עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברהעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > דתות
מכון ון ליר בירושלים


תקציר
במאמר זה, מציג הכותב את עמדתו לגבי אופייה הרצוי של מדינת ישראל. כאזרח ערבי במדינת ישראל הוא חש שאינו יכול להרגיש ישראלי כל עוד המדינה מוגדרת כמדינתו של העם היהודי זאת למרות שנולד, למד וחי בארץ, שרת בצבא ודובר את השפה העברית.



מדינת ישראל כמדינת כל - אזרחיה
מחבר: סלמאן נאטור


כשהייתי תלמיד בבית ספר יסודי אהבתי מאוד את חגיגות יום העצמאות בכל שנה, שכן בבית הספר נפסקו הלימודים הסדירים למשך שלושה-ארבעה שבועות כדי להתכונן למסיבה הגדולה.

היה לנו "כיף", כי לא למדנו ולא נתבקשנו להכין שיעורי בית אלא עסקנו בניקוי ובקישוט חצר בית הספר בדגלי המדינה, בדגלונים של יחידות צה"ל ובתמונות של מנהיגי המדינה.

לקראת החגיגות התארגנה מקהלה ודקלמנו שירי מולדת לתפארת המדינה. שיננו את מארש תנועת הצופים והכנו תכנית אמנותית. ואני, שהייתי ידוע כמשורר של בית הספר, נתבקשתי בכל שנה לכתוב שיר לכבוד האירוע ולקרוא אותו במסיבה הגדולה. אהבתי את ההופעה בפני התלמידים וההורים, שמחאו לי כף.

את השירים הייתי מוסר למורה שלי לערבית, שהיה קורא אותם, מתקנם, מעבדם, ולמעשה כותב אותם מחדש. שנים מאוחר יותר הגיע המורה לביתי וביקש ממני את השירים שתיקן לי בבית הספר היסודי. הוא היה שרוי בדיכאון משום שהשב"כ טען שהוא קורא בפני תלמידים שירים לאומניים, ובשל כך החליטו במשרד החינוך לגרשו מהכפר. הוא רצה להוכיח באמצעות השירים הישנים, שלא חינך ללאומנות ערבית, אלא רק סייע בכתיבת שירים ליום העצמאות. מאז אותו אירוע, שבו נוכחתי לדעת שהשירים שלי עוברים לשב"כ, כתעודת יושר למורה שלי, החלטתי לחדול לגמרי מכתיבת שירה.

נולדתי בשנת 1949 ועברתי את כל תהליכי כור ההיתוך שישראלי צריך לעבור ואת תהליך העיבוד של האדם במדינה: למדתי בבית ספר יהודי-ערבי, באוניברסיטה העברית בירושלים ואפילו הכריחו אותי לשרת בצבא. אני שולט היטב בשפה העברית, צופה בטלוויזיה הישראלית, שומע רדיו ישראלי ויש לי הרבה חברים ועמיתים יהודים. על בשרי חוויתי את כל התהליך שאדם צריך לעבור כדי להיות ישראלי.

האם אני יכול להיות ישראלי אפילו ארצה בכך? אני מנסה לפתח הזדהות עם הקולקטיב והמסגרת, אבל ברגע שהישראלים קבעו שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, הם מראש הוציאו אותי ממנה. עצם ההגדרה של מדינת היהודים יוצרת לגבי איום בטרנספר ופולטת אותי מתוכה.

גם כפי שהיא, יש לי בעיה עם עצם ההגדרה של המדינה, המתבטאת בסמלים. אי אפשר לצפות ממני לפתח יחס כמו שיש ליהודים להמנון "התקווה". המנון זה לא אומר לי דבר. גם דגל המדינה הוא בשבילי רק חתיכת בד עם צבע, שאינה מעוררת בי שום רגש.

למדינה ולפוליטיקה שלה יש מאפיין מיסטי וקדוש. אני אינני מיסטיקן, ואם הייתי חי במדינה פלסטינית, לא הייתי הופך אותה לקדושה. בשבילי מדינה היא לא דבר קדוש, היא רק כלי שנועד לשרת אותי, מנגנון שמאפשר לי להתקיים. אני לא מוכן למות בשביל מדינה כלשהי, למענה, ולכן, קשה לי לחיות במדינה שמחייבת אותי להקריב את חיי למענה. אני רואה בכך סתירה מוסרית הגובלת אפילו בפשע. אני מתנגד לגיוסם של הלא-יהודים לצה"ל, לא רק מפני שהצבא של ישראל נלחם בערבים, אלא משום ששירות בצה"ל של אדם שאינו יהודי הוא עושק וכפייה, ההופך אותו לשכיר חרב במדינה.

קשה לצד הישראלי, כולל הצד הליברלי המתקדם שבו, לנסות ולבנות אתנו מערכת יחסים נורמלית במצב שאינו נורמלי. על מנת לנרמל את היחסים יש תחילה לנרמל את המצב את המצב הקיים. קל לנו יותר ליצור קשרים בינינו מחוץ למדינה, בחו"ל, היכן שאנו שווים, אבל בתוך המדינה אנו חיים בסתירה.

שאיפותיי האישיות מתמצות ברצון לחיות בכבוד, לעבוד, להתפרנס, לחיות בשלום ולהיות אדם חופשי. לדעתי, הערבים קיימו את חובותיהם האזרחיות למדינה, אך לא קיבלו את זכויותיהם בתמורה. אני ראיתי וחוויתי את המצב הטרגי של המפגש הצבאי בין ישראל לבין העולם הערבי. לאחר מלחמת לבנון גילינו שמוצאנו משם, ושמשפחתנו גרה בלבנון. אבא שלי נסע לחפש את החמולה שלו שם ומצא כ-30,000 איש, ביניהם נוצרים, מוסלמים ודרוזים ממשפחת דאו. לאחר המלחמה, שנהרגו בה אנשים, כתבתי מכתב לשר הביטחון דאז, שמעון פרס, וסיפרתי לו שגיליתי את משפחתי בלבנון, ומאחר שאנו משרתים בצבא והקרבנו כ-250 צעירים מקרב העדה הדרוזית למען המדינה, אני מבקש ממנו שידאג להביא את קרוביי למקום בטוח, רחוב מהמלחמה, לדאליית אל כרמל. ביקשתי שיעניק להם, לפי חוק השבות, את כל הזכויות כמו לעולים חדשים: מכונית, משכנתא ודירה. פרס ענה לי בשני משפטים, הוא כתב לי: "קיבלתי את מכתבך וקראתי אותו בעיון רב". גם אני, עד היום, קורא את תשובתו בעיון רב.

הדו-שיח היהודי-ערבי מתאפיין בהאשמות הדדיות. בהעדר דיאלוג אמיתי, פתוח וכן על העבר, כדי "לנקות את השולחן", תמיד תהיה השלכה של העבר על העתיד. בהיסטוריה קצרה, הגדושה במלחמות, תמיד יימצאו אשמים, פושעים אבל גם צדיקים. השאלה היא כיצד להתייחס אל ההיסטוריה? אסור להתעלם ממנה, אסור להעלימה ובוודאי לא לזייפה. יש לפרוש את מהלכיה כדי ללמוד ממנה ולהגיע לצדק היסטורי.

עמים הנושאים על גבם עוול היסטורי, שהם גרמו או שנגרם להם, ייפתחו נורמות התנהגות על בסיס אותו עוול על מנת להצדיק עוול חדש, ואז אין קץ להפרות המוסריות הנעשות על ידיהם. זה לא יביא למצב של שלום היסטורי. אולי תושג רגיעה זמנית, אך לא יתקיים שלום צודק ובר-קיימא. ברמה האישית והאינדיווידואלית, כאשר אנו נפגשים, ערבים ויהודים, במסגרת דיאלוג, איננו נדרשים להציג כתבי אישום האחד נגד האחר, אלא משתדלים לצייר את התמונה הקיימת בשטח כדי למצוא אלטרנטיבה טובה יותר, מתוך רצון הדדי להגיע למערכת חיים תקינה ונורמלית.

אנו לא מעוניינים לעורר רחמים או לגרום למישהו להרגיש אשם, אלא פשוט לומר את הדברים כפשוטם ולהציג את הבעיה כבעיה ערבית-יהודית ולא כבעיה ערבית בלבד. במובן מסוים כבעיה ישראלית. השאיפה שלנו להגדיר את מדינת ישראל כמדינת כל-אזרחיה צריכה להיות בעיקר התביעה של הציבור היהודי בישראל, אם הוא רוצה מדינה דמוקרטית.

וודאי שצריך גם לוותר, העם הפלסטיני הרי ויתר. כשיהיה שלום בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית שתקום, הוא יוותר על חצי מהמדינה לטובת היהודים. העם הפלסטיני ויתר, על מה מוותרת ישראל תמורת השלום? על הגדה המערבית, על מזרח ירושלים, על רמת הגולן ודרום לבנון? אבל אלה אינם שטחים ששייכים לה, ולפני 30 שנה היא היתה צריכה לסגת מהם, אולם ממשיכה להחזיק בהם כדי לסחוט ויתורים נוספים מהערבים. אם ממשלת ישראל סבורה שעל ידי סחטנות תגיע לשלום עם הערבים, אוי לנו מהשלום הזה.

לדעתי, צריך להבהיר את כל הסוגיות המשותפות בינינו ולכן חשוב לקיים דו-שיח, כמו זה המתקיים בכינוס זה.

פעם הוגדרתי כ"יהודי האחרון במדינה". זה קרה לי בדרך לבית שאן, ראיתי אדם מבוגר שהרים את היד, וביקש שיעצרו לו טרמפ.

במכונית הוא הודה לי מאוד, וסיפר שכבר שעתיים ניסה לעצור מכוניות, ואף אחד לא עצר לו. "אתה באמת יהודי טוב", הוא אמר לי, "אתה היהודי האחרון במדינה". אמרתי תודה רבה, לא רציתי לאכזב אותו, אבל ניסיתי לשכנע אותו שיש עוד כמה יהודים טובים במדינה הזאת.

השסע הלאומי בישראל בין יהודים לערבים גדול הרבה יותר, ואינו דומה לשסע שבין נשים לגברים. השסע הלאומי מפריד טוטלית בין שתי קבוצות, הן על בסיס דתי והן על בסיס אתני-לאומי, שהרי בין חילונים לדתיים קיים מצע משותף וכך גם לגבי אשכנזים ומזרחים – הם כולם שייכים לעם היהודי ולכולם שייכת מדינת ישראל. אפילו האפליה שהיתה נהוגה פעם נגד המזרחים בארץ נעלמת והולכת, אך זו הקיימת נגד הערבים לא תוכל להיעלם כל עוד המדינה מוגדרת כמדינתו של העם היהודי. מי שאינו שייך לעם היהודי לא יכול לזכות בשוויון מלא במדינה הזאת. אני רוצה שוויון מלא, והוא לא יוכל להתקיים כל עוד המדינה לא תכיר בכך שהיא מדינת כל-אזרחיה. כמדינת העם היהודי היא אינה יכולה להעניק שוויון זכויות לאומיות לאזרחיה הערבים.

המדינה תוכל להיות מדינה דמוקרטית רק כאשר תהיה מדינת כל-אזרחיה, גם אם אופייה התרבותי יהיה יהודי, כי היהודים יישארו רוב במדינה, אלא אם כן הם יספחו את השטחים, ובכך תהפוך ישראל למדינת אפרטהייד. במדינת כל-אזרחיה יוכל האזרח לממש את מסכת זכויותיו האזרחיות והלאומיות. במצב הנוכחי, במדינה היהודית, אולי לא אתערב באופייה, אבל האם אוכל להיות בטוח שהמדינה לא תנסה לעצב את אופיו של העם שלי?

ביבליוגרפיה:
כותר: מדינת ישראל כמדינת כל - אזרחיה
מחבר: נאטור, סלמאן
תאריך: יולי תמוז תשנ"ח 1998 , גליון 2
שם כתב העת: רבגוני : מסגרת למחשבה ולזהות יהודית בזמננו
בעלי זכויות : מכון ון ליר בירושלים
הוצאה לאור: מכון ון ליר בירושלים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית