עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
חלק זה של המאמר מציג את האופן שבו מתמודד בעל ספר מלכים עם פילוג הממלכה העומד בסתירה לרעיון הבחירה בבית דוד. ספר מלכים בפרקים לפני סיפור הפילוג מתנה את חסד האל עם בית דוד בהתנהגות המלכים. שלמה מוצג כחוטא בסוף ימיו (מלכים א י"א) ופילוג הממלכה מצטייר כעונש על חטאיו. ממלכת ישראל מוצגת לאורך כל ספר מלכים כחוטאת ב"חטאות ירבעם". התפיסה המרכזית בספר היא שאלו חטאים בתחום הפולחן ותפיסה משנית רואה בעצם הפילוג חטא.



תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר מלכים
מחברת: ד"ר ציפורה טלשיר


תפיסת הפילוג בספר מלכים אינה אחידה וזאת משום שבחיבור זה, כמו בספרי המקרא האחרים, ניכרים היטב שלבי צמיחתו וטביעות ידיהם של יוצרים שונים. מחבר ספר מלכים ממלא במידה לא קטנה תפקיד של עורך ולו רק מפני שהוא משתמש במקורות קיימים, בשלב כזה או אחר של גיבוש ספרותי, מאמץ אותם ומשלב אותם במסגרת הספרותית והרעיונית שהוא מעבד. ממילא אפשר לצפות לגוונים שונים בתפיסת העולם של המחבר ושל מקורותיו. פן אחר של מורכבות ספר מלכים נוגע לשלבי חיבורו. באופן כללי אפשר לומר שמחבר אחד אחראי לחלק הארי של הספר, ורוב החומר עוצב על-ידו במסגרת הכרונולוגית של מלכויות ישראל ויהודה ועל-פי אמות המידה של האסכולה הדויטרונומיסטית, ההולכת בעקבי ספר דברים, סגנונו ורעיונותיו. ייתכן שחיבור חלק זה קודם לחורבן, אולי מימי יאשיהו; ואילו החיבור כמות שהוא מונח לפנינו הושלם ונערך אחרי החורבן, מנקודת ראות הלוקחת בחשבון את האסון הלאומי.

א. הפילוג ורעיון בחירת בית דוד

במרכז רעיון בחירת בית דוד עומדת המשכיות השושלת, ולא היקף הממלכה שתחת שלטונה. ואף-על-פי-כן, קשה לעבור בשתיקה על הפילוג בראי הבחירה; הלוא אין הבחירה עניין שבין דוד והאל בלבד. קיים גורם שלישי. דוד נבחר על-ידי האל להיות נגיד על עמו ישראל. זהו הביטוי בתיאור המלכת דוד על שבטי הצפון:

"...ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל ואתה תהיה לנגיד על ישראל...
ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה' וימשחו את דוד למלך על ישראל"

(שמ"ב ה' 3-2).

אותו שילוב – האל, דוד, עם ה' – חוזר בדברים שמטיח דוד במיכל:

"...לפני ה' אשר בחר בי... לצות אתי נגיד על עם ה' על ישראל..." (ו' 21)

וכמובן בכתב ההבטחה לדוד:

"אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן להיות נגיד על עמי על ישראל" (ז' 8).13

בפרק פרוגרמטי מרכזי זה (ז'), באה לראשונה ההבטחה ששלטונו של דוד לא יהיה אפיזודה חולפת אלא יהיה לו המשך לטווח ארוך, בית מלוכה, שושלת:

"והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'" (11ב),14

ובית זה יעמוד לעולם, כפי שמסכם הכתוב:

"ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפני[ך],15 כסאך יהיה נכון עד עולם" (16).

פסוקים אלה נחשבים לכתב האמנה של נצחיות שושלת בית דוד. הפסוקים שבתווך מדברים על הטווח הקצר, על בנו של דוד שישב על כסאו:

"כי ימלאו ימיך... והקימתי את זרעך אחריך... והכינתי
את ממלכתו. אני אהיה לו לאב, והוא יהיה לי לבן, אשר בהעותו והכחתיו
בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. וחסדי לא יסור ממנו, כאשר הסרתי מעם
שאול, אשר הסרתי מלפניך" (15-12)16

אם הבטחה בלתי מותנית זו נוגעת ליורשו המיידי של דוד בלבד, כלומר לשלמה, הרי היא תואמת למאורעות. אכן חסד האל לא סר מעל שלמה גם בהעוותו. לא כן אם אנו רואים את דברי נתן כמקשה אחת ואת ההבטחה הבלתי מותנית כהבטחה היוצאת על השושלת כולה. שהרי חסד ה' יסור גם יסור מזרעו של דוד, באופן בעת הפילוג, וביתר שאת עם חורבן יהודה.

מחבר ספר מלכים ראה היטב שההבטחה ללא תנאי לא עמדה במבחן לטווח ארוך. לדידו ההבטחה לדוד היא הבטחה על תנאי. צוואת דוד לשלמה פותחת בהוראת דוד לבנו לשמור את משמרת ה':

"למען יקים ה' את דברו, אשר דבר עלי, לאמר: אם ישמרו בניך את דרכם
ללכת לפני באמת, בכל לבבם ובכל נפשם, לאמר: לא יכרת לך איש מעל כסא
ישראל" (מל"א ב' 4).

ההבטחה לדוד שלא ייכרת לו איש מעל כיסא ישראל תישמר בתנאי שישמרו בניו ללכת בדרך הנכונה. זהו הנוסח וזוהי ההשקפה גם בתפילת שלמה:

"ועתה ה' אלהי ישראל שמר לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו לאמר: לא
יכרת לך איש מלפני ישב על כסא ישראל, רק אם ישמרו בניך את דרכם
ללכת לפני, כאשר הלכת לפני" (ח' 25).

ושוב בהתגלות השנייה לשלמה:

"ואתה, אם תלך לפני, כאשר הלך דוד אביך, בתם לבב ובישר, לעשות ככל
אשר צויתיך, חקי ומשפטי תשמר. והקמתי את כסא ממלכתך על ישראל
לעלם, כאשר דברתי על דוד אביך, לאמר: לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל"

(ט' 5-4).

במחקר מסבירים את הפסוקים הללו על רקע חורבן ממלכת יהודה. מחבר ספר מלכים כותב את ספרו מן הפרספקטיבה של החורבן. מגמת דבריו צידוק הדין. הוא יוצא להסביר את התמוטטות הממלכה. ההבטחה המותנית צופה את הבאות. אם ישמרו לעשות את משפטי ה' מובטחים לממלכה חיי עולם. אם לא ילכו בדרך הישר, תיכרת הממלכה מעל פני האדמה.

אכן בהמשך פרק ט' יש דברים ישירים על החורבן, אלא שאין הם מאותו רובד של התנאי המצוטט לעיל. שני רבדים יש בהתגלות השנייה של האל לשלמה. פס' 5-3 כוללים פנייה ישירה לשלמה –

"שמעתי את תפלתך... והקמתי את כסא ממלכתך... ואתה אם תלך לפני כאשר
הלך דוד אביך... כאשר דברתי על דוד אביך לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא
ישראל" –

והתנאי עניינו כיסא מלכותו; ואילו בפס' 9-6 הפנייה היא בלשון רבים, אל העם כולו, והתנאי עניינו העם והאסון הצפוי לו:

"אם שוב תשבון אתם ובניכם מאחרי, ולא תשמרו מצותי... והכרתי את ישראל
מעל פני האדמה...".

הכתובים הללו מזכירים מאוד אותו רובד בספר מלכים המכוון דברים לקראת האבדון שבא על העם, על המדינה, על בית המלוכה ועל המקדש, כגון בדברים המטילים על כתפי מנשה את עיקר עולו של החורבן:

"... ולא אסיף להניד רגלי ישראל מן האדמה... רק אם ישמרו..." (מל"ב כ"א
8-7; השווה עוד מל"א ו' 12).

לא כן פס' 5-3.

לדעתי, ההבטחה 'לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל' המותנית ב'אם ישמרו בניך', כאשר הדברים מופנים לדוד (מל"א ב' 4), וב'אם תלך..." (ט' 4) כאשר הם מופנים אל שלמה, לא כוונו מלכתחילה להסביר את החורבן, אלא את פילוג המלוכה. עובדה היא, שהנוסח הזה מופיע רק לפני פרשת הפילוג, ותמיד בקשר לשלמה: צוואת דוד לשלמה, דברי שלמה עצמו בתפילתו, דבר ה' לשלמה, כולם מצטמצמים בהיבט אחד: 'לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל'. לא בחורבן, לא בגלות, רק בגורל כיסא המלכות של בית דוד. שלמה לא עמד בתנאי ועל כן נכרת לדוד איש יושב על כיסא ישראל – 'ישראל', לא יהודה.

הפרת התנאי מוצגת כסיבת הפילוג בפרק הסוגר את ימי שלמה ומנסה להתמודד עם הפילוג שבשער.

ב. סיבת הפילוג – חטאות שלמה

בעיצובה של הפרשה האחרונה בתולדות שלמה יש כמה מישורים. ראשית, בא כאן לידי ביטוי הקו המארגן של תולדות שלמה. פרקים ג'-י' מתארים את תפארתו של המלך הגדול, בעוד שפרק י"א מתאר את הצללים במלכותו. במעשה הספרותי של הקצאת יחידה אחרונה זו לצללים במלכות שלמה השיג המחבר גם הישג רעיוני: בפרקים ג'-י' עומד במרכז בניין המקדש. זוהי תקופה של 'אין שטן ואין פגע רע', ימים של מנוחה, כמתחייב לקראת בניית הבית (ה' 19-18; וראה דב' י"ב 11-9; שמ"ב ז' 1). ואילו עת החטאים והתוכחה וערעור הממלכה – עומדת לעצמה. הגדרת הזמן של חטאי שלמה וערעור הממלכה לעת זקנת שלמה (י"א 4) אינה מתיישבת היטב עם המרכיבים של פרק הצללים. נראה שהמרידות באדום ובאדם התרחשו עם עליית שלמה; לא בסוף מלכותו. עדות לכך מצויה בעובדה שקורות גיבורי הסיפורים מעוגנים בימי דוד (16-15; 24), ומעיד על כך באופן ברור הנוסח "ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה" (25). סביר אף להניח שמרד ירבעם הקשור בבניית המלוא לא התרחש בסוף מלכות שלמה (ראה ט' 15, ובמיוחד 24). אלא שמבחינה רעיונית (הפרדת בניית המקדש מבניית הבמות), עניינית (חיוב מול שלילה) ומבנית (מרד ירבעם כרישא של הפילוג) עלה מלפני המחבר לרכז את החומר הזה בפרשת הסיום ולקבעה לעת זקנת שלמה.

מחבר ספר מלכים בונה את הפרשה האחרונה בתולדות שלמה (פרק י"א) כפרק צללים וכמבוא לפילוג המלוכה. בס' מלכים יש כמה צמתים שהמחבר מתעכב בהם ומתמודד בהרחבה עם סיבת הדברים ומשמעותם. צומת אחד כזה הוא בניין המקדש, שמשמעותו התיאולוגית מתבררת בתפילת שלמה (מל"א ח'), וצומת אחר הוא חורבן ממלכת הצפון, המלווה בנאום ארוך בפי המחבר על יחסי האל ועמו שגרמו לחורבן (מל"ב י"ז). ואף פילוג המלוכה כן. השאלה על סיבת הפילוג נענית בהרחבה, הן בדברי המחבר עצמו והן בדברים שהוא שם בפי הנביאים. בפרק י"א עמל, אפוא, המחבר להצדיק את דין הפילוג על-פי העיקרון המנחה את צעדיו לאורך כל הספר: עבודת האל. הוא תולה את האסון הלאומי בחטאות שלמה.

בראש הפרשה עומד תיאור חטאות שלמה (8-1). הוא בנוי על שתי ידיעות, האחת על הרמונו הגדול של שלמה (3א), ידיעה שבוודאי נועדה מלכתחילה לפאר את המלך הגדול, וידיעה על בניית הבמות (7). סביבן, תוך שילוב היבטים שונים מחוקי ספר דברים,17 מתוארות חטאות שלמה. שלמה אהב נשים נכריות רבות, מן הגויים אשר אמר ה' לא להתערב בהם פן יטו את לב הנוהים אחריהן, אחרי אלוהיהם. ואכן נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים והגיעו הדברים לידי כך, שבנה במות לפולחנם של כמוש ומלכם ועשתרת. תגובת האלוהים אינה מאחרת לבוא:

"ויתאנף ה' בשלמה..." (13-9).

שלמה לא עמד, אפוא, בתנאי שהוצב לו ועל כן ייענש:

"קרע אקרע את הממלכה מעליך, ונתתיה לעבדך" (י"א 11).

אלא שהאיום לא יוגשם כלשונו. שתי הסתייגויות לו. ראשית, ביצוע גזר הדין יידחה:

"אך בימיך לא אעשנה, למען דוד אביך, מיד בנך אקרענה" (12).

ושנית, בכל זאת יישאר לבית דוד שלטון מעט:

"רק את כל הממלכה לא אקרע, שבט אחד אתן לבנך,
למען דוד עבדי..." (13).

זכות דוד גם דוחה את קריעת הממלכה, וגם משאירה בידי בית דוד שבט אחד.

אותה השקפה באה לידי ביטוי בהמשך, בדבר הנבואה של אחיה לירבעם:

"כי כה אמר ה' אלהי ישראל: הנני קרע את הממלכה
מיד שלמה" (י"א 31 ואילך).

סיבת פסק דין חמור זה היא

"יען אשר עזב[ו]ני, וישתחו[ו] לעשתרת אלהי צדנין, לכמוש אלהי מואב,
ולמלכם אלהי בני עמון. ולא הלכ[ו] בדרכי, לעשות הישר בעיני, וחקתי
ומשפטי, כדוד אביו" (33).18

חטאות שלמה הן שגרמו. וההסתייגויות גם הן מופיעות:

"והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד..." (32), "ולא אקח את כל הממלכה
מידו כי נשיא אשתנו כל ימי חייו למען דוד עבדי... ולקחתי המלוכה מיד בנו...
ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדויד עבדי..." (36-34).

העונש הראוי על חטאות שלמה היה שתילקח ממנו כל הממלכה, ומיד. למען דוד יבוא העונש מאוחר יותר ובהיקף מצומצם יותר מן המגיע לו.

ואל יקשה בעינינו פסק דין זה. השקפת עולם זו עומדת במרכז ספר מלכים. הגמול אינו מיידי. כך, דרך משל, בירבעם. ירבעם חוטא ומחטיא את ישראל. אחיה קורא עליו דברים קשים:

"לכן הנני מביא רעה אל בית ירבעם... המת לירבעם בעיר יאכלו הכלבים
והמת בשדה יאכלו עוף השמים כי ה' דבר" (י"ד 11-10).

אך העונש מתממש רק בימי נדב בן ירבעם:

"ויהי כמלכו [כלומר: כמלוך בעשא] הכה את כל בית ירבעם... כדבר ה' אשר
דבר ביד עבדו אחיה השילני. על חטאות ירבעם..." (ט"ו 30-29).

או ביהוא:

"ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבת לעשות הישר בעיני. ככל אשר בלבבי
עשיתי לבית אחאב. בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" (מל"ב י' 30).

אין התחשבות בדרכם של אותם צאצאים לבית יהוא. זכות אבות עומדת להם. תפיסת הגמול של מחבר ס' מלכים בולטת במיוחד בתיאודיציאה של החורבן. הדברים באים לידי ביטוי ברור בהערכת המלך יאשיהו:

"וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו... ככל תורת משה.
ואחריו לא קם כמהו. אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול... על כל הכעסים אשר
הכעיסו מנשה. ויאמר ה' גם את יהודה אסיר מעל פני, כאשר הסירתי את ישראל..."

(מל"ב כ"ג 27-25).

מדובר על גמול מצטבר. על מאזניים. מנשה הגדיש את הסאה עד כדי כך שאפילו יאשיהו לא יכול היה להטות את הכף. דומה שתפיסת הגמול, כפי שהיא מצטיירת בספר מלכים, יונקת את כוחה גם מן התפיסה השושלתית המאפיינת אותו: הגמול פועל במסגרת השושלת, לא המלך הבודד.

ייתכן שמחבר ספר מלכים, בדרך הצגתו את מהלך הדברים, מתכוון לומר ששלמה אף הוא אינו יוצא פטור מעונש. אחרי ככלות הכול, הזעזועים המקדימים את הפילוג מערערים את ממלכתו המפוארת. שלוש מרידות פוקדות אותה: זו של הדד האדומי, זו של רזון הארמי, וזו של ירבעם הישראלי. אך העונש בה"א הידיעה יבוא רק בימי רחבעם.

הרושם הראשון מסיפור המשא ומתן בשכם הוא, שהחלטת רחבעם היא שגרמה לכך ויכול היה להיות אחרת; אילו קיבל את עצת הזקנים, כך משתמעו מן הסיפור –

"והיו לך עבדים כל הימים" (י"ב 7) –

ישראל הצפוני היה מתרצה ונשאר תחת שלטון בית דוד. רק מפני שנהג בקלות ראש ובחוסר תבונה מדינית, והלך בדרכם של הילדים, כשל המשא ומתן והפילוג הפך לעובדה. אלא שהן הדינמיקה הפנימית של סיפור המשא ומתן והן עולם המושגים של מחבר ס' מלכים אינם מותירים ספק במה יבחר רחבעם. מראש היה ברור שהאל יסובב כך את פני הדברים שרחבעם יבחר בעצה הרעה למען יתגשמו דברי נביאו:

"ולא שמע המלך אל העם, כי היתה סבה מעם ה', למען הקים את דברו, אשר
דבר ה' ביד אחיה השילני אל ירבעם בן נבט" (15).

אותו מוטיב עומד בלב מרד אבשלום. עצת חושי הרעה, עצת אחיתפל הטובה, והמנהיג הבוחר בעצה הרעה ומביא על עצמו רעה גדולה. והמחבר מסביר:

"וה' צוה להפר את עצת אחיתפל הטובה לבעבור הביא ה'
אל אבשלום את הרעה" (שמ"ב י"ז 14).

אלא שבספר מלכים מדובר בהתגשמות דבר נבואה, קן מנחה מרכזי בתפיסת ההיסטוריה של מחבר ספר מלכים.19

ג. נבואות שמעיה

סוג שונה של נבואה חותם את פרשת הפילוג (י"ב 24-21). אין היא משתלבת במערכת של נבואות המודיעות למלך את הגורל הצפוי לו ולביתו ומתממשות כעבור זמן. רחבעם עושה ניסיון אחרון להשיב לעצמו את המלוכה ומכנס את חילו להילחם עם בית ישראל. שמעיה הנביא יוצא להניא אותם מכוונתם, כי זהו רצון האל ואין דרך להשיב את הנעשה. רחבעם והעם מצייתים "וישבו ללכת כדבר ה'". טיפוס זה של התערבות נבואית אינו אופייני לספר מלכים, והרבו לתאר את הקטע הזה כנטע זר בספר ואף הרחיקו לכת לומר שאין זה אלא קטע מידי מחבר דה"י שהתגלגל לספר מלכים. אכן, אין הקטע משתלב בהקשר, ולא רק מפני שהוא מעמיד לצד רחבעם שני שבטים, יהודה ובנימין, בעוד הפרשה כולה מדברת על השבט האחד (י"א 13-11; 39-29); ואף הכתוב הסמוך לפני נבואת שמעיה מדייק לאמור:

"לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו" (י"ב 20).

ולא זו בלבד אלא שהיחידה 'יהודה ובנימין' אינה מופיעה עוד בספר מלכים, בעוד שבימי בית שני זוהי היחידה המדינית הרגילה – כך בספרים עזרא ונחמיה ודברי הימים. לדעתי, לא נולדה היחידה המדינית הזאת יש מאין בתקופת שיבת ציון, אלא התגבשה לפני הגלות, אולי בימי יאשיהו, כפי שבא לידי ביטוי בספר ירמיה (י"ז 26, ל"ב 44, ל"ג 13).

מכל מקום, דומה שמחבר הקטע הזה מכניס מושג מדיני מאוחר יותר ומציאות מדינית מאוחרת יותר – יהודה ובנימין – לתיאור הימים הסמוכים לפילוג. גם ההשלמה עם הפילוג – 'כי מאתי נהיה הדבר הזה' – אינה משקפת את הימים ההם – הלוא "מלחמה היתה בין רחבעם ובין ירבעם כל הימים" (י"ד 30), וכך בימי אביה (ט"ו 7) וכך בימי אסא (16) – אלא משקפת ימים מאוחרים יותר, כאשר מצב הפילוג כבר התייצב, או כאשר כבר לא היה משמעותי כל-כך.

ד. חטאות ירבעם

משפטו של ירבעם, כמשפטו של שלמה, וכדרכו של מחבר ספר מלכים לאורך כל הדרך, הוא משפט עבודת האל. עקרונית, עליית ירבעם לגיטימית בהחלט. כל הדלתות פתוחות בפניו. מעשיו הם ברצון האלוהים. נבואת אחיה מכריזה על ייעודו. הוא מי שאמור לקחת את מקומם של בני דוד בישראל. הוא יכול להגיע למעלתו של דוד:

"ואתך אקח ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל. והיה אם
תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי ועשית הישר בעיני לשמשור חקותי
ומצותי כאשר עשה דוד עבדי והייתי עמך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי
לדוד ונתתי לך את ישראל" (י"א 38-37).

ייתכן שהדברים הללו שייכים למקורותיו של מחבר ספר מלכים ומביאים לידי ביטוי השקפה צפונית. מכל מקום, כגודל הציפיות גודל האכזבה. האשראי שנתן אחיה לירבעם בנבואתו מתבזבז עד מהרה, על-פי תפיסתו של מחבר ספר מלכים (מל"א י"ב 26 ואילך). זוהי דוגמה נפלאה לעקוב בה אחר המחבר מתוך הכתובים. הוא יודע את הרהורי לבו של ירבעם (27-26) שגורמים לו לערוך רפורמה עמוקה בסדרי הפולחן. ירבעם ניתק את הקשר עם מקדש ירושלים, טוען המחבר. וכי ירבעם יכול היה להקים מדינה נפרדת ולהמשיך לראות במקדש המלך של בית דוד את המרכז הפולחני שלו? התחליפים לפולחן שזנח מוצגים כחידושיו של ירבעם, בשרירות לבו הרע. כך המרכזים הפולחניים בבית אל ובדן, כך עגלי הזהב, כך עובדי הפולחן, וכך החג (י"ב 32-28). אבל מסתבר שכדי לבטל את המערכת הקיימת שחידש דוד, ובמיוחד שלמה, לא בדה ירבעם מלבו מערכת מלאכותית חדשה אלא השיב אל כנן מסורות עבר.

אחרי דבר הרפורמה, מתרכז התיאור בסיטואציה מסוימת בחג (י"ב 33 ואילך): ירבעם עולה על המזבח להקטיר, ובא איש אלוהים מיהודה, וצופה את גורלו של המזבח הזה, ואולי של כל הפולחן שהנהיג ירבעם, בימי יאשיהו:

"מזבח מזבח, כה אמר ה': הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו, וזבח עליך את
כהני הבמות..." (י"ג 2 ואילך).

הדברים מתגשמים ברפורמה של יאשיהו:

"וגם את המזבח אשר בבית אל, הבמה אשר עשה ירבעם בן נבט, אשר
החטיא את ישראל... ואת הבמה נתץ וישרף את הבמה הדק לעפר... וגם
את כל בתי הבמות אשר בערי שמרון אשר עשו מלכי ישראל להכעיס הסיר
יאשיהו ויעש להם ככל המעשים אשר עשה בבית אל. ויזבח את כל כהני
הבמות אשר שם על המזבחות..." (מל"ב כ"ג 15, 20-19).

בימי יאשיהו ייסגר מעגל החטא שירבעם פותח כאן. זוהי הפרספקטיבה ההיסטורית של המחבר. להזכיר, ימי יאשיהו הם יותר ממאה שנה אחרי חורבן ממלכת הצפון. רק אחרי שזו חרבה נפתח פתח למלכי יהודה לנסות ולחדש את השפעתם על מה שנשאר לפליטה.

חטאות ירבעם הם מחוללי חורבן ממלכת הצפון. כך בסיכומו של מעשה ירבעם:

"ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה"

(מל"א י"ג 34).

כך בנבואה השנייה של אחיה לירבעם: ישראל תחרב –

"בגלל חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל" (י"ד 16).

לא היה לממלכת הצפון מנוס מן הגורל הצפוי לה. חטאות ירבעם גזרו את גורלה מראשיתה. מחבר ס' מלכים חוזר ומזכיר למלכי ישראל שהם דבקים בחטאות ירבעם עד אשר מלאה הסאה ובא הקץ על ממלכת הצפון (מל"ב י"ז).

ה. הפילוג כחטא

ייתכן שבצד התפיסה המרכזית של ספר מלכים, הרואה בחטאות ירבעם חטאים מתחום עבודת האלוהים, מצטייר במעומעם גם קו נוסף: שמא גם עצם דחיקת רגלי בית דוד מישראל נחשב לחטא. ההרהורים שמחבר ספר מלכים שם בלב ירבעם דומה שמתגנב בהם רמז לדעתו, שאין שלטון ירבעם לגיטימי:

"ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה
לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם
מלך יהודה והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה" (מל"א י"ב 27-26).

נקודת המוצא היא אמנם פולחנית אך נשמעת גם הטענה שהאדונים הלגיטימיים, הם בית דוד, הוא רחבעם. כפל התפיסה הזה בא לידי ביטוי גם בנאום הסיכום על חורבן ממלכת הצפון במלכים ב' י"ז. רוב הנאום מסביר את החורבן בחטאי ישראל לה': הבמות, הגללים, העגלים, האשרה, הבעל ועוד (19-7), והתוצאה:

"וימאס ה' בכל זרע ישראל... עד אשר השליכם מפניו" (20).

אלא שאז חוזר הכתוב ומסביר:

"כי קרע ישראל מעל בית דוד וימליכו את ירבעם בן נבט וידח ירבעם את
ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה. וילכו בני ישראל בכל חטאות
ירבעם אשר עשה לא סרו ממנה. עד אשר הסיר ה' את ישראל מעל פניו"

(21).

גם כאן דומה שיש שתי צלעות: נקודת המוצא היא בעצם הפילוג ('כי קרע ישרעל מעל בית דוד וימליכו את ירבעם בן נבט') וכתוצאה ממנו החטא הפולחני ('וידח..."). דרך המחשבה הזאת שקופה כבדולח בספר דה"י.

הערות:
13. השימוש הקבוע של 'נגיד' בשמואל-מלכים הוא בהקשר של בחירת האל במנהיג לעמו ישראל; כך בשאול, דוד, ירבעם ובעשא. עם זאת גם חזקיהו מכונה 'נגיד עמי' (מל"ב כ' 5), למרות שהוא מולך כיורש ולא כמלכים הנזכרים, העולים בכוח הכאריזמה שלהם. וזר עוד יותר השימוש במל"א א' 35: דוד (לא האל) מצווה את שלמה בנו (לא בחירה בלתי תלויה) לנגיד על ישראל ועל יהודה (לא על עם ה' או על ישראל).
14. הכתוב קשה, וראה י"א זליגמן, "סימנים לשינויים ולעיבודים עריכתיים בנוסחת המסורה ובתרגום השבעים", שם (הע' 2), עמ' 328-326.
15. העניין מבקש כינוי החוזר אל האל ולא אל דוד, ונראה כי נכפלה הכ"ף הפותחת את המלה הבאה (כסאך).
16. לא ניכנס כאן לא לשאלת מעמדו של פס' 13 ולא לוויכוח על שכבות שונות בפרק ז', ראה י"א זליגמן, שם (הע' 2), עמ' 131-127.
17. בפס' 3 בא לידי ביטוי איסור ריבוי הנשים כפי שהוא מנוסח בחוק המלך, דב' י"ז. איסור ההתחתנות בעמ' הארץ, כניסוחו בחוק החרם (דב' ז') וחוק הביאה בקהל – המפרש את דינם של עמוני ומואבי, אדמי ומצרי (דב' כ"ג), עומדים ביסוד איסור ההתחתנות בנשים הנכריות (פס' 2). וכמובן איסור עבודת אלוהים אחרים הנפוץ בס' דברים.
18. 'כדור אביו' בסוף הפסוק מלמד על ראשיתו, שהיה לו להיות מנוסח בלשון יחיד ולהיות מוסב על שלמה בלבד: 'יען אשר עזבני' וכן הלאה, וכן הוא בתרגום השבעים.
19. ראה י"א זליגמן, "תפיסת הנבואה בהיסטוריוגראפיה הדויטרונומיסטית והכרוניסטית", שם (הע' 2), עמ' 218-208; א' רופא, סיפורי הנביאים, ירושלים תשמ"ג, עמ' 91-85.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : נסיבות הפילוג
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר מלכים (פריט זה)
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר דברי הימים

ביבליוגרפיה:
כותר: תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר מלכים
מחברת: טלשיר, ציפורה (ד"ר)
תאריך: ינואר 1994 , גליון 7
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית