עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא
החברה לחקר המקרא בישראל


תקציר
חלק זה של המאמר מציג סקירה של תפיסת המלך כאלוהים במלכויות בעולם העתיק. לגבי כל אחת מהממלכות הבאות: מצרים, שומר, אכד, יון ואוגרית- נבדק האם המלך נתפס כאל, בן אל, או שליח האל ומשרתו.



המלכות בעולם העתיק ובישראל : ב
מחבר: מ. נאדל


על הפסוק "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" (תה' קי 4) כתב בשעתו התיאולוג הגרמני אוילר: שילוב המלוכה והכהונה, כפי שאנו מוצאים אותו אצל דויד, היה דבר בלתי מצוי, תופעה יוצאת מגדר הרגיל עד שדרושה היתה ברכה אלוהית מיוחדת לכך11. מאז פירסומיו של פרייזר נצטברה ספרות עשירה למדי על המלך-הכוהן, הסומכת הן על החומר הידוע מזמן, הן על כתבות של קידמת אסיה שגילויין וופענוחן חל בעשרות השנים האחרונות והן על מחקרים אתנוגרפיים שנערכו בפינות שונות של העולם. בשילוב המלוכה והכהונה קשורה האלהתה של המלכות, וזו המשיכה להתקיים בתודעתו של העולם הנצרי במשך כל ימי הביניים. על אף החומר המגוון אין באפשרותנו לשרטט קו התפתחות אחיד של התופעה הנידונה. יתכן שזה גם מן הנמנע, הואיל וקו התפתחות אחיד לא היה כלל בנמצא ומעורבים בה תחומים, שאמנם נוגעים הם זה בזה, אבל אין להביאם לידי מכנה משותף. מכל מקום רשאים אנו להצביע על עצם העובדה ש"לעתים קרובות היו הנימוסים הפולחניים החשובים ביותר שמורים למלכים, ואילו הפולחן הרגיל היה בידי נושאי משרות ממשלתיות או בידי פקידים דתיים (קוסמים, נביאים, כוהנים וכד') ... לתפקידו המעשי של השליט בשטח הפולחן מקבילה האמונה, שהוא הנהו אינקרנציה או התגלות של האלים לשעה או לתמיד או יוצא ירכו של אל"12.

מלך מצרים גופו היה אחד האלים ונציגה של המדינה בפני פמליה של מעלה. "בשבעה לחודש נפטר האל אל אופקו" – מספר שאנהת על מותו של פרעה. " הוא עלה השמימה ויאסף אל אתון (אלהי השמש): אברי האל היו לאחד עם יוצרהו"13. אין הסופר המצרי נוקט כאן לשון של מליצה; הוא מביע, מנקודת ההשקפה המצרית, את מה שמבטא העברי בנוסח "ויגוע ויאסף אל עמיו". גם מושלי כנען, הכפופים לשלטונה של מצרים, פונים (בתקופת עמרנה) אל פרעה בזו הלשון: "לאדוני המלך, שמשי, אלי, רוח חיי, כה אומר פלוני-אלמוני, עבדך ועפר רגליך". ההכרה באלהותו של פרעה על-ידי המצרים חייבה גם את מלכי חוץ הכפופים לו.

פרעה הוא יוצא חלציו של חור, של רע או של רע-אמון (גלגוליו של אל השמש). הוא עצמו אל ומתווך בין המדינה וכלל האלים. והואיל ואין סיפק בידו לקיים את תפקיד המתווך בכל המקדשים, מסר מזכויותיו לכוהנים. הללו פועלים אך בכוחו ובהשראתו של פרעה14, ואפילו לאחר שנתלכדו ונתגבשו והיו לכוח מכריע במדינה, שעצמתו לעתים מרובה משל פרעה.

ידוע ידעו המצרים שפרעה פלוני בן פלוני – מלכה זו וזו ילדתו. וכדי להבין, כיצד יתכן שהוא בכל זאת בנו של אל, עלינו לזכור: האדם הקדמון לא יכול לתפוס את ההריון והלידה כתוצאה של הזדווגות, שהרי לא תמיד היא מביאה לידי הריון (כושר הלידה של האשה בחברה הקמאית פחות היה משל האשה בחברה שתנאי קיומה מבוססים ונוחים יותר). רוח הטוטם או רוחו של אחד האבות הקדומים חדרו לגופה של האשה. לפיכך כל תינוק שנולד הוא התגלמות חדשה של הטוטם או של אחד האבות. לאחר כן תפסו אלים את מקומם של הטוטמים. מכאן האגדות על אנשי-שם, אשר נולדו אמנם ככל בני אנוש, ובכל זאת הם צאצאי אלים. כך, דרך משל, מספר פלוטארך, בפתיחה לתולדות חייו של אלכסנדר מוקדון כי פיליפ ראה נחש ליד אשתו הישנה, ולפיכך שיער כי יש לה שיח ושיג עם אלהות, וזה היה אחד הגורמים להתקררות יחסו אליה15. ואמנם, הוא שילח את אולימפיה על מנת לשאת אשה אחרת, וזמן מה אף לא רצה לראות את בנו. לאחר כן קשרה האגדה את הפירוד המשפחתי בעניין הנחש, אולם הופעתו של זה היא "עובדה" בפני עצמה ובאה להסביר את מוצאו האלהי של המלך הגדול.

במצרים ניתן לאלהותו של פרעה גיבוש תיאולוגי מובהק יותר: ראש האלים דואג להקמת יורש המלוכה הארצית; לשם כך לובש הוא צורתו של המלך החי ומנדב את הזרע, שממנו עתיד לצאת "בנו של רע". העובדה, שהאל חייב לעשות זאת כל זמן שהמלך החי הוא עדיין במלוא אונו, אינה קושיה לגבי התיאולוגיה המצרית.

לעומת מצרים, אשר מלכה הוא לא רק דמוי-אל, אלא אל ממש, ניתן לנו לעקוב בתעודות שומר ואכד אחרי תהליך התפתחותו של הדמוי. מבחינה כלכלית היתה העיר-המדינה השומרית מורכבת מאחוזות האלים. בתחומי העיר ובנותיה היו מצויים מקדשים אחדים, שכל אחד מהם הוא יחידה פולנית-כלכלית, וחלק ניכר מבני העדה מעבד את אדמת האל. משק קומונאלי זה היתה לו גם אידיולוגיה, המחייבת את קיומו: האלים יצרו את בני האדם על מנת שיעשו לכלכלתם ולשיכונם של יוצריהם, כלומר שיבנו לאלים מקדשים ויקריבו להם קרבנות16. כך אנו למדים מסיפור הבריאה השומרי-בבלי, לפיו הציע מרדוך לאלים לברוא אדם, עליו יוטל שרות האלים, כדי שאלה יוכלו לנוח (33, 8, Enuma elish VI). כתובת ריטואלית בבלית, שממנה נשתמרו רק 38 שורות, מספרת על בריאת העולם: "הוא, אא (אנקי), ברא את האל קסג, הכוהן הגדול של האלים, למען עריכת הנימוסים והטקסים; הוא ברא את המלך למען החזקת המקדשים; הוא ברא את בני האדם למען ישרתו את האלים"17. נראה, שלאחר כן שוחרר גם קסג מתפקידו, ולמלך נמסרה לא רק הדאגה להחזקת המקדשים, אלא גם הדאגה לפולחן בכללו.

האל של המקדש הראשי היה ראשה של מועצת האלים, והמשתתפים בה מתייחסים עליו כשארי-בשר בדרגות שונות ומקבלים את מרותו. מושלה של המדינה-העיר תעודתו להסדיר את היחסים בין היחידות הכלכליות, שהרי בלעדי זאת אין קיום גם לאלים. מכל מקום חורג תפקידו מתחום היחסים הדתיים-כלכליים הוא נושא איצטלה מדינית: ensi =מושל או lugal = "איש גדול" (=מלך). אלא ששלטונו מוגבל, כפי שמוגבלת השפעת האל הראשי במועצת האלים. מאליה מתבקשת ההשערה, שהעדה המתרכזת סביב המקדש, היא ששימשה נקודת מוצא להתהוות העיר-המדינה השומרית. אפס, אומר פראנקפורט, אין לנו כל אסמכתה להסקת מסקנה זו18. ואכן, לא היו השומרים מיישביה הראשונים של דרום מסופוטמיה. הם מצאו במקום ישוב, שהוציא את לחמו מן האדמה בעזרת מערכת תעלות השקאה ובחסותם של אלים, שהושכנו במקדשים. ללא ספק העמידו גם הכובשים את עצמם בחסותם של אותם האלים, אלא שקראו להם שמות חדשים. מכל מקום חייבים היו לקיים סדרי שלטון מסויימים ולארגן את מרותם על שארית הישוב הקדום. וכאשר כל חיי המעשה מתפרשים כעשייה למען האלים, טבעי הדבר שהמושל או המלך הוא המתווך בין האלים לאזרחים.

לעתים מכנה המלך השומרי את עצמו "בנו של אל העיר"; אבל רק עם קום ממלכת אכד אנו מוצאים בין תארי המלכים כינויים כגון: "אל העיר", "אל הארץ", "אל השמש של ארצו". המלך האכדי, המרכז בידו מידת שלטון, שלא היתה דוגמתה בידי מלכי הערים של שומר, ניתן לו להתעלות על נתיניו עד כדי מעלת אל19.

הכובש השומרי הגדול לוגלסגיסי, שהשתלט על ערי שומר ואף הלך לכבוש את ארץ האמורי ועד "הים העליון" הגיע, מכנה את עצמו "בעלה המרומם של נסבה" (אלת-דגן שומרית) או "בנה של נסבה"20. יריבו ומנצחו – סרגון הגדול, מייסד השושלת האכדית – מספר כי ניצח את לוגלסגיסי "ונתנו באזיקים כאחד הנקלים אצל שער אנליל"21. עם הנצחון עברו אליו גם תארי המלך השומרי המנוצח; הוא קורא לעצמו, דוגמת לוגלסגיסי "מלך ארצות תבל" (mât irşitim)י22כיון שסרגון מכונה בפריסמה הכרונולוגית של אוכספורד23 – "יליד האלים" (I-lu-ba-ni), מיחס לו McEvan מעלה אלוהית24. סבורני, שאין יסוד למסקנה זו: הכרוניקה ההיסטורית, שמדובר עליה, פותחת ב"לאחר שהמלכות ירדה מן השמים" ומסיימת בשושלת האמורית מאיסין ואינה עשויה להעיד על המצב בימי סרגון ממש. אצל Manishtusu, המלך השלישי לשושלת אכד, אנו מוצאים את הכנוי "משיח אנו"25. רק אצל המלך הרביעי לשושלת אכד, נרם-סין, שהמשיך במסורת מסעי הכיבוש הרחוקים של סרגון, והוא "מלך ארבע רוחות העולם", אנו מוצאים את התארים "האלהי" ו"האל של אכד"26. ולא רק על נתיניו הוא מתעלה, אלא גם על אחיו המושלים; ובהתאם לכך קוראים מושלי הערים בימי נרם-סין את עצמם "עבדי המלך"27. לפני שמותיהם של מלכי השושלת השלישית מאור אנו מוצאים בקביעות, פרט לשמו של מייסד השושלת Ur-Nammu את הדטרמינטיב "אלהי". וכן הדבר, ללא יוצא מהכלל, בשמותיהם של מלכי השושלת האמורית מאיסין28.

במדינות הערים של יוון הקדומה היה המלך (basileus) מרכז בידיו את התפקידים של שופט, מצביא וכוהן גדול. לפי האילאדה (204-206 II וכן 37-88 IX) זוס הוא המוסר לידי המלך את השרביט והחוקים. ואף על פי שהמלך מכונה diogenees – יוצא חלציו של זוס, אין אלהותו ודאית, אף על פי שהיוונים היו חולקים כבוד אלהים לבחירי העם לאחר מותם, ונוהג זה ידוע לנו גם מהתקופה הקלאסית. לימים צומצמו תפקידיו של המלך וזכויותיו הוגבלו כדי השתתפות בפולחנים מסויימים, עד שחוסל כליל מוסד המלוכה. גם ברומא הקדומה מוטלים על המלך (rex) תפקידי מצביא וכוהן, אולם אין לנו ידיעות ברורות על מעלתו האלהית. לעומת הללו תובעים לעצמם הערצה אלהית המלכים ההלניסטיים והקיסרים של רומא. יש אומרים כי אלכסנדר מוקדון דרש שיחלקו לו כבוד אלהים, כיון שהיה נתון להשפעה מזרחית. אך הנה אלכסנדר היה בעיניו יורש האימפריה הפרסית; ומלכי פרס לא נהגו להכריז כי הם אלים או בני אלים30. ספק הוא גם אם ניתן לפרש את האפותיאוזה של קיסרי רומא כפרי סינקרטיזם דתי. וודאי שאין זה עניין שבקפריסה, ההופכת בתוקף מנגנון דכוי עצום לחוק ולמשפט. בחוגים מסויימים באתונה ובאשפרטה היו מהלכות בדיחות על אלהותו של אלכסנדר, ואילו המוני העם פיארו את שמו באגדות לרוב וכיבדוהו כבן אלים31. הרעיון בדבר אלהותו של המלך נראה כבר אז נלעג ומגוחך בחוגי הנאורים שבאתונה וברומא, אבל הוא לא היה זר כלל וכלל להמוני העם.

לא מעטים מגיבורי השירה ההומירית דבק בהם הכינוי "אלהי"; אבל לא זכתה יוון לשלטון מדיני מרוכז, שבו השליט העליון אינו Primus inter pares אלא מתנשא על אחיו, הנשיאים המקומיים, גם בימי שלום. בשעה שאודיסוס צועק באסיפת הלוחמים: "ברבות רשויות אין טוב; יהיה האחד השורר! ימלוך האחד, לו נתן בן-קרונוס יודע הנכלים שרביט מלכים ודין למען ימלוך עלינו"32 – אף הוא, כנראה מתכוון רק לריכוז הפיקוד במסע הצבאי. יתר על כן: התואר מלך (basileus) ניתן אף לבעל האחוזה הניצב בין הקוצרים "אצל המענית ובידיו המטה" (שם 556-7 XVII). בתנאים אלה, אף-על-פי שכל בני האריסטוקרטיה הצבאית התפארו במוצא אלהי, מן הנמנע היה שמישהו יהפך לאל ממש.

התפתחות מעניינת אנו מוצאים בממלכת החתים. משהשתלט שופילוליומש על סוריה וחוף הים, החל מקדים לשמו את התואר "שמש" (אלהות השמש היתה גם אלהותם הראשית של מלכי חת). בהתאם לכך פונה נקמד, שליטה של אוגרית לשופילוליומש וקורא לו "אל השמש, המלך הגדול" או "השמש, המלך הגדול, אדוני"33. אוגרית כפופה לממלכת חת ולפיכך פונה נקמד למלכה בסגנון החצרני המקובל. ואילו בחת עצמה דומני שלא נמצאה עדות להאלהתו של המלך. במדינה-האם שלטה כת אצולה הודו-אירופית, שלא כפתה לא על אוכלוסייתה היא ולא על המדינות הכפופות לה את לשונה, תרבותה ופולחנה. למדים אנו מהמקורות גם על דבר סכסוכים בגלל זכות ירושת המלכות. כוחה של "הדימוקרטיה הצבאית" היה רב גם לאחר התבססות המלוכה, והמלך נשאר תלוי במידה ניכרת בדעתם של גבורי החיל, שלא ויתרו על יחוסם האריסטוקרטי. גורמים אלה הגבילו את האלהתו של המלך בתחום יחסי-חוץ בלבד.

לאופי הצבאי של השלטון החתי מתאימה גם העובדה, שהמלך חייב היה לצאת בעצמו בראש צבאו. הוא היה מקדיש מחצית השנה למסעות צבאיים ומחציתה השניה לתפקידיו הפולחניים והאדמיניסטרטיביים.

אשר למלכי אוגרית אף הם, כנראה, ממוצא אלהי היו. כך מברך אל את כרת, שיוולדו לו שבעה בנים, והבן השמיני, הנער יצב – "היונק את חלב אשרה, הניזון משדיה של הבתולה ענת, המיניקות של האלים – הוא יהיה יורש העצר"34. אין ידיעותינו בדברי ימיה של אוגרית מרובות עדיין, אבל מהמעט שידוע לנו מסתבר, שלמושליה לא ניתן להגיע למידת עצמה, המאפשרת לתפוס מקום נכבד במשפחת האלים.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
המלכות בעולם העתיק ובישראל : א
המלכות בעולם העתיק ובישראל : ב (מאמר זה)
המלכות בעולם העתיק ובישראל : ג
המלכות בעולם העתיק ובישראל : ד

הערות:
11. G.F. Oehler - Theology of the Old Testament, p. 525. הספר במקורו נתפרסם בסוף שנות השבעים. אני מצטט לפי מהדורה חדשה של התרגום האנגלי, שהופיע בשנים האחרונות, ללא ציון תאריך ההופעה.
12. Joachim Wach - Sociology of Religion (1949), p. 293
13. מגלת שאנהת, תירגם ש' ייבין.
14. פראנקפורט בקובץ The Intellectual Adventure of Ancient Man (שיקאגו, 1946).
15. יוסטינוס מספר, כי בליל עיבורה ראתה אולימפיה את עצמה בחלומה שוכבת עם נחש; והוא מוסיף: ברור שלא מיצור אנושי נתעברה (ממקור שני).
16. ועיין קאסוטו (מאדם עד נח) לפרוק: "ויקח ה' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בר' ב 15).
17. Alexander Heidel - The Babylonian Genesis, p. 66.
18. The Birth of Civilization in the Near East (1951), p. 70-75.
19. Sumerische und akkadische Hymnen und Gebete. Eingeliter und uebrtragen von A. Falkenstein und W. von Soden (zuerich, 1953), p. 34-35.
20. G.A. Barton, The Royal Inscriptors of Sumer und (1928), p. 96.
21. שם, עמ' 102.
22. שם, עמ' 106.
23. שם, עמ' 346 ואילך.
24. C. W. McEwan - The Oriental Origin of Hellenistic Kingship (Chicago, 1934), p. 8.
25. ברטון, שם, עמ' 130.
26. שם, עמ' 144-136.
27. פראנקפורט, הנ"ל, עמ' 74.
28. ברטון, הנ"ל, עמ' 299-270 (כתבות שושלת אור); עמ' 309-304 (כתבות איסין).
30. לתואר "אל פרסים", כנוי של כסרכסס ב"פרסים" לאיסכילוס (154), מעיר המתרגם (ב. בנשלום): "בפרס נחשבו המלכים לאלים". יותר נכון לומר: היוונים סבורים היו, שהפרסים חולקים כבוד אלים למלכיהם.
31. על הדעות השונות עיין בספרו של McEwan הנ"ל.
32. אילידה 204-6 II, בתרגומו של ש' טשרניחובסקי.
33. Cyrus H. Gordon - Ugaritic Literature (1949), p. 120
34. Legend of Krt II 28-25; Gordon, p. 75

ביבליוגרפיה:
כותר: המלכות בעולם העתיק ובישראל : ב
מחבר: נאדל, מ.
שם  הספר: פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל : ספר ה' : לזכר שמואל דים ז"ל
עורכי הספר: בר-דרומא, חיים  (ד"ר) ; גבריהו, חיים מ.י.
תאריך: תשי"ח
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל; קרית ספר
הערות: 1. לא הצלחנו לאתר את בעלי זכויות היוצרים לפריט. במידה ויאותרו בעלי הזכויות, נפנה אליהם לקבל את הרשאתם.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית