מלך ישראל הוא "בחיר ה'", אבל אין זו תכונה מיוחדת רק לו. מלכי העולם העתיק שמים בפי האלים כדוגמת דברי ישעיה: "הן עבדי אתמך בו, בחירי רצתה נפשי, נתתי רוחי עליו ... אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך". "בחירה" זו יש לה משמעות קונסטיטוציונית. היא מדגישה את אי-תלותו של השלטון ברצונו של העם. מלכי בבל היו נוהגים לבקש חידוש הבחירה ואישורה מדי שנה בשנה.
השומרים האמינו, שבחודש הראשון של השנה (ניסן) מכנס אנליל את האלים על מנת לחתוך את גורלם של בני האדם לשנה הבאה. הבבלים מסרו את עריכת מועצת האלים – למרודך והאשורים לאשור; ואילו נבו, סופר האלים, היה רושם את הגורלות על גבי לוחות. באחד מימי ראש השנה, שנמשכו אחד-עשר יום, היה מלך בבל מסיר מעל עצמו את סימני המלכות וחוזר ומקבלם מידי הכוהן הגדול של אנליל או מרודך.35 האלים אישרו שוב את בחירם, חידשו את בריתם עמו.
המלכים הראשונים היו בחירי העם, כלומר נבחרו על-ידי מועצת הזקנים, הנשיאים או האריסטוקרטיה הצבאית (בהתאם למבנה המדינה והשלטון בה), לתקופה מסויימת או לכל ימי חייהם. אף לאחר שעלה בידי מלך לבסס את השלטון בידו ולהקים שושלת, לא תמיד ניתן לו למנוע מחלוקת ואף קרבות דמים על זכות הירושה. ככל שהצליחה המלכות להעמיד את עצמה מחוץ לתלות בקונסטיטוציה הקדומה, כן עלתה חשיבות הבחירה האלהית. לפיכך אנו מוצאים באחד ממזמורי תהילים (ומזמורים אלה, במידה שהם קדומים, מייצגים בדיוק יתר את השקפות בית המלכות), שאין בית דויד מסתפק עוד בכך, שאבי השושלת היה בחיר העם בדבר ה' על ידי שליחו-הנביא, אלא טוען, שה' הוא שמשח את דויד: "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" (תה' פט 21). ומסתבר, שגם אלהי ישראל היה נוהג לחדש לעתים מזומנות את בריתו עם המלך, לאשר את נבחרותו. עדות לכך המזמור הקצר (תה' קי), שכפי הנראה שימש לואי לטקס, שהיה נערך לשם חידוש ההשראה.
המלך יושב לימינו של האל ("שב לימיני עד אשית אויביך הדם לרגליך"). הישיבה לימינו של האל ישיבה של כבוד היא ומעידה שהמלך הוא איש-ימינו של ה' (הקבל: "תהי ידך על איש ימינך על בן אדם אמצת לך" – שם, פ 18). ואכן נותן האל בטוי מוחשי לכך, בשיתו את האויבים הדום לרגלי המלך, וההדום לכתחילה סמל אלהי הוא36. בשעתו, כשגילו החוקרים את כסאו של תות-ענח-אמון עלה בזכרונם פסוק זה. עם הכסא מצאו את ההדום, שעל דפנותיו מצויירים שבויים, כשהם מוטלים כבולים37.
המלך מקבל מידי האל את השרביט ("מטה עזך ישלח ה' מציון, רדה בקרב איביך"), כמקובל בטקסי ההמלכה השומריים והבבליים, וכפי שמלכי יוון הקדומים היו מקבלים את השרביט מידי זוס וח'מורבי קיבלהו מידי האלה – האם. הפסוק הרביעי משובש, ולפי נוסח המסורה אינו ניתן לפירוש מתקבל על הדעת. לפי השבעים אפשר לקיים את חלקו הראשון בשנוי הניקוד: "עמך נדבת38 ביום חילך". נדבות הוא רבים של נדבה, (תרדף בכוח נדבתי – איוב ל 15), בהוראת "שלטון", כפי שמתרגם הארמי: תרדוף כזעפא רבנותי39. אבל יתכן ש"ביום חילך" שייך להמשך, ומשמעות הפסוק לפי השבעים תהיה בערך: "עמך נדבת, ביום חילך בהדרי קדש מרחם, משחר ילדתיך". על כל פנים נמנע מהסקת מסקנות מפסוק זה. הפסוק החמישי מאשר את זכותו של מלך ירושלים לכהן "לעולם" לפני ה' ("נשבע ה' ולא ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי [השבעים: דברת] מלכי צדק").
גונקל, בפירוש ל"בראשית", הצביע על הקשר בין הפסוק האחרון ולבין פרשת מלכי-צדק בבראשית יד, ולפיכך התנגד לדעתם של המאחרים מזמור זה לתקופת החשמונאים. גם מבחינה סגנונית מסתבר, שהוא שייך לימי שלמה. אין להניח, שכבר מייסד השושלת (דויד) היתה לו שהות להנהיג את כל גינוני הפולחן המלכותי40. ואולי גם לא היה נוטה לכך, נוכח היחסים המתוחים ששררו במדינה לאחר המלחמה הממושכת על השלטון. אף הברכה "רדה בקרב אויביך" יש לה מקבילה במזמור "לשלמה": "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" (שם עב 8)41, וכן נאמר עליו "כי הוא רדה בכל עבר הנהר" (מל"א ה 5).
רשאים אנו להניח, שבחירתו החוזרת ונשנית מדי שנה בשנה של המלך העברי נערכה אף היא בניסן, ולפיכך שנו חכמים בתחילת מסכת ראש-השנה: "באחד בניסן ראש השנה למלכים". לחכמי התלמוד כבר לא היה מחוור הטעם של קביעת יום מיוחד לראש השנה למלכים (בא' בניסן) ויום א' בניסן הוא ראש השנה למועדים ולכל דבר שבקדושה, ואילו א' בתשרי הוא ראש השנה לעניני חול: מקח וממכר וכד' (עיין המבוא והמלואים למסכת ראש השנה בפירושו של חנוך אלבק); ולא כאן המקום לבירור דיוקה וקדמותה של החלוקה לפי דעה זו.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
המלכות בעולם העתיק ובישראל : א
המלכות בעולם העתיק ובישראל : ב
המלכות בעולם העתיק ובישראל : ג (מאמר זה)
המלכות בעולם העתיק ובישראל : ד
הערות:
35. S. Langdon, Babylonian Mongclogies (1934), p. 68 ff.
36. בתנ"ך נזכר הדום עוד חמש פעמים (יש' סו 1; תה' צט 5; שם קלב 7; איכה ב 1; דה"א כח 2) ורק בקשר עם אלהים. כן נזכר הדום (הדמ) בכתבי אגרות, וגם כאן על פי רוב עם כסאו של אל.
37. Howard Carter und A. C. Mace - Tut-ench-Amren (1924), p. 139
גם יהושע ערך טקס, המסמל את ההשתלטות על האויבים: "ויהי בהוציאם את המלכים האלה אל יהושע ויקרא יהושע אל כל ישראל ויאמר אל קציני אנשי המלחמה ההלכו אתו קרבו שימו את רגליכם על צואר המלכים האלה ויקרבו וישימו את רגליהם על צואריהם (יהושע, 24) – לאות ולסימן "כי כה יעשה ה' לכל איביכם (שם 25). – מהדום, כסמל השלטון והדכוי, עשוי היה להשתלשל הפועל הדם, שמשמעותו (בערבית) לפרק, (בסורית ובארמית תלמודית) לחתוך לנתחים, (ובארמית מקראית) לחתוך לאיברים (דניאל ב 5).
38. עיין קיטל-קאלה.
39. לעצם קביעת המשמעות נדבה – שלטון אין כל חשיבות, אם נקבל כאן את פירושו של הארמי או נבכר עליו בפירוש אחר. חשובה המסורת שהיתה בידי המתרגם, אף אם ישתמש בה לפעמים שלא לעניין.
40. התיאור המפואר של האדמיניסטרציה המלכותית בימי דויד בדה"א כז בנוי לפי תבנית מלאכותית, שהיא מאוחרת: 12 המחלקות, בת 24 אלף האחת; ה-12 על שבטי ישראל, שבהם לא נכללו גד ואשר; 12 הפקידים על רכוש המלך; 7 בני הפמליה של המלך. יתכן שיש מקום לפירוש סמלי של הסכימה, אך מכל מקום אינה באה ללמד על ימי דויד.
41. אין כאן הכוונה לציון תחומים גיאוגרפיים. לפנינו נוסח פואיטי, המקביל לכינוי "מלך ארצות תבל" שבשומרית ואכדית.
