עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות לאחר החורבןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > חינוך ולימוד תורהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמים
החברה ההיסטורית הישראלית



תקציר
סיפור הדחתו של רבן גמליאל ומינוי של ר' אלעזר בן עזריה תחתיו, זוכים במאמר זה לבחינה מחודשת. בן-שלום מזהה ביסודות הסיפור גרעין היסטורי מהימן, שהסיפור האמוראי, למרות עיבוד, משקף אותו. הויכוח בינו לבין מאמריו של שפירא חיים, מלווה בהצגת שאלות עקרוניות ומתודולוגיות על מהימנותה של ספרות חז"ל כמקור היסטורי, ומשמעותה של הקריאה הספרותית.



סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית : ב. נשיאותו של רבן גמליאל ביבנה
מחבר: מנחם בן שלום


1. רבן גמליאל בראש בית המדרש/בית הוועד ביבנה

בסיפור שלפנינו נחשף פן חשוב בתפקודו של רבן גמליאל,13 שעמד בראשו של בית הוועד ביבנה. וכך מצינו בירושלמי, ברכות ד א, ז ע"ג:

מעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את ר' יהושע: תפלת הערב מהו? אמ' ליה: רשות. בא ושאל את רבן גמליאל תפילת הערב מהו? אמ' ליה: חובה. אמ' לו: והא ר' יהושע אמ' לי רשות? אמ' לו: למחר כשאכנס לבית הוועד עמוד ושאול את ההלכה הזאת. למחר עמד אותו תלמיד ושאל את רבן גמליאל תפלת הערב מהו? אמ' לו: חובה. אמ' לו: הא ר' יהושע אמ' לי רשות? אמ' רבן גמליאל לר' יהושע: את הוא א'[ומר] רשות? אמ' ליה: לאו. אמ' לו: עמוד על רגליך ויעידוך. והיה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לר' חוצפית התורגמן: הפטר את העם! אמרו לר' זינון החזן: אמור! התחיל ואמ', התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו: 'כי על מי לא עברה רעתך תמיד'.

בסיפור האגדה14 הגרעיני ישנו תיאור דרמטי של המאבק האישי שהתפתח בבית הוועד בין רבן גמליאל לרבי יהושע. המחלוקת נגעה לשאלה אם תפילת הערב רשות או חובה. התלמיד האנונימי שואל שאלה הלכתית זהה את רבי יהושע ואת רבן גמליאל ומקבל תשובות סותרות. רבן גמליאל מצווה על אותו תלמיד לשוב ולשאול את שאלתו בפורום המורחב של בית הוועד, כדי שניתן יהיה להגיע לפסיקה מוסכמת. התלמיד האנונימי משמש כלי (ואולי אף כלי דידקטי בידי המספר) בידי רבן גמליאל להשלטת מרותו בבית הוועד, בכך שתיקבע הלכה חלוטה על פי דעתו ונגד דעתו של רבי יהושע. רבן גמליאל הוא זה שמנהל את הדיון בבית הוועד. לפי פקודתו חוזר התלמיד על שאלתו מאתמול. הוא מפנה אותם לרבן גמליאל, וכאשר הוא מקבל את תשובת רבן גמליאל חוזר התלמיד, לנוכח פני בית הוועד כולו, על התשובה המנוגדת שקיבל מרבי יהושע. רבן גמליאל שואל את רבי יהושע אם זו עמדתו. רבי יהושע אינו מעז לחזור בפני בית הוועד כולו על עמדתו ומכחיש את שאמר לתלמיד אתמול. כאן מגיע הסיפור לשיאו: רבן גמליאל מעמיד את רבי יהושע לפניו, כתלמיד צעיר ובלתי מוסמך לפני רבו, על שלא העז לעמוד על דעתו. השפלתו של רבי יהושע קבל עם ועדה, ופעולתו הבוטה של רבן גמליאל להשלטת מרותו, מביאות את ציבור החכמים בבית הוועד להתמרד נגדו.

ג' אלון שיער כי להתנהגותו הבוטה של רבן גמליאל קדמה החלטה כדעתו בבית הוועד, החלטה שזכתה לתמיכת הרוב. מכאן נבעו הן היחס הנוקשה לרבי יהושע הן הכחשתו של רבי יהושע. מכל מקום, נוסח דבריו של רבן גמליאל ('עמוד על רגליך ויעידוך') נובע כנראה מתמיכת הרוב בעמדתו, משום שאילו היתה העדות מתקבלת, ניתן היה להכריז על רבי יהושע 'זקן ממרה'.15 הסיפור הגרעיני חושף עימות הלכתי בין רבי יהושע לרבן גמליאל, וכן מאבק על מרותו וסמכותו של רבן גמליאל בבית הוועד.

בבית הוועד ישנה היררכיה ברורה, והעומד בראשו הוא רבן גמליאל. אין ערעור מלכתחילה על מעמדו וסמכותו של רבן גמליאל והוא מנהל את הדיון ביד רמה. רק התנהגותו הבוטה והמתנשאת מביאה את החכמים להתמרד נגדו, התמרדות בעלת מניעים אנושיים-מוסריים בעיקרם. ואולם, סביר להניח שיש כאן גם מאבק כוחות, שנועד לרסן את כוחו של רבן גמליאל וליצור איזון נאות בין הנשיא לבית הוועד.16

בקטע האגדה שלפנינו (אם קוטעים את הסיפור ומפרידים בין מרכיביו העלילתיים השונים) אין רבן גמליאל נזכר בתואר נשיא ואף אין נזכרת הדחתו.17 הסיפור מביא לנו תמונה חיה של אחד הדיונים המרכזיים והסוערים על קביעת נוסח התפילה בתקופת יבנה, בהנהגתו של רבן גמליאל.18

הסיפור נטוע היטב במציאות ההיסטורית של התקופה, כפי שהיא משתקפת בספרות התנאים, והוא משקף מחלוקת הלכתית עמוקה בין רבי יהושע, נציגו המובהק של בית הלל ותלמידו הנאמן של רבן יוחנן בן זכאי, לבין רבן גמליאל, כפי שנראה להלן. מבחינה ספרותית אין הכרח לקבוע שהקטע המתאר את הדיון בבית הוועד הנו קטע ממקור תנאי דווקא, משום שהסיפור כולו, כפי שהוא מופיע לפנינו, מעוצב כסיפור שלם, שכל אחת מחטיבותיו מתקשרת אל המכלול הסיפורי השלם.19

לא היתה זו המחלוקת היחידה בין רבן גמליאל לרבי יהושע. מחלוקת חריפה אחרת ביניהם נוגעת לסמכויות הנשיא בקביעת הלוח. היא מובאת במשנה, ראש השנה ב, ח-ט:

דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכתל בעליתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה? מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי; עדי שקר הם! כשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו: ראינוהו בזמנו, ובליל עבורו לא נראה; וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן! היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שניה? אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך, שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מצר, אמר לו: יש לי ללמוד, שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: 'אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אתם' (ויקרא כג, ד). בין בזמנן בין שלא בזמנן, בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו שלרבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר 'ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל' (שמות כד, ט). ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד, שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה, נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי! רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי (כאן ולהלן הציטוט על פי משנה, מהדורת ח' אלבק).

המשנה מביאה לפנינו סיפור דרמטי, הנוגע לסמכויותיו של הנשיא ולמעמדו בקביעת הלוח, על רקע מעמדו וסמכויותיו של בית הדין ביבנה. במשניות הקודמות לסיפורנו (ב, ה-ז) המשנה עוסקת בנוהגים שהיו קיימים לפני החורבן, בבית הדין הפרושי שבהנהגת בית הלל, כדי ליצור רצף בין התקופה שבפני הבית לזו שלאחר חורבנו. רצף זה נועד להעניק סמכות ולגיטימציה לבית הדין שביבנה לאחר החורבן, כממשיכו הטבעי של בית הדין הפרושי שבהנהגת בית הלל, שפעל בירושלים טרם החורבן.20 על פי המשנה, בית הדין שביבנה ממשיך אפוא את המסורות שהיו נהוגות בפני הבית. עדות החודש בפני הבית נעשתה בעסק גדול ונועדה למשוך את ההמונים להעיד, ועל ידי כך לתת בסיס עממי, מוצק ורחב לפעולתו של בית הדין.21 ראש בית הדין הוא שאומר: 'מקודש!' וכל העם עונין אחריו: 'מקודש, מקודש!'. כלומר, העומד בראש בית הדין הוא המכריז על קידוש החודש ובידו הסמכות הלגיטימית לקבוע את הלוח, בסופו של תהליך הבדיקה והחקירה של העדים בבית הדין.

בסיפור שלפנינו רבן גמליאל בודק בבית דינו שני זוגות של עדים, שבאו להעיד בזמנים שונים. הוא מקבל את עדותם כנגד דעתם של חכמים מרכזיים בבית הוועד, שהעדויות נראות להם שקריות ובלתי מסתברות בעליל. במעשה הזוג הראשון רבן גמליאל פוסק בניגוד לדעתו של רבי יוחנן בן נורי,22 ואילו במעשה הזוג השני חולק על פסיקתו של רבן גמליאל רבי דוסא בן הרכינס, ורבי יהושע תומך בו ומגבה אותו.23 לפי מהלך הסיפור, נראה שרבי יהושע לא קיבל את פסיקתו של רבן גמליאל וקרא תיגר על מנהיגותו. משום כך גזר עליו רבן גמליאל לבוא אליו ממקום מגוריו במקלו ובמעותיו ביום שחל בו יום הכיפורים לפי חשבונו, כי בקביעת הלוח מותנית סמכותו המרכזית של בית הדין וריבונותו. בהכרעתו הכוחנית של רבן גמליאל גם נקבע יתרונו על פני שאר החברים הסמוכים של בית הדין – שליטתו בקביעת הלוח.

במאבק הכוחני בין רבן גמליאל לשאר חברי בית הדין, ובמיוחד בינו לבין רבי יהושע, מודגשת זיקתו השושלתית לבית גמליאל ולהנהגתו בבית הדין הפרושי בימי הבית. מדבריהם של רבי עקיבא ושל רבי דוסא בן הרכינס לרבי יהושע נראה שהם קיבלו את מרותו של רבן גמליאל כראש בית הדין, משום שהוא נתפס בעיניהם כממשיך הלגיטימי של כל בתי הדין שעמדו בשלשלת המסירה, ממתן תורה ועד עכשיו. רבי עקיבא הוא זה שנשלח מטעמו של רבן גמליאל אל רבי יהושע רבו,24 והוא מוצא אותו שרוי במצוקה גדולה.25 מדבריו של רבי עקיבא אנו למדים שהוא קיבל את מרות בית הדין ואת סמכותו, חרף העובדה שלא שינה את עמדתו ההלכתית העקרונית, העומדת בניגוד לפסיקתו של רבן גמליאל.26 רבי יהושע עוד ניסה לבקש תמיכה אצל רבי דוסא בן הרכינס, ומשלא מצא אותה, קיבל על עצמו את הדין ונכנע למרותו של רבן גמליאל. הוא נתן בכך יד לביסוס סמכותו ומעמדו של בית הדין בראשות רבן גמליאל כמוסד הסמכותי העליון המנהיג את עם ישראל בארץ ובתפוצות.

דווקא בדרך שבה קיבל רבן גמליאל את יריבו המובס משתקפת היטב תקופת יבנה בהנהגתו. בתקופה זו חתר ציבור החכמים לשקם את האומה, תוך יצירת מארג של מסורות הלכתיות סותרות של הזרם הפרושי שבפני הבית.27 במארג זה באים לידי ביטוי ומשתתפים (לעתים תוך גילויי חברות, לעתים תוך יריבות מרה) חכמים בעלי השקפות עולם שונות, המייצגים גוונים שונים בזרם הפרושי מימי הבית. בדברי הפיוס של רבן גמליאל לרבי יהושע משתקף אופיה המיוחד של חברת החכמים: 'בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי'. ובירושלמי שם מצינו: 'ר' בחכמה ותלמידי ביראת חטא'.28 כלומר, הוא הקדים את מעשה הציות לרבן גמליאל, ואת ההכרה בסמכות בית דינו, לגדולתו בתורה ולחכמתו. בכך כפף עצמו ר' יהושע למרותו של בית הדין ונתן יד לביסוס סמכותו. הענווה שנקט בעצמו בהיכנעו לפני רבן גמליאל הביאה אותו לידי יראת חטא, ומי שמקדים יראת חטא לחכמתו, חכמתו מתקיימת.29 הירושלמי עשה שינוי פרשני בדברי רבן גמליאל והעמיד אותם לאורה של ההלכה החסידית, אולי בשל היותו מ'צנועי' בית הלל הקרובים לבית שמאי ולהלכה החסידית.30

קשה להתעלם מן הקירבה – ואולי אף מן הזיקה – בין שני הסיפורים. נציין שני מאפיינים דומים:

(א) עימות הלכתי חריף בין רבן גמליאל, העומד בראש בית הוועד, לבין רבי יהושע, הקורא תיגר על מנהיגתו בנושאים הלכתיים חשובים ביותר. (ב) הדימיון בין הסיפורים הן במהלך העלילתי של הסכסוך הן בעיצובו הסיפורי הדרמטי. האם היו כאן שני עימותים חריפים בין רבן גמליאל לרבי יהושע? נראה שכך הוא הדבר. אם מפרידים את סיפור ההדחה למרכיביו השונים (תנאיים לחוד ואמוראיים לחוד, בהנחה שאמנם קיימים בסיפור התלמודי מרכיבים שונים),31 הרי שחלקו הראשון מסתיים בעימות חריף בין בית הוועד כולו לרבן גמליאל, בלא שיודח רבן גמליאל.32 ברובד זה של הסיפור אין פתרון לסכסוך, שלא כמו בסיפור שבמשנה. האם ייתכן שסיומו של הסיפור בירושלמי עוצב בידי המסדרים האמוראים לאורו של הסיפור במשנה? דבר זה אינו בר הוכחה. בשני המקרים הסיפור מסתיים בפיוס בין רבי יהושע לרבן גמליאל, ובקלת מרותו של רבן גמליאל כראש הנהגת החכמים הלגיטמית והמוכרת על הכלל. מכל מקום, גם אם יש כאן תוספת סיפור אמוראית,33 היא בנויה באופן מוצק על המציאות כפי שנשתמרה בזיכרונם ובתודעתם של אמוראי ארץ ישראל, על בסיסם האיתן של המקורות התנאיים.

בשני העימותים רבן גמליאל זוכה למעמד מחוזק ומוכר, אך גם נקבעים דפוסים המגבילים את כוחו ואת מרותו. שני העימותים הם בבחינת מקרה מבחן לעיצובו של בית הוועד כגוף שהנהיג את החברה היהודית בדור יבנה.34

2. למעמדו של רבן גמליאל כנשיא ביבנה

לדעת ח' שפירא, דמותה של הנשיאות הנשקפת בסיפור ההדחה אינה הולמת את הנשיאות כפי שהיא מוכרת מתקופת יבנה. ראשית, טענת הייחוס השושלתית אינה רלוונטית לתקופת יבנה;35 שנית, מוסדות ההנהגה ותפקידי ההנהגה – נשיא ואב בית דין – אינם קודמים למרד בר-כוכבא.

לדעת שפירא, רבן גמליאל הזקן ורבן שמעון בן גמליאל לא עמדו בראש העם ולא כיהנו כנשיאים בסוף ימי הבית השני, ולכן אין לטעון שרבן גמליאל ירש את הנשיאות מאבותיו.36 אין אני מקבל טענות אלה מכמה וכמה טעמים.

הלל נתמנה נשיא37 בבית הוועד של זקני בתירא, כפי שעולה מן הירושלמי, פסחים ו א, לג ע"א38. י' בן-שלום ניתח בספרו 'בית שמאי' את סיפור עלייתו של הלל לנשיאות וקבע: הלל התמנה לראש בית הוועד של זקני בתירא, שהיה מוכר – או לפחות נסבל – בעיני הורדוס. מינויו משקף את מדיניותו של הורדוס בחברה היהודית.39 י' אפרון טען, כי התפקידים 'נשיא' ו'אב בית דין' תיארו שררות ועמדות כבוד שונות. למונח נשיא לא היה מובן אחד, ואין זה מן הנמנע שנתכבדו בו ראשי מוסדות בקרב העם בימי הבית השני. ההסדרים של בית הוועד ביבנה ובאושה לא נבנו על בלימה, אלא נשתלשלו ממנהגי האבות וינקו ממסורות קדומות, גם אם התוכן שנוצק בהם לא היה זהה.40 אפרת חבס הלכה בעקבותיו של אפרון וקבעה, בדיון ארוך ומנומק, שהמונח 'נשיא' כתואר לאדם מכובד מצוי בכל רובדי הלשון העברית לתקופותיה, עד לתקופת התלמוד. לדעתה, התואר 'נשיא' היה תחילה מונח גמיש מאוד, המאפשר שימושים שונים. חבס קבעה, כי לדעה הרואה ב'נשיא' תואר רשמי, המגדיר משרה רומית, אין בסיס במקומות עצמם.41 מניתוח המקורות התלמודיים הנוגעים לפעולותיו של הלל קבעה חבס, בעקבות בן-שלום, כי הלל הזקן לא היה רחוק ממעמד של 'נשיא' כפי שמצינו בדורות שלאחריו.42

רבן גמליאל הזקן, בנו של הלל,43 היה אישיות חשובה בירושלים סביב השליש השני של המאה הא' לסה"נ. מעמדו ההלכתי הרם עולה משורה של תקנות המיוחסות לו: עדי החודש הבאים לירושלים בשבת,44 התרת עגונה,45 הפרשת מעשרות46 ועיבור השנים.47 תקנות אלה מלמדות על מעמדו כראש בית הדין הפרושי שבירושלים, ומכאן נגזרת השפעתו על שכבות רחבות בעם.48 בפעילות רבן גמליאל ובית דינו יש לראות אפוא המשך רצוף לסמכות שקיבל הלל מזקני בתירה, שעמדו ומינו אותו נשיא עליהם. צאצאי הלל ירשו אותו ועמדו בראש אותו בית דין של פרושים שתחום סמכותו הוגדר ועוצב בימי הורדוס. בית דין זה המשיך לפעול גם בימי הפרוקורטורים, עד לחורבן.49 מוסד זה היה מקור הכוח של בית הלל ושל נשיאיו, ובאמצעותו הם חלשו על עמדות כוח חשובות, שהקנו להם סמכות לאומית על העם בארץ ישראל ובתפוצות.

רבן שמעון בן גמליאל ירש את אביו כראש בית הדין הפרושי שבירושלים.50 הוא נזכר בקשר לשמחת בית השואבה בירושלים.51 רבן שמעון בן גמליאל נזכר אצל יוספוס כאדם נכבד ובעל השפעה בירושלים, העומד בקשרים עם אנשי האריסטוקרטיה הירושלמית. יוספוס גם מזכירו כמי שהשתתף בהנהגת המרד במסגרת ההנהגה המתונה.52 פעולתו של רבן יוחנן בן זכאי לצדו, כמעין זוג, בראש בית הדין הפרושי בירושלים ערב החורבן, יכולה אולי אף היא ללמד על מבנה בית הדין ועל סדריו בפני הבית.53

ניתן לזהות את הלל הזקן ואת צאצאיו עם מי שנזכרים אצל יוספוס 'כראשי הפרושים'. ראשי בית הלל היו גם מבחינה חברתית וכלכלית חלק בלתי נפרד מן המעמדות הגבוהים בירושלים. ייתכן שעוד בימי הבית הם צברו רבות מן הקרקעות שהיו ברשותם לאחר החורבן. הם נהנו מהשפעה רבה ומיוקרה בעולמם של חכמים והם נזכרים במידותיהם ובתקנותיהם. המקורות מצביעים על מעורבותם בכל תחומי החיים, כראשי בית הוועד של בית הלל.54 הלל הוריש לצאצאיו אחריו את מעמדו ואת סמכויותיו כראש בית הוועד הפרושי בירושלים. ניתן אפוא לראות שהשושלת מתחילה מהלל הזקן, חרף העובדה שרבן גמליאל ורבן שמעון בן גמליאל אינם נזכרים בתואר 'נשיא', שכן תפקידם והשפעתם בהנהגה הולמים את מעמדו של הלל ואת תפקידיו כפי שעוצבו כאשר נתמנה לנשיא בידי זקני בתירא.

רבן גמליאל בנו של רבן שמעון בן גמליאל לא פעל עם רבן יוחנן בן זכאי ביבנה מיד לאחר החורבן אלא אחריו.55 תלמידיו המרכזיים של ר"י בן זכאי פעלו לצדו של רבן גמליאל דווקא, ואינם נזכרים עם רבן יוחנן בן זכאי ביבנה.56 ייתכן שבמקביל לפעולתו ביבנה פעל רבן גמליאל גם במרכז בלוד,57 אבל נסיבות בואו ליבנה ופעולתו שם בלוד,57 אבל נסיבות בואו ליבנה ופעולתו שם לא נתבארו כראוי. אם היה מאבק בין רבן יוחנן בן זכאי לרבן גמליאל, הוא אינו נזכר במקורות.58 ייתכן שיש רמז למאבק מעין זה במאבקיו ההלכתיים של רבן גמליאל עם רבי יהושע, נציגו המובהק של בית הלל ותלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי, שהרי הוא נזכר כמי שפעל עמו,59 כנראה בברור חיל. מכל מקום, חשוב להדגיש שחרף המאבקים השתייך רבי יהושע להנהגה המרכזית בתקופת יבנה, שפעלה לצדו של רבן גמליאל ואף לאחר מותו.

סביב רבן גמליאל התאספו כל החכמים המרכזיים של התקופה. נראה לי שאפשר להניח במידה רבה של סבירות, כי זכות אבות וזיקה ישירה לבית הלל מימי הבית הם שהיו מקור סמכותו בעיני חכמים. לבית רבן גמליאל, כממשיכו הלגיטימי של בית הלל, נועד בעיני החכמים תפקיד מרכזי בביסוס סמכותה של ההנהגה הלאומית-הדתית לאחר החורבן.60 אפשר שחכמים רבים התייצבו סביב רבן גמליאל כי היה מצנועי בית הלל.61 גינוני ביתו מאפיינים גינונים של משפחה מכובדת ועשירה, בעלת מודעות שושלתית.62

בית הדין שביבנה, בראשות רבן גמליאל, ירש באופן חלקי ומוגבל את הסנהדרין, אך לא זכה למעמדה ולסמכויותיה, כפי שעולה מן הספרות התלמודית. דומה שאף בימי הבית השני לא פעל מוסד זה באופן מלא ושלם.63 אף על פי שתפקידי החכם ואב בית הדין נזכרים לראשונה אצל רבן שמעון בן גמליאל באושה, ובאמצעותם נוצרה היררכיה בין החכמים לבין עצמם ובינם לבין הנשיא,64 אין לשלול בהכרח שתפקידים של 'נשיא' ושל 'אב בית דין' היו לפני דור אושה. הדבר מסתבר משום שמסורת של הנהגה זוגית נזכרת במקורות, וכנראה אף היתה בפועל, עוד בימי הבית, כפי שטענתי לעיל. ייתכן שהעימות בבית הוועד בין רבי יהושע לרבן גמליאל, בנושא תפילת הערב רשות או חובה (ירושלמי, ברכות ד א, ז ע"ג-ע"ד), וההיררכיה שנקבעה בעקבותיו בין רבן גמליאל לחכמים, הביאו לראשיתו של ארגון בבית המדרש, על סמך מסורות קדומות, שנצרו את ההסדרים שהתקיימו בבתי הדין של הפרושים בימי הבית.65

לאור דיוננו עד כה נראה לי שיש לדחות את טענתו של ח' שפירא, הנשענת על הנחותיו של גודבלאט,66 שדמותה של הנשיאות המשתקפת בסיפור אינה הולמת את הנשיאות כפי שהיא מוכרת לנו מתקופת יבנה. הסיפור הולם לחלוטין את ההוויה ההיסטורית ואת המציאות המשתקפת מן המקורות והתנאים על תקופה זו. בולט במיוחד מאבקו של רבן גמליאל לבצר את מעמדו בהנהגת העם. הוא שאב את סמכותו מזכות אבותיו והחל לבנות מחדש את שושלת בית הלל, אף על פי שלא ירש ישירות את אביו, כנראה בשל הנסיבות הפוליטיות, שלא אפשרו לו לתפוס את ההנהגה מיד. אמנם, רבן גמליאל, אביו וסבו לא כונו נשיאים. ואולם, אבותיו עמדו בראש בית הוועד הפרושי שבירושלים ומילאו תפקידי הנהגה מרכזיים, כפי שעוצבו בידי הלל הזקן תחת בית הורדוס ובחסות השלטון הרומי.

בחברה היהודית המפוצלת, ערב החורבן, לא היתה הנהגה אחת יציבה, מלוכדת וסמכותית. ואולם, נראה שמעמדו הסמכותי של ראש בית הוועד הפרושי מבית הלל היה מכריע בשאלות יסוד שונות, ובהן אף סדרי בית המקדש ועבודתו. גם אם הכוהן הגדול היה לכאורה המנהיג הרשמי של העם כלפי השלטון הרומי, נראה שבית הדין הפרושי בראשות בית הלל, המשולב באריסטוקרטיה הירושלמית, מילא תפקיד חשוב בהנהגה. לבית דין זה נודעה השפעה ציבורית רחבה על שכבות רחבות בעם,וחברי בית הדין נתפסו כמנהיגי העם. רבן גמליאל דיבנה שאב את מקור סמכותו ממקומם של אבותיו בהנהגה, וכפי שהדבר משתקף בתודעת המקורות התלמודיים, בית הוועד שביבנה ירש את מסורת בתי הוועד הפרושיים שהתקיימו בפני הבית.

חלקי המאמר:
סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית, חלק א: הגישות השונות
סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית, חלק ב: נשיאותו של רבן גמליאל ביבנה (פריט זה)
סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית, חלק ג: רבי אלעזר בן עזריה
סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית, חלק ד: חזרתו של רבן גמליאל לנשיאות
סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית, חלק ה: סיכום

מאמרים נוספים במאגר המידע פשיטא

הערות שוליים:

    13. רבן גמליאל דיבנה אינו נזכר בתואר נשיא. תואר זה מיוחס במישרין לראשונה לבנו רבן שמעון בן גמליאל. ראו: תוספתא, סנהדרין ז, ח; ירושלמי, ביכורים ג ג, סה ע"ג; בבלי, הוריות יג ע"ב. וראו גם: גודבלאט, העיקרון המונרכי (לעיל, הערה 1); וראו להלן.

    14. עיינו: שפירא, עמ' 12. הוא סבור שלפנינו מקור תנאי עצמאי, שעמד הן בפני הבבלי הן בפני הירושלמי (כמו המקבילה: בבלי, בכורות לו ע"א). שפירא מפריד בין מקורות תנאיים בתוך הסיפור לבין המכלול האמוראי. ביחס לקטעים שהוא אפיין כקטעים ממקור תנאי, הוא מסכים עם מרבית החוקרים הסבורים שלפנינו ברייתא. ראו למשל: אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 170. ובירושלמי שם מצינו: 'אמר רבי יעקב בר אחא תניא תמן תפילת הערב מהו? ר"ג אומר חובה רבי יהושע אומר רשות'. בתודעתו של רבי יעקב בר אחא (אמורא ארץ ישראלי מן הדור השלישי-הרביעי; ח' אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב תשכ"ט, עמ' 249) נשענת המחלוקת בין רבן גמליאל לרבי יהושע אם תפילת הערב רשות או חובה על סיפורנו, המוצע על ידי אמוראי בבל כסיפור תנאי. ראו: בבלי, ברכות כז ע"ב. אפשר שלמחלוקת ישנם יסודות עתיקים, עוד מימי הבית, בתקופה שנוסחי התפילה וזמנה עוד לא היו קבועים. על כן היו מי שנהגו להתפלל תפילת קבע פעמיים ביום והיו מי שנהגו להתפלל שלוש פעמים ביום. בבית הדין של רבן גמליאל ביבנה דנים וממסדים דפוסי תפילה שכבר היו ידועים בימי הבית השני. ראו: ג' אלון, 'ההלכה שבתורת י"ב השליחים (דידאכי)', מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א, תל אביב תשי"ז, עמ' 286-284; וראו להלן, והערה 18.

    15. עיינו: אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 200; וכך אף נתברר לי בשיחה עם אבי מורי י' בן-שלום. אבי הסב את תשומת לבי לכך שבמחלוקות שרבן גמליאל היה בהן בעמדת מיעוט, היתה עמדתו מתונה הרבה יותר. ראו למשל במחלוקות בין רבן גמליאל לרבי עקיבא: תוספתא, ברכות ד, טו, מהדורת ליברמן, עמ' 21; שם, ביצה ב, יב, מהדורת ליברמן, עמ' 289. לעומת זאת בתוספתא, דמאי א, כד, מהדורת ליברמן, עמ' 93, עמדת רבן גמליאל היא עמדת הרוב, ולכן גם התייחסותו של רבן גמליאל לרבי עקיבא תקיפה הרבה יותר, ואילו תשובתו של רבי עקיבא מתגוננת ופייסנית. י' בן-שלום מניח שדפוס זה מתקיים גם בסיפורנו ורבן גמליאל נשען על הרוב בבית המדרש.

    16. ראו: אלון, שם, א, עמ' 201-197.

    17. ראו: שפירא, עמ' 14.

    18. עיינו: משנה, ברכות ד, ג; תוספתא, ברכות ג, ג, מהדורת ליברמן, עמ' 12, ומקבילות. וכן ראו: אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 170-166, ושם ספרות. וראו גם: ע' פליישר, 'לקדמוניות תפילות החובה בישראל', תרביץ, נט (תש"ן), עמ' 401 ואילך, ובמיוחד עמ' 426 ואילך; ש' נאה, '"בורא ניב שפתיים": פרק בפנומנולוגיה של התפילה על-פי משנת ברכות ד, ג; ה, ה', תרביץ, סג (תשנ"ד), 213-206, והערה 106. והשוו: תוספתא, ברכות ג, יב-יג, מהדורת ליברמן, עמ' 15; י' היינימן, התפילה בתקופת התנאים והאמוראים – טיבה ודפוסיה, ירושלים תשכ"ו2. ועיינו: מ' בן שלום (לעיל, הערה 8), עמ' 289-288, 330, והערה 215. להלן נשוב לדון במעמדו, בתוארו ובדרכו ההלכתית של רבן גמליאל על רקע נסיבות זמנו, וכן ברקע ההיסטורי האפשרי לעוצמה המיוחדת של המחלוקות עם רבי יהושע.

    19. ראו: שפירא, עמ' 8, ובהערות. ח' שפירא סבור שהסיפור כפי שמופיע לפנינו הנו סיפור אמוראי, שהורכב ממארג של מקורות בני זמנים שונים. על כן אין לדעתו מתאם מושלם בין הקטעים השונים במארג הסיפורי.

    20. ראו: י' בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד, עמ' 82-69, 231 ואילך, ובעיקר עמ' 243 ואילך.

    21. ובירושלמי, ראש השנה ב ג, נח ע"א, מצינו: 'מהו בית יעזק: ששם היו עוזקין את ההלכה, כמה דאת אמר: "ויעזקהו ויסקלהו" וגו' (ישעיהו ה, ב)'. כלומר, ההתכנסות העממית הרחבה בחצר בית יעזסק בירושלים לפני החורבן נתפסה בתודעתם של אמוראי ארץ ישראל כטיפוח כרם ה'. יש לשים לב שאין כל הזכרה של סנהדרין, הן במשנה הן בפי אמוראי ארץ ישראל, ולא מוזכר אלא בית הדין, שהוא כנראה בית הדין שבהנהגת בית הלל, שרבן גמליאל הזקן עמד בראשו. מסדרי המשנה יצרו רצף ברור בין סדרי עבודת בית הדין בראשות רבן גמליאל הזקן לזה שבראשו עמד רבן גמליאל ביבנה, ועל כן מוזכרות תקנותיו של רבן גמליאל הזקן, שקבע כי תחום שבת של עדי החודש שבאו מחוץ לעיר יהיה כשל אנשי העיר. עיינו: משנה, ראש השנה א, ז: 'אמר רבי יוסי: מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלם הוא ובנו ועבדו המשחרר וקיבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו. וכשבאו לפני בית דין, קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו'. השליחים מתייצבים כנראה לפני שני בתי דין, האחד של כוהנים והאחר של הפרושים בהנהגת בית הלל, שבראשו עמד רבן גמליאל. עמדתם ההלכתית של שני בתי הדין שונה. בית הדין הפרושי מוזכר אחרון וסמכותו כנראה יתרה על זו של הכוהנים. כפי שמצינו אצל יוספוס (קדמוניות יח, 17), שבית הדין הפרושי מכתיב לכוהנים את ההלכה, כך היה גם במחלוקות בין הפרושים לצדוקים. השוו למשל למחלוקת בעניין פרה אדומה, בין רבן יוחנן בן זכאי לכוהן גדול צדוקי, עוד בפני הבית: תוספתא, פרה ג, ה, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 632. וראו גם המחלוקת בדבר הכניסה לקודש הקודשים ביום כיפור: ירושלמי, יומא א ה, לט ע"א; שם, סוכה ד ו, נד ע"ד. ומכל מקום, אין בית דין גדול אחד שבראשו עומד כוהן גדול שהוא גם ראש האומה, וההמונים הולכים בעקבות בית הדין הפרושי. ראו: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20); אפרון (לעיל, 7); וראו להלן.

    22. מנוסח המשנה לא נתבאר היכן העידו העדים בראשונה והיכן פסל רבי יוחנן בן נורי את עדותם. ייתכן שהעדים התייצבו לפני רבי יוחנן בן נורי ולפני הרכב כלשהו של בית דין במקום אחר לפני שהגיעו ליבנה, כפי שמצינו למשל במשנה, ראש השנה א, ו: 'מעשה שעברו יותר מארבעים זוג, ועכבן רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילן לעתיד לבא'. אם כן, נראה שפעלו בתי דין שונים, כהמשך למציאות ששררה בימי הבית, ובית הדין שבהנהגת בית הלל היה האחרון והמכריע וסמכותו היתה מקובלת על כל העם. מכל מקום, ברור שרבי דוסא בן הרכינס ורבי יהושע חולקים על פסיקתו של רבן גמליאל בפניו, בדיון שנערך בבית הדין ביבנה.

    23. הן המשנה הן הפרשנות התלמודית אינן מייחסות לרבן גמליאל בורות הלכתית, אלא שיקול הלכתי שונה בקבלת העדויות. מן המשנה עולה בבירור שלרבן גמליאל היו ידיעות מקצועיות בתורת התכונה, ומשום כך היו לו צורות של הלבנה להציג להדיוטות כדי לבודקם. בירושלמי מציין האמורא רבי חייה בר אבא, שרבן גמליאל החזיק במסורת אבותיו בתחום התכונה (ירושלמי, ראש השנה ב ו, נח ע"ב). ועיינו בבבלי, ראש השנה כה ע"א, בלשון סתמית. כלומר, גם כאן קושרת התודעה ההיסטורית של אמוראי ארץ ישראל את מעשי רבן גמליאל ביבנה לבית הדין הפרושי שבהנהגת בית הלל מימי הבית. ועיינו: בבלי, שם, רש"י ד"ה: 'עדי שקר הם'; רמב"ם, פירוש המשנה לראש השנה ב, ט, מהדורת י' קאפח, ירושלים תשכ"ג, עמ' רי; פירוש המאירי, ראש השנה כה ע"א, מהדורת א' סופר, עמ' 66-65.

    24. על פי הירושלמי, ראש השנה ב ז, נח ע"ב, וכן מעצם הסיפור במשנה, שרבי עקיבא מופיע בו כשליחו של רבן גמליאל אל רבי יהושע רבו.

    25. דבר זה נלמד מהברייתא שנוספה בירושלמי, שם, נח ע"ב: 'דתני א"ר יהושע נוח היה לי מוטל על המיטה ולא שלח ר"ג הדבר הזה'. וראו בשינויי נוסח קלים בבבלי, ראש השנה כה ע"א.

    26. כך עולה מנוסח דבריו במשנה: '"אשר תקראו אתם" בין בזמנן, בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו'.

    27. ראו: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 239-235, 276-273; אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 124-122; ש' ספראי, 'ההכרעה כבית הלל ביבנה', בימי הבית ובימי המשנה, ירושלים תשנ"ו, ב, עמ' 404-382.

    28. על פי כתב יד ליידן.

    29. ראו: מ' בן שלום (לעיל, הערה 8), עמ' 217-216, 267-264, 271-270. והשוו: בבלי, ראש השנה כה ע"ב: 'רבי שלמדתני תורה ברבים ותלמידי שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים...'.

    30. ראו לעיל, הערה 27.

    31. ראו לעיל, הערות 14, 17. לעומתו ראו: י' גפני, '"שבט ומחוקק" – על דפוסי מנהיגות חדשים בתקופת התלמוד בארץ-ישראל ובבבל', כהונה ומלוכה, בעריכת י' גפני וג' מוצקין, ירושלים תשמ"ז, עמ' 82-81, והערות 17-14. תודעת הרצף קיימת בספרות התנאים, הרואה עצמה כממשיכה ישירה של החכמים שפעלו בתקופת הבית השני, ואין לראות כאן המצאה או השלכה לאחור.

    32. ראו: שפירא, עמ' 11 ואילך. לדעתו, קטע זה בירושלמי הוא סיפור עצמאי ממקור תנאי. ראו שם, עמ' 12.

    33. במשנה ראש השנה רבי יהושע הוא זה שעולה אל רבן גמליאל. בסיפורנו בירושלמי רבן גמליאל הולך לפייס את רבי יהושע כדי לחזור לתפקידו. האם יש כאן הד לאותו איזון כוחות שבא לידי ביטוי במאמרו של רבן גמליאל במשנה: 'רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי'? כלומר, חזרתו של רבן גמליאל לתפקידו מותנית בפיוס, כי הוא אינו יכול למלא את תפקידו ללא תמיכת החכמים, כשם שאין מוסדות ההנהגה יכולים לפעול ללא הנשיאות המשתלשלת מבית הלל. הן המשנה הן סיפורנו מבליטים את מאבק הכוחות המביא לידי איזון בין שני המרכיבים.

    34. ראו לעיל, סעיף ב 1, בדברי הסיכום שלי לסיפור שבמשנה.

    35. ראו: שפירא, עמ' 18-17.

    36. שפירא, שם, והערה 40.

    37. האם שימש התואר 'נשיא' בזמנו של הלל, או שמא זהו תואר אנכרוניסטי שניתן להלל במקורות התלמודיים? הטיעונים נגד האותנטיות של הכינוי 'נשיא להלל' קשורים בעיקר בהערכת הספרות התלמודית לענפיה השונים כמקור היסטורי לתולדות ישראל בימי הבית השני, ובתפיסה שהמונח 'נשיא' היה תואר שביטא תפקיד רשמי מטעם השלטונות הרומים. ראו לעיל, הערה 1.

    38. תוספתא, פסחים ד, יג, מהדורת ליברמן, עמ' 165; בבלי, פסחים סו ע"א, ומקבילות.

    39. ראו: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 82-69.

    40. אפרון (לעיל, הערה 7), עמ' 214-210; הנ"ל, 'הסנהדרין בחזון ובמציאות של הבית השני', חקרי התקופה החשמונאית, תל אביב תש"ם, עמ' 256-252.

    41. ראו: חבס רובין (לעיל, הערה 1), עמ' 45 ואילך, ובפרט עמ' 141.

    42. חבס רובין, שם, עמ' 49 ואילך, 142.

    43. שם, עמ' 329-328, הדיון בשאלה אם היה בנו או נכדו של הלל. וראו הדיון בהלכות המיוחסות לו, שם, עמ' 143 ובהערות.

    44. משנה, ראש השנה ב, ה; וראו לעיל.

    45. משנה, יבמות טז, ז.

    46. ירושלמי, מעשר שני ה ו, נו ע"ג.

    47. ירושלמי, סנהדרין א ב, יח ע"ד; תוספתא, סנהדרין ב, ו, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 416.

    48. ראו לעיל, הערה 20; י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), שם, בדיון מנומק.

    49. י' בן-שלום, שם.

    50. משנה, כריתות א, ז. ראו גם: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 247 ואילך; חבס רובין (לעיל, הערה 1), עמ' 147 ואילך, ושם דיון ברבן שמעון בן גמליאל.

    51. תוספתא, סוכה ד, ד, מהדורת ליברמן, עמ' 272; ירושלמי, סוכה ה ד, נה ע"ג; בבלי, סוכה נג ע"א. ריקודו ושעבודו לשמים היו כדרך מנהגם של חסידים ואנשי מעשה, ראו: משנה, סוכה ד, ד. והשוו: מ' בן שלום (לעיל, הערה 8), עמ' 155-154, ובהערות.

    52. ראו: יוספוס, חיי יוסף 192-190; מלחמת היהודים ד, 161-159. וראו: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 156-150, 249-248. ועיינו: א' רפפורט, 'יוחנן מגוש חלב בגליל', יוסף בן מתתיהו היסטוריון של ארץ ישראל, בעריכת א' רפפורט, ירושלים תשמ"ג, עמ' 215-203. רפפורט דן שם גם במקומו של רבן שמעון בן גמליאל במרד ובמערכת יחסיו עם יוחנן מגוש חלב.

    53. ראו: י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 251-247; חבס רובין (לעיל, הערה 1), עמ' 152.

    54. ראו לעיל, הערות 50-48; חבס רובין, שם, עמ' 148 ואילך.

    55. ראו: אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 64-63, 80-79; חבס רובין, שם, עמ' 157, ובהערות.

    56. בכל מעשי בית הדין שלו ביבנה אין נזכרים עמו תלמידיו הקרובים, והם נזכרים עם רבן גמליאל ביבנה דווקא. רק רבי יהושע נזכר כמי שמשמש ישירות את רבו לאחר החורבן, אבל באף אחד מן המקומות הללו, שבהם הוא נזכר במפורש כמשמש את רבו, יבנה עצמה איננה נזכרת. ראו למשל: תוספתא, חגיגה ב, ב, מהדורת ליברמן, עמ' 381-380; בבלי, חגיגה יד ע"ב; משנה, עדויות ח, ז; תוספתא, מעשרות ב, ב, מהדורת ליברמן, עמ' 231-230; ירושלמי, מעשרות ב ג, מט ע"ד; תוספתא, סוטה טו, יא, מהדורת ליברמן, עמ' 243-242. וראו גם: מ' בן שלום (לעיל, הערה 8), עמ' 197 ואילך, ובהערות.

    57. עיינו: חבס רובין (לעיל, הערה 1), עמ' 157, 163; ב"צ רוזנפלד, לוד וחכמיה בימי המשנה והתלמוד. ירושלים תשנ"ז, עמ' 40 ואילך. יתכן בהחלט שפעל בשני המקומות גם יחד. אין לנו כל בסיס כרונולוגי ברור המאפשר לנו לקבוע קביעה מוחלטת בשאלה זו. תודתי נתונה למורי אהרן אופנהיימר שהעירני על כך.

    58. ראו: חבס רובין, שם, עמ' 164-162.

    59. ראו לעיל, והערות 28-27. המאבקים ההלכתיים הם פועל יוצא של השקפת העולם ביחס לכל שטחי החיים, ונראה שבמספר תחומים נקט רבי יהושע עמדות מנוגדות באופן קיצוני לעמדותיו של רבן גמליאל.

    60. ראו בהרחבה: אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 201-114, סקירה רחבה של המחקר על ההנהגה היהודית והחברה היהודית ומוסדותיה בתקופת רבן גמליאל. לדעתו, הנהגת חכמים היא הממשיכה הישירה של הנהגת הפרושים בימי הבית, והיא התקבלה בחברה היהודית וזכתה להשפעה מכרעת. רוב מעשה הופנו כלפי פנים, וסמכותה נבעה מכך שהחברה היהודית קיבלה על עצמה את סמכותה. ראו גם במחקריו של גודבלאט (לעיל, הערה 1). גודבלאט, כאחרים במחקר החדש, אינו מקבל את מהימנותם ההיסטורית של המקורות התלמודיים הנוגעים לתקופה, או לפחות מייחס להם מידה מוגבלת של מהימנות היסטורית. ראו: חבס רובין (לעיל, הערה 1), עמ' 329-328; י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), עמ' 248, הערה 90; גפני (לעיל, הערה 31).

    61. ראו: ספראי (לעיל, הערה 27), עמ' 382 ואילך; י' בן-שלום, שם, עמ' 238 ואילך. אין זה בלתי סביר שרבן גמליאל אימץ לעצמו גישות הלכתיות הקרובות לבית שמאי בהשפעת מעורבותו של אביו במרד. גם על רקע זה ייתכן שנוצרה מתיחות בינו לבין רבי יהושע, שדגל במתינות מדינית.

    62. ראו למשל: תוספתא, עבודה זרה ה, ב, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 468; שם ג, ה, עמ' 426; ירושלמי, פאה ב ד, יח ע"ד; שבת ז ב, י ע"ב; נידה א ד, מט ע"ב. ועיינו: חבס רובין (לעיל, הערה 1), עמ' 165-164; י' בן-שלום (לעיל, הערה 20), שם. על רכושו הרב ראו: י' בן-שלום, שם.

    63. ראו: משנה, ידים ג, ה; שם ד, ב; זבחים א, ג. בהתכנסויות הגדולות נשמרה המסגרת של שבעים ושניים זקנים. וראו: ירושלמי, סנהדרין א ד, יט ע"ג, עדותו של רבי אלעזר בר צדוק על דרכי העבודה של בית הדין ביבנה בראשות רבן גמליאל. והשוו:אפרון (לעיל, הערה 7), עמ' 225-210, ובמיוחד עמ' 220; הנ"ל (לעיל, הערה 40), עמ' 252 ואילך, ובמיוחד עמ' 258-257; אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 171-170, 195.

    64. עיינו: תוספתא, סנהדרין ז, ח, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 426; ירושלמי, ביכורים ג ג, סה ע"ג; בבלי, הוריות יג ע"ב. וראו: א' אופנהיימר, 'שיקום היישוב היהודי בגליל', ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, בעריכת צ' ברס ואחרים, ירושלים תשמ"ב, עמ' 84-82.

    65. ראו גם: אלון (לעיל, הערה 1), א, עמ' 201-197, ובמיוחד עמ' 201.

    66. ראו: שפירא, עמ' 19, והערה 45; גודבלאט, במחקריו הנזכרים לעיל, הערה 1.

ביבליוגרפיה:
כותר: סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית : ב. נשיאותו של רבן גמליאל ביבנה
מחבר: בן שלום, מנחם
תאריך: תשס"א , גליון סו (ג)
שם כתב העת: ציון : רבעון לחקר תולדות ישראל
בעלי זכויות : החברה ההיסטורית הישראלית
הוצאה לאור: החברה ההיסטורית הישראלית
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית