עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מחשבה מדיניתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > דמוקרטיה ישראלית
פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך



תקציר
הכותב, מגיב לעמדתו של פרופ' נויברגר לפיה, מדינת ישראל היא דמוקרטיה ליברלית עם "ארבעה כתמים".
הוא מבקש לטעון כי ישראל אינה דמוקרטיה ליברלית וכי עליה למצוא פתרונות ליחסיה עם המיעוט הערבי על מנת לשמר את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית.



האומה לפני המדינה
מחבר: פרופ' סמי סמוחה


על דמוקרטיה אתנית ודגמים אחרים

המאמרים הבאים מבוססים על דיון שהתקיים במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב, התוכנית לחקר הפוליטיקה הערבית בישראל, במסגרת כינוס בנושא "היישוב הערבי בישראל: בסיס אוטונומי או דגם אינטגרטיבי?" ב23- בנובמבר 1998. מנחה הדיון: אשר ססר. סדר המאמרים שונה לעומת סדר הדיון מטעמי עריכה:
דמוקרטיה עם ארבעה כתמים מאת פרופ' בני נויברגר
האומה לפני המדינה מאת פרופ' סמי סמוחה (פריט זה)
תהליך הריבונות עוד לא הושלם מאת דר' עזמי בשארה.

רק הדגם של דמוקרטיה אתנית יכול לבטל את הסתירה המהותית לדמוקרטיה ישראל, בין עקרון שוויון זכויות ועקרון הדומיננטיות היהודית.

מדינת ישראל איננה מדינה מערבית, אינה חברה מערבית ולא דמוקרטיה מערבית. זו חברה שאומרת שיש לה מדינה, עם משטר שהיא קוראת לו משטר יהודי דמוקרטי. מדינה יהודית דמוקרטית איננה תואמת שום משטר מערבי שאנחנו מכירים. יש שני סוגים של משטרים מערביים. יש משטר של דמוקרטיה ליברלית, כמו בארצות הברית, הבנוי על האזרח ועל זכויות האזרח. לא נותנים שם שום זכויות קבוצתיות, לא מכירים בקבוצות אתניות, לא מכירים בלאומים. יש אומה אחת הבנויה מהאזרחים, ובאופן תיאורטי כל האזרחים שווים. באומה מהסוג הזה, שהיא הרווחת ביותר במערב, יש התבוללות רבה, אף על פי שקבוצות רוצות לשמר את הזהות האתנית שלהם.

הדפוס השני במערב הוא מדינות דו-לאומיות, כמו בלגיה וקנדה, שבו המדינה מכירה לא רק בזכויות פרט אלא גם בזכויות אתניות, בזכויות קבוצתיות, ולכל קבוצה יש מוסדות משלה. המדינה מקציבה מימון לקבוצות האתניות כדי שישמרו על זהות נפרדת ומוסדות נפרדים.

פרופ' נויברגר הציע "דמוקרטיה ליברלית עם ארבעה כתמים". השאלה היא מה גודל הכתמים. טוענים שבדמוקרטיה אתנית הכתמים כל כך גדולים, שהיא כלל לא דמוקרטיה. אני טוען שהכתמים בדמוקרטיה הליברלית של נויברגר כל כך גדולים, שלא יכולה להיות כאן דמוקרטיה ליברלית. ההבדל הגדול בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה אתנית הוא העמדה שהמדינה נוקטת. בדמוקרטיה ליברלית או דו-לאומית, המדינה נייטרלית לגבי הסכסוך, לגבי השסע בין המיעוט והרוב. בדמוקרטיה אתנית המדינה איננה נייטרלית, היא כלי שרת בידי קבוצת הרוב. זה לא הבדל של מידה, זה הבדל עקרוני.

מדינת ישראל אומרת במפורש שאנחנו כלי שרת בידי התנועה הציונית, לצורך ביצוע המטרותיה: לקבץ גלויות, למזג גלויות, להקים פה מדינה שהמוסדות שלה הם יהודיים ובעלי תוכן יהודי. בדמוקרטיה ליברלית יש שוויון גמור בין כל האזרחים. בדמוקרטיה אתנית אין יומרה כזאת. יש זכויות אזרח, אבל אין שוויון, יש דומיננטיות. אי אפשר להציג את מדינת ישראל כארץ ישראל היפה, ובו בזמן לתת את השליטה בידי היהודים, כדי שיקבעו איך לתקצב ומה יהיו הסמלים. ובכל זאת, זה מה שעושים האינטלקטואלים היהודים במדינת ישראל, זה מה שעושים מדעי החברה: מציגים את מדינת ישראל כדגם ליברלי מערבי לכל דבר. אתם חוטאים למציאות.

ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית. אין בה חוק לנישואין אזרחיים, כלומר, אי אפשר להתערבב בצורה חופשית. הזהות היהודית הדתית והזהות הערבית-מוסלמית הן זהויות יסודיות. אין עם ישראלי. הציונות מעולם לא התכוונה שיקום בישראל עם ישראלי. יש עם יהודי ויש מיעוט לאומי פלשתיני, שהוא חלק מהאומה הפלשתינית והערבית. מדינת ישראל מתנגדת במפורש להקים פה עם חדש שיהיה מנותק מהעם היהודי בתפוצות, שהערבים בישראל יתנתקו מהפלשתינאים והאומה הערבית, וכולם יחד יהיו עם חדש, עם ישראלי. אין דבר כזה, לא רוצים את זה. רוצים פה מדינה יהודית.

הציונות ומדינת ישראל מתנגדות גם לדגם הדו-לאומי, שבו יש לתת מעמד שווה לשתי קבוצות לאומיות, יהודים וערבים. היהודים, המהווים רוב של 84%, רוצים שהמדינה הזאת תבטא את מאווייהם הלאומיים, תיתן להם עדיפות, לא רק כמהגרים לפי חוק השבות, אלא גם בחיי היומיום, בדפוסים של המדינה: הסמלים, החגים, השפה, לוח השנה, אתרי הזיכרון. כל אלה יהודיים.

אם ישראל אינה דמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה במערב, מה היא? תשובה אחת היא שישראל כלל אינה דמוקרטיה. אבל כל אחד מאתנו, ערבי או יהודי, יודע בחיי היום-יום שיש דמוקרטיה. יש פה איזו סתירה בסיסית. המודל שהצעתי, "דמוקרטיה אתנית", שפרופ' נויברגר חלק עליו, הוא שם אחר למדינה יהודית-דמוקרטית, שבא להסביר את הסתירה הזאת, להסביר איך משטר הבנוי על סתירות מבניות יכול לתפקד, ולהבהיר מה האילוצים שבתוכו, איך הוא יכול להתפתח.

בדמוקרטיה אתנית אין בעיה להסביר את העובדה שיש מתנחלים בעלי זכות הצבעה שאינם מתגוררים בשטח הריבוני של המדינה, וגם אין בעיה להסביר את העוצמה הבלתי-רגילה של הדתיים במדינת ישראל. למה? כי דמוקרטיה אתנית בנויה על העיקרון שהשייכות לאומה היא הדבר הקובע, לא השייכות למדינה. ואז זה לא משנה אם אתה גר בתחום הקו הירוק, או אתה לא גר בתחום הקו הירוק. זה לא חשוב, או חשוב במידה מסוימת, אם אתה גר בניו-יורק או שאתה גר בישראל, כי מה שחשוב הוא שהמדינה היא מכשיר בידי האומה. בדמוקרטיה ליברלית קשה להסביר דבר כזה. בדמוקרטיה אתנית, זה מוסבר במהותה.

בדמוקרטיה האתנית מתקיימים שני עקרונות סותרים. יש אזרחים ויש זכויות אזרחיות וזכויות פוליטיות, הניתנות לכל האזרחים ללא קשר למוצא שלהם. לעומת זאת, יש עיקרון של דומיננטיות, של שליטה יהודית. המהות והדינמיקה של הדגם הזה היא הסתירה בין עקרון שוויון הזכויות לעקרון הדומיננטיות. אם אתה אומר שישראל איננה דמוקרטיה, ביטלת את הסתירה הזאת. היהודים שולטים, היהודים עושים מה שהם רוצים. אני אומר: לא כך הוא. יש הגבלות גם על היהודים, וההגבלות קשורות בזכויות הדמוקרטיות הניתנות לכל האזרחים ובכלל זה ערביי ישראל. למשל, ערביי ישראל מתארגנים. מאז שנות ה-70 הקימו כ-300 עמותות, המגייסות את המיעוט הערבי. הן מגייסות כספים, הן פעילות, זה חלק מחברה אזרחית. מאז שנות ה-70 פועלות כל מיני ועדות, כמו ועדת המעקב העליונה, ראשי הרשויות המקומיות הערביות וכן הלאה. האם הם גופים קיקיוניים? גוף יושב ומקבל החלטה, שבשבוע הבא או מחר מקיימים שביתה כללית במגזר הערבי, ויש לך שביתה כללית. זה גוף קיקיוני? זה מדינה לא דמוקרטית? וכשהם שובתים, מה השלטון עושה, מכניס אותם לבתי סוהר?

למשל, אירועי אום אל-פאחם השנה. שלושה ימים התעמתו ערבים עם כוחות הביטחון. זה לא דמוקרטיה? אום אל-פאחם מראה בדיוק מה מיעוט יכול לעשות ומה אינו יכול לעשות.

כך גם בתחום הפרלמנטרי. ערביי ישראל מיוצגים היום בכנסת בשיעור דומה לשיעורם באוכלוסיית המצביעים. האם ממשלת רבין האחרונה הוכיחה שהערבים הם בשוליים של דמוקרטיה הישראלית? התשובה היא כן ולא. זה בדיוק אופייה של הדמוקרטיה האתנית. מצד אחד, לא היה אפשר לקיים את ממשלת רבין בלי התמיכה של המפלגות הערביות, ואי-אפשר היה להמשיך את תהליך אוסלו בלי התמיכה של הערבים. אז אפשר להגיד שלערביי ישראל אין עוצמה פוליטית היסטורית אדירה?

מצד שני, הערבים לא מיצו את כוחם הפוליטי, הם היו מחוץ לקואליציה הרשמית, הם תמכו בממשלה מבחוץ. כי בדמוקרטיה אתנית, שבה יש אי-אמון בסיסי במיעוט, הם לא ראויים להיכנס לממשלה. הימין אמר שאין לממשלת רבין לגיטימציה, כי אין רוב יהודי פוליטי. אני לא מצדיק את זה, אבל הציבור הרחב קונה את זה. אם המדינה מיועדת לקבוצת הרוב, ואין לך רוב פוליטי להכרעה היסטורית, יש בעיה של לגיטימציה.

*

מה בכל זאת אפשר לעשות במצב הזה? לעשות גם אינטגרציה וגם אוטונומיה, ואין סתירה בין הדברים. אפשר לצמצם בצורה ניכרת את האפליה נגד הערבים בישראל באמצעות אכיפת חוקים ואפליה מתקנת. זה לא עומד בסתירה לדמוקרטיה אתנית, שיש לה כל מיני דגמים. יש דמוקרטיה אתנית נאורה ויש דמוקרטיה אתנית לא נאורה. אפשר לנסות להתמודד עם הבעיה של השירות הצבאי, שהיא אחד מאבני הנגף ביחסי יהודים וערבים, אבל לפתור אותה בצורה רדיקלית בתחום הדמוקרטיה האתנית. מהו פיתרון רדיקלי? זה לא פיתרון לערבים, אלא פיתרון לכל החברה הישראלית, שתינתן אופציה לכל אזרח ישראלי, יהודי חילוני או יהודי חרדי, יהודי דתי-לאומי, ערבי, לתת שירות למדינה, אזרחי או צבאי. רק פיתרון אוניברסלי לכלל האזרחים לא יהיה סטיגמטי. אז הערבים יקבלו אותו.

אפשר לתת אוטונומיה לשלטון המקומי בישראל. השלטון המקומי איננו אוטונומי, הוא בשליטת משרד הפנים. משרד הפנים מאשר את התקציבים שלו, את חוקי העזר שלו, והשלטון המקומי תלוי בקבלת הרבה מימון מבחוץ. זו מורשת של המנדט הבריטי. מדינת ישראל קיבלה את זה כי היא מדינה ריכוזית, והיא רוצה לא רק לשלוט בשלטון המקומי, אלא גם לשלוט בשלטון המקומי הערבי. פיתרון אפשרי הוא אוטונומיה לכל הרשויות המקומיות בישראל. מאחר ש-90% ומעלה של הערבים חיים ביישובים נפרדים, הם ייהנו מאוטונומיה של השלטון המקומי.

נקודה רביעית היא ליצור אקלים ציבורי לקבלת מפלגות ערביות כשותפות בקואליציות ממשלתיות. הן לא חייבות להיכנס, אבל צריכה להיות אופציה כזאת. האם זה מנוגד לדמוקרטיה אתנית? לא כל כך ברור. יש מדינות שאני רואה אותן כדמוקרטיות אתניות, שבהן מפלגות המיעוט נמצאות בקואליציה ממשלתית. בסלובקיה, המפלגות ההונגריות הן חלק מהקואליציה. זה יהרוס את הדמוקרטיה האתנית בישראל אם יהיה שר ערבי, או תהיה מפלגה ערבית בממשלה? חוק השבות יבוטל? אנחנו נתנתק מיהודי התפוצות? לא יהיה משרד לקליטת עלייה? הדגל וההימנון ישתנו בגלל שר ערבי? אבל ברגע שהם ייכנסו לקואליציה הם יוכלו להגן טוב יותר על עצמם, לצמצם את האפליה, לקבל את המגיע להם בתקציבים ובמינויים, להילחם על הכרה בהם כמיעוט לאומי גאה. לא צריכה להיות פה סתירה.

הדבר האחרון הוא הענקת אוטונומיה לערביי ישראל. יש אוטונומיה העומדת בסתירה לאופייה האתני של המדינה, ויש אוטונומיה שאיננה עומדת בסתירה. אוטונומיה טריטוריאלית עומדת בסתירה, אבל היא בכלל לא עומדת על הפרק, אין לכך בסיס טריטוריאלי. יש אוטונומיה סטטוטורית ויש אוטונומיה לא סטטוטורית. באוטונומיה סטטוטורית המדינה מכירה במיעוט, מאפשרת לו להקים גוף מיצג נבחר, מה שקוראים היום ברשות הפלשתינית רשות האוטונומיה, ומעבירה לו סמכויות. זה קיים במדינות אחרות שמתקרבות למודל של אוטונומיה אתנית. השאלה היא כמה סמכויות אתה מעביר למיעוט האתני. אם אתה מעביר סמכויות בכל התחומים, תחבורה, רווחה, ולא רק תרבות, זה הופך להיות יותר בעייתי, כי הוא יכרסם בכוחה של המדינה. אוטונומיה בתחום החינוך, הדת, התרבות, התקשורת, יכולה להיות גם סטטוטורית. זאת אומרת, שתקום מועצת אוטונומיה לערביי ישראל, נבחרת, והיא תקבל תקציבים מהמדינה, תנהל את מערכת החינוך ואת מערכת התרבות, ותוכל לגייס משאבים. אני לא חושב שיש סתירה בין זה לאופייה של המדינה.

מה אי אפשר לעשות? אי אפשר להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה ליברלית. אי אפשר לבוא ולהגיד "מה שחשוב זה האזרח, הזכויות של האזרח, כל השאר לא מעניין. נפריד את הדת מן המדינה". אתה יכול להפריד את הדת מהמדינה, אבל לא תפתור בכך את הבעיה. אתוס דמוקרטי פירושו, שהאזרח הוא הגוף העליון בחברה, כל השאר לא חשובים. לא לאום, לא עדה, לא דת. זה מנוגד לא רק לחשיבה של היהודי הישראלי, זה מנוגד לחשיבה של הערבי-הפלשתיני בישראל. הערבים בישראל מתנגדים לדמוקרטיה ליברלית, לא רק היהודים.

הדגם הזה גם לא יאפשר דמוקרטיה דו-לאומית. אם זה יקרה, לרוב המכריע של היהודים לא יהיה טעם לחיות בישראל. היהודים רוצים מדינה יהודית-דמוקרטית, והם קיבלו רישיון בינלאומי לזה. הצהרת בלפור ב-1917 והחלטת האו"ם ב-1947 לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, נתנה ליהודים רישיון להקים מדינה יהודית, להקים דמוקרטיה אתנית. היהודים נחושים לקיים דמוקרטיה אתנית, ויש להם הכוח להמשיך ולשמור על זה.

בעוד 50 שנה, בעוד 100 שנה, אולי נעבור את עידן הלאומיות, ואז חוקי המשחק ישתנו. אני מדבר על העידן שאנחנו נמצאים בו במזרח התיכון, עידן הלאומיות. ובעידן הלאומיות, בשם שמירה על הדמוקרטיה האתנית, היהודים פותרים או מנסים לפתור את הבעיה הפלשתינית. הנימוק העיקרי לכך שהיהודים בישראל מוכנים ללכת והולכים לתהליך אוסלו הוא הפרדה בין שני העמים, כדי לשמור על ישראל כדמוקרטיה אתנית, דמוקרטיה יהודית. מכיוון שהם מאוחדים בזה, זה הטעם לחיים שלהם בישראל, והם עושים מבחינתם את הוויתור הכי גדול, על ארץ ישראל, כדי לשמור על זה. קשה לי לראות איך אפשר לשנות זאת בקלות.

ביבליוגרפיה:
כותר: האומה לפני המדינה
מחבר: סמוחה, סמי (פרופ')
תאריך: מאי 1999 , גליון 9
שם כתב העת: פנים : כתב עת לתרבות, חברה וחינוך
בעלי זכויות : הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הוצאה לאור: הסתדרות המורים בישראל. הקרן לקידום מקצועי
הערות לפריט זה:

1. פרופ' סמי סמוחה מלמד בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית