תהליך הריבונות עוד לא הושלם

על דמוקרטיה אתנית ודגמים אחרים

המאמרים הבאים מבוססים על דיון שהתקיים במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, התוכנית לחקר הפוליטיקה הערבית בישראל, במסגרת כינוס בנושא "היישוב הערבי בישראל: בסיס אוטונומי או דגם אינטגרטיבי?" ב23- בנובמבר 1998. מנחה הדיון: אשר ססר. סדר המאמרים שונה לעומת סדר הדיון מטעמי עריכה:
דמוקרטיה עם ארבעה כתמים מאת פרופ' בני נויברגר
האומה לפני המדינה מאת פרופ' סמי סמוחה
תהליך הריבונות עוד לא הושלם מאת דר' עזמי בשארה

אין הבדל אמיתי מבחינת הערבים בין "דמוקרטיה אתנית" ל"דמוקרטיה ליברלית עם כתמים". המאבק החשוב הוא על הפרדת הדת מהמדינה

אני חושב שאין ויכוח מהותי בין סמי סמוכה לבני נויברגר. הוויכוח הוא טרמינולוגי, סמנטי. סמוחה מדבר על דמוקרטיה אתנית, נויברגר אומר בסך הכל "אין דבר כזה דמוקרטיה אתנית, אנחנו דמוקרטיה ליברלית שיש בה פגמים". מאחר שאין מודל דמוקרטי ליברלי שיכול להכיל בעצמו את מדינת ישראל, סמוחה הפך את ישראל למודל. זה פשוט לא ייאמן. בא חוקר והופך את מה שמתרחש בישראל לדגם, במקום להציע תיאוריה המבקרת את המציאות הזו. אי אפשר להפוך מקרה ייחודי לתיאוריה.

הדמוקרטיה האתנית היא אחד הדגמים שמפרשים את המצב הקיים בין האוכלוסייה הערבית למדינת ישראל, אולי הדגם הכי מפותח ביניהם. לכן הוא גם הכי מסוכן. הוא מנציח מציאות קיימת ולא מבקר אותה. לפי הדגמים האלה, הערבים בישראל מפיקים תועלת מהדמוקרטיה הישראלית, שהיא אמנם דמוקרטיה יהודית, אבל נותנת להם אפשרות לחיות בתוכה כאזרחים ולא במשטר אפרטהייד, ועם זאת הערבים מפתחים שיוך לאומי משלהם, שהוא לא בדיוק לאומי-ערבי ולא בדיוק פטריוטי פלשתיני, אלא לוקאלי מאוד.

הערבים בישראל, במיוחד בעשור האחרון, ובתהליך הדרגתי מאז סוף שנות השבעים ואירועי יום האדמה, מצויים במצב משברי. מרי אזרחי איננו אופציה בשבילם, חזרה למה שהיה לפני שנות השבעים איננה אופציה. גם השלטון בישראל ראה במהלך השנים שצריך לעבור לדגם חדש של התייחסות לערבים בישראל. במשך שנות השמונים והתשעים חלו שינויים במצב הערבים בישראל. היתה עלייה מואצת ברמת החיים שלהם, לא כתוצאה מכך שהערבים השתתפו בחיים הכלכליים בצורה פעילה בישראל, אלא כתוצאה מכך שהם מקבלים פירורים של התבשיל שמבושל בכלכלה הישראלית. הזכויות הקונסטיטוציוניות של הערבים השתפרו במסגרת המהפכה החוקתית. גם זה קרה לא בגלל הערבים, אלא בגלל הסתבכות ביחסי דת ומדינה בישראל והתפתחות חברה אזרחית, בתל אביב ובמקומות אחרים. הערבים לא לקחו חלק במהפכה הזאת, אבל הם הפיקו ממנה תועלת משום שהם חיים על פירורי הדמוקרטיה.

עם זאת חל משבר בתנועה הלאומית הערבית, והתנועה הלאומית הפלשתינית התגמדה לרשות פלשתינית בעזה או בגדה המערבית. התנועה הלאומית הערבית היתה הקוטב שמשך את תהליך ההתגבשות הלאומית של הערבים בישראל, כחלק מהאומה הערבית ומהעם הערבי הפלשתיני. בד בבד הוא דחק את הערבים החוצה מהחברה הישראלית. הכוחות הערבים שמשכו את הערבים בישראל אליהם נחלשו, והערבים בישראל יכולים היום לחיות בצורת שלווה לכאורה, בשולי החברה הישראלית והחברה הערבית כאחד. יש אנשים שיחשבו שזה מצב אידיאלי. כאדם שמגדיר את עצמו כלאומי-ערבי ולא מתבייש בכך, אני רואה את המצב הזה כמשברי.

התוצר של המצב הזה הוא, שמדינת ישראל לפי הדגם הקיים, לא נותנת לערבים זהות חלופית לזהות הערבית. המצב היה יפה וטוב אם היינו צועדים לעבר דגם אמריקאי או צרפתי. אבל אנחנו לא צועדים לכיוון הזה. לא קמה בישראל אומה ישראלית, המורכבת מיחידים ישראלים בהתעלמות משיוכם האתני והדתי. מדינת ישראל אינה מכירה בתוצר עמלה של הציונות, שהוא הקמת אומה עברית בישראל. ישנה אומה יהודית ותו לא, והיא מתייהדת יותר ויותר. במצב הקיים, כאשר אתה בשולי החברה הערבית, והזהות או הזיהוי שלך נחלשים, הדגם הדמוקרטי האתני לא מציע לך זהות חלופית, ישראלית, במקום הערבית.

שני תהליכים מתרחשים במקביל בחברה הישראלית, תהליך ישראליזציה ותהליך ייהוד. זה סוד הקיטוב בחברה הישראלית. שני התהליכים אינם מציעים לערבים בישראל זהות חלופית לזהות הערבית הפלשתינית שלהם, ובני אדם אינם חיים ללא זהות. לא שאני בעד פוליטיקה של זהות, אין דבר שאני שונא יותר מפוליטיקה של זהות, בגלל שהיא אינה מתבססת על ערכים אלא על שיוכים. אבל בני אדם חיים בקבוצות, והמפתח למודרניות בקבוצות ובעמים של העולם השלישי הוא הלאומיות, בדיוק כמו באירופה. גם אם נוותר על שלב הלאומיות, לא נהפוך פתאום שוודים או שווייצים, וישראלים לא מציעים לנו להיות. אנחנו נהיה פתאום נוצרים ומוסלמים, נהיה פתאום חמולות. המעבר מזהות לאומית בשולי העולם הערבי ובשולי הלאומיות הפלשתינית ללא תחליף של זהות יותר מפותחת, אוניברסלית, אזרחית, של אומה ישראלית, בדיוק כמו האומה הצרפתית, אינו במביא אותנו לפוסט-מודרנה אלא לטרום-מודרנה.

חוקרים ישראלים לא מעטים חוקרים את המדינה והחברה הישראלית מטעם הערכים הציוניים ומטעם הממסד הישראלי, ומטעם צורה מסוימת של אינטרס היציבות הביטחונית והפוליטית. הם יראו במה שתיארתי כאן התפתחות חיובית. הערבים חזרו להיות שבטים וחמולות, נמחא כולנו כף שנצרת התחלקה בין נוצרים למוסלמים בבחירות למועצות המקומיות האחרונות, ונודה שלרעיון הלאומי לא היה מקום אצלנו. אני רואה את זה בצורה שלילית. אני רוצה שהחברה שלי תמשיך ותתפתח ותהיה יותר מודרנית, לא פחות מודרנית. אני מציע דגם ביקורתי. אני קורא לו, לצורך הדיון, "דמוקרטיה רב-תרבותית".

מהו דגם ביקורתי? כאמור, אני אינני מדבר על דגמים שמצלמים או מפרשים את המציאות, אלא על דגמים שתוך כדי הפירוש מבקרים את המציאות. תיאוריה שאיננה ביקורתית איננה מעניינת אותי. כאשר אני קובע דיאגנוזה, חשוב איזו עמדה ערכית אני נוקט. מה עמדתי ביחס לכך שהערבים בישראל אימצו תרבות פוליטית מקומית בשולי החברה הישראלית, ויחד עם זאת בשולי החברה הערבית בכלל? זה טוב או רע?

לריבונות בדמוקרטיה יש שני צדדים. צד אחד הוא המדינה, והצד האחר, שבלעדיו הריבונות אינה נשלמת, הוא האזרחות. בלי שהריבונות תתגלם באוטונומיה של האזרח כיחיד בעל זכויות, היא לא תהיה שלמה, ולכן אני אחד האנשים שחושבים שתהליך הריבונות במדינה עדיין לא הושלם. הריבון צריך להתבטא בעם, הביטוי הכי טוב לריבונות בעם היא הדמוקרטיה, והביטוי המדויק ביותר של הדמוקרטיה היא האזרחות. החוקים וכללי המשחק שמעצבים את היחס בין יחיד לקולקטיב היא האזרחות ולא השיוך האתני, הדתי או השיוך מול האחר.

במדינת ישראל, מה שמעצב את היחס בין יחיד לכלל הוא שיוך אתני החופף, במקרה או לא במקרה, את השיוך הדתי. לכן חשוב כל כך לדון בפרלמנט הריבון של מדינת ישראל בשאלת מיהו יהודי, כאילו אנחנו בימי הביניים, כאילו אנחנו באיראן, כלומר, לפי איזה כללים של השריעה, ההלכה, אתה נהיה יהודי ולפי איזה לא. בנוסף לכך גם מבקשים ממני כנוצרי להחליט בזה, או כמוסלמי או כערבי. זה מבנה שיש בו בעיה מהותית. קביעת אזרחות במדינה דמוקרטית-ליברלית לא תלויה בשאלות תיאולוגיות.

כדי שתהיה אזרחות שוויונית במדינה הזאת צריך להשלים את תהליך הפרדת הדת מהמדינה. המכשול לכך הוא שהציונות, תנועה חילונית לכל הדעות, שלא הצליחה בשיא חילוניותה להפריד בין דת לאומה, ולכן לא תצליח אף פעם באמת להשתחרר ממשמר הגבול של השיוך הלאומי, שהיא הרבנות. בלי זה לא תקום אומה דמוקרטית ליברלית.

"הדמוקרטיה האתנית" באה ואומרת, "זה המצב". היא איננה ביטוי של המאוויים הלאומיים של הערבים בישראל מצד אחד, אבל גם היא מצביעה על כך שאין כאן אפרטהייד, יש לערבים זכויות אזרח כיחידים. זה נכון. השאלה היא מה דעתך על זה? האם זו יכולה להיות דמוקרטיה ליברלית שוויונית, או שתהליך הקיטוב בין התשתיות המפותחות, גם החוקתיות וגם המדעיות וגם הכלכליות של המדינה, לבין התרבות הפוליטית, שהולכת יותר ויותר ימינה, יימשך? לדעתי זה יימשך, בגלל שאנחנו לא יכולים לנתק בין הדברים. קיצוניות ימנית תמשיך להיות קיצוניות דתית. למה אגודת ישראל מדברת היום כמו גוש אמונים, ולמה גוש אמונים מדבר פתאום כמו הקיצוניים בחילונים של הליכוד? למה קיצוניות דתית ולאומיות חילונית במדינת ישראל נפגשים באותו שיח פוליטי?

אי אפשר להפריד את זה מהשאלה של הערבים בישראל. כל עוד לא מפרידים בין דת ומדינה משיך להיות כאן גוש ימני משיחי אחד. אנחנו כערבים נלך מהשוליים למרכז העשייה הפוליטית בישראל, רק אם נתקשר ונתחבר למאבק בין דת ומדינה בתוך החברה הישראלית. על רקע זה אני רואה בזעם רב ערבים בישראל שעושים עסקה עם ש"ס.

אני לא מקבל את הדגמים הקיימים, לרבות "הדמוקרטיה האתנית", מפני שאנחנו לא היגרנו לכאן ולא ניקלט כאן כמו שנקלטו מרוקאים בצרפת וכמו שנקלטו פקיסטנים בארצות הברית. אנחנו מוקפים ברוב ערבי, ואנחנו מאוד מזוהים עם הלאומיות הערבית, עם החלל התרבותי האיסלאמי, עם הלאומיות הערבית. אנחנו כאומה ערבית התגבשנו כלאומיות לפני קום מדינת ישראל. למעשה, מדינת ישראל לא יכלה לשנות אז כלום, כי אנחנו לא היגרנו אליה. אנחנו על אדמתנו, יש לנו גאווה של ילידים. לכן אי אפשר להקים כאן אומה אחת. כל דגם דמוקרטי ביקורתי שמבקר את המציאות הקיימת ורוצה לבנות מדינת אזרחים ולא מדינה אתנית, חייב להביא בחשבון שהאופי התרבותי-לאומי של הערבים בישראל יישאר מיוחד.

הדגם שאני מציע לצורך הדיון, בלי להיכנס לפרטים, הוא הדגם הרב תרבותי. הדגם לא דורש רק מהמדינה שתכיר בערבים בישראל כמיעוט לאומי, הוא גם דורש מהערבים בישראל שיתנהגו כעם ולא כקבוצה של חמולות ועדות. הדגם הזה לא רק ביקורתי כלפי המדינה, אלא ביקורתי כלפי כוחות בחברה הערבית. היותנו קבוצה לאומית אינו רק דרישה מהמדינה, אלא דרישה מעצמנו. אני לא אבקש משר חינוך של המפד"ל להכין לי תוכנית תרבותית שתתאים ללאומיות הפלשתינית. את זה אני צריך לעשות. את זה אעשה רק אם אקים בעצמי מוסדות לאומיים ולא אחכה שהמדינה תקים לי. הערבים בישראל צריכים להקים לעצמם מוסדות לאומיים לא כדי להתנתק מהמדינה. זו הצורה האינטגרטיבית היחידה שבה הם יכולים לחיות במדינה הזאת ולשמור על לאומיותם ותרבותם, בתוך אזרחות שווה.