עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948]עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > עליה וקליטה לאחר קום המדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
המאמר עוסק בתמורות שחלו במדיניות ההגירה לארץ ישראל במהלך המאה ה-20, של המוסדות הציוניים והיישוב בארץ. ממכסות עלייה ומדיניות סלקטיבית עד פתיחת שערי הארץ לעלייה המונית מאירופה ומארצות המזרח.



מ'אל תעלו!' עד חוק השבות: לבטים ותמורות בגישה הציונית לעלייה
מחבר: יואב גלבר


החברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל היתה חברת מהגרים. דמותו של היהודי 'החדש' שהמהפכה הציונית ביקשה ליצור, עוצבה בגולה ולא בארץ ישראל. היא שורטטה כסטריאוטיפ מנוגד לזה של היהודי 'הגלותי', 'הישן', על חולשתו, רכרוכיותו, פרנסותיו ואפילו הקווים החיצוניים האופייניים לו. עם זה, הדמות שעוצבה מתוך התרסה כלפי המציאות בגולת מזרח אירופה, לא נועדה לסמל את תיקון החברה הישנה, כמו דמות היהודי המשכיל או הפרודוקטיבי לפניה, אלא ציינה חתירה לפתרון רדיקלי-אוטופי: הקמתה של חברה חדשה במקום חדש. היא באה לענות על צרכיו של המפעל הציוני בארץ ישראל, ולהכין את הנוער היהודי לקראת עלייתו לארץ לקחת חלק במפעל זה.

בניגוד לארצות הגירה קלסיות, עשירות במשאבים ועניות בכוח אדם שיוכל לנצלם, היתה ארץ ישראל העות'מנית ענייה מכדי לכלכל אפילו את אוכלוסייתה המקורית. על פי נתוניה היא היתה ארץ של פליטת הגירה ולא של קליטתה, ולא היה ברור כלל מדוע יבואו אנשים ממדינות מתוקנות להתיישב בה. המשק (הערבי בעיקרו) לא היה זקוק להגירה ולתוספת עובדים, ולא היה מסוגל לקלוט אותם. לפיכך, מלכתחילה אופיינה העלייה היהודית המתחדשת בכך שכל גל עלייה תרם את תרומתו ליצירת תשתית כלכלית נפרדת, והיא שימשה יסוד לקליטתם של הגלים הבאים.

מול הנתונים הטבעיים והכלכליים עמדו, כמובן, המשיכה הדתית וההיסטורית של העם היהודי לארץ, והדחף הלאומי שהחל להתעורר בשלהי המאה הי"ט. דחף זה גבר בעשור הראשון של המאה הכ', והתפרץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, כתגובה לאמנציפציה ולהתבוללות במרכז אירופה ובמערבה, וכחלופה להן במזרחה.

אפיונים אלה הביאו לידי כך שלמן שלהי המלחמה ההיא התפתחו גישות שונות בשאלה אילו יהודים צריכים לעלות לארץ ויכולים להביא תועלת בפיתוחה. הפער בין הכמיהה לארץ לבין מצבה בפועל התברר במלוא חריפותו בעת ההתעוררות הגדולה שפקדה את יהודי מזרח אירופה לאחר המהפכות ברוסיה והצהרת בלפור, בנסיבות הקשות של נפילת האימפריות, הופעת מדינות הלאום החדשות, מלחמת האזרחים ברוסיה ומלחמתה בפולין. ביטויו הבולט היה בכרוז שהפיץ הוועד הפועל הציוני בשנת 1919 וכותרתו: 'אל תעלו כי הארץ אינה מוכנה לקלוט אתכם'. היחיד שחרג מתפיסה זו היה המנהיג הציוני הקשיש מקס נורדאו, שטען כי יש להביא במהירות לארץ ישראל מיליון יהודים. גם אם שליש מהם ימותו ושליש ירדו, יבטיח השליש הנותר את ייהוד הארץ ואת קליטתם של הבאים אחריו.

נורדאו כבר היה בחזקת אנכרוניזם, ודעתו נותרה דעת יחיד. חוקי העלייה של הממשלה המנדטורית קבעו בראשית שנות העשרים את אמות המידה שזיכו יהודים בקבלת רישיון עלייה (סרטיפיקט) לארץ ישראל.1 ביסוד 'משטר העלייה' הונח עקרון 'כושר הקליטה הכלכלי', ועל פיו היה אסור שהעלייה תפגע ברווחתם של תושבי הארץ הוותיקים, והעולים לא ייפלו למעמסה על קופה ציבורית - ממשלתית או ציונית – שלא היתה בנמצא. מעיקרון זה נגזרו ארבע קטגוריות של עולים: (א) עולים המביאים עמם אמצעים או שילוב של אמצעים ומקצוע, שיבטיחו את קיומם בארץ; (ב) תלמידים שקיומם בארץ מובטח על ידי מוסד הלימוד שיקלוט אותם: ישיבה, פנימייה ולימים גם האוניברסיטה העברית, הטכניון ומפעל 'עליית הנוער'; (ג) עולים חסרי אמצעים אך כשירים לעבודה, ובלבד שבתנאים הכלכליים השוררים בארץ תימצא להם עבודה שתפרנסם; (ד) עולים שקרובי משפחתם הם תושבים ותיקים בארץ הרוצים ומסוגלים לדאוג לקליטתם.

ההסתדרות הציונית קיבלה את עקרון כושר הקליטה הכלכלי, אף כי לעתים חלקה על הממשלה בתרגומו למספרים בנקודת זמן מסוימת. הוויכוחים נסבו בעיקר על גודלן של מכסות העלייה החצי-שנתיות בקטגוריה השלישית, שבמסגרתה עלו רוב העולים עד אמצע שנות השלושים. הממשלה נטתה להמעיט בהערכת אפשרויות התעסוקה לעולים, ואילו הסוכנות נטתה להגזים בהן או בנכונות היישוב להוריד את רמת חייו כדי לקלוט עולים נוספים, ובסופו של דבר נמצאה פשרה.

א

למן סיומה של מלחמת העולם הראשונה חששה המנהיגות הציונית מעלייה בלתי מבוקרת. חזיון הביעותים של המנהיגים הציוניים היה המוני עולים שיציפו את ארץ ישראל, המפגרת מלכתחילה, והמדולדלת עוד יותר בעקבות המלחמה. עולים אלה לא יוכלו להיקלט בה מחמת חוסר מקורות פרנסה, קשיי אקלים ובריאות או סכנות ביטחוניות, ולכן ירדו אחרי כן לארצות מוצאם ויוציאו שם את דיבת הארץ רעה. מנהיגי הפועלים בארץ וחיים וייצמן ועמיתיו בלונדון חששו שזרם בלתי מבוקר של עלייה המונית יחסל את הסיכוי לבסס בארץ את החברה החדשה, המתיישבת והעובדת, שעליה חלמו. על פי תפיסתם, לא כל ההמון היושב על סיר הבשר בגולה צריך ויוכל לעלות לארץ ישראל לאלתר. תקדים אותו אליטה מגויסת, וזו תניח את התשתית לקליטתם של המוני היהודים בעתיד לא מוגדר.2

ניסיונה של העלייה השנייה בהתמודדות עם תנאי הארץ עיצב את קני המידה של ההשתייכות לאליטה. היא נועדה להיות מורכבת מאנשים צעירים, בריאים, חזקים, מסוגלים לכל עבודה גופנית קשה, מסתפקים במועט, חסרי מחויבויות מתחרות (למשל, משפחתיות), יודעי עברית, נכונים לחיי שיתוף והעיקר: בעלי מוטיבציה גבוהה להתמודד עם קשיי החיים בארץ.

אב-הטיפוס של אליטה זו היה החלוץ. יוסף טרומפלדור, איש העלייה השנייה, עיצב את דגם החלוץ המאורגן, וחניכיו וממשיכי דרכו בני העלייה השלישית, בגדוד העבודה בארץ ובתנועת 'החלוץ' בגולה, פיתחוהו. החלוץ היחיד ראה את עצמו מגויס לשירות העם והתנועה, ובמובן זה לא היה הבדל בין חלוץ סוציאליסט, דתי או, לאחר מכן, בית"רי. הכשרתו האידאולוגית, הנפשית, הגופנית, החברתית והמקצועית של החלוץ הכינה אותו להתמודדות עם קשייה של המציאות הארץ ישראלית ועם צרכיו של המפעל הציוני בהתיישבות ובכיבוש העבודה והשממה. הכשרה זו, ועמה העוצמה הנובעת מן ההשתייכות הארגונית-תנועתית, הבטיחה לו עדיפות בקבלת רישיון עלייה לארץ על 'סתם יהודים'. במידה החלקית שבה שלטה הסוכנות בהקצבת רישיונות העלייה לארץ (חלוקת המכסה החצי-שנתית של רישיונות עובדים), היא השתדלה שמקבליהם יעמדו בדרישות אלו. בחלוקת הרישיונות שחילקו המשרדים הארץ ישראליים בחוץ לארץ ניתנה עדיפות ברורה לאליטה החלוצית ברוח תפיסתם של 'האבות המייסדים'.

נוסף על התפיסה הכוללנית של דמות החלוץ התפתחו במרוצת הזמן דגשים שונים על פי התנועה והמקום. החלוץ הסוציאליסט התחנך בראש ובראשונה על ערכי העבודה, השיתוף והשוויון. בית"ר, לעומת זה, הדגישה את המחויבות, המשמעת והציות. 'הקיבוץ המאוחד' הניח שניתן להכשיר כל צעיר המבקש להצטרף לאליטה החלוצית, והנחה זו עמדה ביסוד גישתו לקליטת חברים חדשים. 'השומר הצעיר', ובמידה פחותה גם 'גורדוניה' ותנועות אחרות, ראו בחינוך תנועתי מגיל צעיר תנאי מוקדם לכך. בפולין הדגישו בהכשרות את החישול הגופני והנפשי, ואילו בגרמניה ייחסו חשיבות רבה יותר להכשרה המקצועית הנאותה, חקלאית או אחרת, לקראת חיים פרודוקטיביים בארץ ישראל.

הצלחתה הראשונית של העלייה הרביעית ערערה במקצת את הטיעון שלפיו רק חלוצים יכולים לתרום לבניין הארץ והחברה.3 ואולם, כישלונה של עלייה זו, נוכח המשבר הכלכלי שפקד את היישוב בשנים 1927-1926, נתן חיזוק מחודש לתפיסה האליטיסטית-חלוצית. בתחילת שנות השלושים הושפעה מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מלקחי המשבר. החשש מפני עלייה שאינה מתאימה היה רב, לא רק מחמת הכישלון האפשרי בקליטתה, אלא גם - ואולי בעיקר - בגלל השפעתה המזיקה על כלל העולים, ואף על היישוב הוותיק. ממשבר שנות העשרים נפגעו לא רק עולים חדשים, אלא גם חלוצי העלייה השנייה והשלישית, ומקצתם אף ירדו מן הארץ בתקופת המשבר.

החששות נותרו בעינם גם בעת קליטתם - בנסיבות שונות לגמרי מאלה של שנות העשרים - של העלייה מגרמניה שהחלה בשנת 1933, של המעפילים ערב מלחמת העולם השנייה ובראשיתה, ואפילו של שארית הפלטה, לאחר מלחמת העולם השנייה, ושל יהדות המזרח התיכון לאחר הקמת המדינה. דווקא כאשר גברה המצוקה היהודית בגולה, נטה היישוב להחמיר בדרישות מן העולים-בכוח, אף כי בסופו של דבר לא עמדו אמות המידה הישנות במבחן המציאות החדשה.

ב

המצוקה המחריפה של יהודי מרכז אירופה ומזרחה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, עליית הנאצים לשלטון וסגירת שעריהן של ארצות הגירה מסורתיות - כל אלה הגבירו את הלחץ על שערי הארץ ועל המכסות של רישיונות העלייה. החברה החלוצית, שנבנתה בשנות העשרים ועדיין היתה בחזקת ניסוי, נתבעה לקליטת עלייה גדולה במושגי הימים ההם, עלייה שבתחילה היתה הטרוגנית, ולאחר מכן נעשתה עליית מצוקה של פליטים ערב המלחמה ושל שרידים לאחריה. אומנם, קליטתם של העולים הוכיחה את חוסנו של הגרעין החלוצי, אך בטווח הארוך שמה לאל את התקווה לבנייתה של חברה חדשה, לפחות על פי הערכים והמושגים של האבות המייסדים.

במחצית הראשונה של שנות השלושים גדל היקף העלייה במידה ניכרת. בשנות העשרים הגיעו ארצה 14,000-8,000 עולים בשנה (חוץ משנת 1925, שבה הגיעו 34,000). בשנות השלושים עלו מספרי העולים בהתמדה: 31,500 בשנת 1933, 38,000 בשנת 1934, עד לשיא של 62,000 בשנת 1935. מנובמבר 1931 עד שלהי 1936 גדל היישוב מ - 175,000 ל – 430,000 נפש, כמעט פי שניים וחצי, וארץ ישראל קלטה בשנים ההן יותר יהודים מכל ארץ יחידה אחרת בעולם. עם הגברת הלחץ באירופה על רישיונות העלייה התרופפה השליטה על חלוקתם, ולא כל העולים תאמו את קני המידה המוצהרים. התיירים, שביקשו בעת שהותם בארץ להשתקע בה, הגדילו את החלק הבלתי סלקטיבי שבין העולים. מאז שנת 1933 נרשמו מדי שנה כ - 4,000 תיירים שביקשו להישאר בארץ, מרביתם יוצאי גרמניה, ובמחצית השנייה של העשור גדל מספרם עד 7,500 בשנה.4

העלייה התגוונה בהרכבה ובארצות מוצאה. המאפיינים הדמוגרפיים והחברתיים-כלכליים של יהודי מרכז אירופה והרקע התרבותי-פוליטי שלהם עוררו ביישוב מלכתחילה ספקות באשר למידת התאמתם לצורכי ארץ ישראל וליכולתם להיקלט בה.5 תרומתם של העוסקים במקצועות האופייניים ליהודי גרמניה לחברה הנבנית על יסודות של חזרה לחקלאות ולעבודת כפיים, נראתה מפוקפקת, אם לא מזיקה. הפתרון שהציעו ראשי הציונות והיישוב למשבר בגרמניה, מסיבות אידאולוגיות וכלכליות גם יחד, היה אפוא עלייה איטית והדרגתית של צעירים, לאחר הכשרה והסבה מקצועית, כדי שיוכלו לתרום את חלקם לבניין הארץ על פי התפיסה המקובלת. לדעתם, התרומה העיקרית שיכלה יהדות גרמניה לתרום למפעל הציוני בארץ היתה בעלייתם של חלוצים ו'בעלי הון', ובהשקעת הון יהודי-גרמני בארץ, שירחיב את התשתית לקליטת עולים בכלל, מגרמניה ומארצות אחרות.6

אף על פי כן, לא היה אפשר להגביל את העלייה לבעלי הון ולצעירים בוגרי הכשרות בלבד. עיקר המאמץ הפיננסי והארגוני של הציבור היהודי במערב הוקדש בשנות השלושים לסיוע ליהודי גרמניה ולפליטים מארצות הרייך השלישי. כדי להבטיח את חלקה של ארץ ישראל בפרותיו של סיוע זה, היה על היישוב להצביע על תרומתו שלו לקליטתם, תחילה במסגרת הקצבתם של רישיונות העלייה, ולאחר מכן במסגרת העלייה הבלתי לגלית, שגם היא מומנה ממקורות יהודיים מחוץ לארץ ישראל, גם אם לא לגמרי תאמה את האינטרסים ואמות המידה של היישוב.7

האסון שפקד את יהדות גרמניה בעקבות עליית היטלר לשלטון פרץ בשעה שארץ ישראל התאוששה מן המשבר הכלכלי, והעלייה היתה נתונה בתהליך של גידול. בדיונים על ענייני העלייה, שהתקיימו בוועד הפועל של ההסתדרות בתחילת מרס 1933 הדגיש אליהו דובקין, חבר הוועד הפועל ומרכז העלייה שלו, שלא נוצלה אפילו מחצית המכסה השוטפת שהוקצבה לפרק הזמן שבין אוקטובר 1932 למרס 1933. קשיי קליטה, ובייחוד מחסור בשיכון, היו הגורם העיקרי לעצירת זרם העולים. דובקין תבע להעדיף את העלייה החלוצית שעברה הכשרה על סוגים אחרים של עולים: 'בשעת חלוקת הסרטיפיקאטים עלינו לדרוש צמצום עליית הקרובים, וביטול הפיקציה של עליית המעמד הבינוני'. לעומת זה חלק עליו דוד בן-גוריון, מזכיר ההסתדרות, וטען כי 'קרוב בארץ - זוהי הכשרה. אצלנו עניין ההכשרה נהפך לאליל'.8

המצב בגרמניה לא נזכר כלל בדיון, שנערך כחודש וחצי לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. ואולם, מעתה ואילך היתה גרמניה עתידה לתפוס מקום מרכזי במדיניות העלייה של מוסדות התנועה הציונית והיישוב. ההסתדרות הציונית חיפשה דרכים להגדיל את כושרו של היישוב לקלוט קלייה חלוצית: 'יש להשתמש במצב בגרמניה כמנוף לריבוי העבודה העברית ולגידול השימוש בתוצרת הארץ'.9 אנצו סרני, שחזר משליחות אל תנועת החלוץ בגרמניה חודשים אחדים לפני כן, ציין: 'עלינו [ההסתדרות] לשלוח [לגרמניה] אנשים שיסדרו את עבודת ההכשרה והעלייה, לשמור מעליית עולים בלתי-רצויים ולכוון את פעולות "החלוץ" שם'.10 בתחילת מרס 1933, עם התחלת גל הטרור נגד יהודי גרמניה, דרש גיאורג לנדאואר, מנהל המשרד הארץ ישראלי בברלין, לשלוח לגרמניה בדחיפות הקצבה גדולה של רישיונות עלייה מתוך המכסה הקרובה. הוא הדגיש כי התנאים החדשים מחייבים הקצאת רישיונות עלייה גם לאנשים מבוגרים יותר, בני 45-35, שלא התאימו לאמות המידה שהגדירו את 'העלייה העובדת'.11 ליאו מוצקין, נציג ההסתדרות הציונית ליד חבר הלאומים בז'נבה, תבע מחיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, לדרוש מן הממשלה 5,000 רישיונות עלייה בשביל פליטים שכבר נמלטו מגרמניה, וגם בשביל יהודים חסרי אזרחות שעדיין נמצאים בה, אך עלולים להיפגע מצעדי השלטון החדש.12 הארגונים היהודיים שעסקו בסיוע למהגרים דרשו מן הסוכנות להקל את המעמסה ולהקצות רישיונות עלייה לפליטים. לדבריהם, הדבר ייצור אווירה נוחה יותר לקליטת הפליטים בארצות הגובלות בגרמניה, שכן כך יהיה אפשר להראות שהפליטים אכן ממשיכים את דרכם ליעדים סופיים, ולא יהיו למעמסה בארצות המעבר. ארגוני העזרה גם הדגישו את הצורך לדאוג לרישיונות בשביל אנשים שאינם יכולים להיכלל ב'עליית עובדים' בשל גילם.13

בחודשים הראשונים לשלטון הנאצים בגרמניה הפעילו השלטונות לחץ פסיכולוגי ומעשי כבד על יהודי גרמניה להגר. כאשר השתקפו תוצאותיו של לחץ זה בפניות למשרד הארץ ישראלי בברלין, התעורר הרושם שיש לפתור בדחיפות רבה את בעיית ההגירה, ובעיקר את עניין הוצאתו של הרכוש. בתקופה זו אומנם נתקבלו מגרמניה דיווחים חמורים ומעוררי דאגה, אך את היחס בין הידיעות על חומרת המצב ובין נכונות היהודים להגר יש לראות בממדים הנכונים. הנהגת יהודי גרמניה לא צפתה בינתיים הגירה בשיעור שיעלה על 15,000-12,000 איש בשנה, וביציאת היהודים ראתה תהליך רב-שנים. באחדים מן הדוחות אף הועלו ספקות באשר לעצם רצונם של יהודי גרמניה להגר, פרט לחלק מן הדור הצעיר.14

לאחר הקונגרס הציוני הי"ח בפראג התכנסו במראנו שבשווייץ ראשי המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל - וייצמן, ארתור רופין, דוד ורנר, סנטור, לנדאואר ומרטין רוזנבליט - כדי לדון בגיוס אמצעים ולתכנן את קליטתם של יהודי גרמניה בארץ. מטבע הדברים עלתה על הפרק גם שאלת מדיניות העלייה מגרמניה. מגמתה הכללית של התוכנית שהציג רופין לפני המתוועדים היתה להביא ארצה עולים בעלי אמצעים וליישבם על הקרקע. נוסף על כך הציע רופין לרכז במהירות אלף צעירים חסרי אמצעים במרכזי הכשרה, בגרמניה עצמה, או בארצות הגובלות בה, ולהכשירם שם במשך חודשים אחדים לעבודה גופנית. לאחר מכן ינופו מהם מי שאינם מסוגלים לעבודה זו, ואילו האחרים יעלו ארצה וישלימו את הכשרתם החקלאית-מקצועית.15

בין מגמתם של המנהיגים הציוניים ובין מהלך העלייה מגרמניה בפועל היה פער גדול. צורכי העלייה התגלו בראשונה כסותרים את צורכי הקליטה ובניין החברה. בשעה שרופין העלה את מחשבותיו לפני המתכנסים במראנו, כבר זרמה מרבית העלייה מגרמניה לשלוש הערים הגדולות בארץ.16 שליטתה של הסוכנות בהרכב העלייה היתה מוגבלת. אפילו בחלוקת המכסה לעלייה העובדת היא היתה נתונה ללחצים שונים, שהביאו לידי סטיות מן הקו הרצוי לה בבחירת העולים. ניסיונותיה להרחיב את פיקוחם של המשרדים הארץ ישראליים על העולים, ולהחילו גם על קרובים ובעלי הון, זכו לפי שעה בהצלחה חלקית בלבד.17

בשנת 1934 חלה רגיעה יחסית במצב בגרמניה. נחלש זרם הפליטים לארצות הגובלות בה, ופחתו הלחצים לצאת בדחיפות לארץ ישראל. אומנם, התחזית הכללית של אפשרויות הקיום היהודי בגרמניה בעתיד לא היתה אופטימית יותר, לפחות לא בעיני הציונים, אך הלחץ להגירה פחת לאחר שנתברר שהשלטונות לא יסלקו את היהודים מחיי הכלכלה בעתיד הקרוב ואולי בכלל לא. לעומת הרגיעה היחסית בגרמניה גבר לחץ המבקשים לעלות ממזרח אירופה. תחושת הבהילות, שליוותה את העיסוק בבעיות העלייה מגרמניה בשנת 1933, ובכלל זה את התביעות לרישיונות עלייה מסוגים שונים, פינתה אפוא מקום לבחינה שיטתית של צורכי העלייה - אגב השוואתם לאפשרויות הקליטה בארץ ובחינת הקשיים הכרוכים בכך - ושל הצרכים בארצות אחרות, ובמיוחד בפולין. ואולם, הממשלה המנדטורית היא שחייבה עתה את הסוכנות להקצות שליש מכלל המכסה החצי-שנתית לעולים מגרמניה, בהסתמכה על תביעות ההסתדרות הציונית מן השנה הקודמת להתחשבות מיוחדת במשבר הפוקד את יהודי גרמניה.18

ג

בתחילת קיץ 1935 נדמה שהמדיניות הציונית, שעוצבה שנתיים קודם לכן נוכח המשבר שפקד את יהדות גרמניה, אינה הולמת עוד את המציאות. מצב היהודים בגרמניה, שהתייצב בשנת 1934, שב והידרדר בשנה שלאחר מכן. מקומה המרכזי של ארץ ישראל במסגרת הפתרונות לשאלת יהודי גרמניה הוטל בספק. קליטתם ההמונית בארץ היתה מותנית בשניים: באמצעים שיביאו עמהם העולים, ובגיוס כספים מיהדות העולם למימון קליטתם של עולים חסרי אמצעים. בשנים 1935-1933 הגדילה העלייה מגרמניה את ייבוא ההון לארץ ישראל בכמה מיליוני לירות ארץ ישראליות (לא"י), אך עתה היה נראה, שייבוא זה של הון עומד להיפסק. גיוס הכספים מיהדות המערב פחת. בשנת 1933 גויסו 200,000 לירות שטרלינג (ליש"ט) למען קליטת יהודי גרמניה בארץ ישראל; בשנת 1934 גויסו 175,000 ליש"ט; ואילו בשנת 1935 גויסו רק 95,000 ליש"ט. עצם קיום המגבית בשנת 1936 היה מוטל בספק.19

בארץ ישראל גבר קולם של השוללים את העדפת העלייה מגרמניה. מחלקת העלייה של הסוכנות, ובראשה דובקין, התנגדה להקצות לגרמניה מספר רב יותר של רישיונות עלייה מכפי שהגיע לה לפי היחס שבין מספר היהודים בה ובין מספרם בפולין. הנימוק העיקרי להתנגדות זו היה, שמצב היהודים בפולין אינו קל ממצבם של יהודי גרמניה, ומצבם הכלכלי אף חמור יותר. נוכח קשיים אלה חשו וייצמן ורופין כי המדיניות שעוצבה בשנת 1933 מחייבת בדיקה מחדש. וייצמן עדיין גרס כי בשל מצבם המיוחד של יהודי גרמניה, יש להקנות להם עדיפות מסוימת בחלוקת רישיונות העלייה.20

פרסום חוקי נירנברג בספטמבר 1935 המריץ מחדש את הפעילות למען יהודי גרמניה. יצחק גרינבוים הציע כי ההנהלה הציונית בלונדון, שבראשה שוב התייצב וייצמן, תעלה את שאלת יהודי גרמניה לפני ממשלת בריטניה ותבקש להגדיל את מכסת העלייה. ואולם, בארץ ישראל חלה בינתיים הרעה במצב הכלכלי והמדיני, והדבר השפיע על אפשרויות הקליטה. משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, התנגד לבקשה כללית להגדיל את המכסה ותבע להגבילה לעלייה מגרמניה בלבד: 'לא יעלה על הדעת, שהסוכנות תדרוש להכניס יהודים ארצה רק מפני שמצבם קשה, בלי לקבוע שיש להם עבודה בארץ'. בסיכומו של דיון, שבו עלתה שוב הסתירה בין החתירה לחיזוק המפעל הציוני בארץ ישראל ובין המצוקה באירופה והמאבק על האמנציפציה, החליטה ההנהלה לפנות אל הממשלה המנדטורית ולבקש מקדמה דחופה של אלף רישיונות עלייה בשביל יהודי גרמניה. בעקבות ערעורים ולחצים מצדדים שונים שונתה ההחלטה, והסוכנות אכן ביקשה מקדמה של אלפיים רישיונות, אך רק את מחציתם בשביל יהודי גרמניה.21

בגרמניה עצמה ניסו השליחים מן הארץ להצביע על האפשרויות העצומות שנפתחו לפני הציונות בשל החרפת המצב שם, ועל הצורך הדחוף לנצלן ולדחוק הצדה שיקולים אחרים. וכך כתב לוי שקולניק (אשכול):

מנירנברג הרעים הרעם על שיבת ישראל, וכולם אוחזים במקל-נדודים, ומי יודע מה יילד מחר. כולם מחפשים מוצא קודם-כול לרכוש, למען מלט אחר-כך גם את הנפש. אפשר לאסוף עשרות מיליונים מארקים כאסוף ביצים עזובות. . . והשאלה היא איך להעביר את הסכומים הללו.22

שליח תנועת החלוץ, יצחק בן-אהרון, הצביע מצד אחד על פריחתה של התנועה בגרמניה, ומצד שני על סכנת ההתפוררות הנשקפת לה, אם לא ייפתחו לפני חבריה אפשרויות לעלייה. כנגד הלחצים מפולין טען בן-אהרון:

אני מבין את בעיותיו של דובקין בווארשה, ואינני רוצה להיראות לוקאל- פאטריוט, אבל... אנו נמצאים במצב מסוכן נורא, ואם ההסתדרות הציונית לא תביא הוכחה שהיא יכולה לעשות משהו מכריע למען ההגירה של יהודים מגרמניה, היא מוכרחה להיכנס למצב של סכנה קשה ביותר. וזהו הנימוק הברור והחותך היחידי נגד כל השלטונות והמשרדים היהודיים, ואין הוא יכול להיות מוחלף בשום נימוק אחר.23

פרסום חוקי נירנברג עורר גם את הציבוריות היהודית במערב, והביא לידי חידוש הלחצים על הסוכנות להגדיל את מספר הרישיונות שהיא מקצה לגרמניה, ובמיוחד לפליטים משם.24 בעיית הרישיונות לפליטים שנמלטו מגרמניה לארצות השכנות כבר עלתה בשנת 1933, והחמירה במרוצת השנים. במקרים רבים נפלו הללו למעמסה על ועדות הסיוע של הקהילות היהודיות המקומיות, או על ארגוני עזרה יהודיים. בעקבות כך הופעלו על וייצמן ועל הסוכנות לחצים לדאוג לקליטתם של מקצת הפליטים בארץ, ולהצדיק בכך את המגביות שערך המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל בקרב הציבור היהודי בארצות השונות.25

נחום גולדמן, שעמד בקשר עם הוועדות למען הפליטים בארצות השונות ועם חבר הלאומים בז'נבה, טען ששיקולים הכרוכים ביחסיה של הסוכנות עם הארגון הבינלאומי ועם הארגונים היהודיים מחייבים אותה להגדיל את תרומתה לפתרון בעיית הפליטים באמצעות הקצאת רישיונות עלייה נוספים. הסוכנות העריכה שחלפה תקופת השפע היחסי ברישיונות העלייה, וכי בעתיד יקוצצו המכסות עוד יותר. צמצום זה – הסביר גרינבוים לגולדמן - יגרום להחמרה יתרה בדרישות המוקדמות מן העולים, במגמה להפיק מן המכסה את התועלת המרבית לבניין הארץ.26

קיצוני אף מגרינבוים בהתנגדותו להגדלת המכסה לפליטים היה דובקין:

הנני מעריך בשלילה את החומר האנושי הבא לפי רשיונות הניתנים ל'סתם פליטי גרמניה'... רוב המקרים הסוציאליים הם מבין העולים בסוג זה... אני מבין את המצב המיוחד שבו נמצאים המוסדות המטפלים בפליטי גרמניה בחוץ-לארץ, אולם אני רוצה להאמין שתסכים לעמדתי, שעלינו לגשת לשאלה זאת לא מבחינה פילאנתרופית, אלא מבחינת צורכי בניין הארץ.27

עמדתם של גרינבוים, דובקין ואחרים בעניין הקצאת רישיונות העלייה לפליטים היתה רק מעט מזער מן ההסתייגויות ביישוב מן העלייה מגרמניה ומן הביקורת הגוברת על חוסר התאמתה לתנאים של ארץ ישראל. ביקורת זו לא נבעה רק מהערכה עניינית, אלא היתה בעיקר פרי המאבק המחריף על גודלן של מכסות העלייה שהוקצו לגרמניה ולפולין.

בסתיו 1935 החליטו הארגונים היהודיים בלונדון לשלוח משלחת של נכבדים יהודיים לארצות-הברית, במגמה לתאם את הפעולה למען יהודי גרמניה עם הארגונים היהודיים שם. בארץ נודע על כך באיחור, ושררה תחושה שההנהגה הציונית נדחקה הצדה, ושהפעולה למען יהודי גרמניה עלולה לפנות לכיוונים שאינם ציוניים. בן-גוריון למד על העניין ממכתב ששלח לו מקס ורבורג באמצע דצמבר 1935. ורבורג הציג בבהירות את הניגוד שבין גישתה של ההנהגה הציונית ובין גישתו שלו. ארץ ישראל, כתב לבן-גוריון, אינה יכולה לפתור את בעייתם של כל היהודים שייאלצו להגר מגרמניה, ואילו עליו, כנשיא אגודת העזרה של יהודי גרמניה, מוטל לסייע להגירתם לכל מקום שיהיו מעוניינים להגיע אליו, ולא רק לארץ ישראל.28 בגישתם של ורבורג ושל המיליונרים היהודיים במערב ראה בן-גוריון איום על עתידו של המפעל הציוני, ובהנהלת הסוכנות יצא נגדה בחריפות: 'אנו עומדים עכשיו לפני צרור שאלות הממצות את כל הפרובלימאטיקה היהודית - הניגוד שבין ההתבוללות הפילאנתרופית והציונות; בין קבוצת עשירים והעם המאורגן, בין גולה ובין ארץ-ישראל'. הוא השווה את פעולותיהם של היהודים העשירים בארצות-הברית, בבריטניה ובגרמניה, למפעלם של הברונים הירש ורוטשילד בשלהי המאה הי"ט, והצביע על ההבדל שבין כישלון מפעל היחיד של הירש ובין הצלחת מפעלו של הנדיב, שהתמזג בתנועה הלאומית היהודית. בשאלת יהודי גרמניה ראה בן-גוריון 'טסט-קייס היסטורי של הציונות. או שהיא תנצח כאן, או שהיא תיכשל. גם הנצחון וגם הכשלון יהיו מכריעים'. על התוכניות שעלו בלונדון, אמר:

מאקס וארבורג הוא אדם נחמד, וביתו פתוח לכל דכפין, אבל רחמיו לא יועילו אם לא יופנו למסלול של פעולה ארצישראלית מתוכננת ומודרכת על-ידי... הסוכנות היהודית. הנסיון של השנתיים האחרונות יוכיח מי עזר עזרה ממשית וקיימת לפליטי גרמניה, ארץ-ישראל הקטנה והסוכנות הדלה או הארצות הגדולות והפילאנתרופים העשירים?... אינני יודע כמה יאסוף ומה יעשה בכסף - אבל אני יודע שעבודתנו באמריקא תיהרס.

דבריו של בן-גוריון מתבררים לא רק לאור חזונו ולאור תפיסתו העקרונית בדבר מקומה של ארץ ישראל בפתרון השאלה היהודית, אלא גם נוכח המשבר הכלכלי שפקד את הארץ בקיץ 1935, ושעדיין לא נראה מוצא ממנו:

אם לא יהיו אמצעים נעמוד בפני משבר. העלייה תיפסק. איך יעזרו אז ליהודי גרמניה, איך יכניסו אותם לארץ?... ואם לא בארץ-ישראל איפה ייעזרו יהודי גרמניה? באורוגוואי ובאקוואדור? אין אנו יכולים לתת להרוס את פעולתנו. העם היהודי, שאנו אחראים לגורלו, אינו הפקר... שום איש אינו יכול ללכת לאמריקא שלא בשליחותנו ושלא בהסכמתנו... אם הלא-ציונים יחליטו לתת רק עזרה ליהודי גרמניה מחוץ לארץ-ישראל... נוכרח להיפרד מהם ולהכריז עליהם מלחמה. הבית שיעמוד בראש הפעולה יהיה הבית הזה - כי זהו הבית של העם, ולא בית הלורדים היהודים באנגליה.29

ד

הקרע שנפער בשלהי 1935 בין היישוב לבין הציבוריות היהודית במערב בשאלת דרכי ההתמודדות עם המשבר בגרמניה ועם מצוקת הפליטים, היה בעל משמעויות נכבדות וארוכות טווח. בשנתיים הראשונות לאחר עליית הנאצים לשלטון מילאה ארץ ישראל תפקיד מרכזי בהתמודדות עם המצב, הן מבחינת מספר היהודים שקלטה בהשוואה לארצות אחרות, והן מבחינת משקלה בפעילות היהודית בעולם למען יהודי גרמניה. המשבר הכלכלי שהתחיל בארץ בקיץ 1935, ובעיקר המאורעות שפרצו באביב 1936, שינו את התמונה. הציבוריות היהודית במערב לא האמינה שבנסיבות הכלכליות והמדיניות החדשות תוכל ארץ ישראל להוסיף ולמלא את התפקיד שמילאה בעבר. התנועה הציונית, כועסת על ההתעלמות ממנה בשלהי 1935, התרכזה בבעיותיו של היישוב, ומילאה תפקיד שולי במאמצים לסייע ליהודי גרמניה ולהגירתם אם הדבר לא היה קשור במישרין לארץ ישראל. בה בשעה הוסיפו יורדי המערב לראות בשאלת יהודי גרמניה את השאלה העיקרית שצריכה להעסיק את העולם היהודי. יהודי ארצות-הברית ובריטניה ראו בקשיי היישוב בשנות המרד הערבי ובמאבק המדיני על עתיד הארץ שאלה משנית לעומת המצוקה היהודית הגוברת באירופה. בשנים שלאחר מכן הלך הפער והתרחב, והוא נסגר רק לאחר הצהרת בילטמור במאי 1942.

היקף העלייה לארץ ישראל, שגדל ברציפות מאז תחילת שנות השלושים, החל להצטמצם בשלהי 1935. הנציב העליון ארתור ווקופ (Wauchope) נרתע מממדי השיא שאליהם הגיעה העלייה בשנה זו, וכבר בסופה החל לחפש דרכים לצמצמה ולהחזירה להיקף של שנת 1934. לשם כך קיצץ במכסות העלייה העובדת ו'עליית הקרובים', וביקש להגדיל את הסכום שנדרש מבעל הון לקבלת אשרת עולה, מאלף לא"י לאלפיים. תחילה לא עמדה ההנהגה הציונית על השינוי שהסתמן ביחסם של הבריטים לעלייה. בשובו מלונדון בסתיו 1935 העריך בן-גוריון:

(1) אין ברצון הממשלה להפריע לגידול העלייה מתוך נימוקים פוליטיים. הממשלה מקבלת את העובדה של 60,000 [עולים] לשנה, ואין לה התנגדות גם ל - 70,000 ויותר. (2) רק סיבות כלכליות עלולות להפחית את העלייה.30

עד מהרה נתברר שטעה. המלצותיו של ווקופ לצמצם את העלייה בשנת 1936 התבססו לכאורה על נימוקם כלכליים, אך הערותיהם של פקידי משרד המושבות על הצעותיו מלמדות שכבר בשלב זה, כחצי שנה לפני פרוץ המרד הערבי, פעלו הבריטים מתוך שיקולים מדיניים, שיסודם בלחץ הערבי להפסיק את העלייה.31 הנימוקים לצמצום מכסות העלייה הסתמכו תחילה על המלחמה בין איטליה לאתיופיה, שהשפיעה לרעה על המצב הכלכלי בארץ; לאחר מכן פרצו המאורעות, ובעקבותיהם הוטלו על העלייה הגבלות שמקורן בשיקולים מדיניים - תחילה מוסווים ולאחר מכן גלויים - והללו הלכו והחמירו עד לפרסום הספר הלבן במאי 1939.

ההגבלות שהוטלו על העלייה פגעו בעיקר בעולים מגרמניה, שכן החידוש העיקרי שבהן היה הכללתם של עולים בעלי הון - מרכיב חשוב בעלייה מגרמניה, שעד כה לא הוטלו עליו שום הגבלות במכסות העלייה. מן הקונסול של בריטניה בברלין נשללה הסמכות להעניק רישיונות עלייה לבעלי הון, גם אם הללו הציגו לפניו את כל האישורים הדרושים. מעתה היתה עליית בעלי ההון, כמו שאר סוגי העלייה, מותנית באישורים מירושלים, והם ניתנו מתוך שיקולים רחבים ומורכבים יותר.32

השלטונות המנדטוריים ערמו גם קשיים מנהליים בדרכה של העלייה, ובמיוחד סירבו להאריך את שהותם של תיירים, שהמתינו בארץ עד שיועבר רכושם ויוכלו לקבל אשרת עולה. הם החלו לפרש את המושג 'קרובים' פירוש מצומצם, והגבילו אותו להורים, נשים וילדים. כמו כן הטילו הגבלות על עלייתם של בעלי מקצועות מסוימים, כמו רופאים. התערבות הממשלה בחלוקה הפנימית של המכסה היתה לתופעה קבועה, ומחלקת העלייה של הסוכנות התקשתה לתמרן בין שיקולי הממשלה ודרישותיה ובין אמות המידה הציוניות בהעדפת העולים.33

בקיץ 1935 הואצו התהליכים הכלכליים והמדיניים שהשמיטו את הבסיס לקיומם של היהודים במרכז אירופה ובמזרחה. דווקא אז צומצמה מכסת העלייה, והוגבלה יכולתה של ארץ ישראל לענות על הצרכים שהולידו תהליכים אלה.34 על רקע זה אפשר להבין את המאבק שהתחולל בחודשים שלאחר מכן על החלוקה הפנימית של מכסת רישיונות העלייה, ואת הלחצים שהופעלו על הסוכנות. אלה באו מכל הכיוונים, בניסיון לגרום לסוכנות להעדיף ארץ מסוימת או עולים מסוימים - פליטים, ציונים ותיקים, אסירי מחנות ריכוז ועוד - וכל זה בשעה שהלך ופחת מספרם המוחלט של הרישיונות.35

ארץ ישראל, שקלטה את המספר הגדול ביותר של יהודים מגרמניה שהיגרו לארץ כלשהי בשנים 1937-1933, לא יכלה למלא תפקיד מרכזי בהתמודדות עם שאלת הפליטים לאחר שזו החמירה בשנת 1938. בארבע השנים הראשונות לאחר עלייתו של היטלר לשלטון נקבע היקף העלייה לארץ בעיקר על סמך שיקולים כלכליים. מכסות העלייה התבססו על יכולתו של המשק היהודי בארץ לספק תעסוקה לעולים חסרי אמצעים, או להציע אפיקי השקעה לעולים בעלי אמצעים. גורם חשוב נוסף בקביעת ממדי העלייה היה מידת הנכונות לעלייה בארצות הגולה. ייתכן שבשנים ההן היתה הארץ מסוגלת לקלוט מספר רב יותר של עולים, אילו בארצות המוצא היתה המוטיבציה לעלייה חזקה יותר, ובמיוחד בקרב בעלי האמצעים.

דווקא בעת צמצום העלייה, הלך והתברר, שמשמעותה איננה רק פתרון שאלות של זהות עצמית ושל קיום חומרי, אלא שהיא נעשית לאט לאט לפתח הצלה ממש, כמעט יחיד, מן הגורל הצפוי ליהודים באירופה. עוד בינואר 1936 העלה המשרד הארץ ישראלי בברלין את האפשרות להשתמש ברישיונות עלייה כדי להביא לידי שחרורם של עצירים ממתנות הריכוז.36 ארגונים יהודיים, ובכללם הג'וינט, ביקשו לנהל מגעים חשאיים עם שלטונות גרמניה בעניין שחרורם של יהודים ממחנות אלה, ותבעו מן הסוכנות לסייע למאמציהם על ידי הענקת רישיונות עלייה לאסירים שישוחררו. מספרם של עצורי המחנות שציפו לרישיון עלייה הלך וגדל, ובאוקטובר 1937 היה מדובר במאה ועשרים איש בדכאו בלבד.37 אנשים אלה לא הלמו אף אחת מאמות המידה שלפיהן נהגה הסוכנות לחלק רישיונות עלייה. מבחינתה פעל כאן הרצון להפגין לפני יהדות המערב את תרומתה של ארץ ישראל להצלה. עולים אלה נפלו למעמסה על קופת הציבור בהגיעם ארצה שבורים ורצוצים, והסיכויים לקליטתם במשק היו קלושים.38 משוחררי מחנות הריכוז היו ניצנים ראשונים שהצביעו על אופייה של העלייה הצפויה ממרכז אירופה בשנתיים הבאות.

על קשייה של העלייה מגרמניה נוספו במרס 1938 בעיות חדשות בעקבות סיפוחה של אוסטריה. ארתור רופין, שיצא בחודש ההוא לגרמניה, שקל את השפעתו של הסיפוח על הסיכויים להגיע לפתרון ארוך טווח של בעיית יהודי הרייך. כמו בשנת 1933, כך גם עתה נראה לו שיש לבסס את הפתרון על הגירה הדרגתית, שתימשך כעשר שנים.

בשיחות עם אנשי שגרירות בריטניה בברלין ציין רופין, כי מתוך 530,000 יהודי גרמניה ואוסטריה, יסתלקו מן העולם בעשר השנים שלאחר מכן כ - 100,000 נפש, שילכו בדרך כל בשר. כ - 50,000 לא יוכלו להגר בשל גילם הגבוה או בגלל מגבלות אחרות. האחרים, 150,000 מיהודי גרמניה ו - 50,000 מיהודי אוסטריה, יהגרו בקצב של 20,000 בשנה. ארץ ישראל תקלוט מדי שנה בשנה רק 7,000 מהם, ואילו השאר ייקלטו בארצות אחרות. על הארגונים היהודיים בעולם יהיה לדאוג למימון קיומם של הקשישים שיישארו ברייך. רופין עדיין קיווה, שמן הצד האחד יהיה אפשר לשכנע את הגרמנים שלא לשים מכשולים בדרך יציאתם של המהגרים, ולאפשר להם להוציא עמם את שרידי רכושם, ומן הצד האחר יהיה אפשר לשכנע את הממשלה המנדטורית ואת הממשלות האחרות לקלוט את המהגרים הללו, ולתרום בכך את תרומתן לפתרון הבעיה.39

הגשמת רעיונותיו האופטימיים של רופין היתה מחוץ לתחום שליטתה של הסוכנות היהודית. בשלהי שנות השלושים נהפכו עניינים אלה לבעיה בינלאומית, ולא נמצא לה פתרון בזמן ההוא. לסוכנות ניתן לעסוק רק בקטנות, לעומת ממדי הבעיה לאחר סיפוח אוסטריה לרייך.

ה

בסתיו 1938 הידרדר מצבם של יהודי הרייך בעקבות אירועי 'ליל הבדולח'. בעיית הפליטים, שהיתה בעצם שאלת הגירתם של היהודים מן הרייך, החמירה כמה מונים והעמידה את ההנהגה הציונית לפני הכרעה קשה: האם להסתפק במעט שאפשר לעשות כדי להקל את המצוקה, על ידי עלייה מוגבלת לארץ ישראל, או להשתלב בפעילות היהודית והבינלאומית למען יהודי הרייך, אשר תכוון לאפיקים אחרים, באין סיכויים בארץ ישראל. מגמתם של אפיקים אלה הסתמנה בוועידת אוויאן, שהתעלמה מארץ ישראל. משיתוף פעולה של ההנהגה הציונית עם גורמים בינלאומיים אלה יכלה להשתמע לגיטימציה של הטריטוריאליזם, וויתור על בלעדיותו של הפתרון הציוני - דווקא בשעה שהתנהל מאבק צבאי ומדיני קשה על עתידו של המפעל הציוני.

ההכרעה היתה כרוכה בחילוקי דעות פנימיים. השורה הראשונה של המנהיגות הציונית עמדה על בלעדיותה של ארץ ישראל, וסירבה לערב את התנועה הציונית בפתרונות שהיו בעיניה 'פאליטיביים', הכרוכים בהגירה לארצות אחרות. בן-גוריון העריך שמצוקת יהדות אירופה היא הקלף העיקרי של הציונות במאבק על עתידה של ארץ ישראל, והאמין שארץ ישראל היא הפתרון האמיתי היחיד למצוקה זו. לפיכך התנגד בחריפות לכל ניסיון להפריד בין שתי הבעיות או לתת לגיטימציה לפתרונות חלופיים שיוציאו את הרוח ממפרשי המאבק בארץ. שרתוק סבר כמוהו, וגרס שהסוכנות אינה יכולה להשתתף בפעולה למען הגירה לארצות אחרות.

מאז שנת 1936 פחת משקלם של שיקולים כלכליים בעיצוב מדיניות העלייה של בריטניה, כשם שמשקלם של שיקולים חברתיים-אידאולוגיים נדחק בהדרגה ממקומו המרכזי בעיצובה של מדיניות העלייה הציונית. את מקומם תפסו שיקולים מדיניים, שהניעו את הבריטים לצמצם את העלייה, ואת הציונים, לעומת זה, לבטא באמצעותה בהפגנתיות את התנגדותם למדיניותה של בריטניה בארץ, ולו גם על חשבון בנייתה של חברה חדשה ובריאה בארץ ישראל. בריטניה השתדלה ככל יכולתה לתקוע טריז בין בעיית המצוקה המחריפה של יהודי אירופה לבין שאלת ארץ ישראל, ולהפריד ביניהן. הנהגת היישוב ראתה בקישורן את הקלף העיקרי שבידה במאבק על עתיד הארץ.

מנהיגים ציוניים מחוץ לארץ ישראל סברו שארץ ישראל עדיין אינה בשלה להציע פתרון כולל למצוקת יהודי אירופה, וחששו מפני ההשלכות שיהיו להצפתה בעולים. וייצמן, שהשתתף במשלחת של נכבדים יהודיים בריטיים אשר נפגשה עם ראש הממשלה נוויל צ'מברליין, עמד על ההבחנה שבין הצלת היהודים מגרמניה לבין עלייתם לארץ ישראל. סנטור, לעומת זה, טען כי 'יש לנהל משא-ומתן על הוצאת יהודי גרמניה כולם לארצות שונות וגם לארץ-ישראל'. בכך עורר עליו את חמתו של גולדמן: 'ההצעות האלו הן לא רק פנטסטיות אלא גם מסוכנות. מחר תעשינה מדינות אחרות כדוגמת גרמניה על-מנת שיוציאו מהן את היהודים, ולאן נוציא אותם?'40 בן-גוריון היה מודע למפנה החמור שהתחולל ב'ליל-הבדולח': 'הפוגרום הנאצי... הוא אות להשמדת עם היהודים בעולם כולו. הלוואי שאתבדה. . . כל זה העמיד אותנו את העם היהודי, את היישוב הארצישראלי, את הציונות - בפני מצב חדש'. ואולם, את העיקר ראה בן-גוריון באיום שנשקף מצד החלופה הטריטוריאליסטית, שלדעתו היתה יכולה - אם תתקבל ותצביע על הצלחה כלשהי - לסתום את הגולל על עתידו של המפעל הציוני בארץ ישראל:

כרגע צפויה סכנת הטריטוריאליזם לא רק ממיואשי ישראל, אלא גם ממדינות כבירות. ממשלת אנגליה נעשית טריטוריאליסטית, אמריקה נוטה לטריטו- ריאליזם... יש עוד מצפון אנושי, והמצפון אינו שקט. ודווקא משום כך צפויה סכנה לארץ-ישראל... ארץ קטנה זו שטופה בטרור שלוש שנים, המיושבת ערבים והמוקפת מדינות ערביות. . . אין בכוחה לפתור את שאלת הפליטים, ויש הכרח לחפש ארצות אחרות, ואל נפחד לראות דברים כהווייתם: הציונות בסכנה.41

התנועה הציונית לא יכלה לעמוד לגמרי מן הצד, ומול המגמה הטריטוריאליסטית שהסתמנה בטיפול הבינלאומי בשאלת הפליטים העלתה תוכניות משלה להקים מחנות ארעיים בארצות מעבר לעשרות ואף למאות אלפי יהודים מן הרייך. יתרונן של תוכניות אלה על תוכניות ההתיישבות בארצות מתפתחות היה דווקא בארעיותן, שכן הן לא היו מורידות מן הפרק את האפשרות להעלות את המתאימים לארץ ישראל כאשר ישתנו הנסיבות בארץ, ולא היו פוגעות בזיקה שבין המצוקה היהודית באירופה ובין שאלת עתידה של ארץ ישראל.

ו

התנאים הפוליטיים והכלכליים בארץ, שהגבילו את העלייה, והחמרת המצוקה היהודית במרכז אירופה ובמזרחה, שינו בשנתיים שקדמו למלחמת העולם את המגמות בהתפתחות העלייה ואת ההרכב הפנימי שלה. התפלגותה בין הסוגים השונים של העולים השתנתה. האבטלה הגוברת בארץ הביאה לידי צמצום במספר הרישיונות שהוקצו לפועלים, שכן נמצאו להם פחות מקורות פרנסה. לעומת זה, עלה משקלם של שני סוגים אחרים של עולים בכלל העלייה: בעלי ההון, שבשנת 1937 היו 22.5% מכלל העלייה, היו בשנת 1939 53.5% מכלל העולים; וחלקה של 'עליית הנוער' גדל מכ – 10% בשנת 1937 עד ל - 26% בשנת 1939.

בשתי הקטגוריות היתה המכסה גדולה יותר, אולם היא לא נוצלה במלואה. בעלי ההון חששו מן המצב הביטחוני בארץ בתקופת המרד. מסיבות דומות לא נוצלו כל אפשרויותיה של 'עליית הנוער', בגלל חששותיהם של הורים לשלוח את ילדיהם לארץ הנתונה למעשה במצב מלחמה.42 רק לאחר 'ליל הבדולח' וכיבוש צ'כוסלובקיה נחלשו המעצורים הללו. משקלן היחסי של 'עליית הנוער' ושל עליית בעלי ההון בכלל העלייה הוסיף לעלות לאחר פרוץ המלחמה. בשנת 1940 היו שני סוגים אלה כשלושה רבעים מכלל העלייה הלגלית המצומצמת שהגיעה לארץ (כ - 4,500 עולים בסך הכל), ובמחצית הראשונה של 1941 הם היו קרוב ל - 70% ממנה.43 חלקה של העלייה העובדת ירד בשנת 1939 ל - 18%, ושל עליית הקרובים ל - 21%. המספר הכולל של העולים הלגליים עלה במקצת ערב המלחמה בהשוואה לשנת 1937: 16,500 בשנת 1938, ו – 13,000 בשנת 44.1939

אפילו בעלייה החלוצית חלו בשנות השלושים שינויים בעקבות התגברות הלחץ לעלייה. ההכשרה שינתה את צביונה וקלטה אנשים כמעט בלי סינון. בגרמניה נהרו יהודים להכשרות, ודרכן לארץ, ובתוכם גם אנשים בלתי מתאימים מבחינת המוטיבציה שלהם ויכולתם. בפולין פרחו תופעות כמו מסחר ברישיונות עלייה, ניפוח מלאכותי של קיבוצי הכשרה לשם קבלת מכסה גדולה יותר של רישיונות לתנועה או למפלגה, וגביית תשלומים מהמצטרפים לתור הממתינים לעלייה או להכשרות, כדי לממן את מנגנוני המפלגות והתנועות בחוץ לארץ.45

אומנם, התמורות לא פגעו בדימוים של החלוצים כאליטה האוונגרדית של היישוב, אך החברה בכללה התרחקה מן הדימוי הסטריאוטיפי ומן היעדים האוטופיים שהציבו לה 'האבות הממסדים'. עוד בשנת 1933 התפלאו ציונים ותיקים שעלו מגרמניה לגלות שהמציאות בארץ ישראל שונה מזו שדימו לעצמם, והופתעו לראות שחברת היישוב אינה מורכבת רק מחלוצי דגניה ונהלל, אלא גם מספסרי קרקעות, רמאים ובעלי בתים העושקים את דייריהם.46 החברה האליטיסטית-חלוצית שקמה בארץ ישראל בשליש הראשון של המאה, נבלעה בהדרגה בשליש השני שלה בהמוני העולים שבאו בעקבותיה, ובררנותה נחלשה בלחץ המציאות.

ז

נוכח מיעוט האפשרויות לעלייה לגלית מצאו הלחצים הגוברים לצאת מאירופה את ביטוים בהתגברות העלייה הבלתי לגלית. אומנם, העפלה סטיכית זרמה לארץ ישראל למן תחילת שלטון המנדט, אך בשנת 1934 לבשה תופעה זו צורה מאורגנת יותר.

ראשיתה של ההעפלה המאורגנת היתה בהתקוממותם של אנשי החלוץ בפולין נגד שיטת החלוקה של רישיונות העלייה, שהיתה בעיניהם שיטה מקפחת וחייבה אותם להמתנה ממושכת. חששם היה שמא בעת ההמתנה יכולות ההכשרות להתפרק בגלל ייאוש מן הסיכויים לעלייה קרובה. העפלת המעטים נועדה אפוא ליצור פתח של תקווה לרבים, ולהבטיח בכך את המשך קיומן של התנועה ושל הכשרותיה.47 מקור שני לעלייה בלתי לגלית מאורגנת היה אנשי בית"ר, שהתקוממו אף הם נגד קיפוח בחלוקת רישיונות העלייה.48 רק בשנת 1938, לאחר שהטילו הבריטים הגבלות מדיניות גלויות על העלייה, נהפכה העלייה הבלתי לגלית לדרך מחאה שהיתה מכוונת במישרין נגדם.

בשנים ההן הביאה ההעפלה המאורגנת בדרך הים - הן זו של החלוץ והן זו של בית"ר - בעיקר צעירים יהודיים מפולין. ערב ה'אנשלוס' הצטרפו אליה גם אנשי בית"ר וכן צעירים מאוסטריה, שהתארגנו בעזרת פעילי התנועה בווינה והפליגו באוניות 'אף על פי'. בשנים ההן עדיין היו ממדיה של ההעפלה מצומצמים, ורק בקיץ 1938 חל גידול ניכר בהיקפה.

ההעפלה של אנשי החלוץ נהנתה מברכתם ואף מתמיכתם המעשית של אחדים מראשי תנועת העבודה בארץ, ובמיוחד של ברל כצנלסון ויצחק טבנקין. לדעת שניים אלה חייבה המציאות, שנוצרה בשנות השלושים בגולה ובארץ גישה חדשה לשאלת העלייה, ובכלל זה לשאלת ההעפלה.49 ואולם, בשנים הראשונות גילתה הסוכנות יחס דו-ערכי לעלייה הבלתי לגלית, הן משום שפגעה באנשים שהמתינו לתורם בלי להתפרץ והן בשל הקושי לפקח על הרכבה.50 רוב העולים הבלתי לגליים בזמן ההוא היו תיירים שנשארו בארץ לאחר שפג תוקף האשרה שבידם. רק מעטים מהם זכו ששהותם בארץ תיעשה חוקית, אך על חשבון המכסה ועל פי שיקולי הממשלה ולא אלה של הסוכנות. אחדים מן העולים הבלתי לגליים הגיעו לאחר שנישאו בנישואין פיקטיביים לבעלי רישיונות עלייה. בשני המקרים היה קשה לבחור את העולים ולפקח על טיבם. לפיכך דרש שרתוק 'לעקור את מקור הרע, ולעשות את כל האפשר כדי להפסיק את התיירות הפיקטיבית'. גם בן-גוריון תמך בדעה זו וטען כי 'כאן יש התנגשות בין ענייני הפרט לבין ענייני הכלל, ועל ההנהלה לעמוד על טובת הכלל'.51 באומרו 'ענייני הפרט' התכוון בן-גוריון לתייר הנמצא בארץ ומבקש ששהותו תיעשה חוקית, ואילו 'טובת הכלל' חייבה, לדעתו, שמירה קפדנית על משטר העלייה ועל מעמדה של הסוכנות בו, ומניעת פרצות שיכולות לפרוץ אם יינתן אישור בדיעבד לעלייה בלתי לגלית.

פעילותם הגוברת של הרביזיוניסטים בארגון עלייה בלתי לגלית והתעצמותה של ההעפלה משנת 1938 ואילך - כחלק מתנועת הפליטים היהודיים מאירופה שחיפשו מקלט, ולאו דווקא מתוך מוטיבציה ציונית - חיזקו את הסתייגותה של הנהלת הסוכנות ממנה. מצד אחד, ניכוי מספרם של המעפילים מן המכסה היה יכול לפגוע בעקיפין בעלייתם של יסודות חיוביים יותר, אשר יידחקו אל סוף התור בגלל המתפרצים לעלות. יתר על כן, הדבר היה יכול לפגוע במעמדה של הסוכנות כשולטת בחלוקת רישיונות העלייה.52 מן הצד האחר העמידה פעילות בית"ר בארגון ההעפלה בשנים 1938-1937 אתגר לפני אנשי החלוץ באירופה ותנועת העבודה בארץ, שלא יכלו לפגר אחריה פן תפחת השפעתן בקרב הנוער בארצות המוצא של העלייה. בעקבות הפלגות 'אף על פי' חידשו אפוא גם אנשי החלוץ בפולין את תנועת ההעפלה בדרך הים.

לאחר הנסיגה מתוכנית החלוקה אל מדיניות הספר הלבן, נעשתה שאלת העלייה הבלתי לגלית לשאלה מדינית ממדרגה ראשונה, ולדרך העיקרית במאבקו של היישוב להבלטת הזיקה בין המפעל הציוני לבין מצוקת יהודי אירופה, נגד מדיניותה של בריטניה בארץ. צמצום העלייה הלגלית ביטל כמה מן הנימוקים ששללו את ההעפלה, וזו זכתה מעתה לתמיכה ולתקציבים גדולים יותר. בעת ובעונה אחת הועתק מרכז הכובד שלה ממזרח אירופה למרכזה. בין קיץ 1938 לסתיו 1940 באו המעפילים ברובם המכריע משלוש ארצות הרייך. העלייה הבלתי לגלית הביאה, מאז פרשת האונייה 'ולוס' בשנת 1934 ועד לפרוץ המלחמה, כ - 45,000 מעפילים לארץ. מחציתם היו מה שכונה 'עלייה סטיכית'. רק רבע מהם הביאו ההסתדרות ולאחר מכן גם הסוכנות, בפעולתן באמצעות המוסד לעלייה ב'. את הרבע הנותר הביאו פעילים רביזיוניסטיים, שהיה להם חלק נכבד גם בארגונה של העלייה ה'סטיכית' שלא במסגרת פעילותם התנועתית.53 חלקם היחסי של הבלתי לגליים בכלל העולים הלך ועלה בהתמדה.54

השליטה בקביעת הרכב העולים בעלייה ב' היתה קשה לאין שיעור מן השליטה בחלוקת רישיונות העלייה. בארצות הרייך היה לגסטפו מה לומר בתחום זה; אמות המידה שלה היו רחוקות מאלה של שליחי 'המוסד לעלייה', ובלית ברירה נאלצו הללו להשלים עם הדבר.55 הניסיונות להיעזר בקהילות היהודיות בארצות המעבר לשם מימון העלייה או השהות בהן, חייבו לשתף אותן בבחירת האנשים. הללו השתדלו, כמובן, להיפטר מן המקרים הקשים ביותר, שהטילו עליהם מעמסה. בקרב פעילי ההעפלה הרביזיוניסטיים באירופה היתה נטייה - בניגוד לגישת האצ"ל בארץ - לצרף לעולים גם נשים, זקנים וילדים כדי לזכות ברווח תעמולתי, אשר יעורר את דעת הקהל בעולם, הן באשר למצבם הנואש של הפליטים באירופה והן באשר לסגירת השערים בארץ ישראל.56 בתוך כך הגיעו לארץ אלפי אנשים שנאלצו לצאת מאירופה, לאו דווקא מתוך משיכה לארץ ישראל. היו ביניהם כאלה שראו בארץ תחנת מעבר, עד שיוכלו למצוא את דרכם לארצות שמעבר לים; אחרים ראו בה מקלט ארעי, עד שישתנו התנאים באירופה ויוכלו לחזור לארצות מוצאם, למשפחותיהם ולרכוש שנטשו במנוסתם. הם הגיעו ברובם בלי רקע ציוני או אף יהודי כללי, בלי הכנה ובלי הכשרה, בלי נכונות להסתגל לתנאי הארץ ובלי לדעת את שפתה. בעיני רבים בחברה המאורגנת בארץ הם היו יסוד מפוקפק, ולעתים גם מזיק, שקליטתו קשה וסיכוייה מוטלים בספק.

ח

הלחצים החיצוניים גרמו בתקופה ההיא להתחזקות תחושת האוונגרדיות ביישוב. החיים בצל הטרור הערבי, הקורבנות שנפלו כמעט מדי יום, ולעומת זה ההצלחה בקיום שגרת חיים תקינה חרף הלחץ והפגיעות - כל אלה חיזקו את הרגשת 'ההליכה לפני המחנה'. עם זה התקשה היישוב לעכל ולקלוט את משמעות התהליכים שהתרחשו בשנים ההן בגולה היהודית. בשלהי שנות השלושים ראה היישוב את עצמו כניצב בחזית המאבק של העם היהודי כולו, ועל כן בעל זכות ראשונים לתבוע ולקבל תמיכה וסיוע מן התפוצות. דימויה של הגולה נשאר כפי שהיה לפני כן: 'סיר הבשר'. היא נתפסה בראש ובראשונה כפוטנציאל לגיוס עולים וכספים, שיאפשרו לאוונגרד שבארץ ישראל להמשיך ולפתח את המפעל הציוני. הלחצים שבתוכם נמשכה התפתחות זו נתפסו כצידוק להגדלת התביעה מן הגולה. ההערכה היתה, שעל אף מצוקתה היא עדיין מסוגלת לסייע לארץ ישראל וצריך רק לדעת אל מי לפנות.57

לאחר 'ליל הבדולח' בגרמניה ניטשטשו הגבולות בין ההתייחסות לעלייה כאל דרך מאבק פוליטי ותעמולתי ובין ההתייחסות אליה במסגרת תהליך בנייתה של החברה. מתחת לפני השטח נמשכו התלבטויות בין ההתייחסות לעלייה כאל דרך להגברת כוחו של היישוב במאבקו, לבין ההתייחסות אליה כאל עליית הצלה, שתפקידה בשעה זו להציל את אלה הנתונים בסכנה הגדולה ביותר. בין שתי נקודות מוצא שונות אלה התקיימה סתירה. כך למשל, לאחר 'ליל הבדולח' לא הושמעה תביעה להרחיב את מסגרת 'עליית הנוער', מתוך חשש שמא בתגובה תבטל אותה הממשלה כליל. לעומת זאת הועלתה תביעה להעלות, כצורך השעה, עשרת-אלפים ילדים יהודיים מגרמניה, שהיישוב מתחייב לקלוט אותם: במשפחות מאמצות, במוסדות ובמשקים, אך בנפרד מהמסגרת הממוסדת והסלקטיבית של 'עליית הנוער'.

במסגרת חיפושי הדרך להתמודדות עם ההגבלות על העלייה הציע בן-גוריון:

להושיב באניה 1,000 נערים (לא הייתי אומר ילדים, כי אכזרי הוא לעשות נסיונות ממין זה בילדים רכים, אלא נערים בגיל 17-16 שנה) ולהביאם לחופי הארץ. האמנם יירו בהם? האמנם לא יתנו להם לעלות על החוף? ואם לא יתנו להם לרדת - ייטלטלו חודשים בלב ים ויזדעזע העולם!

היתה זו דרך שונה לחלוטין מדרכה של 'עליית הנוער' עד כה, ובן-גוריון הציג את מגמתה בלא כחל ובלא שרק:

התביעה להביא לארץ ילדים מגרמניה איננה נובעת אצלנו רק מתוך רגש של רחמנות לגבי ילדים אלה. אם אני אדע, שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על-ידי העברתם לאנגליה, ורק מחציתם - על-ידי העברתם לארץ-ישראל, אני אבחר בדבר השני - כי לפנינו לא רק חשבון הילדים האלה, אלא חשבון היסטורי של עם ישראל.58

עלייה הטרוגנית, שמשקלו של מרכיב המצוקה בה עוד גדל, יצרה כמובן בעיות קליטה קשות יותר מבשנים קודמות. היערכותם של מוסדות היישוב לקליטת העולים מתוך התחשבות בהרכבם היתה הדרגתית, ובדרך כלל היתה יותר משום תשובה לבעיות לאחר שכבר התעוררו מאשר בגדר הקדמת רפואה למכה. האמצעים המוגבלים שהושקעו בקליטה חולקו על פי סולם עדיפויות נוקשה, שמקורו בדימוי העצמי האוונגרדי של היישוב המאורגן והנהגתו. בעיקרם הופנו לקליטת עולים שהיו גם מתיישבים. ואולם, העלייה ברובה פנתה לערים ולמושבות. בעיות הקליטה העיקריות, על פי סדר הופעתן, היו: (א) הקליטה הראשונית של העולה עם בואו לארץ; (ב) סידורו בעבודה; (ג) סידורו בשיכון; (ד) קליטתו החברתית והפסיכולוגית.

ט

בשנות העשרים והשלושים ראתה הסוכנות את עצמה אחראית רק לקליטת עולים שהובאו לארץ ישירות ובאמצעותה על פי רישיונות עובדים. חלקו של מרכיב זה בעלייה הלך והצטמצם במרוצת שנות השלושים. שגרת הקליטה, שנתפרה על פי מידותיו, שוב לא התאימה משעה שמרבית העולים היו יהודים חסרי הכשרה והתאמה להתיישבות חלוצית, או לעבודה חקלאית במושבות, והתקשו לפלס את דרכם בארץ בכוחות עצמם.

הסוכנות לא יכלה עוד להימנע מקבלת אחריות כוללת לקליטה, נוכח פליטים שלא היה להם קרוב ודורש בארץ. גם אם היו קרובים כאלה, הם לא היו מסוגלים, עקב המצב הכלכלי, לשאת לבדם במעמסת הקליטה של קרוביהם. המעפילים הגיעו לארץ במצב שחייב מאמצי קליטה גדולים יותר ממה שהיה מקובל בעבר לגבי עולים 'רגילים', שכן סבלו ממחלות שונות, תוצאת התלאות והנדודים שעברו עד הגיעם לארץ.

בעיה ראשונה היתה מציאת מקום לינה. בן-גוריון טען 'שהיישוב צריך לאכסן את העולים... הרי היתה החלטה כזו ביחס לילדים [ראה לעיל] ואין להבדיל בין קטנים לגדולים'. אחדים מחבריו להנהלת הסוכנות הטילו ספק במעשיות הפתרון שהציע, וגרינבוים העיר, כי סידור של אכסון חובה בבתים פרטיים 'אי-אפשר בלי טרור, ולא זו הדרך עתה'.59 מצב בריאותם של המעפילים הקשה על סידורם בעבודה. לעולים, שהיו חסרי אמצעים וטרם הסתדרו בעבודה, צריך היה לדאוג לביגוד חיוני, לביטוח רפואי ולסידורם הראשוני של הילדים במוסדות חינוך.60

העלייה, שהיתה בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים עיקר התגבורת לגידולו של הגרעין המאורגן בחברה, חיזקה ערב המלחמה ולאחר שפרצה דווקא את הפריפריה הבלתי מאורגנת. במקרים אחרים היא הוסיפה לכוחה של האופוזיציה הפוליטית מימין (הרביזיוניסטים) ומשמאל (הקומוניסטים). בגלל חוסר היכולת לשלוט בבחירת העולים ולהכינם לחיים בארץ - שהיה כמעט מוחלט ערב המלחמה וודאי לאחר שפרצה – נוצרה אצל חלקים מהיישוב המאורגן התייחסות אנטגוניסטית אל העלייה כפי שהתנהלה ואל העולים שהגיעו לארץ. חלקים אחרים ביישוב החלו להבין כי דווקא הנסיבות בארץ ובאירופה מחייבות שינוי בגישה המסורתית לעלייה: יש לראות בה בראש ובראשונה פתח הצלה ליהודים נרדפים - יהיו רקעם, הכשרתם, מניעיהם ומידת תרומתם ליישוב אשר יהיו. בו בזמן, טענו אלה, יש להשקיע מאמץ רב בקליטתם של היסודות קשי ההסתגלות שבקרב העולים, כדי שגם הם יוכלו להשתלב בחברה ולחזקה. המאבק הפוליטי, שהעלייה עמדה במרכזו, חייב לדעתם עלייה בכל מחיר, גם במחיר החלשת הרקמות החברתיות ביישוב. עם פרוץ המלחמה היתה הכרה כללית כמעט, שיש להמשיך בעלייה, על אף הקשיים החדשים שנוצרו, אומנם תוך שימת דגש על עליית חלוצים ונוער, אך גם במטרה להציל פליטים שיוכלו לצאת מתחום השלטון הנאצי.61

אף על פי כן, עדיין היה פער ניכר בין ההתייחסות המוצהרת אל העלייה ואל העולים, לבין ההתייחסות אליהם בפועל, שהמשיכה לנוע בין התנשאות אוונגרדית ובין רחמים הגובלים בבוז. התייחסות זו נמשכה עוד זמן רב לאחר שהשואה המתחוללת באירופה נודעה בארץ, והבהירה לכל את תפקידו הצפוי של היישוב ביחס לעם היהודי לאחר המלחמה. אופיינית למתח זה היתה פרשת המאבק לשחרור מעפילי שלוש האוניות שהגיעו לארץ בסוף שנת 1940 ('פסיפיק', 'מילוס' ו'אטלנטיק'). היישוב יצא למערכה נגד גירושם של המעפילים משתי האוניות הראשונות. הוכרזה שביתה כללית (שהיתה חלקית בלבד) וויצמן, ששהה בלונדון, הוזעק כדי לשכנע את הממשלה להתיר לפחות לצעירים ולקרובי המשפחה של תושבי הארץ שבין המעפילים להישאר.62 המאמצים לא נשאו פרי, ורק לאחר אסון הפיצוץ באוניית הגירוש 'פטריה' התירה הממשלה לניצולים להישאר בארץ. מיד אחר כך החלו בירורים לגבי הרכב המעפילים באונייה 'אטלנטיק', שהגיעה בינתיים לחיפה, שכן וייצמן פקפק בכדאיות המאמץ להיאבק על השארתם. מהארץ דיווחו לו שבאונייה יש '500 מקרים סוציאליים - זקנים, אמהות וילדים, 300 מעליית-הנוער, 300 רוויזיוניסטים ו – 700 בלתי מוגדרים [דהיינו: פליטים שאינם שייכים לתנועה כלשהי], מצ'כיה, אוסטריה ודאנציג'. 63

על השארתם של מעפילי 'אטלנטיק' לא נוהל מאבק. אומנם, ערב גירושם הזהירה הסוכנות את אנשיה בלונדון, שהגירוש יביא לידי 'תוצאות בלתי נעימות',64 אולם בלונדון העדיפו שבזמן המלחמה יישלחו מעפילים למקום כלשהו שבו יובטח קיומם, ולאחר מכן אפשר יהיה לבחור מביניהם את המתאימים לעלייה ולהעלותם אחרי המלהמה.65 בארץ חלקו על גישה זו, אולם מטעמים פוליטיים ולא חברתיים: כדי לשמור על עקרון זכות העלייה בכל תנאי, גם בתנאי המלחמה.66

בשנות המלחמה הראשונות חלה ירידה חדה בממדי העלייה. על המגבלות שהטיל הספר הלבן נוספו הקשיים שנגרמו בעטייה של המלחמה, ובמיוחד לאחר הצטרפותה של איטליה למערכה ביוני 1940, וסגירת נתיבי הים התיכון וים סוף. מספר העולים, שהיה בשנה שקדמה למלחמה 27,500 (כולל מעפילים), ירד ל - 11,500 בשנתה הראשונה ול – 7,000 בשנה השנייה. בשתי שנות המלחמה הראשונות היו העולים ברובם פליטים מרומניה, מפולין ומליטא.67 בתוך אלה בלטו המעפילים, מרביתם יוצאי מרכז אירופה, שיצאו לדרכם עוד לפני פרוץ המלחמה, נאלצו לשהות בארצות מעבר שונות והגיעו לבסוף לנמלי הים השחור, ומשם לארץ. כאן נשלחו למחנות ההסגר בעתלית ובסרפנד, בכוונה לגרשם מן הארץ (כוונה שמומשה במקרה אחד בלבד - פרשת ה'אטלנטיק').68 באביב 1941, עם השתלטות הגרמנים על הבלקן והתפשטות המלחמה למזרח התיכון והתקרבותה לארץ, פסקה העלייה מאירופה לחלוטין. דווקא בעת שפסקה העלייה התאוששה הארץ מן המשבר הכלכלי הממושך, ובמקום אבטלה נוצר במשק מצב של כמעט מחסור בידיים עובדות. הגיוס לצבא תרם אף הוא את שלו, והיישוב שב לתור אחר מקורות לתגבור כוחו. הפרעות, שהתחוללו בבגדד לאחר המרד של רשיד עלי אל כיילאני, הפנו את המבט מאירופה אל ארצות המזרח התיכון. כאן היה פוטנציאל גדול ובלתי מנוצל של עלייה, שלא היה מוגבל בשל קשיי התעבורה בימים, או בשל היותו נתון לשלטון האויב, ועתה נראה שגם לו נשקפת סכנת קיום, בדומה ליהדות מרכז אירופה לפני המלחמה. בפעם הראשונה תבעה הסוכנות מהשלטונות להקצות מכסה גדולה של רישיונות עלייה בעבור יהודי עירק, מתוך הנחה שלאחר המרד יימצאו שם די יהודים שיוכלו לעלות.69

לקראת סוף שנת 1941 נעשו מאמצים לחדש את העלייה מארצות הבלקן. המוסד לעלייה רכש אונייה, אולם התקשה בהשגת אמצעים.70 פרשת ספינת המעפילים 'סטרומה' הביאה את ההנהגה הציונית לידי הכרה, ש'הארגון הבלתי אחראי של העלייה על-ידי אנשים פרטיים מחזק את הצורך לארגן אותה מתוך יתר דאגה'.71 אסון טביעת 'סטרומה', שהיה הגדול באסונות שפקדו את אוניות המעפילים במלחמה, עצר את הזרם הדליל של העלייה המתחדשת מהבלקן. ניסיונות להשיג אפשרויות עלייה בממדים גדולים מברית-המועצות או מתורכיה נכשלו אף הם.72 המקור היחיד שנראה עדיין מעשי היתה עירק, ובמידה מסוימת גם מצרים, ששם גברה חרדתם של היהודים בחודשי קיץ 1942, עת ניצב רומל בשערי אלכסנדריה.73

עלייה מעירק, מפרס, מסוריה או ממצרים עוררה בעיות חדשות של הכנה והכשרה. העלייה מארצות אלה בשנים הקודמות לא זכתה לשם טוב במיוחד בקרב היישוב מבחינת קליטתה בארץ והתאמתה למערכת המושגים החברתיים של היישוב המאורגן. עם עליית חשיבותו של פוטנציאל העלייה מארצות אלה, נוכח השואה באירופה, התברר הצורך להכשירו לקראת החיים בארץ, ולעודדו לעלייה מאורגנת בתנאים של היעדר תשתית ציונית מקומית.

הידיעות על ההשמדה השיטתית, שהגיעו מאירופה בשלהי 1942, חיזקו את הנטייה לראות בעלייה מפעל הצלה, שבו מציל האוונגרד הציוני את שארית הפלטה היהודית. שינוי זה בתפיסת העלייה הוביל בהכרח, גם אם בהדרגה, להשתחררות מהתפיסה האליטיסטית-סלקטיבית ומקני המידה שלה. בתום הדיונים בדרכי התגובה וההצלה הבהיר בן-גוריון את המסקנות המתחייבות ממצבם של היהודים בגולה בכל הנוגע לעלייתם לארץ ולקליטתם בה:

אנחנו עומדים, ובוודאי נעמוד בגמר המלחמה... לפני חיסול כמה גלויות. לא חיסולו של היטלר אלא חיסול ציוני של כמה גלויות, כי בכמה ארצות יש ליהודים רק שתי ברירות: או היטלר, או ארץ-ישראל. . . וזה התפקיד הבוער של הציונות, של היישוב... לחסל כמה וכמה גלויות. שמעתם על תורכיה... היהדות שם נידונה לכליה בלי היטלר, וכרגע הועמדנו בפני תפקיד לחסל את היהדות שם, להעלות 60,000 יהודים בלי לחכות להכשרה חלוצית בעוד 20 שנים, בלי תוכניות בעוד 50 שנה, אלא להביא אותם מיד. גם יהדות מקצה אחר – יהדות תימן. שם משטר הלחץ קיים בשבילם תמיד, ואין שום הצדקה לקיום גלות זו. . . מדוע לא לחסל יהדות, גלות תימן, נעלה כל יהדות תימן - על זקניהם, נשיהם וילדיהם במחתה אתת. יש יהדות עיראק. . . ולא צריך לחכות עד שישחטו אותם, לא צריך להכות ש'פולין' תחזור שם. יש לחסל את גלות עיראק... יש כאלה שיבואו בלי הכשרה חלוצית... בלי כל בסיס של תיכון תוכנית, עכשיו עלינו לחסל את כל הגלויות, עלינו לעשות את כל האפשרי.74

תחילה היה בן-גוריון בודד כמעט ביחסו זה, אולם בהדרגה הלכה הגישה החדשה והתפשטה. חודשים ספורים לאחר דברי בן-גוריון היכה על חטא שאול מאירוב, ראש המוסד לעלייה ב':

את תחילת העלייה הבלתי ליגאלית ראו הרוב רק כהרחבת העלייה הליגאלית שמספרה המצומצם עלול היה להחניק את התנועה הציונית. רק מספר קטן של אנשים ראה כבר אז את תוכנו האמיתי של הענין, את ההצלה מתוך השריפה...

תנועתנו, שביקרה את אחד העם, לא ידעה בכל זאת לנצל את כל אפשרויותיה בשטח העלייה. לו הבינונו ש מה עומד לפנינו, היינו מקצרים יותר את הכשרתנו.

אשר לגישה הסלקטיבית בעתיד, אמר:

אין עכשיו עניין של ניפוי בין העולים, כי אנשי תנועתנו הם מעטים מאוד, ולא נמצא שם תנועה חלוצית ומיסגרות. למעשה נצטרך לקחת מכל הבא ליד, מלבד טיפוסים אנטי-סוציאליים בהחלט ופושעים ללא תקנה... אנו צריכים למידה רבה של אהבת ישראל. אולי רק בניהם יתאימו לנו מבחינת המנטליות. הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות הוא להעלותם בהקדם האפשרי. לא נוכל לטפל בהם באופן אישי.75

ככל שהתבררה תמונת ההשמדה באירופה, ונוכח החשש שגם השארית תישאר בשלטון סובייטי ותהיה מנותקת מהציונות ומארץ ישראל, נראה כי מבחינתה של התנועה הציונית היה עשוי משקלה של יהדות המזרח התיכון להיות ניכר ביותר. ניסיון החיים עם בני עדות המזרח בארץ עד כה, והבעיות שנתגלו בשילובם בחברה המתחדשת בארץ, הביאו לידי הכרה בקשיים שצפויה עלייה המונית משם לעורר בארץ:

הקושי הראשון הוא, שלמרות היותם כל כך קרובים לנו מבחינה גיאוגרפית, הם זרים ורחוקים, והזרות היא הדדית. ב – 20 השנים האחרונות היתה יהדות זו מנותקת מאתנו במידה הרבה יותר גדולה מאשר כל קיבוץ יהודי אחר... זרותנו אנו עולה על התרחקותם מארץ ישראל ומהציונות. בשבילנו היה כל הענין של הארצות הללו ענין של סקרנות ותיירות... עד הזמן האחרון לא ראינו בטיפול בעלייה מהארצות הללו תפקיד ראשון במעלה של המדיניות הציונית. הקושי השני הוא זרות תרבותית... מכבידה גם המציאות הערבית, אשר בתנאיה קשה להחדיר מושגים תרבותיים שלנו. הקושי השלישי הוא שאין הם חטיבה אחת... ואין לחשוב על דרכי פעולה אחידות לגבי יהדות אלג'יר ויהדות מרוקו או יהדות סוריה הלבנטינית או יהדות אירן. הקושי הרביעי: בתוך קיבוצי יהודים אלה הכרחית פעולה יסודית ראשונית - צריך להתחיל מחדש בכל מה שעשינו באירופה. קודם כל, צריך לעורר בהם רצון לעלייה. הם אינם יודעים כי סכנה מרחפת מעל לראשיהם... אנחנו צריכים ללמדם את היסוד הראשון הזה ששמו יחס לעבודה, שיש צורך לעבור לחיי עבודה. ראינו שם בחורים יהודיים שאחרי כל החינוך וההסברה שהושקעו בהם שאלו שאלה אחת: 'ואם נבוא לקיבוץ - הנוכל לקבל אחרי כן משרה כדי שלא נצטרך לעבוד עבודה גופנית?'

הנהגת היישוב חששה שיום הניצחון באירופה, שבעקבותיו יבוא הפתרון הציוני לשאלת ארץ ישראל, יהיה יום עברה וזעם ליהדות ארצות ערב, שתישא בתוצאות התסכול הערבי, ותבוא עליה 'סכנת שחיטה איומה אשר לעומתה תיראה השחיטה באירופה פחות נוראה מכפי שהיא נראית כיום'.76 ברור היה שניסיון הפעולה הציונית של עשרות השנים באירופה אינו ניתן ליישום ישיר במזרח התיכון. הפיצול המפלגתי של הפעולה בקרב העולים-בכוח - ירושת החברה היהודית המזרח אירופית - היה להרוס כל חלקה טובה בקרב הציבור היהודי במזרח התיכון. מאבק כמעט מיסיונרי התנהל מטהרן עד לארץ, ועד בכלל, על נפשותיהם של 'ילדי טהרן' שהגיעו בראשית 1943. מאבק זה לימד על הצפוי להתחולל בתחום זה לכשתיפתחנה מחדש אפשרויות פעולה והכשרה בקרב יהדות הגולה לתפוצותיה.77

בשנת 1943 הגיעה העלייה בעיקרה מארצות המזרח. אומנם, הגיעו בה גם יוצאי מזרח אירופה, שהגיעו דרך רוסיה ואירן, אולם גם כך היו בני עדות המזרח שני שלישים מכלל העולים בשנה זו (5,000 מכלל 7,500 העולים שנערכה לגביהם סטטיסטיקה. המספר הכולל של העולים היה 8,500). השאר היו פליטי פולין. קבוצה גדולה מתוכם הגיעה לארץ בפברואר 1943. מרביתם היו ילדים, מקצתם יתומים ומקצתם איבדו את הקשר עם משפחותיהם והתגלגלו על פני רוסיה ומשם לטהרן עם הצבא הפולני של אנדרס. הם אותרו באפריל 1942, ומאז נעשו מאמצים להסדיר את עלייתם לארץ. עד בואם הצטרפו אליהם פליטים נוספים מפולין, שהגיעו לפרס, ובהם משפחות שלמות.78 לאחר מכן הגיעו מטהרן קבוצות נוספות של פליטים מפולין, מרביתם ילדים, וכן קבוצה של כמה מאות פליטים מבוכרה, שהמתינו שם זה שנים לאפשרות עלייה. בסוף שנת 1943 נראה שנפתחות אפשרויות עלייה לפליטים גם מפורטוגל ומצפון אפריקה.79

לעומת זה נתקלה העלייה מהבלקן בקשיים, שיסודם בחוסר מוטיבציה. זאב שינד, שהגיע בסוף 1943 מקושטא לארץ, דיווח:

...גם היהודים אינם מוכנים כל כך לצאת לארץ... אנחנו חייבים לדעת את האמת. יהודים אומרים: לצאת לקושטא דרך הים - מסוכן. .. התמסרנו להצלת שארית היהדות מיוון... אולם התברר שרק 50%, או אפילו פחות מזה, רוצים בוויזה לארץ-ישראל. היתר רוצים להישאר בתורכיה בסטטוס של פליטי מלחמה ולקבל תמיכה מהממשלה היוונית...

שינד הזהיר מפני ציפיות מופרזות לקראת יום הניצחון:

המטרה הראשונה שרוצים בה היהודים כיום היא להיות בסטטוס שווה עם הגויים, להיות כגויים, להיפטר מהחוקים, ממגן דוד צהוב, מאיסור לנסוע ממקום למקום. המטרה הציונית איננה מטרה בשבילם. נהיה לכן יותר זהירים ובל נחשוב שברגע שייפתחו שערי הארץ ידפקו עליהם רבבות ואלפים.80

יא

בתחילת שנת 1944 גבר זרם העלייה, ואם כי עדיין היה רחוק מן הממדים שלפני המלחמה הרי התחדשותו הפתאומית - לאחר קטיעת רצף ההתמודדות עם בעיות העלייה וקליטתה - עוררה קשיים לא מעטים.81 העולים היו כמעט בלא יוצא מן הכלל פליטים חסרי אמצעים. נדרשו מאמצים ניכרים לקליטתם בשיכון ובתעסוקה. ואולם, בעיות הקליטה לא היו רק טכניות וחומריות, כפי שהתברר לחברי הנהלת הסוכנות בבואם לדון בעניין זה: 'על רובם של העולים עברו צרות ותלאות במחנות ההסגר והם אחוזי פחד לכל דבר קטן, ומשום כך להוט חלק גדול מהם להישאר בעיר גדולה... אנשים אלה אינם יכולים להשתחרר מהעבר האיום שחיו אותו לא מזמן'.

ביישוב התעורר ויכוח האם מדובר ב'קליטת עלייה' או 'בקליטת פליטים'. לנדאואר, מנהיגה של 'עליה חדשה', טען 'יש רבים מבין העולים אשר ברחו הנה, וברצון היו בורחים למקום אחר. אל נתעלם מדבר זה'. לעומתו טען גרינבוים, ש'בשבילו השאלה היא של עלייה ולא של פליטים', והוסיף:

מזלנו גרם שאין אנחנו יכולים להביא את 17,500 העולים לפי הרשיונות שברשותנו. אילו היינו יכולים להעלותם - היינו גורמים ממש לשואה בשטח השיכון. . . הבאנו את התימנים טרם שפתרנו אף במקצת את הבעייה החמורה של שיכון, ובעייה זו היא היא הגורמת ל'פקק', אם העולה אינו עוזב את בית העולים, אינו לומד מקצוע, אינו הולך לעבודה ואינו הופך לאיש היישוב.82

שאלת בחירתם של העולים שבה ועלתה כאשר התפתחה שוב תופעה של ירידה. פירושו של יורד היה רישיון עלייה מבוזבז. העוסקים בקליטה, שקשה היה להם לעמוד בלחץ הקשיים, האשימו בירידה את העוסקים בבחירת העולים: 'עלינו להסיק מסקנה שהיה משגה רציני מצד משרדנו בקושטא, שמנהליו העדיפו משלוח משפחות על עלייה חלוצית. .. לדעתי יש להורות מיד למשרדנו בקושטא שיאשרו סרטיפיקאטים אך ורק לכוחות עבודה ועליית-הנוער'.83

קליטת העלייה בשלהי המלחמה - והיה בכך גם משום סימן לבאות לאחריה – הוטלה בפעם הראשונה כמעט במלואה על שכם המוסדות. חלקן הישיר של התנועות ההתיישבותיות והמפלגות הפוליטיות בקליטה הצטמצם במידה ניכרת, כי הבאים ברובם לא השתייכו לתנועה או למפלגה כלשהי. חלקם של קרובי המשפחה בקליטה הצטמצם אף הוא. לעולים רבים לא היו קרובים, ולקרובים שהיו לא היו תמיד אפשרות או רצון לקלוט את העולים. בניגוד לעליית הקרובים לפני המלחמה, לא באו הללו על סמך בקשות קרוביהם והתחייבותם לקלוט אותם. לפיכך נהפכה הקליטה למפעל ממוסד. הסוכנות לא היתה ערוכה לתפקיד זה, ונושא קליטת העולה התפזר בין כל מחלקותיה בלא ארגון ותיאום. בקיץ 1944 הוחלט אפוא על הקמת מדור מיוחד שירכז את הטיפול בקליטה במחלקות השונות (עלייה, שיכון, עבודה, הלשכה הסוציאלית של הוועד הלאומי וכו').84

מאז פרוץ המלחמה ועד סוף שנת 1944 הגיעו לארץ, על אף ההגבלות והקשיים, קרוב ל - 50,000 עולים, מהם כ - 12,000 בעלייה בלתי לגלית. כמחציתם הגיעו בתחילת המלחמה, והמחצית השנייה באה לאחר המפנה במהלך המלחמה בשלהי שנת 85.1942 עולי עדות המזרח היו כמחצית מכלל העלייה בשנים 1943 ו - 1944. נתון זה השפיע על בעיות הקליטה. הן נבעו מגודל המשפחות (6-5 נפשות בממוצע למשפחה), ממידת ההכשרה והמוטיבציה שלהן, מרמתן הכלכלית-מקצועית והתרבותית ועוד. העולים ברובם המכריע לא הוכנו לקראת עלייתם מבחינה אידאולוגית, מעשית או אף אינפורמטיבית. גם בכך היה חידוש לעומת התקופה שלפני המלחמה, ואפילו לעומת תקופת הלחץ על סף התפרצותה. עם זה, היה בכך משום סימן לבאות, שכן העלייה הצפויה לאחר המלחמה, בין מאירופה ובין מהמזרח התיכון, היתה בעלת הרכב דומה ואופי דומה. מול תוכנית מדינית נועזת להעלאה מהירה של מיליון יהודים עם תום המלחמה, כפי שדרש בן-גוריון, הצביעו חברים אחרים בהנהגה על הסיכונים הכרוכים בכך. הקשיים בקליטה - אכסון ראשוני, קיום פיזי, תעסוקה ושיכון קבע - יכולים היו לדעתם לחרוץ את גורל המפעל הציוני כולו לשבט:

אני חושש מאוד שאם נהיה פזיזים ונדבר על מיליון יהודים במשך כמה חודשים, אז אני רואה זאת כאחת הקטסטרופות הגדולות ביותר. . . אם גם נצליח להכניס את מיליון היהודים והעולם יהיה פתוח - אני בטוח, לדאבוני ולצערי, שיותר מהמחצית אחר-כך יברחו... כשאני מתחיל להרהר בזה שערותי תיסמרנה. מצד אחד, אני חושש לגורל היהודים האלה; מצד שני - לגורלנו אנו, ומצד שלישי - לגורל המדינה היהודית.86

אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, הזהיר: 'עשרות אלפים ומאות אלפים של מחוסרי עבודה כאלה יכולים לפוצץ לנו את כל ארץ-ישראל ואת כל התקווה לעתיד'. הוא גם הזהיר מפני בעיות הקליטה הקשורות באיכותה של העלייה הצפויה, ובייחוד זו מארצות המזרח: 'יחד עם זאת, תסלחו לי, הם זורקים אבן לבית כסא וצריך לחנך אותם לדברים הכי אלמנטאריים, איך לאכול, איך לישון, איך לרחוץ'.87 שרתוק הציע לנסות ולחזק את עליית המצוקה שתבוא באמצעות עידוד עלייה מן הארצות האנגלו-סקסיות:

יש שאלה גדולה... לא רק של כמות אלא של איכות. מה זאת אומרת להעלות בבת אחת מאות אלפים יהודים מהמזרח לארץ-ישראלי כמו שהם, לא כמו שהייתי רוצה שיהיו פעם לאחר חינוך ותרבות... אנו מוכרחים לגשת אחרת לשאלת יהדות אמריקה. אנו מוכרחים לגייס רזרבואר זה לתביעת עלייה ולעלייה ממש.88

החששות מפני עלייה המונית התבססו על הקשיים שהתגלו בקליטת העלייה המצומצמת יחסית של שנות המלחמה, על תלונותיהם של העולים, על מקרי מוות ומגפות שפרצו במחנות העולים ועל קשיי השיכון והתעסוקה. קשיים אלה לימדו על הצפוי בקליטת עלייה המונית בעתיד. לא היתה זו רק שאלה ארגונית או תקציבית, שאפשר לפותרה בהיערכות או בהכנת כלים מבעוד מועד. היישוב צריך היה לקלוט מעתה מצד אחד אנשים ששרדו מן הזוועה הגדולה ביותר שידע העולם, ומצד שני קיבוצים יהודיים שכל רקע התפתחותם בדורות האחרונים היה שונה בתכלית ממסלול ההתפתחות של יהודי אירופה וארצות ההגירה במערב. אלה היו עדות שלא עברו כמעט תהליכים של אמנציפציה, ושהגיעו לציונות היישר מן החברה המסורתית שלהם.89

יב

תוך כדי קליטת משוחררי הצבא הבריטי והמאבק בשלטון הבריטי, נבנו בשנים 1947-1945 כלים חדשים לקליטת העלייה, והורחבו מסגרות ומערכות קיימות. זרם העלייה הדליל יחסית בשנים הללו אפשר הדרגתיות בהתמודדות עם בעיות הקליטה של העלייה ההמונית מהסוג שהיה צפוי לאחר מלחמת העצמאות. במחנות העקורים באיטליה ובגרמניה עשו - תחילה החיילים העבריים בצבא הבריטי, ולאחר מכן 'פלוגות הסער' ושליחי התנועות שנשלחו מהארץ לאירופה - עבודת הכנה עצומה בשיקום, בהכשרה ובהכנה לעלייה, בבחירת העולים ובהכוונת דרכם ואפילו באימונם הצבאי לקראת המאבקים הצפויים בארץ.

העלייה בשנות המאבק היתה אומנם בחלקה הגדול בלתי לגלית, אך היתה שונה באופייה מהעלייה הבלתי לגלית של השנים 1940-1938. מעפילי השנים 1947-1945 לא היו פליטים חסרי כיוון שהגורל טלטל אותם באקראי לארץ ישראל, אלא אנשים ששרפו מאחוריהם את הגשרים, נדדו על פני ארצות והבריחו גבולות בקרפטים ובאלפים. בשלב האחרון של הדרך הם היו מוכנים לשאת בכל תלאות הנסיעה בים באוניית המעפילים הדחוסה, כדי להגיע דווקא לארץ ישראל הצפויה למלחמה, ולא לשום מקום אחר. לכאורה, קשה היה לחשוב, במושגים האליטיסטיים ביותר של תקופת טרום המלחמה, על עלייה טובה מזו. אף על פי כן התברר, עם בואם לארץ, שבינם לבין הוותיקים, ואפילו אלה שחלקו עמם רקע תנועתי משותף לפני המלחמה, פעורה תהום פסיכולוגית. גם אם היתה לעתים מודחקת, לא היתה פחותה מזו שהיתה קיימת בין היישוב המאורגן לפליטים שהגיעו ערב המלחמה ובראשיתה. היה מרחק רב בין מי שעבר את שנות המלחמה באירופה, ראה את אשר ראה והצליח לשרוד בדרך כלשהי, לבין מי שחי בשנים ההן בארץ ישראל. מרחק זה יצר ניכור רגשי גם במקומות שנתגלתה בהם מודעות אליו והבנה כלפיו. לניכור זה הצטרפו עייפות ומרירות של הבאים. ואולם, המאבק המשותף בבריטים ומלחמת העצמאות פעלו להחליש את המתחים ולהתגבר על חוסר היכולת להבין איש את רעהו.

רגשות האשמה של היישוב בעקבות השואה חברו לצורך המדיני וההסברתי החיוני של ההנהגה הציונית, ובן-גוריון בראשה, לקשור את המאבק על גורל ארץ ישראל עם מצוקתה של שארית הפלטה במחנות העקורים באירופה. בכך השלימו את התמורה בהתייחסות היישוב והנהגתו לעלייה, תמורה שהחלה עוד ערב מלחמת העולם השנייה. השיקולים המדיניים הדוחקים האפילו לגמרי על חלום בנייתה של החברה החדשה העובדת והמתיישבת, שחלמו האבות המייסדים. לוח הזמנים של ההיסטוריה לא התחשב בצרכים החברתיים והאידאלוגיים, ולא בקרב המאסף שניהלו גם לאחר המלחמה התנועות האוונגרדיות של השמאל הציוני נגד עלייה גורפת של שארית הפלטה ושל יהדות ארצות האסלאם.

על הרקע הזה הכריע בן-גוריון בעיצומה של מלחמת העצמאות את אחת מהכרעותיו הקשות ביותר, אם לא הקשה שבכולן: לפתוח את שערי הארץ לעלייה המונית מאירופה ומארצות המזרח, חרף הקרבות, האבדות, הרס המשק והיעדר תשתית לקליטת המונים. החלטה זו פתחה את השערים לעליית עקורי המחנות באירופה ובקפריסין ולמבצעי העלייה הגדולים מתימן, סוריה, עירק, אירן, מצרים וצפון אפריקה במהלך המלחמה ולאחריה. החברה הישראלית שילמה שנים רבות את מחיר ההחלטה הזאת, שבנסיבות של הימים ההם לא היה אפשר שלא לקבלה. משמעותה היתה זניחת העיקרון של קליטת עלייה על פי כושר הקליטה הכלכלי, שהנחה את מדיניות העלייה של התנועה הציונית מאז כבשו הבריטים את הארץ. הוא נזנח לטובת עיקרון חדש, שקיבל את ביטויו המשפטי לאחר תום המלחמה בחוק השבות, ושעל פיו זכותו של כל יהודי לבוא לישראל ולהתאזרח בה מתוקף עלייתו.

  1. מ' מוסק, 'הרברט סמואל ועיצוב הדפוסים הראשונים של מדיניות העלייה' פרקי מחקר בתולדות הציונות, בעריכת י' באואר, מ' דיוויס וי' קולת, ירושלים תשל"ו עמ' 303-290.
  2. ראה: י' גורני, שותפות ומאבק, תל-אביב תשל"ו, עמ' 83-42; הנ"ל, אחדות-העבודה, 1930-1919 - היסודות הרעיוניים והשיטה המדינית, תל-אביב תשל"ג, עמ' 265 ואילך. וראה לעיל, מאמרה של מרגלית שילה בקובץ זה.
  3. גורני, שותפות ומאבק, שם, עמ' 88-78; ד' גלעדי, העלייה הרביעית, תל אביב 1973, עמ' 264-456.
  4. הנתונים על פי הביולטינים של המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית מן השנים ההן, השמורים בארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ), 6/1194-1196 S.
  5. E. Bennathan, 'Die Demographische und Wirtschaftliche Struktur der Juden', in: Entscheidungsjahr 1932, Tubingen 1965, p. 87 ff.
  6. ראה, למשל, נאומו של ארתור רופין בקונגרס הציוני הי"ח, A. Ruppin, 'Die Ansiedlung von Juden aus Deutschland in Palastina, Dressig Jahre Aufbau in Palastina, Berlin 1937, pp. 321-340.
  7. ראה: מכתב אליעזר קפלן אל חברי הנהלת הסוכנות, 16.6.1939 , ארכיון בן-גוריון (להלן: אב"ג) ומכתבו של יצחק בן-אהרון מפריז, 30.6.1939, שם, שם.
  8. פרוטוקולים של ישיבות הוועד הפועל של ההסתדרות, 5.3.1933, 9.3.1933, ארכיון העבודה.
  9. פרוטוקול של ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, 12.4.1933, עמ' 2, ארכיון העבודה.
  10. שם, עמ' 3.
  11. מברק לנדאואר אל סנטור, 8.3.1933, אצ"מ, 49,381 S.
  12. מברק מוצקין אל ארלוזורוב, 17.3.1933, אצ"מ, 25/9713 S.
  13. מברק HICEM בפריז אל הסוכנות בירושלים, 29.3.1933, אצ"מ, 49/381 S.
  14. דין וחשבון מיום 29.6.1933 של ישראל כהן להנהלה הציונית בלונדון, על הדברים שסיפר וילפריד ישראל, שליח ה- Zentralausschuss, אציימ, 25/9703 S; דין וחשבון מיום 27.7.1933 על המצב בגרמניה, שנמסר למוצקין, אצ"מ, 9/441 L.
  15. סיכום הפגישה במראנו, 19.9.1933, אצ"מ, 25/8909 S.
  16. מכתב התאחדות עולי גרמניה אל המשרד הארץ ישראלי בברלין, 14.9.1933, אצ"מ, I14/3 J.
  17. סנטור לחיימסון, 9.10.1933, אצ"מ, 6/2557 S.
  18. חוזר מחלקת העלייה אל המשרדים הארץ ישראליים, 10.6.1934, אצ"מ, 7/66 S.
  19. י' גלבר, מולדת חדשה - עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933, ירושלים 1990, עמ' 90.
  20. רופין לוייצמן, 13.6.1935, גנזך וייצמן; רוזנבליט לרופין, 28.6.1935, אצ"מ, 7/105 S; וייצמן לרופין, 3.7.1935, G. Sheffer (ed.), the Letters and Papers of Chaim Weizman, Series A: Letters, XVI, june 1933- August 1935, Jerusalem 1978, no. 409, pp. 462-466.
  21. פרוטוקולים של ישיבות הנהלת הסוכנות, 27.9.1935, 9.10.1935, אצ"מ, 100 S.
  22. שקולניק לבן-גוריון ולדב הוז, אוקטובר 1935, אצ"מ, 4/3434 Z.
  23. בן-אהרון להשל פרומקין, 11.10.1935, אצ"מ, ג/53/1565 S.
  24. רוזנבליט לגרינבוים, 14.10.1935, אצ"מ, 7/288 S.
  25. רוברט דה-רוטשילד לוייצמן, 3.10.1933, גנזך וייצמן; וכן וייצמן לבן-גוריון ולברודצקי, 7.10.1933, ראה: שפר (לעיל, הערה 20), מס' 58 ו - 59, עמ' 66-65.
  26. גולדמן לגרינבוים, 16.10.1935, אצ"מ, 6/3637 S, ותשובתו של גרינבוים, 5.11.1935, שם, שם; כן ראה סנטור לגולדמן, 14.1.1936, אצ"מ, 7/256 S.
  27. דובקין לרוזנבליט, 15.1.1936, אצ"מ, 7/288 S. התאחדות עולי גרמניה הסכימה לעמדה העקרונית שהביע דובקין, אך טענה שיש להביא בחשבון מקרים חריגים, שלא יהיה אפשר למצוא להם פתרון אחר, וכדי למנוע מהם ליפול למעמסה על מוסדות הציבור, יש להלוות להם כסף עם עליתם, וכך יוכלו להסתדר 'כדרך שזה נהוג גם ביחס להגירה לבראזיליה וארגנטינה', ראה: קרויצברגר לדובקין, 9.9.1936, שם, שם.
  28. מקס ורבורג לבן-גוריון, 15.12.1935, אב"ג.
  29. פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 31.12.1935, אצ"מ, 100 S, עמ' 3-2.
  30. פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 10.11.1935, אצ"מ, 100 S, עמ' 5.
  31. ווקופ לשר המושבות תומס, 12.12.1935, 733/276/5 CO, PRO ותרשומות של גרניי, ויליאמס, קלאוסון ופרקינסון, 24-31.12.1935, שם, Minutes.
  32. משרד המושבות לברודצקי, 30.7.1937, אצ"מ, 7/422 S.
  33. דין וחשבון של מחלקת העלייה מיולי 1937 לקונגרס הציוני הכ', אצ"מ, 6/920 S, עמ' 12-10.
  34. תזכיר של סנטור, 13.8.1936, על מצבם של יהודי גרמניה ופולין, אצ"מ, 7/357 S.
  35. ראה, למשל, מכתביהם של לנדאואר וקרויצברגר להנהלת הסוכנות, 16.11.1936, אצ"מ, 7/422 S.
  36. המשרד הארץ ישראלי בברלין לסנטור, 7.1.1936, אצ"מ, 7/282 S.
  37. רוזנבליט ללנדאואר, 27.10.1937, אצ"מ, 7/558 S.
  38. דוד טנה ללנדאואר, 9.11.1937, אצ"מ, 7/563 S.
  39. נוויל הנדרסון, שגריר בריטניה בברלין, לשר החוץ לורד הליפקס, 26.3.1938, FO, PRO 371/21/1693.
  40. פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות בלונדון, אצ"מ, 13.11.1938.
  41. ראה: ד' בן-גוריון, 'הרקע הבינלאומי של בעייתנו - דברים בכינוס היישובי של הוועד הלאומי ב - 12 בדצמבר 1938', במערכה, ב, תל-אביב 1946, עמ' 87-85.
  42. דברי דובקין, פרוטוקול ישיבת מרכז מפא"י, 1938. 4.4, ארכיון מפלגת העבודה (להלן: אמ"ע), 23/38.
  43. הנתונים לפי ביולטין מס' 9-8 של המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות מיולי 1941, אצ"מ,6/1197 S; כן ראה: פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 17.12.1939, אצ"מ, 100 S.
  44. סיכום העלייה לארץ בשנת 1939, אצ"מ, 6/1196 S.
  45. ראה, למשל, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 9.8.1436, אצ"מ, 100 S. ההנהלה עסקה בעניין זה ברבות מישיבותיה בשנת 1937. ראה: פרוטוקולים של ישיבות ההנהלה, 3.1.1937, עמ' 12-11; 7.2.1937, עמ' 17-13; 9.5.1937, עמ' 9-1; כן ראה סיכום מישיבת הנהלת מחלקת העלייה, 14.1.1937, אצ"מ, 6/1140 S. בשנים 1936-1935 נדונו 63 מקרים של עברות ומעילות בענייני עלייה, 56 מהם בפולין. ראה: דין וחשבון (לעיל, הערה 33), מחלקת העלייה, עמ' 23.
  46. ראה, למשל, מכתביו של א' באר, שהתפרסמו בעיתוןJudische Rundschau , 27.10.1933, 10.11.1933; כן ראה: מ' גטר, 'העלייה מגרמניה בשנים 1939-1933 - קליטה חברתית-כלכלית מול קליטה חברתית-תרבותית', קתדרה, 12 (יולי 1979), עמ' 131-129.
  47. ראה: ספר תולדות ההגנה, א, ירושלים 1959, עמ' 530-528.
  48. שם, ב, עמ' 1036; ד' ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, ב, תל-אביב 1965, עמ' 132 ואילך; וראה על כך הדיונים בישיבות הנהלת הסוכנות, 15.2.1937, 9.5.1937, 31.10.1937, אצ"מ, 100 S. וראה לעיל, מאמרה של אסתר שטיין-אשכנזי בקובץ זה. ,-
  49. ראה: ב' כצנלסון, 'משוט בתפוצות הגולה', כתבים, ז, תל-אביב תש"ה, עמ' 383-369; כן ראה דברי טבנקין בישיבת מזכירות הקיבוץ המאוחד בנען, ספטמבר 1934: דברים, תל-אביב 1967, עמ' 326-325.
  50. ראה: י' אבנרי, 'ההסתדרות הציונית והעלייה הבלתי ליגאלית לארץ-ישראל מראשית הכיבוש הבריטי ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה', עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב, 1979.
  51. פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 2.2.1936, אצ"מ, 100 S, עמ' 4-3.
  52. דברי שרתוק בישיבת מרכז מפא"י, 17.8.1938 אמ"ע, 23/38, עמ' 11. כבר כשנה קודם לכן החליטה הנהלת הסוכנות 'לשלוח הוראות לכל המשרדים הארצישראליים לאחוז בכל האמצעים נגד נישואין פיקטיביים'. ראה: פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 10.10.1937, אצ"מ, 100 S, עמ' 8.
  53. הרצאתו של שאול מאירוב (אביגדור) בכנס מפקדים של ההגנה, 26.7.1943, ארכיון תולדות ההגנה, תיק 33/הרצאות.
  54. מ' סיקרון, העלייה לישראל, ירושלים 1957, עמ' 18.
  55. ראה, למשל: א' אבריאל, פתחו שערים, תל-אביב 1978, עמ' 66-43; ק"י באל-כדורי, 'העלייה הבלתי-ליגאלית מגרמניה', ילקוט מורשת, ח (1968), עמ' 141-130.
  56. ראה: ספר תולדות ההגנה (לעיל, הערה 47), ב, חלק שני, עמ' 1042.
  57. ראה, למשל, דברי שפרינצק בפרוטוקול של ישיבת מרכז מפא"י, 12.1.1938, אמ"ע, 23/38, עמ' 5, ודברי בן-גוריון בפרוטוקול של ישיבת מרכז מפא"י, 7.12.1938, אמ"ע, 23/38, עמ' 41.
  58. ישיבת מרכז מפא"י, שם, עמ' 30, 41.
  59. פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 7.8.1939, אצ"מ, 100 S, עמ' 3-2.
  60. דין וחשבון על העבודה הסוציאלית בבית העולים של הסוכנות היהודית בתל-אביב למען מעפילי 'אסטיר' ו'סט. ניקולאס' [בלא תאריך, כנראה מאוקטובר או מנובמבר 1939], אצ"מ, 6/4287 S; כן ראה: פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות 15.8.1939, אצ"מ, עמ' 4-3.
  61. ראה: פרוטוקולים של ישיבות מרכז מפא"י, 12.9.1939, 21.9.1939, אמ"ע, 23/39; פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 17.9.1939, אצ"מ, 100 S.
  62. מברק גולומב אל ברל לוקר, 21.11.1940, גנזך וייצמן.
  63. מברק המשרד הציוני בלונדון אל הסוכנות בירושלים, 28.11.1940, אצ"מ, 25/1679 S; ומברק הסוכנות אל המשרד הציוני בלונדון, 4.12.1940, שם, שם.
  64. מברק הסוכנות אל המשרד הציוני בלונדון, 8.12.1940, שם, שם.
  65. מברקי המשרד הציוני בלונדון אל הסוכנות, 13.12.1940, 17.12.1940, שם, שם.
  66. מברק הסוכנות אל המשרד הציוני בלונדון, 23.12.1940, שם, שם.
  67. דין וחשבון של מחלקת העלייה של הסוכנות לשנת תש"א, אצ"מ, 6/1148 S.
  68. באל-כדורי (לעיל, הערה 55), עמ' 141-136.
  69. פרוטוקול של ישיבת מרכז מפא"י, 9.7.1941 אמ"ע, 23/41.
  70. מברקי גולומב אל יוסף יזרעאלי, 11.11.1941 ואל 'אבי-עמוס' (בן-גוריון), 24.12.1941, אצ"מ, 25/1516 S.
  71. מברק גולומב אל בן-גוריון ואל יזרעאלי, 24.12.1941, שם, שם.
  72. דין וחשבון מיום 2.1.1942 של אליהו אפשטיין (אילת) עם שובו מתורכיה, למחלקת העלייה של הסוכנות, אצ"מ, 25/447 S.
  73. דין וחשבון של ולטר טורנובסקי מיולי 1942 על נסיעתו למצרים בשליחות הסוכנות, אצ"מ, 25/6039 S; רישומים, 13-19.7.1942, ביומן המוסד לעלייה ב, ארכיון תולדות ההגנה, 14/19.
  74. דברי בן-גוריון, פרוטוקול ישיבת מרכז מפא"י, 24.2.1943, אמ"ע, 23/43; כן ראה פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, אצ"מ, 7.3.1943.
  75. הרצאת שאול מאירוב (לעיל, הערה 53).
  76. סקירת דובקין, פרוטוקול ישיבת מרכז מפא"י, 12.7.1943, אמ"ע, 23/43, עמ' 3-1.
  77. פרוטוקול ישיבת מזכירות מפא"י, 17.3.1943, שם, שם. ראה גם בעיתונות, ובייחוד הדתית, בחודשים הראשונים של שנת 1943.
  78. דין וחשבון של בכר על העלייה בשנת 1943, 6.9.1944, אצ"מ, 6/1148 S.
  79. ביולטין מחלקת העלייה של הסוכנות, 7.10.1943, שם, שם.
  80. דברי זאב שינד, פרוטוקול ישיבת מרכז מפא"י, 15.12.1943, אמ"ע, 23/43, עמ' 5-3.
  81. ביולטינים של מחלקת העלייה של הסוכנות, 23.3.1944, 23.4.1944, אצ"מ, 6/1148 S.
  82. פרוטוקולים של ישיבות הנהלת הסוכנות, 20.2.1944, 13.10.1944, אצ"מ.
  83. ש' דינר מהמדור לטיפול בעלייה בתל-אביב לי' בכר ממחלקת העלייה, 22.10.1944, אצ"מ, 6/1066 S.
  84. הדיונים על כך החלו בתחילת 1944, וההחלטה נתקבלה בישיבת הנהלת הסוכנות, 2.7.1944, אצ"מ.
  85. ביולטין מחלקת העלייה של הסוכנות, 15.1.1945, אצ"מ, 6/1148 S.
  86. דברי הרב פישמן, פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות, 20.6.1944, אצ"מ, עמ' 11-10.
  87. שם, עמ' 13.
  88. שם, עמ' 30.
  89. מחקר על קליטת העלייה שהגיעה לארץ בשנים 1944-1943 השמור באצ"מ, 53/556 S, עמ' 4.
ביבליוגרפיה:
כותר: מ'אל תעלו!' עד חוק השבות: לבטים ותמורות בגישה הציונית לעלייה
מחבר: גלבר, יואב
שם  הספר: קיבוץ גלויות : עלייה לארץ ישראל - מיתוס ומציאות
עורכת הספר: הכהן, דבורה  (ד"ר)
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. הספר יצא לאור בסיוע מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים ; המכון לציונות דתית באוניברסיטת בר-אילן ; קרן עמו"ס, לשכת נשיא הדינה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית