דמוקרטיה עם ארבעה כתמים

על דמוקרטיה אתנית ודגמים אחרים

המאמרים הבאים מבוססים על דיון שהתקיים במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, התוכנית לחקר הפוליטיקה הערבית בישראל, במסגרת כינוס בנושא "היישוב הערבי בישראל: בסיס אוטונומי או דגם אינטגרטיבי?" ב-23 בנובמבר 1998. מנחה הדיון: אשר ססר. סדר המאמרים שונה לעומת סדר הדיון מטעמי עריכה:
דמוקרטיה עם ארבעה כתמים מאת פרופ' בני נויברגר (פריט זה)
האומה לפני המדינה מאת פרופ' סמי סמוחה
תהליך הריבונות עוד לא הושלם מאת דר' עזמי בשארה.

הדרך לדמוקרטיה ליברלית שלמה בישראל עדיין רחוקה; המחסום בפניה אינו הפרדת הדת מהמדינה או חוק השבות, אלא היעדר חוקה ומצב האזרחים הערבים.

פרופ' סמי סמוחה מציע בכתביו לראות בדמוקרטיה הישראלית דגם הקרוי "דמוקרטיה אתנית", בניגוד לדגם המערבי המוגדר "דמוקרטיה ליברלית". אני רוצה לחלוק על הדגם הזה. אתבסס בעיקר על מאמרו של סמוחה 'דמוקרטיה אתנית, ישראל כאבטיפוס', שהתפרסם בספר 'ציונות – פולמוס בן זמננו' בעריכת פנחס גינוסר ואבי בראלי.

סמוחה מגדיר דמוקרטיה ליברלית כדמוקרטיה שבה השיוך האתני הוא עניין פרטי, שבה המדינה לא מתערבת בעניין האתני, שבה נוצרת אומה אחת זהותית ולשונית בנוסח ארצות הברית, שבה יש אפשרות של טמיעה של הכל באותה אומה תוך אפשרות לשמור על ייחוד תרבותי. אני מצטט ממאמר אחר שהוא כתב. "היא מטפחת", אותה דמוקרטיה ליברלית, "את המשותף לכל קבוצות האוכלוסייה על ידי גיבוש שפה אחת, תרבות אחת, מערכת סמלים אחת, זהות אחת".

לעומתה, את המדינה האתנית מגדיר סמוחה כמדינה המזוהה עם קבוצה אתנית ומשרתת אותה. דמוקרטיה אתנית, ושוב אני מצטט, מוגדרת כ"טיפוס מיוחד של דמוקרטיה בחברות משוסעות, או כאחד מדגמי הדמוקרטיה המצויים", והיא מוגדרת כמשטר שבו יש זכויות פוליטיות ואזרחיות לפרטים, וזכויות קיבוציות מסוימות למיעוטים, אבל קיים בה המיסוד של העיקרון כי אחת מהקבוצות האתניות היא השולטת במדינה. ושוב ציטטה: "בדמוקרטיות אתניות המיעוטים מקופחים, אך יכולים לנצל את האמצעים הדמוקרטיים העומדים לרשותם כדי להיאבק ולהתמקח". הדוגמאות שמובאות הן צפון אירלנד מ-1922 עד 1972, מלזיה, אסטוניה, לטביה, וכמובן ישראל.

ישראל, אומר סמוחה, מוגדרת כדמוקרטיה לא ליברלית, כיוון שהיא מדינה יהודית, שבה יהודים וערבים אינם חופשיים להתבולל, אין הפרדה בין דת, לאום ואתניות, ואין הפרדה בין דת ומדינה. ישראל, לטענתו, "מוגדרת כדמוקרטיה אתנית כי היא מדינה יהודית או מדינת היהודים, כיוון שעברית היא השפה הרשמית, ימי המנוחה הם יהודיים, הסמלים הם יהודיים, חוק השבות נותן עדיפות ליהודים, חוק יסודות המשפט נותן עדיפות למשפט היהודי, לעקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל. עוד הוא מזכיר את הקשר עם התפוצות, את תפקיד הסוכנות היהודית והקרן הקיימת, את מדיניות הקרקעות ואת התיקון לחוק יסוד הכנסת שמאפשר לשלול את הזכות להשתתף בבחירות ממפלגה שכופרת בכך שישראל היא "מדינתו של העם היהודי".

אני לא מקבל את התפיסה שביסוד הדגם של דמוקרטיה אתנית. אני לא מקבל אותה כעוד טיפוס של דמוקרטיה לצד דמוקרטיה ליברלית, או דמוקרטיה קונסנציונלית. אני גם לא מקבל את ההגדרה, כפי שהובאה פה במסגרת תפיסתו של סמוחה, של דמוקרטיה ליברלית, ואני לא מקבל שניתוח המקרה הישראלי צריך להיעשות דרך הפריזמה של דמוקרטיה אתנית.

מבחינתי, דמוקרטיה ליברלית מוגדרת אחרת, ואני מסתמך, למשל, על מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "פוריין אפרס", של העורך פריד זכרייה, 'עליית הדמוקרטיה הלא-ליברלית'. הוא אומר שדמוקרטיה ליברלית היא דמוקרטיה שבה יש בחירות חופשיות והוגנות, שבה מתקיים שלטון החוק, שבה השלטון מוגבל, הכוח הפוליטי מפוזר, יש הפרדת רשויות, וחירויות הפרט הן אכן ליבה של הדמוקרטיה. אני חושב שזו הגדרה נכונה. בנורווגיה, בשוודיה, בפינלנד, בבריטניה, בספרד, באיטליה, יש אוטונומיות ויש זכויות קיבוציות למיעוטים. אפילו בארצות הברית יש לאינדיאנים זכויות קיבוציות. למרות זאת, כל המדינות האלה הן דמוקרטיות ליברליות לכל דבר.

לדעתי, בניגוד לדעות רווחות, אין צורך בהפרדה בין דת ומדינה כדי שתהיה דמוקרטיה ליברלית. אין הפרדה בין דת ומדינה, לא בבריטניה ולא בשוודיה ולא בנורווגיה ולא בפינלנד ולא בדנמרק ולא בגרמניה ולא באוסטריה ולא בבלגיה. כולן דמוקרטיות ליברליות. אין אפילו צורך בהפרדה בין דת ולאום. יש קשר הדוק בין דת ולאום גם ביוון, באירלנד ובאיטליה. מבחינתי, יש רק דמוקרטיה משמעותית אחת, וזו הדמוקרטיה המערבית הליברלית, מה שאנחנו מכנים בספרות "דמוקרטיה חזקה". נכון שיש סוגים של דמוקרטיות ליברליות: דמוקרטיה נשיאותית ודמוקרטיה פרלמנטרית ואוניטרית ופדרלית. לדעתי, גם הדמוקרטיה הקונסנציונלית בנוסח שוויץ, בלגיה, קנדה והולנד, היא דמוקרטיה ליברלית, כי מתקיימים כל התנאים שציטטתי של פריד זכרייה.

סמוחה קובע במאמרו כי "יש להסתייג מהקביעה שהערבים זוכים בזכויות פרט מלאות או יכולים לזכות בהן". אם זה נכון, זה כבר לא טיפוס של דמוקרטיה, אלא חסר בדמוקרטיה. עוד הוא אומר: "אופייה האתני של הדמוקרטיה הישראלית ניכר לא רק בפיחות זכויותיהם של הערבים בתור אזרחים מן השורה, אלא גם בפגיעה קשה באפשרות להיות אזרחים טובים ולזכות בתגמולים הכרוכים בכך". על העבר הוא אומר, ש"התקיימה הפרה רחבת היקף של זכויות האזרח של הערבים בשלושה תחומים חיוניים - מנהל, זכויות אזרחים וקרקעות". הכוונה לממשל צבאי, תקנות ההגנה לשעת חירום ולהפקעת קרקעות מסיבית. ועוד נאמר: "דמוקרטיה אתנית מציעה את הפשרה המציאותית ביותר בין מדינה אתנית ומשטר דמוקרטי". ואני אומר: אם זאת פשרה, אז זה כבר לא "עוד טיפוס של דמוקרטיה". זו פשרה בין דמוקרטיה למשהו אחר, משהו באמצע, חצי דמוקרטיה. ועוד הוא אומר: "המודל של דמוקרטיה אתנית חושף את חולשתה של העמדה הציונית, המתעלמת מהסתירה המהותית, ברמה הרעיונית וברמה המציאותית, בין האופי הדמוקרטי לבין האופי היהודי-ציוני של המדינה". ושוב אני אומר, אם הניגוד כל כך מהותי אז אין לנו "עוד טיפוס של דמוקרטיה".

מול הדמוקרטיה הליברלית יש דגמים אחרים המתיימרים להיות דמוקרטיים, אבל אינם דמוקרטיים במלוא מובן המלה. לא דמוקרטיה אתנית ולא דמוקרטיה איסלאמית, לא דמוקרטיה יהודית ולא דמוקרטיה ציונית, כפי שהציע ישראל אלדד, ולא דמוקרטיה אפריקאית, ולבטח לא דמוקרטיה עממית ולא דמוקרטיה לאומית. לכל היותר, הן חצי דמוקרטיות, דמוקרטיות חלקיות, או המושג שאני מעדיף, "דמוקרטיה עם כתמים". המושג דמוקרטיה אתנית נותן לגיטימציה לכל פגיעה בדמוקרטיה, בעוד שהמושג "דמוקרטיה עם כתמים" אומר שיש אמנם כתמים, אבל אלה כתמים על הדמוקרטיה, סטיות מהמודל הדמוקרטי הליברלי.

אני מבחין ארבעה כתמים עיקריים בדמוקרטיה הישראלית. הכתם הראשון הוא היעדר חוקה ליברלית, וחקיקת חירום לא ליברלית, כמו למשל פקודת העיתונות מתקופת המנדט. העובדה שרוב חירויות האזרח לא זכו עד כה לא לחוקה, לא לחוקי יסוד ולא לחוקים במדינת ישראל היא הכתם הראשון.

הכתם השני הוא בתחום דת ומדינה, דיני האישות. בלתי מתקבל על הדעת שאין לפחות אופציה של נישואים אזרחיים; בלתי מתקבל על הדעת בדמוקרטיה ליברלית שיש פסולי חיתון; בלתי מתקבל על הדעת שיש רשימות שחורות; בלתי מתקבל על הדעת שאין שוויון לרפורמים וקונסרבטיבים. אלה דברים שניתנים לתיקון, כפי שתוקנו באיטליה ובספרד ובאירלנד, ולאחרונה ביוון, שבה היו דיני אישות מאוד דומים למדינת ישראל, ותוקנו ב-1982.

הכתם השלישי, המצוי אולי בשלב של הסרה, הוא הכתם של השטחים והשליטה הישראלית בשטחים.

הכתם הרביעי הוא בעניין המיעוט הערבי. כאן צריכה להיות דיפרנציאציה בין האלמנטים שאינם פוגעים באופייה הדמוקרטי-ליברלי של המדינה והאלמנטים שהם אכן כתם. אעשה את האבחנה הזאת. אני לא רואה סטייה מהמודל הליברלי בכך שמדובר במדינה יהודית. גם מדינות דמוקרטיות מערביות הן מדינות לאום. אני לא רואה אפילו כתם בהגדרת ישראל כמדינה דמוקרטית-יהודית, בתנאי שב"יהודית" הכוונה לא למדינה דתית. אני לא רואה כתם בכך שהדגל הוא יהודי והסמלים הם יהודיים. זה קיים גם בשוודיה וגם בפינלנד וגם בדנמרק וגם באנגליה. גם בחוק השבות אני לא רואה סטייה של ממש מהדמוקרטיה הליברלית. יש חוקים כאלה במדינות דמוקרטיות ליברליות אחרות. אני רואה בחוק השבות, לפי להגדרתו של פרופ' אסא כשר, "אפליה מתקנת" כלפי העם היהודי. גם הקשר עם התפוצות הוא לא סטייה מהמודל הליברלי הדמוקרטי. אני לא מקבל את התפיסה שדמוקרטיה ליברלית תחייב את ביטול אופייה היהודי-ציוני של המדינה.

אני כן רואה כתם בדמוקרטיה הישראלית בסטטוס של אדמות לאום, שלפיו יש קרקעות שאסור למכור אותן לערבים ואסור לערבים להתיישב עליהן. זה בלתי מתקבל על הדעת ואפשר לבטל את זה. בלתי מתקבל על הדעת התיקון לחוק יסוד הכנסת, שמאפשר לאסור על מפלגות שלא מכירות במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי להתמודד בבחירות. בעבר ניתנו קצבאות יוצאי-צבא לכל היהודים, גם אם לא היו יוצאי צבא, רק לא לערבים. ממשלת רבין- פרס ביטלה את זה. שום דבר לא קרה לא לביטחון ולא לאופיה של המדינה. אני רואה כתם בפעילות הממלכתית של הסוכנות היהודית בהתיישבות המיועדת רק ליהודים. אני חושב שאפליה בתעסוקה היא פסולה, ואני חושב שפסול לא לתת, בתחומי תרבות ודת, אוטונומיה ממשית למיעוט הערבי: אוניברסיטה ערבית, טלוויזיה ערבית, שליטה בחינוך הערבי. אלה כתמים אמיתיים, אבל ניתן להסירם ולשמור עם זאת על אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכדמוקרטיה ליברלית.

יש אזור דמדומים, שהוא התחום הביטחוני: תעסוקה במפעלים ביטחוניים, חברות בוועדת חוץ וביטחון, שירות צבאי וכו'. אני רוצה לקוות שגם זה יכול לבוא על פתרונו עם בוא השלום.

*

התהליך הראוי בעיני, במעמד הערבים במדינת ישראל, הוא אינטגרציה דמוקרטית של המיעוט. אינטגרציה אינה התמזגות לאומה אחת. אני לא רואה ניגוד בין אינטגרציה ואוטונומיה. אינטגרציה היא התרחקות מ"הדמוקרטיה" האתנית, ותהליך של התקרבות למצב תקין של השתלבות בדמוקרטיה ליברלית. התהליך הזה מורכב בראש וראשונה מביטול אפליות. היה ממשל צבאי, הוא בוטל, ואני בטוח שהממשל הצבאי בזמנו היה זוכה ללגיטימציה של רבים כחלק מהדמוקרטיה האתנית. הפקעת קרקעות מסיבית אינה קיימת יותר. מפלגות יהודיות היו סגורות לערבים עד שנות ה-70. זה לא קיים עוד, חוץ מאשר במפלגות הימין הקיצוני. עד 1980 מנעו התארגנות של מפלגות ערביות במישור הארצי, וזה לא קיים עוד.

אספקט שני של אינטגרציה דמוקרטית הוא השפעה של המיעוט על הפוליטיקה. ראינו את ההצבעה על התקציב רק באחרונה. ב-1984, הקול הערבי הכריע את הבחירות, מנע את ניצחון הימין והוקמה ממשלת ליכוד לאומי. כך ב-1988. ב-1992 הקול הערבי הכריע את הכף לטובת השמאל, ואחר כך הכריע בעד הסכם אוסלו. מיעוט שמכריע את גורל הבחירות הוא מיעוט שמקיים תהליך של אינטגרציה דמוקרטית, הוא לבטח לא מיעוט מדוכא וחסר כוח. בפריימריס במפלגת העבודה ב-1992, הקול הערבי הכריע את הכף לטובת רבין ונגד פרס. בבחירות להסתדרות 85', וב-98' הקול הערבי הבטיח רוב מוחלט למפלגת העבודה. הקול הערבי הבטיח את בחירתו של הנשיא הרצוג, אולי גם את בחירתו מחדש של הנשיא וייצמן. בשיטה הדו-גושית הקיימת, השמאל לא יכול לנצח בלי הקול הערבי. למיעוט הערבי יש היום הרבה השפעה, אקטואלית ופוטנציאלית.

אספקט שלישי של אינטגרציה דמוקרטית הוא יצירת בריתות עם כוחות בתוך החלק היהודי של האוכלוסייה. בריתות של ממש ולא קואופטציה של נכבדים ורשימות, כפי שהיה בעבר. יש היום השתלבות מרחיקת לכת של הגוש הערבי בגוף השמאל, כפי שיש השתלבות של הגוש הדתי בגוש הימין. ב-1984 המפלגות הערביות הביעו לראשונה נכונות לתמוך בממשלת שמאל, כגוש חוסם, וב-1988 הביעו נכונות להשתתף בקואליציה, אך מפלגת העבודה היתה מוכנה אז רק לבלוק חוסם. ב-1990,ב"התרגיל המסריח", היתה נכונות לקואליציה. לאחר מכן היה בלוק חוסם בשנים 1992-96. ממשלת שמאל היתה בעצם בקואליציה א-פורמלית עם הגוש הערבי, שבהצבעות אמון תמכו בממשלה. הממשלה הזאת עשתה רבות לסגירת פערים ואפליות נגד הערבים, וביטלה את הקצבאות ליוצאי צבא. אני חושב שאם פרס היה מנצח בבחירות האחרונות, היינו רואים שרים ערבים בממשלה. המפלגות הערביות שהשתתפו בקואליציה בהסתדרות, בשנות ה-90 לא היו בעבר חלק מהמימסד ההסתדרותי. ב-96' ראינו בפריימריס בעבודה שעשרות אלפי קולות של יהודים ניתנו למועמדת ערבייה, שלא הציגה את מועמדותה במסגרת המחוז הערבי. אנחנו רואים צמצום פער בעמדות בין השמאל למפלגות הערביות, בעניינים כמו היחס לאש"ף ולמדינה פלשתינית ולרמת הגולן ולשוויון. נכון שהגוש הערבי לא השלים עם הציונות, אבל גם החרדים לא השלימו עם הציונות, והם השתלבו יפה מאוד בגוש הימין.

אנחנו רואים אם כן תהליך של אינטגרציה דמוקרטית, הזדהות גוברת עם המדינה והמשטר. יש השתתפות הולכת וגדלה בבחירות. 76% מבעלי זכות בחירה ערבים הצביעו בבחירות האחרונות, ואני מעריך שאלמלא "ענבי זעם" היינו מגיעים ל-85%. לא היתה היענות עד תחילת שנות ה-80', לקריאות של אש"ף להחרים את הבחירות. גורמים סרבניים כמו בני הכפר, וחלק מהתנועה האיסלאמית, שסירבו להשתתף בבחירות בישראל כי יש בכך הכרה במדינה, החליטו להשתתף בהן. סקרים הראו שאין שום נכונות של ערביי ישראל, הפלשתינאים הישראלים, לעבור למדינה פלשתינית אם תקום. סקרים רבים שפרופ' סמוחה עשה הראו, שהרוב המכריע של המיעוט הערבי מקבל את המדינה, גם אם הוא נאבק על אופייה ודוגל באוטונומיה או ברב תרבותיות או ב"מדינת כל אזרחיה".

הבעיה היא לא לבסס פה מודל חדש של דמוקרטיה, אלא לבטל את הכתמים בדמוקרטיה הישראלית, ולעשותה דמוקרטיה ליברלית של ממש. זה אפשרי. לא צריך להשיג זאת באמצעות המודל של דמוקרטיה אתנית. אנחנו צריכים לשאוף להיות כמו שוודיה ונורבגיה וספרד ובריטניה והולנד ופינלנד, ולא כמו אסטוניה, סלובקיה, מלזיה, וצפון אירלנד, בתקופה שהיתה בה עריצות הרוב. דמוקרטיה ליברלית ולא דמוקרטיה אתנית, שאינה דמוקרטיה של ממש.