ירמיהו, כשאר הנביאים הקלאסיים, הוא שליח וייעודו העיקרי הוא להביא את דבר ה' לישראל. כשליח עליו למלא את שליחותו ולכך הוא נועד. ואכן, ענין זה מוצאים אנו בהבלטה מיוחדת אצל ירמיהו, וביחוד בנבואת ההקדשה שלו: הרגשת השליחות שלו כה חזקה שהוא רואה עצמו כנועד להיות נביא מבטן אמו: "בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (א', ה'). בעוד ששליחותו של עמוס באה לו כמפנה בחייו: אלהים לקחו מאחרי הצאן (ז', ט"ו), בדומה לאלישע שנלקח מאחרי המחרשה (מל"א י"ט, י"ט-כ"א), וכך גם המנהיגים הגדולים משה, שאול ודוד (שמות ג', א' ואילך; שמ"א ט'; ט"ז, י"א) השווה תהלים ע"ח, ע': "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן"), הרי שליחותו של ירמיהו נקבעה כביכול בטרם נולד. גם הנביא האלמוני (ישעיהו השני), או עבד ה' המיוצג שם, נקרא לתפקיד ממעי אמו (ישעיהו מ"ט, א', ה').
למעשה, טיפוסית תפיסה זו במזרח הקדמון לציון מינוי חשוב בתחום המלכותי. המלך המצרי ססותריס הראשון בדברו על מקור-מלכותו אומר: "הוא (האל רע) הולידני כדי לעשות את הדרוש לו... הוא הועידני לארמון בטרם יצאתי מירך אמי". וכן גם תחותמס השלישי: "הוא (האל אמון) ציווה עלי, שאשב על כסאי עוד בהיותו בקיני... הוא יצרני מבטן". אסרחדון אומר: "האלים הגדולים... קראוני למלוך על כל הארצות עוד שהיותי בבטן אמי יולדתי". וכן גם אשורבניפל, מלך אשור, בן זמנו של ירמיהו פותח את האנאלים שלו במלים: "אנכי אשורבניפל... אשר האל אשור והאל סין קראוהו למלוך מימים רחוקים, ומבטן אמו יצרוהו לרעות את אשור". נבונאיד בן זמנו של ישעיהו השני אומר אף הוא ש"האלים קבעו אותו למלוכה מבטן אמו".
מצאנו אידיאה זו בישראל הקדומה רק ביחס לנזיר, כגון שמשון, שעליו נאמר: "כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ" (שופטים י"ג, ז'). אך ההדגשה שם היא לא על פרדסטינציה כמו במקרים שהבאנו, כי אם על משך הזמן, מיום צאתו מבטן אמו עד יום מותו, חייב הוא להימנע מיין ושכר וטומאה, כלומר, אין הוא יכול לפרוק עול, שכן הנזירות טבועה בו מלידה. נכון הדבר, כי במידה שיש בנזירות ייעוד ושליחות לאומית, ניתן לפרש גם ענין זה כפרדסטינציה. על כל פנים לא מצאנו נוסח זה לגבי נביאים ומלכים לפני ירמיהו. ויתכן כי סגנון-הקדשה זה, שאנו מוצאים אצל ירמיהו וישעיהו השני, הוא חידוש שנתחדש בישראל בהשפעת סגנון הכתובות המלכותיות של אשור ובבל, שסופרים-נביאים ביהודה ודאי הכירוהו, ובייחוד בתקופה של מגע פוליטי-דיפלומאטי בין אשור ובבל ליהודה. אולם ירמיהו וישעיהו השני נתנו משמעות שונה לאידיאה הטמונה בנוסחה זו. במסופוטמיה ובמצרים שימשה נוסחה זו לפיאור המלך ומתן תוקף יתר לשלטונו. הוא נועד מלידה להיות מושל ושליט. ואילו הנביא נועד מלידה למלא תפקיד רוחני: ירמיהו נולד להיות "נָבִיא לַגּוֹיִם" ואילו עבדו של ה' בישעיהו מ"ט נועד לשמש "לְאוֹר גּוֹיִם", במובן של "אור לגויים" (ראה מל"ב ו').
שהקדשתו של ירמיהו נתפסת על דרך המינוי המלכותי, ניתן ללמוד גם מן הקריאה: "רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרֹס לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ". " הִפְקַדְתִּיךָ " כמו "נְתַתִּיךָ", פירושו בהקשר זה מינוי ומתן סמכות, והסמכות לגבי גויים וממלכות היא מלכותית באופיה, בדומה לעבד ה' בישעיהו (מ"ב, א'-ז') אשר "מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא... עַד-יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט". ומוציא אסירים מבית כלא.
המושגים "להרוס ולבנות" או "להאביד ולבנות" אף הם מבטאים פונקציה מובהקת של מלך. ואמנם הם מצויים באופן מילולי ביחס להתמלכותו של מרודך, כאשר מתכנסים האלים להמלכת מרודך הם אומרים לו: "האדון, הפקודה היא המכריעה בין אלים, אמור להאביד ולבנות והדבר יהיה, כלומר במדת התגשמות פקודתו מוכיח הוא את אמיתות מלכותו (בדרך זו יש להבין את מאמר הבורא בבראשית א'. האח, כמלך עולם, פועל על פי פקודה, המתמלאת מיד. אלהים כאילו מסמיך את ירמיהו לצוות בנין או הריסה. דבר, שבדרך כלל האל עצמו עושה, כפי שזה משתמע מתוך ירמיהו י"ח, ז'-ט': "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד... רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ".
גם המשך ההקדשה יש בה מן הטיפולוגיה המלכותית. זַכֻּר מלך חמת ולעש באסטילה שהקים לכבוד אלהיו) מכריז, שהאל אמר לו: "אַל תִּירָא, כִּי אֲנִי הִמְלַכְתִּיךָ וַאֲנִי אֶעֱמֹד עִמָּךְ וַאֲחַלֶּצְךָ מִן הַמְּלָכִים, שֶׁהֵטִילוּ עָלֶיךָ מָצוֹר", דבר המזכיר לנו את דברי ה' אל ירמיהו: "אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ", ובהמשך "וַאֲנִי הֵנָּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת... לְמַלְכֵי יְהוּדָה" וכו' "וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לְךָ כִּי אִתְּךָ אֲנִי... לְהַצִּילְךָ". ירמיהו מופיע, אפוא, כביכול כמלך במצור, שאויביו צרים עליו והוא נלחם נגדם. המוטיב של "חֹמוֹת נְחֹשֶׁת" מופיע אף הוא בתעודות ממלכתיות. וכוונתי לדברי מלך צור (מאגרות אל אמרנה) למלך מצרים: "אתה כחומת נחושת הזקופה בשבילי". יש לנו, אפוא, בהקדשה זו מעין מינוי רשמי בעל אופי מלכותי. אך בניגוד למלכי הסביבה אין הוא מתפאר בכך, אדרבה הוא אפילו מסרב לקבל את המינוי.
עוד בנושא:
ירמיהו, אישיותו ותורתו: מינוי ושליחות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: המאבק עם המינוי והשליחות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: המחאה נגד המוסכמות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: נביא התפילה
ירמיהו, אישיותו ותורתו: תפיסת האלוהות והנבואה
