עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
חלק זה של המאמר דן בסיבות לפילוג הממלכה. הסיבה הראשונה תלויה בהיסטוריית היחסים בין ישראל ליהודה. עיון בהיסטוריה זו מלמד שמצב האיחוד הוא המצב הלא טבעי, לא מצב הפילוג. הסיבה השניה היא הסיבה הכלכלית: הכבדת מיסים העבודה בתקופת שלמה וסירוב רחבעם לשינוי בתחום זה.



תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : נסיבות הפילוג
מחברת: ד"ר ציפורה טלשיר


כדרך פרשיות מן העבר הרחוק1, או הקרוב יותר, אין דרך לשחזר את פילוג ממלכת ישראל המאוחדת כפי שהיה באמת. המציאות ההיסטורית ניבטת אלינו מבעד למסך כבד של צורות ספרותיות שעיצבו את פניה2 ושל תפיסות רעיוניות מתחלפות שנתנו לה את טעמיה.3 אף התפקיד הצנוע של גילוי אמיתו של מאורע כפי שהוא מוצג במקורות שבידינו אינו קל, באשר החומר המתעד אותו מורכב ורב-פנים.

נסיבות הפילוג

שני ממדים ריאליים ניבטים אלינו מן המקורות בכל הנוגע לרקע הפילוג. האחד הכללי, ועניינו היחס בין הגופים ישראל ויהודה, והאחר עניינו ישירות בנסיבות הקרע בימי שלמה – רחבעם.

א. בין איחוד לפילוג

הפילוג שם קץ לממלכה המאוחדת, כפי שנתגבשה תחת שלטונם של דוד ושלמה (928-1004). תחתיה קמו שתי יחידות מדיניות נפרדות, יהודה וישראל. מצב הפילוג התמיד עד סוף ימיה של ממלכת הצפון (723/4), במשך כמאתיים שנה. הפילוג נתפס בדורות מאוחרים יותר כמאורע הרה-אסון והיה למשל ולשנינה, כדברי ישעיהו:

"יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו למיום סור אפרים
מעל יהודה..." (ז' 17).

ואף-על-פי-כן, עולה מן המקורות שהממלכה המאוחדת לא הייתה מסגרת מובנת מאליה; להיפך, היא החזיקה מעמד למרות הכוחות הטבעיים שפעלו מתחת לפני השטח ובסופו של דבר חזקו ממנה.

הפילוג בין ישראל ויהודה עם מות שלמה אין בו חידוש. כבר היו דברים מעולם. אחרי מות שאול עולה דוד בערי חברון –

"ויבאו אנשי יהודה וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה" (שמ"ב ב' 4-1).

ובמחנה השני ממליך אבנר את איש בשת בן שאול

"אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ועל אפרים ועל בנימין ועל ישראל כלה..."

(11-8).

בשנים הללו מתנהלת מלחמה ממושכת ובה

"דוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים" (ג' 1).

שלטון בית שאול מתמוטט עם רצח אבנר ואיש בשת. דוד נקרא לקחת את שרביט השלטון גם על ישראל:

"... ויבאו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרת להם המלך דוד ברית
בחברון לפני ה' וימשחו את דוד למלך על ישראל" (ה' 3-1).

מלכות דוד מסתכמת אפוא כך:

"בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים. ובירושלים מלך שלשים ושלש
שנה על כל ישראל ויהודה" (5).

המצב של ראשית ימי דוד כמעט חזר על עצמו לקראת סוף מלכותו, כאשר כוחות הפילוג שבו ופרצו אל פני השטח בשלהי מרד אבשלום.4 הוויכוח נסב על זכות הקדימה להשיב את דוד ממקום גלותו. הצדדים הניצים הם ישראל ויהודה (שמ"ב י"ט 10 ואילך). דוד מקדים את יהודה:

"אחי אתם. עצמי ובשרי אתם. ולמה תהיו אחרנים להשיב את המלך" (13),5

ואיש ישראל הנוכחים לדעת ש'עשר הידות' אשר להם חשובים כאין, מחליטים לוותר על כל חלק בדוד. נושא נס ההתנגדות הוא איש בנימין:

"ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני ויתקע בשופר ויאמר,
אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי. איש לאהליו ישראל. ויעל כל
איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי. ואיש יהודה דבקו במלכם..."

(כ' 1).

המרד הזה נחנק באיבו. אנשי אבל בית מעכה מגישים לדוד את ראשו של ה"איש מהר אפרים" אשר "נשא ידו במלך בדוד" (21).

הדיו של מרד שבע בן בכרי נשמעים היטב בפרשת פילוג הממלכה של ימי שלמה – רחבעם. איש אחר מהר אפרים, ירבעם בן נבט, פותח במרד נגד שלמה: "וירם יד במלך" (מל"א י"א 26). סופו של המהלך הזה בפירוד בין יהודה וישראל בימי רחבעם. מחבר סיפור המשא ומתן בשכם מסיים את סיפורו באותה קריאה סמלית שנישאה בפי שבע בן בכרי:

"מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי
לאהליך ישראל" (י"ב 16).6

האירוע המדיני מתואר במלים פרוזאיות יותר מיד בהמשך:

"ויפשעו ישראל בבית דוד עד היום הזה" (19).

ישראל מורדים בבית דוד ומנערים מעליהם את שלטונו.7 המחבר מעיד שזהו המצב השורר עוד בימיו ('עד היום הזה'), מסתבר, אפוא, שהוא כותב קודם לחורבן ממלכת הצפון.

הברית בין דוד לשבטי הצפון (שמ"ב ה' 4-1) באה כאן לקיצה. ישראל פונה לדרכו, "לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו" (מל"א י"ב 20ב). אמנם רישומה העז של תקופת האיחוד ניכר בדורות מאוחרים יותר, אך המקורות הקדומים מתארים את הפילוג כחלק טבעי מתמונת התקופה.

ב. עבודת המס

הפילוג לא נולד אפוא יש מאין. האיחוד אינו עומד על קרקע בטוחה – אדרבה, הוא רעוע וסדקים ניבעים בו. מה גרם באופן ישיר להתקוממות הפעם? המקורות המקראים כדרכם חסכניים בתיאור ישיר של הנסיבות הריאליות, ועם זאת הרקע מצטייר בבירור: המרירות מצטברת נוכח העול הכבד המוטל על העם במסגרת מפעלי הבנייה האדירים של שלמה.

המפעלים הממלכתיים דרשו גיוס רב ממדים:

"ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל. ויהי המס שלשים אלף איש. וישלחם
לבנונה עשרת אלפים בחדש חליפות. חדש יהיו בלבנון. שנים חדשים בביתו.
ואדנירם על המס. ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמנים אלף חצב בהר.
לבד משרי הנצבים... הרדים בעם העשים במלאכה..." (מל"א ה' 26 ואילך).

המס הוא מס עובד, עבודת כפייה למען המלכות.8

זוהי גם התמונה המצטיירת מתיאור הרקע להתקוממות ירבעם בימי שלמה:

"שלמה בנה את המלוא. סגר את פרץ עיר דוד אביו. והאיש ירבעם גבור
חיל. וירא שלמה את הנער כי עשה מלאכה הוא. ויפקד אתו לכל סבל בית
יוסף" (י"א 26 ואילך).

עובדי הכפייה מבית יוסף הם המועסקים בעבודות הביצורים.9 ירבעם מוכיח את עצמו בשטח ומופקד על כוח העבודה הזה. הוא מנצל את מעמדו, יש להניח, ומפנה את המרירות המצטברת נגד המלך – למרי נגד שלטונו של שלמה.10

סיפור המשא ומתן בשכם סובב סביב אותו מוטיב. אמנם 'סבל', 'מס עובד', או 'מס' לא נאמר כאן, אך נראה ש'עבדת אביך הקשה' (י"ב 4) מכוון לאותו הדבר עצמו, כמו גם הדימויים 'אבי הכה אתכם בשוטים' ו'אבי העמיס עליכם על כבד' (11). עם עלות רחבעם לשלטון מתכנס ישראל בשכם – לא בירושלים, מקום מושבו של המלך – ותובע מן המלך החדש להיטיב את תנאיו. המלך יכול לקבל את דרישות העם, כעצת הזקנים (7),11 או להניף עליהם אגרוף ברזל, כעצת הילדים (11).12.רחבעם אינו נוהג בתבונה פוליטית. הוא מאמץ את מדיניות היד הקשה וגם מנסה להוציאה לפועל בידי אדרם אשר על המס (18). זהו אותו שר הממונה על עבודת הכפייה בימי שלמה (ה' 28). הפעם עוצר העם את השוט המונף עליו: "וירגמו כל ישראל בו אבן וימת" (י"ב 18). סקילת 'אשר על המס' סוגרת היטב את המעגל.

המתקהלים בשכם הם: "כל ישראל" (י"ב 1). אין ספק ש'כל ישראל', או 'העם', כפי שהם מכונים בהמשך, הם ישראל הצפוני בלבד. סופו ילמד. הרי המתלוננים בראש הפרשה הם הפורשים בסופה, ואלה בוודאי ישראל הצפוני. ואף בסוף הפרשה הם מכונים 'כל ישראל':

"ויהי כשמע כל ישראל כי שב ירבעם... וימליכו אתו על כל ישראל" (20).

מדוע יהודה אינם מתקוממים נגד עבודת הכפייה? שמא בימי שלמה 'נשאת נשא להם' (על דרך שמ"ב י"ט 43) והעול עליהם לא היה כבד כל-כך. יש מפנים את תשומת הלב אל רשימת הנצבים אשר לשלמה (מל"א ד'), כדי להוכיח שיהודה הייתה פטורה ממס, או שבכל אופן דינה היה אחר. שנים-עשר הנצבים, הממונים על מחוזות שונים בארץ, אחראים לכלכל את המלך 'חדש בשנה יהיה על אחד לכלכל'; ואין זה פלא, ברשימה לא נזכר אף מחוז מיהודה.
אם נכונה ההבחנה הזאת בין ישראל ויהודה, מקבלת הירגנותם של שבטי הצפון ממד נוסף.

הערות:

  1. אין ההערות למאמר הזה מתעדות את הספרות המקצועית הרלוונטית – מחקרים ופירושים – במלואה. לא הזכרתי אלא כמה מחקרים עבריים נגישים.
  2. י' זקוביץ, "על מצב המחקר: סקירה על המחקר הספרותי של המקרא בישראל", ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות, 20 (תשמ"ב), עמ' 29-17. וכן בספרו חיי שמשון, ירושלים תשמ"ב עמ' 14-11.
  3. י"א זליגמן, "ממציאות היסטורית לתפישה היסטוריוסופית במקרא", בתוך: מחקרים בספרות המקרא (בעריכת א' הורביץ, ע' טוב, ש' יפת), ירושלים תשנ"ב, עמ' 140-102.
  4. גם במהלך המרד מביא המחבר לידי ביטוי את האנטגוניזם המתמשך בין בית דוד ובית שאול בשתי עלילות משנה שהוא רוקם. בעלילת מפיבשת-ציבא מעליל העבד על אדניו: "הנה יושב בירושלים כי אמר היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי" (ט"ז 3). ובעלילת שמעי בן גרא זועק המקלל: "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל. השיב עליך ה' כל דמי בית שאול אשר מלכת תחתו..." (8-7).
  5. כנגד דברי נציגי ישראל הצפוני שבאו להמליך את דוד בחברון: "הננו עצמך ובשרך אנחנו" (ה' 1).
  6. צ' טלשיר, "על זיקה בין סיפורים בהיסטוריוגרפיה המקראית הקדומה", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ה-ו (תשמ"א-תשמ"ב), עמ' 77-74.
  7. בלשון דומה מתאר מחבר ס' מלכים את השתחררות אדום ולבנה, עיר מבצר בספר יהודה, משלטון יהודה: "ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה. אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מל"ב ח' 22). עם זאת, ההבדל בולט לעין: אדום מורד ביהודה. ישראל מורד בבית דוד. אדום מתנער ממעמדו הווסאלי ליהודה. ישראל הצפוני מתנער מבית המלוכה שהכביד עליו את ידו.
  8. במקום אחר הוצבו אמות מידה שונות לזהות עובדי הכפייה: "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת חצר... כל העם הנותר מן האמרי החתי... אשר לא מבני ישראל המה. בניהם אשר נתנו אחריהם בארץ... ויעלם שלמה למס עבד עד היום הזה. ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו..." (ט' 22-15).
  9. יהיה הפירוש לניגוד המשתמע בין הכתובים אשר יהיה, אין ספק שעל-פי הכתוב בפרק ה', ועל-פי העולה מתיאור הדברים בשטח, המס העובד הם מישראל, לא משרידי האמרי.
  10. 'סבל' הוא מונח טכני, ידוע מתעודות מארי, לציון קבוצת אנשים המגויסים לעבודות חירום. ומן המקרא ראוי להזכיר את גורלו של יישכר: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד" (בר' מ"ט 15); וכן את המונח 'סבלנות' בני ישראל הבונים את פיתום ורעמסס במצרים (שמ' א' 11 ועוד).
  11. במה התבטא המרד אין הכתוב מספר. רבים שמו לב שהכתוב חסר והניחו שנפל דבר בחומר כאשר שולבה נבואת אחיה בנקודה זו.
  12. לשון דומה נשמעת בתעודות זיכוי מטעם מלך אשור, למשל: "אנכי אשורבניפל מלך אשור... העונה בטובות/בחסדים... מסים מהדגן, מהבקר והצאן לא ייגבו... לא יתבעו מהם לעבודת סבל ולגיוס למלחמה". שחרור ממס עובד ניתן לעבדי המלך, אך גם לערים שלמות במסופוטאמיה, ובעיקר לערי מקדש. כך, בתעודה אחת, סרגון מלך אשור מאשים את קודמו שגזר על בני העיר אשור חובת עבודת סבל ועל כן שם האל אשור קץ למלכותו והעלה תחתיו את סרגון. ראה מ' ויינפלד, "עצת הזקנים לרחבעם", לשוננו, ל"ו (תשל"ב), עמ' 13-3.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : נסיבות הפילוג (פריט זה)
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר מלכים
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר דברי הימים

ביבליוגרפיה:
כותר: תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : נסיבות הפילוג
מחברת: טלשיר, ציפורה (ד"ר)
תאריך: ינואר 1994 , גליון 7
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית