|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי יעקב |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
אשר לשם ישראל, להבדיל מהשמות שנדונו בסעיף הקודם, אין הקושי נגרם כל כך בשל משהו הקשור למשמעותו האטימולוגית או בשל זיקתו למאורעות מסוימים (רק פעם אחת, בל"ב, כ"ט, רומזים על משמעות כזאת ומבליטים את זיקתה למאורע בחיי אבי האומה70), אלא יותר מכן הוא נגרם בשל העובדה כי על קריאת השם החדש על אבי האומה במקום השם הקודם סופר פעמיים, ובצורות שונות בהרבה זו מזו: בפעם הראשונה היא יוחסה, בהסברה האטימולוגית הנרמזת לעיל, ליצור מסתורי שנאבק בחשכת הלילה עם אבי האומה בפנואל (ל"ב, כ"ה-ל"ג); בפעם השנייה יוחסה, ללא כל הנמקה, וללא כל הסתמכות על שינוי השם הקודם, לאלוהים, שהתגלה לאבי האומה בבית-אל (ל"ה, ט'-י"ג). בעיית שני הכתובים המקבילים נפתרת בדרך כלל בייחוסם לשני מקורות שונים: הראשון שייך לדעת אחדים ל-J, לדעת אחרים ל-E או, ללא הבחנה ביניהם, ל-JE, והשני נחשב בדרך כלל כשייך ל-P. בוודאי, הכפילות נראית מוזרה; אך מובן מאליו, שכדי לעמוד על הדברים על בוריים צריך ראשית כול לנסות להבהיר לעצמנו את הפירוש שיש לתת לפרשה החידתית של המאבק, שמסופר עליו בל"ב, כ"ה-ל"ג. ייתכן, שהיסוד הראשון של פרשה זו יש לחפשו באיזה מיתוס או באיזה גרעין של סיפורת, כפי ששיערו רבים; אך על כל פנים יש להסיק, שהחומר המקורי שונה בצורה כה עמוקה, שכבר אי אפשר לשחזר את צורתו הראשונית71. אנו מוכרחים אפוא לוותר על העפלה עד מקור המקורות של הסיפור, ועלינו להצטמצם בחתירה לקביעת כוונות המחבר, על בסיס בדיקת הכתוב, ועל כל פנים זה הוא המעניין אותנו למען החקירה שאנו עוסקים בה. המגוון הרב של ההצעות, שהועלו בדבר זהותו של יריבו של יעקב, בלי שאפשר היה להגיע להסכמה רחבה ומכרעת אף על אחת מהן, מוכיח מה קשה היא הבעיה. יש להוציא מכלל אפשרות, שהמדובר הוא בה', כפי שסברו רבים72, כי ה' הוא בשביל יעקב תמיד המחסה והמגן (ההשוואה עם שמות ד', כ"ד-כ"ו, אינה משכנעת, כי שם האיום מנומק, אף אם לא בבירור); ומצד שני, לו היה אכן המדובר בה', לא היה מוצג בדמות שגושמה בצורה כה גסה וכה מוגבלת בכוחותיה; ולא תעזור אידיאליזאציה של הסיפור, אגב פנייה לתפיסות כמו מאבק רוחני עם האלוהות כדי לקבל ממנה חנינה וטובות הנאה או סליחת עוונות באמצעות התפילה73, תפיסות שאינן תואמות היטב את הכתוב. האופי העוין ללא ספק של המפגש מונע אף מלחשוב, שמדובר במלאך ה', כפי ששיער מישהו אחר74, או לזהות את הנאבק עם האל בית-אל, לפי השערה אחרת שהועלתה אף היא75. אמנם אין אופי עוין זה נראה נוגד את ההשערה שהציג מישהו76, שהמדובר, לפחות בצורה מקורית של הסיפור, בעשו או בלבן; אך דמויות שני אישים אלו נראות לעינינו בשאר הסיפורים שונות מדי מכדי שנוכל להכירן בסיפור זה. ההשערה, שיש לראות בנאבק אינוש של מושגי עבודת הכוכבים, כפי ששיער מישהו אחר77, אינה סבירה. דעה נפוצה למדי, אגב הבדלים אחדים בפרטים, היא שהמדובר באלוהות מקומית. לפי דעה אחת הייתה זו אלוהות נחל יבוק, שיעקב התגרה בה למאבק כי חפץ לקבל את ברכתה78; אך אין להבין היטב איזו משמעות ואיזה ערך יוכלו להיות לברכת אלוהות כזאת, ואין בכתוב שום סימן ליזמה מצד יעקב. אחרים חשובו, שאלוהות הנהר רצתה למנוע את המנוע מיעקב את המעבר ממי שלא הקריב לה מתנות וקרבנות79; אף גם זה אינו תואם היטב את הכתות. לפי אחרים היה הנאבק אלוהות המחוז, שניסתה למנוע מיעקב את המעבר לארץ כנען80; אך אין להבין מדוע כל כך חשוב היה לאלוהות מקומית למנוע אותו מעבר. גם אם מניחים, שרצתה להגן על גבולה היא מפני אנשי יעקב81, או שהמאבק המסתיים בניצחונו של יעקב יש לפרשו כ-stammesgeschichtlich במשמעות של הניצחון שנחל שבט יעקב על עמי צפון גלעד82, נשארת לא ברורה לנו סיבת החשיבות הגדולה הזאת שיוחסה לאותו מחוז. אחרים שיערו, שהמדובר באלוהות המגינה על ארץ כנען ועל העם הכנעני, ולדעתם הגנה על ארצה מפני פלישת בני יעקב: הלה לא הצליח להתגבר עליה, אך גם הצליח לא להיכנע לה והכריח אותה להעניק לו את ברכתה, בשורה מוקדמת, בסימן מזל טוב, על ההצלחה של המבצע83. פירוש זה, שהוא בלי ספק הטוב מבין כל הפירושים שניתנו, נראה כמופנה אל הכיוון הנכון, אך עדיין אינו משכנע, כי לו רצה הכתוב לאנש בדמות אחת את הניגודים שהיו אנשי יעקב עתידים להיתקל בהם, מסתבר יותר, שהיה מאנש אותם – לפי השיטה הנקוטה בהתמדה בסיפורי ספר בראשית – באדם אחד, באחד מראשי הכנענים, ולא באחד האלים; ועוד קשה יהיה להבין מדוע היה מייחס למאבק תוצאה כה דו-משמעית (יעקב מצליח לא להיות מנוצח, אך גם אינו מצליח לנצח, ורק משיג את ברכת היריב): כיוון שלמעשה חדר-יעקב עם אנשיו אל ארץ כנען, צריכים היינו לצפות, שבאותו מאבק יופיע בהחלט כמנצח. נחוץ אפוא לבדוק עוד את הכתוב על מנת לראות, אם נצליח לחדור אל תוך משמעותו. וראשית כול יש להבהיר, מה הם המשמעות והערך שספר בראשית מייחס להגירת יעקב מארם נהריים לארץ כנען. הפרטים, שספר בראשית מספר בהם הגירה זו, דומים דמיון מופלא למה שסופר לעיל בפרק י"ב בעניין אברם. אברם עבר את כל הארץ בשלושה מסעות (או אולי, ביתר דיוק, בשלוש סדרות של מסעות; נקרא אותן מסעות למען פשטות הביטוי); ובכל אחת משתי נקודות חניית-הביניים (נראה אחרי כן איך ומדוע נבחרו) הוא בונה מזבח לה', סימן מוחשי לקניית אחיזה בארץ כנען, שהוא מוציא לפועל באורח אידיאלי בשם ה'. כך יש לפרש את הפסוקים ו'-ט': "ויעבר אברם בארץ" (אולי יש לראות בפועל "עבר" רמז על הכינוי "עברי", המיוחס לאברם בי"ד, י"ג); נכנס אליה מקצה הצפוני, כפי שהיה טבעי, כיוון שבא מהרן, והוא מתקדם בכיוון דרום עד שהוא מגיע לשכם: שם הוא מקבל בחזון את בשורת האל, שהארץ, שהתחיל להתהלך בה, היא הארץ היעודה לו ולזרעו; שם, במקום שנראה לו החזון, הוא בונה מזבח לה'; אחרי כן הוא יוצא למסעו השני, בהמשיכו בדרכו דרומה, עד לסביבות בית-אל, ושם, בין בית-אל ובין העי, הוא בונה מזבח שני; משום הוא יוצא למסעו השלישי, או לסדרה השלישית של מסעותיו, שוב בכיוון דרום ("הלך ונסע הנגבה"), וכך הוא מגיע לקצה הדרומי של ארץ כנען. באופן כזה הוא עבר לאורך כל הארץ, מקצה הצפוני עד קצה הדרומי, והארץ כבר נושאת על גבה את סימני קניית האחיזה, המזבחות שבשכם ושבבית-אל. גם הביטוי, שנשמר בכתוב אחר הנוגע למסורות בדבר הגירתו של אברם מאשר, שזו היא המשמעות שעלינו לייחסה לפסקה זו: "ואולך אותו בכל ארץ כנען" (יהושע כ"ד, ג'): שם לא הייתה כל משמעות למלה "כל" לולי הייתה הכוונה לומר, שאברם עבר את ארץ ישראל כולה כדי לקנות בה אחיזה84. מדוע נקבעו התחנות דווקא ליד שכם וליד בית-אל? אומרים בדרך כלל, שהכתוב רצה ליצור זיקה בין אברהם לבין המקדשים ששגשגו בימיו של המספר. כבר ראינו, שהייתה נטייה ליצור זיקה בין אבות האומה לבין מקומות הפולחן המקודשים על ישראל85; אך כאן נותר לנו עוד לשאול את עצמנו מדוע ניתנה כאן הדעת דווקא על אותם שני מקומות פולחן, ולא על אחרים מבין הרבים שהיו מצויים בארץ ישראל. ההשוואה עם מקומות אחרים של המקרא תאפשר לנו לענות על שאלה זו. ראשית כול, ההשוואה עם מה שמסופר על יעקב. יעקב הגיע אף הוא מהצפון, ובתחילה התקדם עד שכם; שם הוא חונה, הוא קונה חלקת אדמה, בחוזה קנייה-מכירה תקין, והוא בונה מזבח לאל אלוהי ישראל (בראשית ל"ג, י"ח-כ'); אחרי כן בניו כובשים בכוח הנשק את העיר שכם (פרק ל"ד). בשכם ציווה יעקב על בני ביתו: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתככם", ולאחר שלקח צלמי אותם "אלהי הנכר", טמן אותם "תחת האלה אשר עם שכם" (ל"ה, ב', ד'). אחר כך המשיך יעקב בדרכו דרומה, חנה בבית-אל ושם בנה מזבח אחר (ל"ה, ה'-ט"ו). אחרי כן נסע מבית-אל, והמשיך בדרכו דרומה (ל"ה, ט"ז, כ"ז). אנו רואים אפוא, שיעקב הלך באותה דרך עצמה שהלך בה לפנים אברם, חנה באותם מקומות עצמם ובנה מזבחות באותם מקומות עצמם; בנוסף, יש כאן קניית שטח ארץ (השווה בעניין אברהם כ"ג, ג'-כ') וכיבוש שכם, הכיבוש הראשון בכוח הנשק של אדמת ארץ ישראל בידי בני ישראל, המוזכר במסורת. אך יש גם דמיון אחר, שמן הראוי שנציין אותו. הוא מופיע לנגד עינינו במסורות בדבר הכיבוש הסופי של ארץ כנען בימי יהושע. יהושע לא הגיע מהצפון, אך בכל זאת, ולו בסדר כרונולוגי שונה, ראשוני המסעות העיקריים הם שוב אותם מסעות עצמם. אחרי ראש הגשר ביריחו, נקודת המוצא של המשלחות המסתעפות בכיוונים השונים למען כיבוש אדמת כנען, כבש יהושע ראשית כול, לפי המסורת המובאת בספר הנקרא על שמו, את העי. יש לציין, שבבראשית י"ב מקום חנייתו השנייה של אברם אינו מוגדר בהזכרת בית-אל לבדה, אלא גם בהזכרת העי הסמוכה לה (פסוק ח', "מקדם לבית-אל... בית-אל מים והעי מקדם"), ועוד, שבי"ג, ג' יודגש שוב, שחניית אברם ובניית המזבח היו "בין בית-אל ובין העי". מאידך גיסא יש לציין שבספר יהושע נאמר שהעי נמצאת "מקדם לבית-אל" (ז', ב')86, והצבת החיילים הישראליים שבמארב מתוארת פעמיים בביטוי הדומה מאוד לביטויו של ספר בראשית: "בין בית-אל ובין העי, מים לעי" (ח', ט', י"ב)87. ההקבלה בולטת לעין. אחרי העי הלך יהושע אל הר עיבל, כלומר ליד שכם, ושם בנה מזבח. משכבשו כך את מרכז ארץ כנען, בין העי-בית-אל לבין שכם, התקדמו בני ישראל לכיבוש שאר המחוזות, כלומר בתחילה המחוזות שמדרום לעי-בית-אל (יהושע י'), ואחרי כן המחוזות שמצפון לשכם (יהושע י"א). גם כאן אפוא, בעניין הכיבוש הסופי של ארץ כנען, יש אותה חלוקה משולשת עצמה של השטח שמצאנו אצל אברם ואצל יעקב, ושני גבולות הביניים הם ליד שכם וליד בית-אל. ובשכם נתן יהושע לבני ישראל, ודווקא באותן מלים עצמן שבבראשית ל"ה, ב', אותה פקודה עצמה שכר נתן יעקב באותו מקום עצמו לאנשיו: "הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם" (יהושע כ"ד, כ"ג). ואם עוד נבחן את המסורת בדבר הכיבוש, שנשמרה לנו בשופטים א' (כידוע, פרק זה, למרות כותרתו, אין לייחסו לתקופה שלאחר מותו של יהושע, אלא לתקופת הכיבוש), יתברר, שלפיה, ראשית כול כבש יהודה את הדרום, ואחרי כן פתח יוסף את כיבושיו בלכידת בית-אל. שוב, אותה חלוקה עצמה. מסורת זו לא נשמרה לנו בשלמותה, ועל כן אין אנו יודעים מה סיפרה על כיבוש המחוזות הממוקמים צפונה יותר; אך אנו רשאים להניח שהיא מסרה, שבני יוסף חנו בשכם. על כל פנים, בלי להסתבך בהעלאת השערות על מסורות שלא הגיעו אלינו, די לנו לרכז את תשומת לבנו על מה שהגיע אלינו. הכתובים שבחנו עד כה מראים לנו, שנדודי יעקב וחניותיו, שספר בראשית מדבר בהם, תואמים בדיוק את מה שנאמר לפני כן בדבר נדודיו וחניותיו של אברם, ובדבר מה שהמסורת סיפרה על הכיבוש שבוצע בימי יהושע. ותואם זה מסוגל להביננו את המשמעות הטמונה בכתובים שלפנינו: המספר ראה בנדודי האבות בארץ כנען ובקניית אחיזתם הסמלית בה מעין בשורה מוקדמת ותמונה מוקדמת של המאורעות שלפי המסורת קרו בימי צאצאיהם, והציג אותם לקוראים באופן שיבליט את משמעותם זו. הוא מביא את המסורות הנוגעות לאבות באופן שישליך על זמנם את פרטי הכיבוש כפי שנחרתו בזיכרונות העם: כאילו התכוון בכך לתת ביטוי לאמונה, שהבעלות הישראלית על ארץ כנען, שהושגה למעשה הודות למאבקים של יהושע ומימי השופטים, נכללה כבר בכוח באותו כיבוש סמלי ראשון שביצע אברם בשעת הגירתו, ובכיבוש השני של יעקב ושל בני ביתו, שהיה עדיין סמלי בחלקו הגדול אך היה כבר מעשי בחלקו האחר; המחבר התכוון אפוא להשמיע, שבכיבוש מימי יהושע והשופטים נתמלאו הבטחות האל שניתנו לאבות הקדומים88. על פי אותו רעיון נצטרך למצוא את הסבר הפרשה שאנו עוסקים בה כאן. בשובנו לפרשה זו, נשים לנגד עינינו, שמעבר יבוק היה פירושו לגבי יעקב שיבה סופית לארץ כנען, ושיבה לאותה ארץ, שהקדישה אברהם לפולחן ה', היה פירושה ניתוק מוחלט מכל פולחן אלילי; רעיון זה מובע בבהירות בפקודה שנתן יעקב לבני ביתו בשכם, להסיר מתוכם את כל צלמי אלוהי הנכר. וכן עתיד יהיה הכיבוש, שיבצעו צאצאי יעקב, להביא לניצחון דתו של ה' על דתות הכנענים והעמים הגובלים איתם, לא בלי התנגדות נמרצת מצד הדתות האליליות החיות והאיתנות. התנגדות דתית, שכנראה הייתה עדיין ערה וחזקה מאוד בימי המחבר, להבדיל מן ההתנגדות המדינית, שכנראה כבר נסתיימה סופית לטובת ישראל; על כן לא ייתכן, שבשעה שהשליך לעבר הרחוק את קורות בני ישראל כובשי ארץ כנען לא יעמיד המחבר לנגד עיניו אותה התנגדות דתית. לפי המסתבר, יש לראות התנגדות איתנה זו של אלי הנכר להגנת קיומם מול חסידי ה' כמוצגת במאבק שניהל יעקב על גדות היבוק. אלי הכנענים והעמים הקרובים להם, באשר לא זוהו עם ה' ועל כן התנגדו לה', נראו, לפי המסתבר, בעיני המחבר כמין מלאכים רעים, בערך כפי שנראו אלוהויות העולם הקלאסי בעיני האוכלוסיות הנוצריות של ימי הביניים. על כן, במלאך רע, במלאך לילי רע, הוא מאנש את כוחות אלוהי הנכר המנסים לחסום את הדרך לפני יעקב, אבי בית ישראל וחסיד ה'. לאחר שהעביר יעקב את הנשים ואת הילדים ואת העבדים ואת העדרים מעבר לאותו יבוק, שהוא מעין רוביקון של גורל עמו, נותר יעקב לבדו מעבר לנהר. אם יעבור אותו אף הוא, פירוש הדבר יהיה כיבוש ארץ כנען לאל ישראל. והנה בלילה, בשעה שהוא עומד לעבור את הנהר, אלמוני, מלאך לילי רע שלבש דמות "איש", תוקף אותו כדי למנוע אותו מלעבור. ארוך ואכזרי המאבק: הוא נמשך כל הלילה. יעקב עומד במאבק בלתי שווה נגד הישות האלוהית המתנגדת לו; אך ה', אשר יעקב נאבק בשמו ולמען ניצחונו, מסייע לו ונותן לו כוח לקרב. אי אפשר לנצח את יעקב, כי ה' בעזרו: אין יריבו "יכול לו" (הנושא הוא ה"איש"). כיוון שהלילה עומד לפנות את מקומו ליום ושעדיין לא הצליח להכניע את יעקב, יריבו מנסה לנקוע את כף ירכו, והוא מצליח בכך89. אין פרט זה יכול להיות חסר משמעות, ונוכל לעמוד על טיבו אם נזכור, שהאוכלוסייה הכנענית ואלוהויותיה היו "לצנינים בצדיהם" של בני ישראל (במדבר ל"ג, נ"ה; השווה שופטים ב', ג'). אחרי כן, רצה יריבו של יעקב ללכת לו, כי עומד לזרוח היום, והוא, מלאך רע לילי, חייב להסתלק. אך יעקב, למרות מומו הגופני, הוא עדיין החזק מבין השניים, ואינו נותן לו ללכת. בעצמתו הנפלאה, הבאה לו מאת ה', הוא רוצה להכריח את יריבו, שבא בכוונות כה רעות, לשנות את עמדתו ולברכו. גם בכך יש לראות, כנראה, רמז על מה שסיפרה המסורת בדבר צאצאי יעקב: עם מואב ניסה למנוע מהם את כניסתם לארץ כנען בכוחן השטני של קללות בלעם, אך לעומת זאת הכריח כוחו של ה' את בלעם לברך את ישראל. כמו כן פה, כאילו לתאר מראש את מה שעתיד לקרות אחרי כן את צאצאי יעקב, נאלץ המלאך הרע על כורחו לברך את אבי האומה ולהודות בעליונותו: "אתה ראוי לכך ששמך ייהפך לישראל, כי 'שרית עם אלהים'"90. אם כן, הייתה ידו של יעקב על העליונה במאבק: עדיין לא נעלמו סופית הסכנות והתלאות, ואדרבא, עוד נחלש גופו ונפגע בשל חמסו הערמומי של האויב, אך העליונות היא כולה בצדו של יעקב, והוא יכול לבטוח בביטחון איתן בהמשך חייו ופועלו. על כן הוא קורא על מקום המאבק את השם פנואל, "פני אל", "כי ['אמר'] ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי". יעקב גאהבשמו החדש, ישראל, שהוא תואר כבוד לו, והוא אסיר תודה לה' שהעניק לו את הניצחון ושעשהו ראוי לאותו שם; הוא מביע גם רגש זה וגם רגש זה בבניית מקדשו הראשון בארץ כנען, מקדש שכם, סימן לקניית אחיזתו באותה ארץ בשם ה': אל אלהי ישראל (ל"ג, כ')91. אך אין הוא יכול להתייחס אל שמו כאילו שונה סופית. המלאך הרע יריבו אינו מוסמך לקרוא עליו שם חדש, וסמכות זו יכולה להיות רק בידי ה'; ועל כן אין המחבר משתמש בשם החדש בסיפורו, ואף אינו שם אותו בפי יעקב (פרט למעשה ההודאה לה', ל"ג, כ'), עד אשר לא הכיר בו ה' עצמו, כי רק אחרי הכרתו יכול השם ליהפך לבר תוקף. והנה: באותו מקום שכם, שיעקב ביצע בו תחילה את המעשה הראשון של קניית אחוזה, ביצע הוא אחרי כן אף את המעשה הראשון של מאבק נגד אלי הנכר (ל"ה, ב'-ד'), סמל למאבק האכזר, העתיד להתחולל אחרי כן במשך מאות שנים; שם מתגלה לו אלוהיו, ובאותו מקום, המקום המרכזי של ארץ כנען, בבית-אל, הוא מאשר לו את הבטחת הבעלות על הארץ ונותן הכרה לשם הקרבי שלו, ישראל, "מי ששרה עם אלוהים". "שמך יעקב" (ל"ה, י'), במלים אלו פותח אלוהים את דברו; מלים אלו היו מיותרות לחלוטין לולי כבר קדם להן הסיפור של פרק ל"ב; וכשקושרים אותן אליו, כוונתן לומר, שאין אלוהים בהדרת כבודו מייחס כל ערך לדברי המלאך הרע, ושבשבילו השם הוא עדיין רק יעקב; אך בכל זאת, הוא ממשיך, בבחינת הכרת הזכות שיעקב קנה לעצמו בגבורתו, הזכות לשאת את השם החדש, שיצטרך להיות תכנית הפעולה של צאצאיו: "לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך". והכתוב מוסיף עוד: "ויקרא את שמו ישראל", כלומר בשם זה קראו אלוהים, שהוא לבדו מוסמך לכך, בניגוד למלאך הרע של פרק ל"ב92. אין אפוא בשני המקומות של ספר בראשית שבדקנו עד כה שני סיפורים החוזרים על אותו מאורע עצמו. אמנם, לפי כל המסתבר, משתקפות בהם שתי מסורות בדבר קביעת השם ישראל, שבתחילתן היו שונות זו מזו, אך בצורה שהוצגו שתי הפרשיות, ובאופן שנקשרו זו לזו ולשאר קורות חייו של יעקב, עלינו לראות את פעולתו של מחבר, אשר, בהסתמכו על המסורות שהיו שגורות בדורו, ושלא היו תואמות זו את זו, רצה וידע לצרפן בהרמוניה בתוך סיפור אחיד.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
