אצל ירמיהו מוצאים אנו את הנסיון להביע את החוויה הדתית בדרך אישית ולא אינסטיטוציונאלית. דבר זה בולט בעיקר בסדרת הכרזות בניסוח של אנטיתיזה ותיזה: "לֹא יֹאמְרוּ עוֹד" כך... "כִּי אִם"... "לֹא צִוִּיתִים" זאת... " כִּי אִם"... לא כך... כי אם אחרת.
להלן נמנה אותם וננתח אותם:
1. "בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בּוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד" (ג' י"ח). "בַּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה', וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָּל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלַיִם " (שם, י"ז); (יש לקרוא את שני הפסוקים בנשימה אחת: לֹא יֹאמְרוּ עוֹד... כי אם יִקְרְאוּ...).
2. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְּיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתֳבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כֻּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם-ה'" (ל"א, ל'-ל"ג).
3. "כִּי לֹא דִּבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ז', כ"ב-כ"ג).
4. "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָּנִים תִּקְהֶינָה. כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת" (ל"א, כ"ח-כ"ט).
5. "וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה" (ט"ז, י"ד-ט"ו, כ"ג, ז'-ח').
הדברים האלה באים כאילו להורות על תיאולוגיה חדשה הבאה לבטל עקרונות ישנים. ונתעכב על משמעותם של אלו.
ביחס לארון הברית העלה פרופ' מ' הרן הנחה סבירה, והיא, שמנשה, שהכניס פסל להיכל (מל"ב כ"א, ד'), סילק את הארון. ייתכן, איפוא, שמאורע זה, הוא שאיפשר הכרזה נועזת זו. אך אנו מנסים להסיק את הלקח התיאולוגי, כפי שעולה מתוך ניסוחו של ירמיהו: לא עוד ארון ברית ה' כי אם ירושלים כסא ה'. אנו מבינים את האנטיתיזה רק אם נזכור שארון הברית הוא שנחשב בישראל כסא והדום של האל, והנביא בא לומר, לא עוד כסא מוחשי, כי אם כסא מופשט. כל ירושלים היא מושבו של האל הגדול, והגויים יקוו לשם ה' וללא ספק יש משמעות לניסוח זה, "שֵם ה'".
עלינו לזכור, שהארון והכרובים היוו את החפץ המקודש ביותר בימים מקדם, באשר היו מסמלים נוכחות האל במקדש: למעשה, כוונו הפעולות במקדש כלפי קודש הקודשים, ששם עמד הארון.
יש, אפוא, בהתרסה זו מהפכנות נועזת וכוונתי, בעיקר, לקביעתו שגם לעתיד לבוא לא יעשה עוד, כלומר, שלא יהא בו צורך עוד.
מחאה זו תשמש לנו מפתח להבנת המחאה כנגד הברית הישנה בפרק ל"א. לאמיתו של דבר, אין תוכנה של הברית החדשה שונה מהברית הישנה. ירמיהו מטיף בחוצות ירושלים לשמירת אותה ברית אשר נכרתה ביום "הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", ואף מקלל את מי שלא ישמע את דברי הברית ההיא (פרק י"א). יתרה מזו, כברית הישנה כן גם הברית החדשה מנוסחת בדרך דומה: "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (י"א, ד', השוואה ל"א, כ"ב). מה הוא אפוא, החידוש בברית החדשה? הניגוד לברית הישנה מתבטא בכך שהברית החדשה כתובה על ליבם (השווה "עַל-לוּחַ לִבָּם", י"ז, א') בעוד שהברית הישנה נכתבה על לוחות אבן וצריך היה ללמדה. רעיון זה הוא, למעשה, פועל יוצא מן הרעיון הקודם. הלא הארון שימש כלי קיבול ללוחות הברית ומכאן המושג "ארון הברית" כלומר ארון שבו טמונים לוחות הברית, או כלשון הספרות הכהנית: ארון העדות (ארון של לוחות העדות). אם אין ארון אין מקום ללוחות ואם אין לוחות אין צורך בארון. "לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה'" – מקפל בתוכו כבר את ההתעלמות מהלוחות, שלשמם קיים הארון.
מקראות אלה מראות, למעשה, את המלחמה בהאלהת המלה הכתובה. מלחמה העומדת גם מאחורי וויכוחו של ירמיהו עם הסופרים האומרים: "חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ". לעומתם טוען ירמיהו, שכל מה שיצר עטם נעשה לשקר, אם אין הם ממלאים אחרי רוח החוק והתורה, הרי נכתבת היא כאילו לשקר ולשווא (ירמיהו ח', ח').
המלחמה היא בסמלים חיצוניים הבאים במקום הערכים המסומלים. במלים אחרות הנביא דורש את התורה שבלב במקום התורה הכתובה בספר והמונחת בארון.
לפנינו תהליך של דחיית הביטוי החיצוני, כדי לפנות מקום לביטוי הפנימי; תהליך ההפנמה בא לידי ביטוי בדברי ירמיהו על המילה. ירמיהו אומר "הִמֹּלוּ לַה וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְישְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם" (ד', ד'). תחילת הכתוב היא למעשה נוסחה הלקוחה מתחום הפולחן, ודי להזכיר עשיית שבת לה' (שמות כ', י'). "פסח לה'" (שמות י"ב, מ"ח) וכדומה. אך ברור, שאין הנביא מתכוון כאן להטיף למילת בשר כי אם מצווה על מילת הלב. אולם, כדי לקדם את מטרתו משתמש הוא באמצעי ההפתעה. הוא פותח כאילו בלשון הרגילה והשגרתית, אבל מפרש את עצמו, מה הכוונה, כאילו רוצה הוא להדגיש את הביטוי הפנימי על חשבון הביטוי החיצוני.
רעיון זה עולה עוד יותר ברור מפרק ט', כ"ד-כ"ה: "הנה ימים באים נאם-ה'" (גם כאן הדגשת תקופת חדשה), "ופקדתי על-כל-מול בערלה. על מצרים ועל-יהודה ועל-אדום ועל-בני עמון ועל-מואב ועל כל קצוצי פאה הישבים במדבר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי-לב". הכתוב, כמות שהוא, קשה להבנה ואף מנוגד למה שידוע לנו על העמים האלה. רוב העמים האלה, השייכים לגזע העברים, הם נמולים, וכן גם המצרים היו מלים את בניהם, כפי שניתן ללמוד גם מתוך הציורים ממצרים העתיקה. לעומת זאת הפלשתים, שידוע לנו שהיו ערלים, לא נזכרו כאן. בצדק הציעו לקרוא: "כי כל הגוים האלה וכל בית ישראל ערלי-לב. במלים אחרות – הנביא בא להשמיענו כי מילת הבשר אינה חשובה כל עוד הלב נשאר ערל.
ומכאן אנו עוברים להטחתו של ירמיהו כלפי הקרבת קרבנות: עלותיכם ספו על-זבחיכם ואכלו בשר. כי לא-דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציא (הוציאי) אותם מארץ מצרים על-דברי עולה וזבח". הפאתוס המתגלה אצל נביאים בדברם על עליונות המוסר על הפולחן (הפרימאט המוסרי בלשונו של קויפמן) אינו מיוחד לירמיהו. על כן אפשר להבין את החלק הראשון כנאמר בעידנא דריתחא ולצורך חיזוק הטענה: כאילו אמר: אם אתם מתנהגים כך – אתם יכולים לאכול גם את העולות. אולם ההמשך הוא מיוחד במינו ולא שמענוהו אצל נביא אחר. לפנינו קביעה חדשה, כאילו תורה, היוצאת עתה מפי הנביא: אלהים לא ציווה על הקרבנות כלל ועיקר. מה שקובע לגבינו זו ההחלטיות "לא צויתים" הדומה בבחינת מה להחלטיות שבענין הארון "ולא יעשה עוד". (אגב אותה לשון נקוטה אצלו לגבי הקרבת בנים לבעל ולמולך, "אשר לא-צויתי ולא דברתי". יש כאן מעין סטירת לחי לתורה הכהנית על דקדוקיה ועל פרטיה, שכן, תורה זו, תורת העולה ותורת הזבח, נאמרה למשה מסיני. אמנם, לפי התיאוריה של וולהויזן, שתורות אלה הן מתקופת הבית השני, הדברים מתישבים יפה. אך אם אין מקבלים תיאוריה זו, הרי מוכרחים אנו לומר שהכוונה כאן – כפי שכבר ראה הרד"ק – לעשרת הדברות. ואמנם, לפי ספר דברים, שירמיהו כל כך קרוב לו, רק אלה ניתנו בסיני. ואילו שאר המצוות נאמרו על ידי משה בברית ערבות מואב סמוך למותו. היינו מצפים שבעשרת הדברות לצד כיבוד הורים, יופיע גם צו על כיבוד האל, כפי שבעל ספר משלי (שהוא מא נייטראלי מבחינה דתית) אומר: "כבד את ה' מהונך" וכו' (ג', ט'), אך להפתעתנו אין דבר על כך. ואכן באותו פרק עצמו, ירמיהו מתייחס לעשרת הדברות בתוכחתו: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים" – לפנינו התיחסות לחמשת הדברות: "לא תגנב", "לא תרצח", "לא תנאף", "לא יהיה לך אלהים אחרים", ו"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
יש בדברים אלה של ירמיהו אמת תיאולוגית התואמת במידה מסויימת את השקפת הרמב"ם על הקרבנות. ואכן הרד"ק אומר בצדק לפסוק זה: "ואין בכל עשרת הדברים. שהם כלל התורה כולה, זכר עולה וזבח... והתמידים, גם בגין הבית לעבודה, אפשר שהוא כמו שכתב מורה צדק, רבינו משה ז"ל, להעתיק הדעות הזרות, ובנין ההיכלות, שהיו לשם עכו"ם, רצה להעתיקם לעבודת האל ושימחה שם עכו"ם מהם". כלומר, צריך היה לתת היכל מול היכל, כי אחרת היתה סכנה, שבני ישראל ינהרו אחרי ההיכלות הזרים. המחאה נגד האלהת ההיכל באה לידי ביטוי בדברי ירמיהו באותו פרק: "אל תבטחו לכם אל-דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה".
השקפות אלה, שנוכחותו של האל במקדש, משמשת, כביכול, ערבה להצלחה, ושנגדן נלחם הנביא, מובעות, למעשה, במזמורים כגון: "אלהים בקרבה בל-תמוט"... "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה" (תהלים מ"ו, י"ב). פסוק זה, מושמע בפזמון החוזר שלוש פעמים, דמיון לשלוש פעמים "היכל ה'" בירמיהו. ירמיהו יוצא כאן גם נגד עקרונות המושרשים בתיאולוגיה הירושלמית.
עוד בנושא:
ירמיהו, אישיותו ותורתו: מינוי ושליחות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: המאבק עם המינוי והשליחות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: המחאה נגד המוסכמות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: נביא התפילה
ירמיהו, אישיותו ותורתו: תפיסת האלוהות והנבואה
