עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עדות וקהילותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העליות משנות ה-60 עד שנות ה-90עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העליות משנות ה-60 עד שנות ה-90


נפגשים בשירים
מחברת: ליאורה ישראלי


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
חזרה3

לא קל להתעורר מחלום בארץ החדשה: "לנחות" פה פתאום - ולא להבין מילה.
החידושים הם רבים: הריחות, הטעמים, הלבוש, הבניינים.
לעשות הכול אחרת, להרגיש זר ושונה בתוך העם שלך... אבל הנה, לאט לאט, בכל זאת מתחילים להסתגל.
אחת הדרכים לקלוט ולהיקלט, להכיר ולהתקרב זה אל זה כאן, היא... ליצור ולשיר יחד!
השיר קול דודי הופק במיוחד לקלטת מזמור: אהוד בנאי ושלמה גרוניך, שהם מוסיקאים ישראליים, לקחו שיר עממי-ישראלי מוכר ועיבדו אותו בסגנון המוסיקה האתיופית. חברי להקת "טספצ'ן" - שפירושו "התקווה" - מקרית גת, שרים ומנגנים את השיר.

מה זאת אומות "לעבד" שיר?
כדי שיהיה לנו שיר -
צריך משורר או משוררת שיכתבו את המילים, צריך מלחינה או מלחין שיחברו את הלחן (המנגינה), וצריך זמר, זמרת או זמרים שישירו את השיר!
ומהו עיבוד? המעבד או המעבדת הם אלה שמחליטים איך "לשחק" עם השיר ולבצע אותו: למשל -
* אילו כלי נגינה ישתתפו בנגינת השיר?
* כמה זמרים ישירו אותו? ובכמה קולות?
* איך ייפתח השיר? איך הוא יסתיים?
ועוד כל מיני החלטות חשובות שקובעות מה אנחנו, המאזינים והמאזינות, נשמע כשנקשיב לשיר.
החיבור המיוחד הזה בין מילות השיר העברי, הצלילים האתיופיים ושירת הזמרים-העולים הוא בעצם כמו שיחה: התרבות העברית הישראלית ותרבות יהודי אתיופיה נפגשות ומשוחחות ביניהן - אבל בשפת המוסיקה!

בין מוסיקה אתיופית למוסיקה מערבית
מהו סולם מוסיקלי?
סולם מוסיקלי הוא רצף עולה או יורד של צלילים שונים.
כל סולם מאופיין על פי המרווחים (מרחקים) בין הצלילים בו.
מנגינה, שמבוססת על סולם מסוים, היא מנגינה שבנויה ממגוון של רצפי צלילים שונים השייכים לסולם זה.

מה ההבדל בין סולם מוסיקלי מערבי לסולם המוסיקלי של המוסיקה האתיופית, שנקרא סולם פֶּנְטָטוֹנִי?
הסולם המערבי מורכב משבעה צלילים, ואילו הסולם הפֶּנְטָטוֹנִי מורכב מחמישה צלילים בלבד. השם "פֶּנְטָטוֹנִי" לקוח מן המילים הלטיניות "פֶּנְטָּה", שפירושה בעברית "חמש" ו"טוֹנִי", שפירושה "צלילים". המרווחים בין הצלילים בסולם הפֶּנְטָטוֹנִי שונים מן המרווחים בין הצלילים בסולם המערבי. לילדים באתיופיה אין שום בעיה לשיר שיר בחמישה צלילים בלבד. אבל מי שרגיל לסולם של שבעה צלילים, השיר האתיופי נשמע לו בהתחלה משונה. לעמים רבים מוסיקה המבוססת על סולמות פֶּנְטָטוֹנִים שונים. למשל המוסיקה הסינית והיפנית היא מוסיקה פֶּנְטָטוֹנִית.

ארץ אחת - הרבה שפות

באתיופיה מדברים ב- 70 שפות ויותר. השפות העיקריות הן אמהרית, טיגרית ואורומו. רוב יהודי אתיופיה מדברים בשפה האמהרית, שהיא השפה הרשמית באתיופיה. במחוז טיגרי ובחלק ממחוז גונדר מדברים טיגרית. זוהי שפה מדוברת, שאין כותבים אותה. בדרום אתיופיה (באזור שלא גרו בו יהודים) מדברים בשפת האורומו. יש מי שמדברים בשפה הטיגרית ומבינים את השפה האמהרית, אך בדרך כלל מי שמדברים אמהרית אינם מכירים את השפה הטיגרית.

איך כותבים אמהרית?
את השפה האמהרית כותבים משמאל לימין. בשפה האמהרית 33 אותיות. הניקוד של השפה הוא באמצעות שבעה סימנים שונים שמוסיפים לאותיות. התפקיד של הסימנים הוא כמו התפקיד של הניקוד בעברית.
סימן הניקוד מצטרף לאות ומשנה את צורתה. לדוגמה: בשורה הראשונה משמאל כתובה האות האמהרית המקבילה לאות ה בעברית. לידה מימין כתובה אות זאת בחמישה סימני ניקוד: הֹ - הְ - הֶ - הוּ - ה


אמהרית ועברית - קרובים רחוקים
כמו השפה העברית, גם השפה האמהרית היא שפה שמית. כלומר, העברית, הארמית, הערבית, האמהרית והטיגרית נחשבות שפות השייכות לאותה משפחה – משפחת השפות השמיות. בשפה האמהרית מופיעות אותיות רבות יותר מאשר בשפה העברית. יש מילים בשפה האמהרית והטיגרית הדומות למילים בעברית ו/או בארמית. יש מילים באמהרית שהאותיות בהן מתחלפות כאשר משווים אותן לעברית. בשפה הטיגרית נשמעות גם האותיות "ח" ו"ע" ולכן אולי ליוצאי טיגרי קל יותר לבטא את השפה העברית.

עברית במבטא אתיופי
כשלומדים שפה חדשה קשה לעבור ולדבר פתאום גם במבטא חדש, למשל:
- בשפה האמהרית ההטעמה, כלומר ההברה המודגשת, היא בתחילת המילה, ואילו בעברית המדוברת כיום ההטעמה היא בדרך כלל בסוף המילה.
- אותיות מסוימות בעברית, כמו למשל צ ו-ג, אינן קיימות באמהרית. במקביל, ישנן אותיות באמהרית שאינן קיימות בעברית כמו: צ' שהיא כמו האות צדי שכאילו הוסיפו לה דגש. לכן, לפעמים קשה להבין את העברית שמדברים יוצאי אתיופיה.

מוסיקה דתית

התפילות תפסו מקום חשוב באורח החיים היהודי באתיופיה. שפת התפילה ושפת כתבי הקודש הינה שפת הגעז והיא שונה משפת הדיבור. הגעז הייתה השפה המדוברת באתיופיה עד לפני כ- 800 שנה. בין התפילות שהביאו עמם יוצאי אתיופיה לארץ, אפשר למצוא תפילות עתיקות שגילן מגיע לשלושת אלפים שנה!
את התפילות ניהלו הקייסים (קֶסוֹץ, באמהרית), כלומר כוהני הדת של בני העדה. הקייסים והעוזרים שלהם היו היחידים שידעו את שפת התפילות העתיקה. התפילות נאמרו כשירי מענה: הקייס שר פסוקי-תפילה, והקהל חזר עליהם. הקייס ועוזריו גם דאגו לתרגם את מילות התפילה לשפת הקהל.



אותיות השפה האמהרית ושפת הגעז בהשוואה לשפות אחרות

הזמנה לטקס תפילה

רוצים להשתתף בטקס תפילה אופייני? אתם מוזמנים להצטרף אלינו:
* ריקוד התפילה עומד להתחיל...
* הקייס פותח בריקוד התפילה: הוא רוקע ברגליו, ומבצע קפיצת ריקוד, כשהוא נשען על המקל. הוא קופץ קדימה בקפיצות נמוכות.
* הקהל מתפלל ושר עם הקייס, ברקע נשמעים קולות התוף (הנֶגַרִיט) והמצילה (קַצְ'ל).
* עכשיו הקהל מקשיב: הקייס שר פסוק מן התפילה, והקהל מיד יענה ויחזור אחריו.
* התפילות הנרגשות מבטאות את כיסופי הלב לירושלים, וגם את התקווה הנצחית לתקומת בית המקדש.
* הקהל מלווה את התפילה בהשתחוות אפיים ארצה.
* שומעים מחיאות כפיים שמחות בקהל? סימן שהקייס הזכיר עכשיו בתפילה את המילה "ירושלים".
* בתפילה החדשה, שזה עתה התחילה, פורסים את הידיים בתנועת תחינה מיוחדת: מצמידים את המרפקים למותניים, ופותחים וסוגרים את כפות הידיים לפי הקצב של שירת התפילה.

צלות בית - בית התפילה של יהודי אתיופיה
חיי הדת של בני העדה התרכזו סביב בית התפילה. באתיופיה נקרא בית הכנסת - מֶסְגִיד וגם בֵּת מֶקְדָס, וגם צֶלוֹת בֵּת.
בית התפילה היה גדול ומכובד במראהו משאר בקתות הכפר הפשוטות ובנוי בסגנון בית המקדש הקדום. הוא היה מחולק לשני חלקים - חיצוני ופנימי. החלק הפנימי נקרא קדוּסַתֶא קְדוּסַן כלומר, קודש הקודשים.
בקדוּסַתֶא קְדוּסַן הניחו את האורית - כלומר, את ספר התורה, ורק לכוהנים ולעוזרים שלהם היה מותר להיכנס אליו.

ה"אורית" - ספר התורה
האורית נחשב לספר החשוב ביותר בין כתבי הקודש של בני העדה.
המילה אורית דומה למילה הארמית העתיקה "אורייתא", שפירושה - תורה.
האורית, כמו שאר כתבי הקודש של יהודי אתיופיה, כתוב בכתב יד על קלף-עור, וכרוך בכריכה קשה.

הקייסים - מנהיגי קהילת ביתא-ישראל
באתיופיה ניהלו הקייסים את חיי הדת והקהילה:
- הם ערכו את התפילות.
- הם חיתנו וגירשו.
- הם טיהרו במי מעיין את היולדות ואת הנולדים.
- הם ליוו את הנפטרים לקבורה בתפילת כפרה.
- הם היו המורים, והיו השופטים, והיו גם השוחטים.

הקייסים למדו את תפקידם במשך שנים רבות, ורק מי שעבר בחינות קפדניות ונמצא מתאים בלא פגם, הוסמך, בסופו של דבר, לתפקיד.
באתיופיה היה הכבוד למבוגרים חשוב ומקובל מאוד, וכך גם הכבוד לקייס.
גם כאן בארץ מבקשים הקייסים לשמור על מעמדם כמנהיגי הדת של בני הקהילה. הרבנות בישראל אינה מכירה בהם כרבני הקהילה, אלא אם למדו כאן והוסמכו לרבנות, כפי שמקובל בארץ. חלק מן הקייסים למדו בארץ והוסמכו להיות גם רבנים. הקייסים, שלא עשו זאת, איבדו מחשיבות התפקיד שהיה להם באתיופיה. כתוצאה מכך המעמד החשוב שהיה לקייס מאבד מכוחו.

עקבות מאתיופיה במילים ובמנגינות - נושאים נוספים:

לפני שמתחילים לשיר
החיים בכפר
ילדים לומדים - ילדים עובדים
שמחה ואהבה
חגים ומועדים
הגעגועים לציון והמסע אליה

ביבליוגרפיה:
כותר: נפגשים בשירים
שם  החוברת: מזמור : עקבות מאתיופיה במילים ובמנגינות
מחברת: ישראלי, ליאורה
עורכי החוברת: טולדנו, מיכל; צ'רנובילסקי, ענת
תאריך: 1999
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ייזום, פיתוח וניהול התוכנית: ליפשיץ, עירית.
2. תחקירנות תרבות ומוסיקה, כתיבה: ליאורה ישראלי.
3. שיכתוב, כתיבה ועריכת תוכן: מיכל טולדנו.
4. עריכה לשונית בעברית: ענת צ'רנובילסקי.
5. התכנית פותחה במטח בסיוע ג'וינט ישראל, בשיתוף עם הפיקוח הארצי על החינוך המוסיקלי במשרד החינוך, התרבות והספורט ובתמיכת מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה, האגודה לקידום החינוך בישראל, משרד החינוך, התרבות והספורט.