עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מקרא באמנות > מאדם עד נח
קרן תל"י



תקציר
המאמר עומד על הקשיים בסיפור המקראי אודות קין והבל (בראשית ד), ועל הדרך שבה אמנים שונים לאורך הדורות פרשו את הסיפור ונתנו מענה לקשיים שבו.  



מחוץ לגן עדן : סיפורו של קין
מחברים: יואל דומן; גו' מילגרום; צוות קרן תל"י


(א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה':
(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:
(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה':
(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:
(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:
(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ:
(ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:
(ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:
(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי:
(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:
(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:
(יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:
(יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא:
(יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:
(טו) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ:
(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן:
(יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:

(בראשית ד)

הסיפור המלא על כל פעריו

בבראשית ד מתוארים גם הלידות הראשונות וגם הרצח הראשון בתולדות האנושות ובהשתבשותן של שלוש מערכות יחסים בסיסיות אצל בני-האדם: היחס לעצמו, היחס לזולת, והיחס לאל.

הסיפור מתאפיין בפערים, בשתיקות ובמעשים מכריעים שאינם מוסברים או מוסברים באופן חלקי המעלה שאלות רבות שאין להן תשובות בסיפור. פרשנים ספרותיים וחזותיים כאחד ניסו למלא את פערים הללו ולענות על השאלות החשובות המתעוררות במהלך הסיפור. עתה נסקור את המהלך הזה ומקצת מן השאלות הזוכות להתייחסות הפרשנים.

תיאור המעשים והדמויות הינו שלדי: אף מילה של תיאור גופני או רגשי. חוץ מציון הלידות, שמות הנולדים ומקצועותיהם, ישנו הסבר לפירוש שם הבכור, אך בהסבר הזה רב הנסתר על הגלוי; האם חוה האֵם טוענת שה' הוא אבי הילד או שהילד נולד בעזרת ה'? שמו של הבל אינו מוסבר - האם זה משום שמשמעות השם ברורה (ברחלוף, דבר לא משמעותי) או משום שהילד אינו זוכה לתשומת לב בסיפור?

כעבור זמן בלתי מוגדר, מביאים האחים, קין עובד האדמה והבל הרועה, מנחות לאלוהים מפרי עמלם. השאלה המרכזית המתעוררת בקשר להבאת המנחות של קין והבל היא: מדוע העדיף ה' את מנחתו של הבל על זו של קין? האם הדבר קשור לטיב המנחות עצמן, או שמא להבל עצמו בהשוואה אל אחיו? תיאור המנחות כביכול רק מציין שכל אח מביא מפרי עבודתו, אך הפרשנות היהודית1 והנוצרית מסיקה כי מנחתו של קין הייתה פגומה לעומת מנחת הבל? האם מסקנה זו נובעת מתיאור המנחות או מן הרצון להצדיק את ההעדפה האלוהית? ואולי ההעדפה הייתה שרירותית. האם מדובר כאן מלכתחילה בתחרות שבה אחד חייב לנצח והשני חייב להפסיד? נוסף על השאלות האלה, שואלים הפרשנים, כיצד ניכרה ההעדפה. בהמשך הסיפור מתוארת במפורש תגובתו הרגשית של קין, אך תגובת הבל אינה נזכרת. אלוהים מדבר אל קין לנוכח היעלבותו, אך ניסוח דברי האל נוקשה מאוד.

הבעיות הפרשניות הולכות ומתרבות: קין אומר משהו לאחיו, אך מה שאמר חסר בכתוב. האם התכוון קין להרוג את אחיו או שמא קרה משהו או נאמר משהו שגרם להתפרצות בלתי מתוכננת? האל מתחקר את הרוצח המיתמם, מאשים את קין על פי עדות דמו השפוך של הבל וגוזר על קין גירוש לנצח. קין זועק, בפסוק 13, שלוש מלים: "גדול עֲוֹני מנְשֹׂא"; דבריו יכולים להתפרש בכמה אופנים:

אברהם אבן עזרא2, פרשן בן המאה ה-12, כותב כי המילה עוון יכולה לשמש בשתי משמעויות - 'חטא' ו'עונש' - כי היא מאפיינת כמה שלבים בתהליך אחד מתמשך. החטא מוביל לעונש. לפיכך, פירוש אחד של דברי קין הוא מחאה כנגד עונשו החמור; אלוהים מוותר ונותן לקין אות המונע מאחרים לפגוע בו.

רש"י 3 , פרשן בן המאה ה-11, הופך את האמירה הזו לתמיהה: "האמנם גדול עווני מנשוא?". מחאתו של קין הופכת לבקשת למחילה. הוא מזכיר לאלוהים שמחל על עוונות המלאכים ובני התמותה כאחד, ושואל מדוע לא מחל על עוונו?

פירוש אחר מביא הרמב"ן4 (ר' משה בן נחמן), בן המאה ה-13, שמסביר כי קריאתו הנכונה של הפסוק היא כווידוי, כחרטה: "אכן, גדול עווני ממחילה". ההשלכה מכך היא שהחרטה האנושית יכולה למנוע עונש אלוהי - עיקרון המצוי אצל הנביאים אך נעדר מן התורה.

לבסוף מושם על קין סימן או אות כלשהו - איך נראה הסימן הזה? מהי סגולתו של סימן זה, שהפך לשם דבר בתרבות המערבית וגם בעברית מודרנית.

לסיכום: פרשת קין והבל מתאפיינת בניסוחים רב-משמעיים ויש בה פערים שהקוראים חייבים למלא בעצמם, על פי דרכם ודמיונם.

גם בתחום האמנות ישנה התייחסות רחבה לסיפורם של קין והבל וניסיון להתמודד עם השאלות הלא פתורות. כדי לנסות להבין את תשובות האמנים לשאלות האלה, נעיין קודם ביצירה המכילה מספר שלבים בעלילה: תבליט מברונזה שנוצר עבור דלתות הכנסייה המרכזית בפירנצה, איטליה, בשנת 1424 בידי לורנצו גיברטי.

גיברטי מתאר את סיפור קין והבל בשתי מערכות: המערכה הראשונה נמצאת בצד שמאל ומתקדמת מלמעלה למטה, מתיאור ילדות האחים ליד בקתת הוריהם, אל שנות עבודתם במקצועות שבחרו; המערכה השנייה נראית בצד ימין; גם היא מתקדמת מלמעלה כלפי מטה, מהעלאת המנחות והעדפת הבל – פעולה המצוינת על ידי הנפת יד האל אל הבל, דרך מעשה הרצח, ועד לגירוש קין על ידי אלוהים. בשתי המערכות, ככל שיורדים למטה לאורך התבליט, הוא נהיה יותר ויותר תלת ממדי.

השוואה בין היצירה של גיברטי ליצירותיהן של אמנים אחרים מגלה כי מעטים מתייחסים למחצית הראשונה של התבליט, דהיינו לרקע המשפחתי והמקצועי של האחים. רוב האמנים מתעניינים בעיקר בהבאת המנחות ובמעשה הרצח ומתייחסים במידה פחותה לגירוש. מדוע, אם כן, בחר גיברטי להקדיש תשומת לב רבה לרקע, שגם המקרא ממעט לתאר (2 פסוקים)? נראה כי כוונת גיברטי הייתה להעצים את הרצח על ידי הנגדתו לאווירה הרגועה של המערכה הראשונה, כאשר נקודת ההיפוך נמצאת בשלב המנחות; הדבר בא לידי ביטוי גם בהשתנות של מקלו של הבל - מכלי מרעה שהוא אוחז בידו כאשר הוא יושב בנחת ליד כלבו, לכלי רצח המונף על ידי קין ונשאר בידיו גם כאשר אלוהים גוזר עליו גירוש. פירוש התנוחות של אלוהים וקין במקטע אחרון זה אינו ברור כל צרכו: האם קין טוען כאן כי אינו אחראי לשלום אחיו (השומר אחי אנכי) או שמא מתוארת כאן תחינתו לנוכח הגזרה האלוהית?

במשך הדורות ציירים, כמו פרשני הספרות, נתנו ביטוי לתובנות שלהם ושל סביבתם הדתית-התרבותית באשר לשאלות הללו. כיצד ביטאו אמנים אחרים את שלבי הסיפור?

הבה נשווה את הגישה של גיברטי האיטלקי למעשה המנחות אל הגישה המצויה בשלושה ציורים מצפון אירופה - כלומר, מן השלב התרבותי שקדם לרנסנס (שהרי אמני הצפון כמו שאר אנשי הרוח פיגרו אחרי עמיתיהם באיטליה באשר לאימוץ עקרונות ההומניזם). כיצד הם מסבירים את ההעדפה האלוהית?

הבאת המנחות

רב האומן מרוהאן, ספר השעות תחילת המאה ה-15 צרפת

  • בשלושת הציורים יש נטייה חזקה ובולטת להבדיל בין חזותם הפיזית של האחים: קין מתואר כמכוער, מגושם, מזוקן ודוחה לעומת הבל היפה והעדין. גם לבושם של האחים נבדל, כפי שניתן לראות במיוחד בציור מתוך ספר השעות של מרוהאן. אצל גיברטי אין כל הבדל כזה.
  • הבדל אחר הניכר בחלק מן הציורים הוא תנוחת האחים בעת הבאת המנחה: לעתים קרובות, נראה הבל כורע ברך בענווה ואילו קין רק משתופף או עומד זקוף, במין תנוחת מרידה. יש לציין כי גיברטי לא נקט עמדה זו אלא תיאר את שני האחים כורעים ברך בשני צדי המזבח.
  • באשר למנחות עצמן, התופעה הבולטת אצל ציירים נוצרים לפני הרנסנס היא שהם מתארים את מנחתו של קין כאלומה שדופה, בניגוד לכבשה הבריאה של הבל. שוב בספר השעות של מרוהאן, המייצג את האמנות הגותית, מודגש מרכיב זה.
  • מרכיב מיוחד בציור המנחות מתוך התנ"ך המאויר של הולקהאם הוא "פי הגיהנום" הנראה מתחת למזבחו של קין. שד זה כאילו בולע את עשן המנחה של קין; ואילו מנחתו של הבל - בוערת ועולה. אמנם גם אצל גיברטי אפשר לראות הבדל ניכר במראה של להבות המנחות - אך שם מטרת ההבדל להראות שה' העדיף את מנחת הבל.

כל המרכיבים שהזכרנו נראים גם בתצלום שלפניכם מתוך הצגה של המחזה "קין והבל" ממחזור מחזות יורק מימי הביניים. שימו לב במיוחד לדמויות המלוות את קין (משמאל) והבל; נראה כי הן מהוות החצנה של יצרי האחים.

אפשר להשוות את הדמויות האלה לשני פרצופי האלוהים בציור מימי הביניים שלפניכם.

לפי ניתוח זה, נראה כי ההתייחסות למעשה המנחות משתנה בתקופת הרנסנס: קודם לכן, פעלו אמנים רבים על פי הפרשנות הנוצרית השכיחה, שראתה בקין התגלמות הרשע ובהבל הצדיק התמים, ואילו גיברטי ואמנים אחרים מן הרנסנס האיטלקי מיתנו את ההבדלים ודמיינו את האחים כשווים, ולכן ההעדפה האלוהית נראית שרירותית. כפי שנראה אחר כך, שינוי זה מתבטא ביתר שאת בציורים של מעשה הרצח.

באשר למעשה המנחות, חל שינוי נוסף בעת החדשה - בתקופה זאת הציירים התמקדו יותר ברגשות של האחים ופחות בקורבנותיהם.

בציור של דוֹרֶה (Doré) האדם המואר הוא הפחות אהוד (השוו לתמונתם של האחים ון אייק). ההצללה המתוחכמת מדגישה שלא הכול 'שחור ולבן'.

אצל דורה אנו רואים את הצלחתה ואת כישלונה של ההקרבה. ידיו של הבל רגועות ופתוחות; דעתו זחוחה, הוא מרוצה, אדיש כלפי אחיו, כולו שקוע בתהליך הרוחני שלו עצמו. קין - חשוף, מחוץ?, צדודית פניו מופנית אל אחיו ומחציתה פונה אלינו כשהוא מושך בסנטרו במבוכה; שתי ידיו קמוצות בחרדה. המזבחות קרובים למדי זה לזה, אך יקום שלם מפריד ביניהם. יער אפל וסמיך הוא הרקע לקורבנו של הבל, כאילו מדגיש את פעולתו של החסד האלוהי המבשרת רעות. דחיית קין מוארת בחזית הבהירה. העשן שלא עלה לשחקים מתעקל ומזדחל לרגליו. במרכז המזבח שלו נמצאים הגדילים השעירים, שיירי הגבעולים הנבולים מדומים כאותו פרצוף מפלצתי בתנ"ך המאויר מהולקהאם.

האנס תומה, בן תקופתו של דורה, מצייר את השיחה האחת שהתנהלה בין האחים. האחים יצאו לשדה כדי לדבר. ויאמר קין להבל אחיו... אולי קין התכוון רק לפרוק את אשר על לבו, לדבר עם מישהו, לגלות לאחיו את צפונות לבו? כיצד מגיב הבל לאומללותו הנבוכה של אחיו בשל המנחה שנדחתה? האם הוא מביט בפניו של קין ורואה כמה הוא שבור, כמה מקנא הוא? האם אכפת לו? הבל עצמו עדיין לא יודע כמה מסוכן להיות 'נבחר' בידי האל. הוא עוטה זחיחות בוטחת.

מעשה הרצח

תנ"ך אלבה, ספרד, 1430

שלב העלילה בסיפור קין והבל, שמשך את רוב תשומת הלב מבחינה אומנותית, הוא הרצח. כאמור, שאלת כוונותיו של קין היא מרכזית פה. האמנים מבטאים את פרשנותם על שאלה זו, ועל אופיו של קין בכלל, דרך מבעו, לבושו, תנוחותיו של קין ודרך כלי הרצח. אמנם אבן עזרא כותב כי אין חשיבות לסוג הכלי, אך למעשה אפשר להסיק מכך מסקנות לגבי כוונותיו.

לדוגמה, בציור מתוך תמונת המזבח מגרבאו, למייסטר ברטראם, אנו רואים את קין השטני, לבוש באדום, מניף לסת של חמור לקראת מכת המוות שיכה את הבל; דם זב מראשו של הבל עוד לפני המכה. לעומתו הבל לבוש כחול, צבעו הטיפוסי של ישו באיקונוגרפיה הנוצרית בימי הביניים, וכך הוא נתפס בכלל - אבטיפוס ותקדים לקדוש המעונה האולטימטיווי, המתחנן לרחמים. קין נראה דורך על הבל. מתברר שהדריכה היא ביטוי לפרשנות הנוצרית המקובלת למילים: "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" - שתורגמו ללטינית במובן "ויעלה קין על הבל...".

הציור מתוך התנ"ך המאויר של הדוכס מאלבה מתאר את הרצח באופן אף יותר אלים - קין נושך את צווארו של הבל. מקור הגירסה לאמצעי הרצח המשונה הזה הוא כנראה ספר הזהר5. ציור זה נמנה עם הציורים המוסלמיים המעטים של הרצח.

מעניין במיוחד האיור הפרסי משנת 1300 מספריית מורגן בניו יורק, שבו קין מניף סלע 6 מעל ראש הבל הישן. מסתבר כי אמן זה פירש את הביטוי "ויקם" כ"הפתיע", פירוש קרוב למצוי אצל פשטנים יהודים 7

כאמור, עד לימי הרנסנס, ציורי הרצח ניזונו בעיקר מן הפרשנות הנוצרית שראתה בקין את התגלמות הרשע ואף השוותה אותו ליהודים. לפיכך מעניין כי סיפור קין והבל נעדר מציורי בראשית הרבים בתקרת קפלת הסיסטינה. נראה כי פרשנות תיאולוגית צרה זו לא התאימה לתפיסה ההומניסטית של מיכלאנג'לו. אמנם הסיפור מופיע שוב בהמשך הדורות, אך לא כסיפור בבואה אנטי-יהודי אלא כאבטיפוס לתופעה האנושית-הפוליטית של תחרות. לדוגמה, בציורו של טיציאן, שתי הדמויות מתוארות כשריריות וכלבושות באותו האופן הקמאי.

הפרשנות הסטריוטיפית חוזרת לקראת סוף המאה ה-19, בפסלו של ריינהולד בגאס, שהרבה לפסל את דמותו של ביסמרק ושאר מנהיגי גרמניה הלאומנים. כאן קין מתואר כיליד אפריקני, רגע אחרי הרצח, כאשר גופת הבל החיוורת והרפוסה מוטלת כטרף על גזע עץ גדוע. אם כן, הסיפור מתפרש כאזהרה מפני איום הגזעים "הנחותים". מבחינה איקונוגרפית, מושמת הפייטה של מיכלאנג'לו, שהשפיעה רבות על בגאס במהלך שהותו באיטליה, בסיס לפסלו, אך ללא שום רמז לחמלה.

גירוש ואות קין

לאחר הרצח התקיים דו שיח ממושך בין אלוהים לבין קין. הדו שיח היה מורכב מחקירה, מהכחשה, מהאשמה, מתגובה מריכוך הגזרה. מצד אחד, לא ברור מה הייתה כוונת האל בהצבת שאלות לקין; מצד אחר מצבו הנפשי של קין לא היה ברור וחד-משמעי. גם כאן, פרשנות הציירים מתבטאת במבעים, בתנוחות ובמחוות.

לדוגמה, בקטע הפסיפס שבכנסיית מונראלה בסיציליה, מן המאה ה-12, מצביע האל לעבר גלותו של קין, כתגובה לידיו המורמות (לאות זעקה) של דמו המואנש של הבל ההרוג; ואילו קין מתגונן בעזרת ידו הפתוחה. כדרכה של האמנות הביזנטית, אין במבעים או במחוות ביטוי רב לרגשות.

גם באיורים מוסלמיים חסר ביטוי ניכר לרגשות. אך על פי הסיפור 8 המאויר שלפניכם, קין נתקף רגשות אשם לאחר הרצח וכיוון שלא ידע מה לעשות עם הגופה, נשא אותה על גבו והסתובב איתה ימים אחדים עד שאללה, ברחמיו, שלח שתי ציפורים ללמד אותו את מנהג הקבורה. סיפור דומה נמצא גם במדרשים יהודיים מאוחרים 9. לכן, גם במקורות היהודיים וגם במקורות המוסלמיים, ניכרת הבנה מסוימת למצבו הרגשי של קין.

ריזה-אי אבאסי, קבורת הבל,קיסס אל אנביאה, המאה ה- 16

נטייה זו להפגין אהדה כלפי קין התחזקה יותר ויותר בעת החדשה, והיא מתבטאת למשל בציור גילוי גופתו של הבל, של הצייר והמשורר האנגלי הרומנטי, ויליאם בלייק (1826). סוגים שונים של יגון נראים במבעים של קין ושל אדם, ואילו חווה מקוננת את מות בנה בהרכנת ראשה וגופה. באותה תקופה ממש, כתב משורר אנגלי אחר, לורד ביירון, מחזה המתאר את קין כגיבור טרגי.

עיסוק ברגשות הדמויות ניכרת גם בפסליו של אמברוסי גוסטינוס, פסל אוסטרי מו המאה ה-20. ניתן לזהות את הפסלים הללו באופנים שונים: האם הפסל מימין הוא קין המתחרט או הבל המוכה? האם הפסל משמאל הוא הבל מלא היראה לאחר קבלת מנחתו או קין הנדחה, המנסה להבין את דחייתו?

מקורות למאמר:

  1. מדרש רבה בראשית פרשה כב פסקה ו: (ו) ויאמר ה' לקין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תטיב שאת - ברכה כד"א (ויקרא ט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ואם לא תטיב - שאת, קללה דכתיב (שם כב) והשיאו אותם עון אשמה. ד"א אם תטיב - אני מוחל לך על עונותיך, ואם לאו - חטאו של אותו האיש גדוש ומגודש.
  2. רש"י על בראשית פרק ד פסוק ז: (ז) לפתח חטאת רובץ - לפתח קברך חטאתך שמור:ואליך תשוקתו - של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך: אתה תמשל בו - אם תרצה תתגבר עליו:
  3. אבן עזרא על בראשית פרק ד פסוק ז: (ז) הלוא - ופי' שאת - על דעת מפרשים רבים "שאת עונך." והנכון בעיני "שאת פנים" כי כתוב בתחל' ויפלו פניו וזה דרך בושה, כטעם ואיך אשא פני (שמ"ב ב' 22). וטעמו - אם עשית טוב תשא פניך, וכן כי אז תשא פניך ממום (איוב יא 15):חטאת רובץ - יש אומר שחטא תחת עון; גם יש מפרשים לפתח הקבר ירבץ עוניך ביום הדין ויפרשו וי"ו תשוקתו על הבל. וטעם למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל והוא סר אל משמעתך ואתה כמו מושל בו. ואחרים אמרו על היצר ואיננו כתוב. ואלה אמרו כי לפתח ביתך חטאתך רובצת והיא הולכת עמך. ויש אומר לפתח הפה כטעם שמור פתחי פיך (מיכה ז' 5). והנכון בעיני שחטאת סמוך ויצר לב האדם הוא רובץ עמו: ואליך תשוקתו - כי היצר ישוב אל משמעתך ברצונך. גם יש בך כח למשול בו:

  4. רמב"ן על בראשית פרק ד פסוק ז: (ז) הלא אם תיטיב שאת על דעת המפרשים (אונקלוס, רש"י, ורד"ק) שאת עונך. ועל דעת רבי אברהם שאת פניך כנגד למה נפלו פניך, כי המתבייש כובש פנים למטה וכן ואור פני לא יפילון (איוב כט כד), והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה. וזה טעם אולי ישא פני (להלן לב כא), לא תשא פני דל (ויקרא יט טו): ועל דעתי, אם תיטיב -יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור - וזה טעם למה חרה לך, כי בבשתו מאחיו נפלו פניו, ובקנאתו ממנו הרגו. והנה אמר לו למה חרה לך - על אחיך ולמה נפלו פניך - ממנו, הלא אם תיטיב - יהיה לך יתר שאת על אחיך, ואם לא תיטיב - לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח ביתך חטאתך רובץ - להכשילך בכל דרכיך: ואליך תשוקתו - שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל אתה תמשול בו - אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך. הורהו על התשובה, שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו:
  5. זוהר חלק א דף נד ב: אמר רבי יצחק, תא חזי בשעתא דקטיל קין להבל, לא הוה ידע היך (נפיק) (ד"א יפיק) נשמתיה מניה, והוה נשיך ליה בשיניה כחויא.

  6. תרגום יונתן על בראשית פרק ד פסוק ח: (ח) ואמר קין לות הבל אחוהי איתא ונפוק תרוינן לברא. והוה כד נפקו תרויהון לברא, עני קין ואמר להבל: מסתכל אנא דברחמין אתברי עלמא, אבל לא בפירי עובדין טבין הוא מדבר ומתוב אפין אית בדינא. מן בגלל מה אתקבל קרבנך וקרבני מני לא אתקבל ברעוא? עני הבל ואמר לקין: ברחמין איתברי עלמא ובפירי עובדין טבין הוא מדבר ומיסב אפין לית בדינא ועל דהוו פיריה עובדיי טבין מדידך וקדמין לדידך אתקבל ברעוא קרבני. עני קין ואמר להבל: לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למפרעא מן רשיעיא. עני הבל ואמר לקין: אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למתן אגר טב לצדיקיא ואית למתפרע מן רשיעיא ועל עיסק פתגמיא האלין הוו מתנציין על אנפי ברא. וקם קין על הבל אחוהי וטבע אבנא במצחיה וקטליה:
    ויאמר קין אל הבל אחיו בוא ונצא שנינו אל השדה, וכאשר יצאו שניהם אל השדה, פתח קין ואמר להבל אני רואה שברחמים נברא העולם, אבל לא בהתאם לטיב מעשים טובים הוא מתנהל ומשוא פנים יש במשפט - מדוע התקבל קרבנך וקרבני לא התקבל לרצון. ענה הבל ואמר לקין: ברחמים נברא העולם ובהתאם לטיב מעשים טובים הוא מתנהל ואין משוא פנים במשפט - כי בגלל טיב מעשי הטובים ממעשיך התקבל קרבני לרצון. ענה קין ואמר להבל: אין דין ואין דיין ואין עולם הבא ואין שכר לצדיקים ואין עונש לרשעים. ענה הבל ואמר לקין: יש דין ויש דיין, ויש עולם הבא ויש מתן שכר טוב לצדיקים ויש עונש לרשעים. ועל הדברים הללו היו מתקוטטים על פני השדה. וקם קין על הבל אחיו והטביע אבן במצחו והרגו.

  7. ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק ד פסוק ח: ויקם קין. בלי מריבה קודמת אז כמו וארב לו וקם עליו (דברים יט 11):

  8. קוראן בשורת השלחן, 27 - 32: שנן לשומעיך את האמת על שני בניו של אדם הראשון, שהקריבו קרבנות. לאחר שהתקבל קרבנו של אחד מהם ולא נתקבל מן השני, איים: "אני אהרוג אותך", ונענה על ידי אחיו: "אללה מקבל קרבנות רק מן היראים בלבד. גם אם תשלח יד להורגני, לא אשכים אני להורגך, כי ירא אני מפני ריבון העולמים, ומוטב שתישא באשמה להריגתי יחד עם שאר חטאיך ותהיה משוכני גיהינום, בו נענשים החוטאים". אך יצרו של קין גבר עליו ויקם על הבל אחיו ויהרגהו, ויהי מן האבודים. אז שלח אללה עורב שבחש בקרקע להראות לרוצח כיצד יטמין את גופת אחיו, והתחיל להתחרט על מעשהו. לכן ציווינו לבני ישראל שכל המאבד נפש אחת, לא כתגמול בעד נפש אחרת או למניעת שחיתות בארץ, כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

  9. מדרש תנחומא בראשית פרק י: (י) הן גרשת אותי וגו' ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין וגו' - יש אומרים שבת נעל בפניו כמ"ש (שמות לא) ביני ובין ישראל אות היא לעולם. כשם שלמד שבת זכות על אדם הראשון כך למד על קין. וי"א קרן קבע במצחו: בשעה שהרג קין את הבל היה מושלך ולא היה יודע קין מה לעשות. זימן לו הקב"ה שני עופות טהורים והרג אחד מהן את חבירו, וחפר בידו וקברו. וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל. לפיכך זכו העופות לכסות את דמן:



אל האסופה מדרש תמונה מבית תל"י: קין והבל3

ביבליוגרפיה:
כותר: מחוץ לגן עדן : סיפורו של קין
מחברים: דומן, יואל ; מילגרום, גו'
שם  הפרסום מקורי: מאגר אמנות תל"י (תגבור לימודי יהדות)
מחבר: צוות קרן תל"י
תאריך: 2007
בעלי זכויות : קרן תל"י
הוצאה לאור: קרן תל"י
הערות: 1. ניתוח יצירות אמנות העוסקות בנושאים מקראיים מתוך ראיית האמנות כפרשנות היוצר לטקסט המקראי.
2. האוסף נכתב במיוחד עבור מאגר אמנות תל"י.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית