עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > אישיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > יחסי חוץעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > השואה והחברה הישראליתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > מדיניות חוץ
קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה


תקציר
על תפקידו המרכזי של משה שרת בשאלת המשא ומתן עם גרמניה בנושא השילומים. הוא מילא תפקיד מרכזי במישור ההסברתי ובמישור המדיני והדיפלומטי.



משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק ב'
מחבר: יחיעם ויץ


מעמדו הציבורי של שרת

מעמדו של שרת בצמרת השלטון בראשית שנות החמישים היה איתן ביותר. מכל מנהיגי היישוב ומפא"י לפני הקמת המדינה היה הוא היחיד, חוץ מבן-גוריון, שנשאר בצמרת השלטון והמפלגה: דוד רמז נפטר בקיץ 1951, קפלן היה חולה מאוד ונפטר בקיץ 1952, ושפרינצק כיהן כיושב ראש הכנסת - תפקיד שהיה עתיר כבוד, אך לא הבטיח השפעה רבה. הגלריה החדשה של מנהיגי מפא"י צמחה לאטה, אך בימי הוויכוח המר על השילומים עדיין לא הגיעו חבריה לשיא הצמרת: פנחס לבון היה בשנים 1951-1950 שר החקלאות, אם כי נחשב כוכב עולה, לוי אשכול הצטרף באוקטובר 1951 לממשלה השלישית כשר החקלאות והפיתוח - הצעד הראשון לנסיקתו המטאורית לצמרת השלטון,18 ואישים כמו גולדה מאירסון וזלמן ארן היו בדרג הביניים של השלטון, ורק במחצית השנייה של שנות החמישים הם העפילו לראש הפירמידה. רק בשנים 1956-1955, כשארן נתמנה לשר החינוך התרבות, פנחס ספיר מונה לשר המסחר והתעשייה, ומאיר מונתה לשרת חוץ, במקום שרת המודח, נוצרה צמרת חדשה.19

בשנים 1952-1951 היו בצמרת רק שני אישים: ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון ושר החוץ שרת. גבריאל שפר, הביוגרף של שרת, כתב על השניים שבאותם ימים הם 'נשארו לבד בשיא הפירמידה של הפוליטיקה הישראלית'.20 למעשה היה אז שרת השני בסולם הן בממשלה והן במפא"י.21 עיקר כוחו הפוליטי נבע מכישוריו המקצועיים, ולא מאחיזתו במנגנון המפלגתי או ההסתדרותי, בניגוד לרוב חבריו בצמרת מפא"י, שעלו דרך המנגנונים האלה, הוא צמח וגדל בביורוקרטיה הסוכנותית, והיה מזוהה בציבור הרחב עם מדיניות החוץ הישראלית. אחרי התפטרותו הכפויה מתפקידו, ביוני 1956, נכתב עליו כי 'סימל את היציבות והרציפות שבמדיניות החוץ הישראלית'.22 הוא היה אפוא איש מקצוע יותר מאשר איש מפלגה. זה היה מקור כוחו, אך גם מקור חולשתו.

בסוגיית השילומים מגרמניה היה שרת שליח משרד החוץ - נציג הדרגים המקצועיים לנוכח הדרג הפוליטי, חלק גדול מנימוקיו נבעו מתמונת המצב שהציגו לפניו אנשי משרדו בארץ ובנציגויות ישראל בעולם. יתרה מזו, שרת נתפס על ידי ראשי שירות החוץ לא כשר חוץ 'חיצוני', אלא כשליח נאמן של עמדותיהם. ואילו הוא ראה את עצמו לא כמנהיג שתפקידו העיקרי למשול, אלא כ'מנצח על התזמורת, המפיק מכל כלי את צלילו, ומביא את כל הצלילים להרמוניה'.23 הוא הרבה להתייעץ עם עובדי משרדו ולהשמיע את עמדותיו באוזניהם, ודיאלוג זה אפשר להבהיר רעיונות חדשים וללבנם.24 יעקב צור, אהד מראשוני שירות החוץ, כתב עליו: 'הוא יצר את משרד החוץ וטבע עליו גושפנקה שלו, "מלאכי שרת" קראו לשגריריו בימים הראשוני ם'.25

באותם ימים, ימי המגעים עם גרמניה על השילומים, הוא עבד בשיתוף פעולה עם בן-גוריון. אמנם נתגלעו ביניהם מחלוקות, לדוגמה על ההחלטה שהתקבלה בשלהי 1949 להכריז על ירושלים כבירת מדינת ישראל, אך בנקודות לא מעטות שררה ביניהם הסכמה. לדוגמה שניהם החזיקו באותה עמדה עקרונית שעל מדינת ישראל לזנוח את מדיניות אי ההזדהות, שנקטה מיום הקמתה, ולהצטרף לגוש המערבי; שניהם ראו בשינוי זה תנאי הכרחי לקבלת סיוע אמריקני, שישראל במצבה הכספי הנואש הייתה כה זקוקה לו. שפר כתב בעניין זה: 'שניהם, שרת ובן-גוריון, היו משוכנעים כי הגיע הזמן לעיין מחדש בסוגיית האוריינטציה [הבין-לאומית] של מדינת ישראל, מאחר שהסיכוי היחיד לכך שבקשתנו לקבלת מענק מארצות-הברית תיענה מותנה בהערכה שישראל חזקה היא נכס אסטרטגי לארצות המערב, במקרה שייאלצו להתערב בסכסוך במזרח התיכון'.26 השניים ראו עין בעין לא רק בסוגיות מדיניות ודיפלומטיות, אלא גם בסוגיות עקרוניות, כמו מעמדה של מדינת ישראל כנציגה היחידה של העם היהודי. בעניין השילומים קבעו השניים נחרצות שמדינת ישראל היא הנציגה היחידה של העם היהודי מול ממשלת גרמניה. בן-גוריון הציג מספר פעמים את עמדתו זו.27 ואילו שרת הבהיר את הדבר בוויכוח עם גולדמן בשאלה אם במגעים עם גרמניה צריך להיות לעם היהודי נציג אחד - של מדינת ישראל - או שניים - של המדינה ושל הארגונים היהודיים. עמדת שרת הייתה ברורה: 'ברור שהיה רצוי שתהיה רק נציגות אחת, נציגות של מדינת ישראל', ובהמשך פרש את עמדתו: 'להופיע בפני הגרמנים בשתי תביעות כספיות זהו קודם כל בזיון וגם מבחינה מסחרית, דה לא כדאי ולא טוב', ומעבר לכך: 'מדינת ישראל מדברת בשם העם היהודי [...] [היא] המדינה היחידה שישנה לעם היהודי, זאת עובדה'.28

תפקידו של שרת בעניין המשא ומתן הישיר היה כפול. הוא מילא תפקיד מרכזי במישור ההסברתי, שתכליתו העיקרית הייתה הכשרת המערכת הפוליטית ודעת הקהל בארץ לשבירת החרם המוחלט ששרר אותה עת כלפי גרמניה. תפקיד מרכזי לא פחות היה לו במישור המדיני והדיפלומטי של המשא ומתן עם הגרמנים ועם מעצמות הברית. כך היה בשנים 1950-1949 ובחודשים הראשונים של 1951, כשהעניין נדון בעיקר בפורומים סגורים, וכשהשאלה המרכזית הייתה אם ניתן לעקוף את המשא ומתן הישיר עם גרמניה ולהשיג פיצויים דרך מעצמות הברית. כך היה גם בחודשים האחרונים של 1951, כשהתברר כי אין מנוס ממשא ומתן ישיר והחל המאבק על דעת הקהל, וכך היה בשנת 1952, אחרי שהכנסת אישרה את הצעת הממשלה ובווסנאר שבהולנד נפתח המשא ומתן הישיר בין הישראלים לגרמנים.

שרת היה הדובר המרכזי בנושא בפורומים רבים, סגורים ופתוחים כאחד. בישיבות הממשלה שבהן נדון הנושא ייצג את עמדות משרד החוץ. כמו כן ייצג את עמדת הממשלה במליאת הכנסת ובוועדת חוץ וביטחון שלה, ולקח חלק מרכזי בדיונים שיוחדו לנושא בפורומים מפלגתיים. הוא היה גם הדובר מטעם הממשלה במספר מסיבות עיתונאים שהוקדשו לנושא. פעילותו הציבורית בנושא זה הייתה נמרצת לאין ערוך מפעילותו של בן-גוריון.

הערות:

18. ביוני 1952, חודשים ספורים אחרי שהצטרף לממשלה כשר לא בכיר, מונה אשכול לשר האוצר. ראו: א' למפרום וח' צורף (עורכים), לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895), ירושלים תשס"ב, עמ' ט.
19 מאיר הצטרפה לממשלה כשרת העבודה בשנת 1949, וארן הצטרף לממשלה כשר בלי תיק בשנת 1954, אך השניים הגיעו לצמרת הממשלתית והמפלגתית אחרי 1955. ראו: א' בראלי, 'בין מרות לשיתוף: המאבק על דרך המיסוד הפוליטי במפא"י, 1953-1948', עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל-אביב, תשס"א.
20 G. Sheffer, Moshe Sharett: Biography of a Political Moderate, Oxford 1996, p. 632
21 הוא היה למעשה מספר שתיים במפא"י, אף על פי שברשימה לכנסת הוא היה השלישי, אחרי בן-גוריון ויוסף שפרינצק.
22 מ' ז"ק, 'שני אישים - שתי גישות', מעריב, 22 ביוני 1956.
23 י' קולת, 'משה שרת: מדינאי ציוני בן הארץ', בתפוצות הגולה, 76-75 (חורף תשל"ו), עמ' 95.
24 ריאיון טלפוני עם השגריר שמאי כהנא, ששימש בשנים 1956-1953 כמזכירו האישי, ירושלים, 19 בפברואר 2000.
25 י' צור, יומן פאריס: המערכת הדיפלומטית בצרפת, תל-אביב תשכ"ח, עמ' 268. הוא רשם את הדברים האלה ב-18 ביוני 1956, היום שבו התפטר שרת מתפקידו. צור היה בשנים 1953-1948 הציר הראשון בארגנטינה ואחר כך (1959-1953) השגריר בפריז, ובשנים 1960-1959 היה המנהל הכללי של משרד החוץ.
26 שפר (לעיל, הערה 20), עמ' 571.
27 ראו לדוגמה מכתבו אל אברהם גרנות, יושב ראש הדירקטוריון של 'קרן קיימת', לרגל נטיעת 'יער הקדושים': ויץ (לעיל, הערה 10), עמ' 252.
28 ישיבת הממשלה, 25 באוקטובר 1951, גה"מ.

קראו עוד:

חלק א' : מבוא: הבמה והשחקנים
חלק ב' : מעמדו הציבורי של שרת (פריט זה)
חלק ג' : 1949 וראשית 1950: הדיונים הראשונים על השילומים - ועדת נפתלי ובעקבותיה
חלק ד' : 1950: התגבשות עמדת משרד החוץ בשאלת הפיצויים
חלק ה' : סתיו 1950 וראשית 1951: דיוני הממשלה על שאלת גרמניה
חלק ו' : דחיית הקץ: שתי האיגרות
חלק ז' : המערכת הפוליטית ערב ההכרעה על השילומים
חלק ח' : עמדת שרת בעניין המגעים הישירים
חלק ט' : הדרך להצהרת הקנצלר אדנאואר, 27 בספטמבר 1951
חלק י' : אוקטובר-דצמבר 1951: לקראת ההכרעה
חלק י"א : ינואר 1952: שרת בדיוני הכנסת על השילומים
חלק י"ב : סיכום

ביבליוגרפיה:
כותר: משה שרת והסכם השילומים עם גרמניה, 1952-1949 : חלק ב'
מחבר: ויץ, יחיעם
תאריך: ניסן תשס"ה , גליון 115
שם כתב העת: קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית