעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדיניות חוץ
קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה


תקציר
שתי איגרות שיגר שר החוץ למעצמות הכיבוש בעניין הפיצויים מגרמניה. אחת עסקה בשאלת הפיצויים האישיים, ואילו השנייה עסקה בשאלת השילומים לעם היהודי בכלל.



משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק ו'
מחבר: יחיעם ויץ


דחיית הקץ: שתי האיגרות

על פי החלטת הממשלה שיגר שר החוץ למעצמות הכיבוש שתי איגרות. הראשונה, שנשלחה ב-16 בינואר 1951, עסקה בשאלת הפיצויים האישיים, ואילו השנייה, שנשלחה ב-12 במרס 1951, עסקה בשאלת השילומים לעם היהודי בכלל.

את עמדתו בעניין האיגרות הציג שרת בישיבת הממשלה ב-8 בפברואר 1951, כשלושה שבועות אחרי שיגור האיגרת הראשונה.78 הוא הדגיש שתי נקודות שלא באו לידי ביטוי בדברים שאמר קודם לכן. הוא נדרש לקשר שבין התביעה לשילומים לבין קליטת העלייה ההמונית, נקודה שמילאה תפקיד מכריע בהמשך פרשת השילומים. הוא קרא 'להבליט את העובדה שקלטנו למעלה מחצי מיליון פליטים, קלטנו אותם בארץ, אבל קליטתם תחייב [צ"ל: מחייבת] עדיין השקעות עצומות ועדיין ידינו נטויה לקלוט עולים מעיראק וממצריים ומצפון אפריקה ומרומניה'. הנקודה האחרת הייתה כי חובתנו להכיר בגרמניה איננה קשורה כלל לתביעת השילומים אלא לשתי עובדות אחרות: לקיומה של מדינת ישראל ולכך שגרמניה הולכת והופכת לעובדה קיימת, שלא ניתן להתעלם מקיומה. בקשר לזה שאל שרת: 'אם אנחנו מגישים תביעה כזאת ומזמינים אותנו לדון עליה, ונאמר שיגידו לנו, טוב, תביעתכם תתקבל, מה אז?'. ועל כך ענה בעצמו: 'לפי דעתי התשובה אז צריכה להיות: אפשר לעבור להסדרת העניינים עם גרמניה. זאת אומרת, לא יתכן להגיש תביעה כזאת לגרמניה, אם גם באמצעים אחרים, ולומר שגם אם תתקבל תביעתנו אנחנו פטורים מהסדרת הענינים עם גרמניה ואנחנו נמשיך מלחמה בעמלק עד דור דור'. ההכרה בגרמניה, הדגיש שרת, איננה עניין פשוט כלל ועיקר. היא צריכה לבוא רק אחרי שמצד השלטון הגרמני יבוא 'לא רק תשלום לעם היהודי, אלא גם הצהרה של פיוס לעם היהודי'.79 אולם אחרי מילוי תנאים אלה, 'ההגינות מחייבת שניענה לזה ולא שלא ניענה לזה'. בהמשך דבריו הביא שרת שורה שלמה של דוגמאות שבעזרתן ניסה להוכיח את צדקת עמדתו, דוגמאות שנלקחו מהניסיון המצטבר של אנשיו בשירות החוץ. כל זה, סיכם, מוביל למסקנה ברורה כי מדובר בסבך ללא מוצא, שלא ניתן לאמצו לאורך ימים; 'עלינו לחפש אפוא מוצא הגון ומכובד, שאם תביעתנו תתמלא על ידי גרמניה ניכנס להסדרת היחסים אתה'.

ב-12 במרס 1951 נשלחה כאמור איגרת למעצמות הכיבוש ובה הציגה מדינת ישראל את עצמה כנציגתם ויורשתם היחידה של המיליונים שהושמדו בשואה ותבעה להטיל על גרמניה, על שני חלקיה, שילומים בסך מיליארד דולר וחצי. שר החוץ שרת, שחתם על האיגרת, הופיע למחרת, ה-13 במרס, למליאת הכנסת כדי 'למסור לתשומת לב הכנסת, ועם זה לידיעת הציבור הרחב בארץ ובחוץ לארץ' את דבר קיום האיגרת ואת תוכנה.80 באיגרת עצמה וכן בדברי ההסבר הקצרים של שרת מופיעים כמה מהעיקרים שהנחו מאוחר יותר את הממשלה במדיניותה בעניין גרמניה. ואלה שלושת המרכזיים שבהם:

  • הסכום שתבעה מדינת ישראל מגרמניה, מיליארד דולר וחצי, היה לבסיס למשא ומתן בין ישראל לגרמניה.
  • סכום זה לא היה אלא רבע משווי הרכוש ששדרו הגרמנים מהיהודים במהלך המלחמה. 'לפי אומדן זהיר, שדדו הנאצים בגרמניה ובארצות אחרות באירופה שנפלו תחת שלטונם רכוש יהודי של ששה מיליארד דולר', נאמר באיגרת בעניין זה. אך הוחלט לנקוב בסכום שנדרש כדי לקלוט בארץ חצי מיליון עקורים מאירופה ולשקמם, וזאת בהתאם להערכה שעלות קליטת כל אחד מהעקורים היא 3,000 דולר. כאן נוצר אפוא במפורש קשר בין התביעה מהגרמנים לבין צורכי קליטת העלייה.
  • בדברי ההסבר לאיגרת הדגיש שרת כי ממשלת ישראל תובעת את השילומים לעצמה 'כי הוא רואה את מדינת ישראל כנושאת זכויותיהם של המיליונים שנשחטו, וכזכאית ומצווה לתבוע את עלבונם, בהיותה ההתגלמות הממלכתית היחידה של העם, אשר עקב שייכותם אליו נגזרה עליהם כליה'.

באותו היום, לפני הדיון במליאה, הופיע שרת בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת.81 דבריו בפורום זה היו מפורטים בהרבה מדבריו במליאת הכנסת. הוא נגע בין השאר בפן המוסרי-האידאולוגי של הסוגיה. אמנם שום פיצויים חומריים לא יוכלו לכפר על החטא ולא 'תוכל להיות כפרה על העינויים ולא תוכל להיות כפרה על המוות', קבע, אך 'לא ייתכן שהעם הגרמני יוסיף להינות מהגזילה, בעוד ששיקום הקרבנות, אלה שניצלו בעוד מועד, או נותרו בחיים אחרי השואה, ייפול למעמסה על אותו העם היהודי'. מכאן גזר שרת כי 'הם חייבים בשיקום, אנחנו אומרים שהרוב של הקרבנות מצא כאן מקלט ולכן הפיצויים מגיעים בראש ובראשונה לישראל'.

הוא אף הציג בצורה מפורשת ומפורטת מאשר בנאומו במליאה את ההסבר לסכום שנתבע מהגרמנים. לפי אומדן זהיר, טען, 'הנזק שנגרם לעם היהודי באירופה ברכוש, כמובן, נאמד בששה מיליארד דולאר'. אולם ממשלת ישראל לא תבעה פיצוי מלא על הנזקים, היא לא תבעה אף את הסכום הדרוש לשיקום כל ניצולי השואה, אלא רק את הסכום הדרוש לקליטתם במדינת ישראל של חצי מיליון 'פליטים יהודיים מארצות שהנאציזם שלט בהן והרס בהן את החיים היהודיים'. היה זה ביטוי נוסף ל'ציוניזציה' של התביעה לשילומים, שהייתה חלק מהניסיון להלאמת השואה בכלל.

לא הכול הסכימו עם עמדתו של שרת, והוא התווכח בעיקר עם חבר הכנסת מנחם בגין, מנהיג תנועת ה'חירות'. בגין לא דחה על הסף את התביעה לפיצויים מהגרמנים אך טען כי התביעה 'יכולה להיות אחת: להחזיר את הרכוש המטריאלי שנשדד'. לכן אין להסתפק בתביעה שהיקפה מיליארד דולר וחצי:

לדעתי, זה משגה חמור שנדרוש כי גרמניה תשקם קרבנות במדינת ישראל ושאנו אומרים מה נעשה בכסף המגיע לנו עבור הרכוש היהודי שנשדד. האם דרושה הסברה נוספת כדי להצדיק דרישה זו? הצדקה הומניטרית שנשקם את הקרבנות? אם אומדים את הרכוש שנשדד בששה מיליארד צריך לדרוש ששה מיליארד. מה שנעשה בכסף זה עניננו.82

בתשובתו על דברי בגין הבחין שרת בין תביעה 'שיש סיכוי כל שהוא לשכנע את דעת הקהל במציאותה' לבין 'תביעה המוכרחה להישמע פנטסטית': לדרוש שישה מיליארד דולר זו תביעה שלכל הדעות ניתן להגדירה 'פנטסטית'; ואילו תביעה שהיקפה מיליארד דולר וחצי עבור מדינת ישראל, שמצבה הכלכלי כה חמור, זו תביעה שאיש לא יאמר שהיא 'לוקה בצניעות יתרה, זה סכום מאוד מכובד'.

בוועדה, שהייתה פורום סגור, התייחס שרת באורח גלוי יחסית גם להיבט רגיש וטעון של הסוגיה: המשא ומתן הישיר עם גרמניה. בדברי תשובתו על שאלות חברי הוועדה טען שרת, כמו בישיבת הממשלה כחודש לפני כן, כי החרם המוחלט על גרמניה הוא מדיניות שאי אפשר להתמיד בה. גרמניה היא עובדה קיימת, אמר, וישראל, שהיא מדינה ריבונית השואפת להשתלב בזירה הבין-לאומית, איננה יכולה לנהוג כאילו אין גרמניה קיימת. אמנם ניתן להמשיך במדיניות של חרם ונידוי משך דור אחד או שניים, כדי 'למחוק [את שאלת שינוי המדיניות] מעל סדר היום של הדור שחי את הדברים וראה את הזוועה'. אולם בפועל 'אנו נתקלים בגרמניה על כל מדרך כף רגל', ולכן מדיניות ההחרמה נדונה לכישלון - 'נהיה אתם בכל מקום ומקום, באותו הזמן החרם שלנו, הווטו המוסרי שלנו נגד כניסתם יאבד כל ערך שהוא'.

78 הייתה זו הישיבה הרביעית בארבעה חודשים שבה עסקה הממשלה בשאלת גרמניה.
79 אפשר לראות בהערה זו את הצעד הראשון לקראת הצהרת אדנאואר; ראו על כך בהמשך.
80 ישיבת הכנסת ב-13 במרס 1951, דברי הכנסת, 8, עמ' 1323-1320.
81 ישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, 13 במרס 1951, גה"מ 8א/7562.
82 על עמדתו של בגין בסוגיה זו באותה עת ראו: ויץ (לעיל, הערה 3).

קראו עוד:

חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
חלק ב' : מעמדו הציבורי של שרת
חלק ג' : 1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה
חלק ד' : 1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים
חלק ה' : סתיו 1950 וראשית 1951: דיוני הממשלה על שאלת גרמניה
חלק ו' : דחיית הקץ: שתי האיגרות (פריט זה)
חלק ז' : המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים
חלק ח' : עמדת שרת בעניין המגעים הישירים
חלק ט' : הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951
חלק י' : אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה
חלק י"א : ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים
חלק י"ב : סיכום

ביבליוגרפיה:
כותר: משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק ו'
מחבר: ויץ, יחיעם
תאריך: ניסן תשס"ה , גליון 115
שם כתב העת: קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית