ברם, פאראדוקסלי הדבר שהנביא, שנועד להיות נביא מלידה, נאבק יותר מנביא אחר עם שליחותו ומנסה להשתחרר ממנה. אין הוא מעביר את דבר ה', כפי שהוא נמסר לו על ידי שולחו. הוא בוחן את מהות שליחותו ואף נאבק איתה. אין הוא מקבל את הנבואה כדבר שאין להרהר אחריו. אדרבה, הוא מקשה על הנבואה, ודורש הסברה: "הִנֵּה הַסּוֹלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ... וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה... וְהָעַד עֵדִים" (ל"ב, כ"ד-כ"ה). יתרה מזו, הוא אף מתקומם נגד שולחו ואומר: "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי-אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתְךָ" (י"ב, א'). בדומה לאיוב, המתקומם אף הוא נגד בוראו ואומר: "אָמְנָם יָדַעְתִּי כִּי-כֵּן וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל" (ט', ב'). "אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנוּ כִּי-לֹא-כֵּן אָנֹכִי עִמָּדִי" (ט', ל"ה). איוב, בדומה לירמיהו מכיר ביכולתו של האל ובגדולתו, אך דווקא משום כך הוא רוצה להיות כן איתו (השווה איוב י"ג, י"ב-ט"ז). גם בנקודות אחרות קיים דמיון בין איוב לבין ירמיהו. כאיוב, גם ירמיהו מקלל את יום הולדתו (ירמיהו כ', י"ד-י"ח – איוב ג', ב' ואילך).
ירמיהו מגלם באישיותו מאבק בין האדם לנביא. האדם שבו מתקומם נגד הנביא שבו. הוא נלחם בעם ושולח אליו חיצי זעם בדבר ה', אך יחד עם זאת נלחם הוא עם עצמו וזקוק הוא מפעם לפעם לעידוד כדי להמשיך במילוי תעודתו: "וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְּלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתַי וְנִלְאֵיתִי כַלְכֵּל וְלֹא אוּכָל" (ירמיהו כ', ט'). כנביא, חייב הוא למלא שליחותו ולנבא נבואות אימה וזעם, אך כאדם ליבו עליו דווה על שבר בת עמו. הנביא בוכה על שואת עמו, אף על פי שהוא משוכנע שהשואה מוצדקת ובלתי נמנעת. הנביא מטיף לכניעה לבבל, שאין הוא רואה מנוס ממנה. אך במסתרים בוכה הוא על גורל מר זה (י"ג, י"ז), מאבק פנימי זה ידוע לנו הודות למונולוגים שנשתמרו לנו מנביא זה. ואכן אצל ירמיהו מוצאים אנו קינות, השתפכויות ווידויים אישיים, שעצם מציאותם בתוך דברי נבואה מעוררת תמיהה. כי הלא טבעו של דבר-נבואה, שהוא מושמע באוזני העם כנאום ומשא פומבי. הכשרון הריטורי הוא תכונה הכרחית לנביא ובלעדיו לא תתואר נבואה כלל. ירמיהו עצמו מנמק את סירובו לקבלת התפקיד בכך, שאין הוא יודע לדבר, כלומר, להופיע לפני קבל ולנאום: "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (א', ו') (השווה שמות ז', א'-ב'). המונולוגים הליריים, לעומת זאת, לא נועדו כלל להיאמר בפומבי והם הועלו על הכתב כהגיגי לבו של הנביא, ואכן, רבים מהם קשורים לנסיונותיו האישיים עם אנשי מקומו, קרוביו וכן עם אלהיו שולחו.
עד ירמיהו ראינו את הנביאים בגלימתם. כלומר, הם ידועים לנו מתוך תפקידם ועל רקע שליחותם הלאומית בלבד. לעומתם, עומד לפנינו ירמיהו כאדם ולא כשליח בלבד. אצל הנביאים כמו אצל כל אשיות נושאת משרה אחרת אין חשיבות לחוויה האישית ולהרגשה פרטית. הנביא הוא שליח והרגשתו אינה מוסיפה ואינה גורעת. לעומת זאת, אצל ירמיהו, שומעים אנו על לבטיו עם עצמו, עם אנשי משפחתו ואפילו עם אלהיו. זעקות ונקמה אישית בספרות נבואה, כפי שאנו מוצאים בירמיהו, מפליאות אותנו.
סטייתו זו של ירמיהו, כלומר, מסירת לבטיו האישיים במקום מסירת השליחות בדרך אובייקטיבית בלבד, מלמדת אותנו על התמרדות בדפוסים מקובלים, ואכן, זהו המאפיין את ירמיהו בכל פעילותו – המאבק במוסכמות, המחאה נגד המוסכמות.
עוד בנושא:
ירמיהו, אישיותו ותורתו: מינוי ושליחות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: המאבק עם המינוי והשליחות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: המחאה נגד המוסכמות
ירמיהו, אישיותו ותורתו: נביא התפילה
ירמיהו, אישיותו ותורתו: תפיסת האלוהות והנבואה
