אמונת הייחוד המקראית : בין שתי תרבויות

למאמר זה כמה מטרות:

א) כוונתי להראות כי מבחינה פנומינולוגית הדינמיקה הפנימית של אמונת הייחוד המקראית היא פועל-יוצא של עמדת הביניים שהיא תופסת בין התרבות הפילוסופית החותרת לרציונליזציה ובין האלילות המיתולוגית המיוסדת על האנשה והאלהה של היקום, על דמרטיזציה רצונית של תופעות הטבע והמבטאת את רעיונותיה בלשון הקונקרטית של דימויים, ציורים וסיפורים.

ב) כמו-כן מבקש אני לבסס את הטענה, כי מבחינה היסטורית ומהותית אמונת הייחוד המקראית היא חלק אינטגראלי של תרבויות המזרח הקדמון, כאשר הצד השווה ביניהן היא צורת החשיבה המיתית, השונה מהותית מן החשיבה הפילוסופית-דיסקורסיבית.

ג) אולם, יחד עם זאת אני עומד על ההבדלים האונטולוגיים בין המיתוס האלילי והמיתוס המונותיאסטי.

ד) כמו-כן כוונתי להצביע על הדרכים בהן התמודד המקרא עם שרידי המיתוסים האליליים, אשר חדרו לתחומו.

ה) לבסוף נבדוק את המעבר מחשיבה מיתית לפיוט – נושא שהוא חשוב להבנת טיב המזמור המקראי בהשוואה ליצירה המיסטית העומדת על רמיתולוגיזציה של המורשת התרבותית שעליה היא נשענת.

נפתח מבט היסטורי חטוף על יחסה של חכמת ישראל הקלאסית אל בעית המיתוס.