הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
חלק זה של המאמר דן באופן שבו נתפס פילוג הממלכה בספר דברי הימים. התפיסה של ספר דברי הימים שונה מאד מזו של מלכים: הפילוג אינו עונש, ובודאי שלא לשלמה, שכן שלמה כלל לא חטא. הפילוג נתפס כחטא וירבעם כחוטא. ממלכת ישראל היא ישות חוטאת לאורך כל הספר לא רק במעשיה אלא גם בעצם קיומה.



תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר דברי הימים
מחברת: ד"ר ציפורה טלשיר


הפרקים המקבילים בין ספר דה"י ובין מקורותיו המצויים בידנו,20 במיוחד מן הספרים שמואל ומלכים, נותנים לנו הזדמנות יוצאת דופן לעקוב אחרי אותן פרשיות כפי שהן מוצגות מנקודת ראותם של מחברים שונים. ההשוואה מלמדת פרק בשיטת עבודתו של יוצר מאוחר המאמץ מקורות קודמים ומתאים אותם למסגרות שלו. היא לא רק פוקחת את עינינו לראות את דרכיו של מחבר ספר דה"י, אלא מפתחת בנו נכונות גדולה יותר להכיר בכך שגם מחברים אחרים מעבדים את מקורותיהם, מכניסים את עולמם לתוך המאורעות שהם מתארים, ומה שיוצא מתחת ידיהם אינו בחינת צילום המציאות ההיסטורית – אלא עיצוב העבר בכלים הספרותיים שבידי המחבר ומנקודת ראותו של מחבר שמטרותיו עמו.

מחבר ספר דה"י, כמחבר ספר מלכים לפניו, ואף יותר ממנו, כובש את המציאות במכבש תפיסתו את ההיסטוריה. בפרשת הפילוג אפשר לחוש היטב את המתח בין התפיסות השולטות בחומר שמחבר ספר דה"י שואל מספר מלכים ובין אמות המידה שהוא עצמו שופט בהן את החומר הזה.

א. ברירת החומר

האמצעי הראשון במעלה השמור עם המחבר לעצב את העבר על-פי ראות עיניו הוא הסלקציה: המחבר בורר מן החומר המצוי בידו אותן פרשיות המתאימות לתכניתו ואינו מביא פרשיות שאינן חיוניות, על-פי ראות עיניו, לעיצוב העבר או שאינן משתלבות היטב בתפיסתו את העבר.

בתפיסת פילוג הממלכה דבר אחד ברור מעל כל ספק: מחבר ספר דה"י לא קיבל מכול וכול את התשובה שנתן מחבר ספר מלכים לשאלת הסיבה לפילוג. מחבר ספר מלכים תלה את הקולר בחטאי שלמה. בדה"י אין זכר כלל לפרק הצללים במלכות שלמה. לא חטאי שלמה. לא האיום בפילוג. לא המרידות שערערו את ממלכתו. לא נבואת אחיה המייעדת את ירבעם למלך.

אין ספק שמל"א י"א היה לעיני מחבר דה"י והוא העדיף לוותר עליו. המשא ומתן בשכם (מל"א י"ב) בנוי כהמשך וכסגירת מעגל של מרד ירבעם בשלמה ושל נבואת אחיה והממד הזה ניכר גם במקבילה בספר דה"י, למרות שהפרשיות הללו חסרות בדה"י. כתובים כדה"ב י' 2 (//מל"א י"ב 2, החוזר למל"א י"א 40), או דה"ב י' 15 (11מל"א י"ב 15, החוזר על נבואת אחיה), מתאפיינים כשרידים מהרכב שכלל את פרק י"א.

מדוע בחר מחבר דה"י לפסוח על מל"א י"א? שני טעמים לדבר, המעוגנים היטב בהשקפת עולמו.

(1) מלכות דוד ושלמה והמקדש

בניגוד גמור למקורותיו מצטיירת מלכות דוד ושלמה בס' דה"י כטלית שכולה תכלת. איננו מוצאים בו לא את הפילוג ומלחמת האחים של ראשית ימי דוד (שמ"ב א'-ד'); לא את פרשת דוד ובת שבע, אמנון ותמר, מרד אבשלום, ומרד שבע בן בכרי (שמ"ב ט'-כ'); ולא את המאבק בין שלמה ואדניה, צוואת דוד והוצאתה אל הפועל (מל"א א'-ב'); ואף עת החטאים והתערערות הממלכה בימי שלמה (י"א) הייתה כלא הייתה. ואכן, קשה להעלות על הדעת שמחבר ספר דה"י יתאר את המלך בונה המקדש – בבת עינו של מחבר דה"י – כמי שבנה במות לאלים זרים. אף אין ספק קל שבקלים שאין מחבר דה"י מתכוון שנקרא לתוך ספרו אותן פרשיות מספרי שמואל-מלכים שהוא בחר להשמיט. לדידו מלכות דוד ושלמה היא תור הזהב, רבב לא דבק בה, וכך הוא רוצה שתיחרת בלב קוראיו. אלה ימים של מלכים בחירי ה' השולטים על עם ה' בממלכה המאוחדת, ובמרכז פעלם בית ה'. דוד מכין את בניית הבית לכל פרטיה ודקדוקיה (דה"א כ"ב-כ"ט, ללא מקביל בספרי שמואל-מלכים) ושלמה מוציאה אל הפועל. אין שלמה מגיע למעלתו של דוד בעיני מחבר ספר דה"י. אין הוא בונה ומטפח את מלכות שלמה כפי שעשה במלכות דוד. להיפך, מלכות שלמה מקוצצת אף בפניה החיוביים; חטיבה נכבדה בראשית מלכות שלמה (מל"א ג' 16-ה' 15), שעניינה חכמת שלמה, ארגון ממלכתו ועושרו – אין לה מקביל בספר דה"י,21 וזאת מפני שאצה למחבר הדרך אל ביצוע תכניתו של דוד, אל בניית המקדש. שלמה משלים, אפוא, את דוד בכך שהוא מבצע הלכה למעשה את תכניתו המפוארת, ובונה את בית המקדש, בחינת הגשמת נבואתו של נתן (שמ"ב ז'):

"ויבחר ה'... בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם... ומכל בני...
ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל. ויאמר לי שלמה בנך
הוא יבנה ביתי וחצרתי..." (דה"א כ"ח 6-5).22

סיכומו של דבר, חטאי שלמה לא היו ולא נבראו וממילא אין לשלמה ולא כלום עם הפילוג. אין הפילוג נזכר כלל לפני ימי רחבעם.

(2) תורת הגמול

סיבה נוספת יש לו למחבר ספר דה"י ליטול משלמה את האחריות לפילוג. תורת הגמול של מחבר ס' דה"י שונה מזו של מחבר ס' מלכים מן הקצה אל הקצה.23 תורת הגמול האישי של הנביא יחזקאל מצאה לה מהלכים אצל מחבר דה"י,24 ועיקרון הגמול המצטבר המנחה את צעדיו של מחבר ס' מלכים פינה מקומו לעיקרון נוקשה למדי של גמול מיידי בדה"י. אין זכות אבות, אין 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. לא יעלה על הדעת שמלך אחד יחטא ועונשו יתממש בימי מישהו אחר. אין זה פלא שהדברים המסמלים יותר מכול את עיקרון המאזניים בס' מלכים – חטאות מנשה כנגד חסדי יאשיהו (מל"ב כ"ג 27-24) – אין להם זכר בדה"י. כל מלכות ומלכות, על-פי טיבה ניתן שכרה או עונשה. אף יש שבימי אותו מלך עומדים זה בצד זה מחזורים של חטא ועונש, התנהגות טובה וגמול בצדה. כך מקרהו של יואש, תחילה ימי החסד בהשפעת יהוידע הכהן (דה"ב כ"ד 16-1), אחר-כך, בהשפעתם הרעה של השרים, ימי עזיבת ה' ועונשים (26-17). אפילו האסון הכבד מכול, חורבן יהודה, אינו מוטל על כתפי הדורות, אלא על דורו של צדקיהו בלבד. הנה כי כן עמדת מל"א י"א מקומה לא יכירנה בספר דה"י.

ברור לנו, אפוא, מדוע אין שלמה יכול להיות אחראי לפילוג על-פי תפיסת מחבר דה"י; אך מחבר דה"י אינו יכול להסתפק בהסרת האחריות מעל כתפי שלמה, שכן לצד רעיון מיידיות הגמול יש להדגיש גם את מרכזיות הרעיון של הכרחיות הגמול בדה"י. לכל חטא יש עונש ולכל עונש יש חטא. לכל חסד יש גמול ולכל גמול יש חסך.25 ובכן, במסגרת יצירתו של המחבר הזה, שתורת הגמול שלו מאוד קפדנית ושולטת במאורעות ביד רמה, דומה שחייב להיות תחליף לחטאי שלמה כמסבבי הפילוג.

מי תופס, אפוא, את מקומו של שלמה כמחולל הפילוג? האם רחבעם חטא? מתברר שאף זאת לא.

מיד אחרי מות שלמה (דה"ב, סוף פרק ט'), מובא סיפור הפילוג (י' 1-י"א 4//מל"א י"ב 24-1). מחבר דה"י מאמץ, אפוא, מנקודה זו את מקורו ומתאר את המשא ומתן ואת החלטתו האומללה של רחבעם המוליכה לפילוג. לכאורה מתקבל הרושם שהפילוג, על-פי תפיסתו של מחבר דה"י, נגרם על-ידי הכרעתו קלת הדעת של המלך.26 מסקנה כזאת קשה ביותר; אין זו תשובה מספקת, בוודאי לא במישור רעיוני. המעשים שהביאו את הפילוג אינם מן הסוג שמביא על עושם עונשים כאלה: האומנם האיוולת המדינית של רחבעם היא סיבה מספקת לקריעת הממלכה? לא כך שופט מחבר ספר דה"י – גם לא מחבר ספר מלכים – את ההיסטוריה. כמו אצל מחבר ספר מלכים גם אצל מחבר דה"י סובב הגמול במעגלי הציות לרצון האלוהים. ובתחום זה, שלא כבספר מלכים, ראשית מלכות רחבעם מוצגת דווקא באור חיובי, באמצעות מרכיבים האופייניים בספר דה"י לתקופות של חסד: רחבעם בונה ערים למצור (י"א 12-5), העם מתחזק בימיו (17-13) "כי הלכו בדרך דויד ושלמה לשנים שלוש" (17), ומשפחתו משגשגת (23-18). רק אחר כך מתחילים הימים הרעים:

"ויהי כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו עזב את תורת ה' וכל ישראל עמו"

(י"ב 1).

יוצא שאף הצפוי על-פי אמות המידה של מחבר דה"י, כלומר שהתנהגותו של רחבעם היא היא האחראית לאסון שפקד את שושלת בית דוד, אינו הפתרון.

בעיית צידוק הדין עוד מחמירה נוכח העובדה שלצד סיפור הפילוג עצמו שואל מחבר דה"י מספר מלכים גם את ההסבר לפילוג. מחבר ספר מלכים שהכין היטב את הרקע לפילוג בפרק י"א אינו צריך אלא לסגור את מעגל נבואת אחיה:

"ולא שמע המלך אל העם כי היתה סבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר
דבר ה' ביד אחיה השלני אל ירבעם בן נבט" (מל"א י"ב 15).

מחבר דה"י מעתיק את הדברים הללו כלשונם (דה"ב י' 15) ויוצר קושי בהרכב הענייני והרעיוני של ספרו; לא רק שהנבואה הנרמזת בכתוב הזה איננה מופיעה בספרו אלא שהוא נושא עמו את התפיסה של ס' מלכים המעגנת את הפילוג בחטאות שלמה. אמנם באשר נבואת אחיה עצמה אינה מופיעה בספר דברי הימים נשארות חטאות שלמה מחוץ לתמונה ומשמעותו האמיתית של הכתוב, המגדיר את הפילוג כהגשמת דבר אחיה, אינה נהירה לקורא; ועם זאת גם האמירה החבויה בכתוב כמות שהוא אינה נוחה לדה"י, באשר פירושה שגורלו של רחבעם נחרץ מראש, ואף זה אינו מתיישב עם עולמו של מחבר ספר דה"י, הבנוי על תורת הנביאים ונותן מקום מרכזי להתראה ולכניעת הלב. יש, אפוא, טעם לומר שהכתוב הזה הועתק בהסח הדעת עם כל הפרשה.27 פחות קשה נבואת שמעיה המציגה אף היא את הפילוג כרצון האלוהים ("כי מאתי נהיה הדבר הזה"; דה"ב י"א 4//מל"א י"ב 24), היות שמדובר בהשלמה שלאחר מעשה. ועם זאת – וכנגד הטוענים שנבואת שמעיה היא מלכתחילה מידו של מחבר דה"י – ספק בעיניי אם מחבר דה"י היה מעריך כך את הפילוג בדבריו העצמאיים. לא כך עולה בנאום אביה על הר צמרים, נאום שהוא פרי רוחו של בעל דה"י.

מסקנת דברינו עד כאן היא שאין הפילוג מוצג בספר דה"י כעונש וממילא אינו נתפס כעונש. מחבר ס' מלכים מתמודד עם האירוע הדרמטי הזה בהרחבה; בדה"י מאבד הפילוג ממרכזיותו.

ב. נאום אביה על הר צמרים

אין מחבר דה"י משלים עם הפילוג, אך את מרי לבו הוא שופך על ירבעם, מחולל הפילוג – וזה בוודאי אינו משתלב בשום תפיסה של גמול. הוא בא חשבון עם ירבעם בנאום אביה מלך יהודה על הר צמרים, ערב המלחמה בירבעם (דה"ב י"ג 4 ואילך), דברים שאין להם מקביל בס' מלכים. הנימה הרכה משהו שלקח בהשאלה ממקורותיו, אשר הגדירו את הפילוג כרצון אלוהים, מפנה את מקומה לנימה צורמת שתאפיין את יחסו לממלכת הצפון לכל אורך הדרך. אביה מלך יהודה פונה אל המחנה השני, ירבעם וכל ישראל:

"הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו
ולבניו ברית מלח".

מאחורי הדברים הללו נחבאת ההבטחה הבלתי מותנית נוסח נבואת נתן (שמ"ב ז'). הממלכה ניתנה לדוד על ישראל ברית מלח, ברית עולם. כוחה של ברית זו ניכר היטב בדבריו של מחבר ספר דה"י דווקא משום שמעצם טיבו מושג של ברית עולם אינו מתיישב היטב עם מושג הגמול שלו. הברית אינה מופרת אפילו בימי יהורם שהלך בדרך מלכי ישראל –

"ולא אבה ה' להשחית את בית דויד למען הברית אשר כרת לדויד..."

(דה"ב כ"א 7)

"ויקם ירבעם בן נבט עבד שלמה בן דויד וימרד על אדניו". הנה הוא מגלה שידוע לו דבר מרד ירבעם בשלמה, למרות שלא סיפר עליו במקביל לפרק י"א של ספר מלכים. הפילוג מקבל תחת ידי גוון שונה, אין ספק בכך. אין זכר לסבל בית יוסף, לרקע של מרד ירבעם. אין רמז בן רמז לעידוד שקיבל ירבעם מאחיה השילוני, נביא ה'. ירבעם אינו אלא עבד המתפרץ על אדוניו.

"ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל".

לא עוד 'כל ישראל', הבא בדרישות אל רחבעם שיקל מן העול הכבד שידעו בימי שלמה, אלא קבוצת ארחי פרחי.

"ויתאמצו על רחבעם בן שלמה ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק
לפניהם".

חלקו של רחבעם אף הוא משנה גוון; האם פעל בסכלות? האם הפעיל יד קשה ברגע הכי פחות מתאים? הוא פשוט לא עמד בפניהם מפני שהיה נער ורך לבב – וכי לא הלך בעצה אחת עם 'הילדים'?

"ועתה אתם אמרים להתחזק לפני ממלכת ה' ביד בני דויד ואתם המון רב
ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלוהים".

כמה בוז מתחבר באנטיתיזה הזאת. 'המון רב' שאלוהיהם – עגלי זהב, מעשה ידי ירבעם. וכוהניהם – עמי הארצות, כוהנים ללא-אלוהים, לעומת 'ממלכת ה' ביד בני דויד' השומרת את משמרת ה'.

בנאום מרכזי ורב משמעות זה מעמיד, אפוא, מחבר ספר דה"י שתי אמיתות באופן שאינו משתמע לשתי פנים: (א) דוד הוא המייסד החוקי היחיד של שושלת מלכי ישראל; (ב) פולחן ירושלים הוא הפולחן הלגיטימי היחיד.

המלחמה – עדיין ללא מקביל בס' מלכים – מתנהלת בהתאם למתחייב מן הנאום. ה' נלחם ליהודה. הוא נוגף את ישראל בשדה הקרב (15) – "ויפלו חללים חמש מאות אלף איש בחור"(!). עד כמה הדברים בוערים בעצמותיו ניתן ללמוד מתיאור סופו של ירבעם. אין הוא מספר את סיפורה של ממלכת הצפון או של מלכיה. הוא לא סיפר, למשל, שירבעם עלה על כיסא המלוכה. אך כאן הרחיק מעבר לסיפור המלחמה לומר לקורא שיד ה' הייתה בו בירבעם:

"ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת" (20).28

האפשרויות שנפתחו בפני ירבעם בס' מלכים היו כלא היו בס' דה"י. מלכתחילה לא הייתה כל אפשרות שירבעם יקים מסגרת שתהיה לרצון לפני האלוהים. לדעת מחבר דה"י הורתה ולידתה של ממלכת הצפון בחטא וזהו היחס שהוא יתמיד בו לאורך כל הדרך: אין פרשה של קשר בין יהודה וישראל שמחבר דה"י אינו דואג לסמוך לה קיתון של חרפות (דה"ב י"ט 2; כ' 37, כ"ה 7).29

ג. יהודה כישראל

נאום אביה בהר צמרים הוא קריאת התיגר של מחבר ספר דה"י נגד ירבעם והקרע שקרע בממלכת ה' ביד בית דוד. מלבד זאת, הוא מתמודד עם הפילוג בכלים אחרים. הפילוג גזל מבית דוד את חלק הארי של העם והארץ. לאט אך בבטחה משיב מחבר דה"י את ישראל לחיקם של בית דוד ומקדש ירושלים.30 הוא חוזר ומתאר את נדידת עם ישראל הצפוני, היסודות החיוביים שבו, דרומה, מן הצד האחד, ואת נדידת הגבול בין שתי הממלכות צפונה, מן הצד השני. התהליך מתחיל כבר למחרת הפילוג, בראשית מלכות רחבעם:

"והכהנים והלוים אשר בכל ישראל התיצבו עליו מכל גבולם. כי עזבו הלוים
את מגרשיהם ואחזקתם וילכו ליהודה ולירושלים... ואחריהם מכל שבטי ישראל
הנתנים את לבבם לבקש את ה' אלהי ישראל באו ירושלם לזבוח לה' אלהי
אבותיהם" (דה"ב י"א 13 ואילך)

והפן האחר: אביה במלחמתו בירבעם לוכד ממנו את בית אל ואת ישנה ואת עפרין ואת בנותיהן (י"ג 19). אותה דינמיקה מאפיינת ימי מלכים צדיקים אחרים. בימי אסא:

"וכשמע אסא... התחזק ויעבר השקוצים מכל ארץ יהודה ובנימן ומן הערים
אשר לכד מהר אפרים... ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים
ומנשה ומשמעון כי נפלו עליו מישראל לרב בראתם כי ה' אלהיו עמו"

(ט"ו 9-8)

וכך בימי יהושפט (י"ז 2, י"ט 4). ימי חזקיהו הם הדוגמה המובהקת לכך. חזקיהו זוכה ליחס מיוחד בס' דה"י. בימיו חרבה ממלכת הצפון החטאה ונפתחים מרחבים חדשים בפני מלכי בית דוד לתפוס בה מאחזים. במרכז ימי חזקיהו בדברי הימים סיפור הפסח שבמרכזו שליחת שליחים אל שבטי הצפון והזמנתם לחוג את הפסח בירושלים (ל'). אף ניתוץ הבמות עובר את גבולות ממלכת יהודה:

"וישברו המצבות ויגדעו האשרים וינתצו את הבמות ואת המזבחות מכל
יהודה ובנימין ובאפרים ומנשה עד לכלה" (ל"א 1).

בניגוד לחזקיהו, דבריו על פעילות יאשיהו מעבר לגבולות יהודה כבר נסמכים על ספר מלכים. אך הוא מפליג מעבר לתחום הרפורמה של ספר מלכים, דהיינו ערי שומרון (מל"ב כ"ג 19). לדידו, הרפורמה של יאשיהו יצאה גם על "ערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי" (דה"ב ל"ד 6) והעם כולו, גם ממנשה ומאפרים ומשארית ישראל נותנים יד לבדק הבית (9). התמונה ההולכת ומצטיירת היא יצירתו הבלעדית של מחבר ס' דה"י. כמיהת ירמיהו לשובה של "משבה ישראל" (פרק ג'), ל"מזרה ישראל יקבצנו" (ל"א); וחזונו של יחזקאל:

"ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך. ולא יהיו עוד לשני גוים ולא
יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (ל"ז 22) –

אינם ריאליים עוד. הפתרון של מחבר דה"י שונה, כפי שמכתיבה תקופתו. לדידו ממלכת יהודה, ומכאן יהודה של ימי שיבת ציון, היא ישראל האמיתי והשלם.

הערות:

20. נוח מאוד להשתמש בפרקים המקבילים שהתקין א' בנדויד, מקבילות במקרא, ירושלים 1972.
21. אין הנושאים הללו מוקצים בעיניו של מחבר דה"י, להיפך. ועובדה היא שאותם עניינים המפורטים אחרי בניין המקדש מובאים בס' דה"י כלשונם.
22. שים לב שנבואת נתן משנה פנים בידי מחבר דה"י, ויורשו של דוד אנו עוד אנונימי אלא מזוהה במפורש כשלמה.
23. חזרו ותארו את פעולת האל בהיסטוריה בדה"י בקני מידה של תורת הגמול; ראה סיכום מקיף אצל ש' יפת, האמנות והדעות בספר דברי הימים, ירושלים תשל"ז, עמ' 132 ואילך.
24. למרות שיש קושי מהותי בהעברת קני מידה אישיים למישור ממלכתי, באשר התנהגותו של המלך נוגעת לעם כולו. מחבר דה"י עושה מספר ניסיונות להגדיר את היחס בין המלך לעם בכל הנוגע לתורת הגמול; למשל דה"ב י"ב 1: "ויהי כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו עזב את תורת ה' וכל ישראל עמו"; 12: "ובהכנעו שב ממנו אף ה'... וגם ביהודה היה דברים טובים"; כ"א 11 ואילך.
25. יפת, שם, עמ' 143 ואילך.
26. יפת, שם, עמ' 142, הע' 480.
27. יפת, שם; עם זאת היא סותרת את עצמה, שם, עמ' 266, כשהיא באה לבסס את טענתה שמחבר דה"י רואה בהקמת ממלכת הצפון את רצון האלוהים ומשתמשת בכתוב שלנו כראיה. אין זה המקום היחיד שמתגלות בדה"י אי-עקיבויות הנולדות מן ההתנגשות בין המקורות ובין דרך ההצגה החדשה של המאורעות; ראה דה"א ט"ו 29 (//שמ"ב ו' 16), שנשאר על עומדו למרות שהמשך האפיזודה (שמ"ב ו' 23-20) היה כלא היה, או המלים "ודוויד ישב בירושלים" (דה"א כ' 1//שמ"ב י"א 1ב), שהן פתיחה לסיפור דוד ובת שבע שאינו מובא כלל בדה"י.
28. ראוי לציין שמחבר דה"י מקדים את מות ירבעם. על-פי ספר מלכים הוא ימות רק בראשית ימי אסא. לא ההבדל הכרונולוגי עיקר, אלא מגמת הדברים.
29. לא ברור מה רואה יפת, עמ' 264 ואילך, לצאת נגד ההערכה המקובלת על יחסו של מחבר דה"י לממלכת הצפון. אין שמץ אמת בכך שמחבר דה"י מגלה התעניינות בממלכת הצפון לשם עצמה; אין הוא מביא מתולדות ממלכת הצפון אלא אותן פרשיות שיש להן נגיעה ליהודה וגם זה במשורה. ובוודאי אין הוא מביא לידי ביטוי בשום אופן ובשום מקום את ההכרה הניבטת מפרשת הפילוג שממלכת הצפון קמה ברצון האלוהים (ראה לעיל). הצדק עמה שאין להעמיד את יחסו לממלכת הצפון באור היחס אל השומרונים, אך מכאן ועד הקיצוניות האחרת הדרך בה.
30. ראה הפרק על עם ישראל בספרה של יפת, עמ' 228 ואילך.

לפריטים אחרים קשורים לנושא:
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : נסיבות הפילוג
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר מלכים
תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר דברי הימים (פריט זה)

ביבליוגרפיה:
כותר: תפיסת פילוג הממלכה בספר מלכים ובספר דברי הימים : תפיסת הפילוג בספר דברי הימים
מחברת: טלשיר, ציפורה (ד"ר)
תאריך: ינואר 1994 , גליון 7
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית