בניו של שמואל באגדת חז"ל : לבעיית הנחלת משרות מאבות לבניהם בהנהגת הציבור : חלקים א-ב מחבר: משה בר

חזרה3

א

מן המפורסמות הוא כי בדבריהם של תנאים ואמוראים, ובייחוד בדרשותיהם ברבים, כלולים לעתים דברי ביקורת חריפים על תופעות חברתיות אקטואליות שונות¹. לא תמיד אנו יכולים לעמוד על טיבה של התופעה שאותה הם מבקרים. ברם, דומה כי רשאים אנו להניח, שבדברי חז"ל על בניו של שמואל, כמו בדבריהם על בניו של משה, או על בניו של עלי, יש מוטיב אקטואלי מרכזי משותף אחד – הנחלת משרות בהנהגת הציבור מאבות לבנים, או לקרובים אחרים². במאמר זה ייעשה ניסיון לבדוק את הסוגיה דילן לאור ההנחה האמורה לעיל.

ב

מנהיגותו של שמואל והנהגתו האישית, מסירותו לעמו בעתות שלום כבעתות מלחמה נגד הפלשתים³ ושפיטתו בצדק וביושר זיכוהו בזכר טוב במקרא, בספרות הבית השני⁴ ובספרות חז"ל⁵. שונים הם פני הדברים ביחס לשני בניו יואל ואביה. עליהם מעיד המקרא: "ולא הלכו בניו בדרכו ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט" (שמ"א ח' 3). והגדיל יוסף בן מתתיהו בתיאור מעשיהם הרעים כלהלן:

וכשבאה הזקנה והכבידה עליו (= על שמואל) והיתה לו למכשול בדרך עבודתו הרגילה מסר את השלטון ואת הנהגת העם לידי בניו... וציווה שהאחד ישב וישפוט בבית-אל העיר⁶ והשני בבאר שבע, וחילק לכל אחד את העם שיישמע לו. והיו הללו דוגמה ברורה וראיה לכך, שאין הבנים (בהכרח) דומים באופים לאבותיהם, אלא אפשר שיוולדו (בנים) הגונים וצנועים להורים רעים, ולפעמים הוכיחו בניהם של טובים, שהם רעים.ש כן סרו מדרכי אביהם ופנו לדרך הפוכה ומעלו בצדק עקב שלמונים ומיקח שוחד בזוי והוציאו את משפטיהם לא לשם האמת אלא לשם הבצע, אף התמכרו לחיי הוללות ובזבוז ועשו את המעשים האלה בראשונה נגד (רצון)אלהים ובשניה למורת רוחו של אביהם הנביא, שהשקיע מאמץ רב ודאגה (רבה) בחינוך העם לחיי צדק. ובראות העם, כי בניו של הנביא נוהגים בזדון כלפי החוקה וסדרי המדינה הקדומים, התמרמרו על מעשיהם והתכנסו אצל שמואל... וסיפרו לו את מעשי העושק של בניו... שאין הוא יכול לעמוד בראש המדינה עוד כבראשונה וכו'⁷.

בתיאור הנרחב הזה הוסיף יוסף בן מתתיהו גנאי על גנותם של בניו של שמואל שאין עליהם עדות במקרא. כמו-כן הוא מבקש ללמד מוסר השכל כאשר הוא מטעים כי בניו של שמואל הם "דוגמה וראיה" (_____) לתופעה אנושית רווחת: שאין הבנים נוהגים תמיד כמנהג אבותיהם. עובדה זו יש לה, כמובן, חשיבות מיוחדת כאשר מדובר באבות שהם מנהיגים לרבים ומבקשים להנחיל את משרותיהם לבניהם משום שהם בניהם. דומה כי לא נפליג אם נכיר בדבריו של יוסףבן מתתיהו מגמה להזהיר, או אף להקועי, מנהיגים מסוימים, המבקשים למנות את בניהם אחריהם אף כאשר הללו אינם ראויים להנהיג את הרבים.

יוסף בן מתתיהו דן כאן בסוגיה שהעסיקה את הקיסרות הרומית החל מאוגוסטוס. שכן מן המפורסמות הוא שהקיסרים נהגו למנות בן מן הבנים, אמיתי או פיקטיבי, כגון קרוב משפחה מאומץ, כיורשיהם. התופעה האמורה נתרחבה והלכה גם למשרות שונות בתחומי המינהל. ואין צריך לומר שמינויים כאלה לא העלו לשלטון את האנשים המוכשרים ביותר להנהגת המדינה. בקיצור, יוסף בן מתתיהו הכיר את התופעה הנזכרת ואפשר שאף שמע את טענותיהם של אותם רומאים שהתנגדו למינויים כאלה. לא מן הנמנע אפוא, כי בדבריו על שמואל ובניו הושפע יוסף בן מתתיהו המצב בתחום זה באימפריה הרומית⁸. יחד עם זאת צריך לזכור כי בעיית הורשת המשרה בהנהגת הרבים מאב לבן העסיקה גם את החברה היהודית בארץ-ישראל אף בימיו של יוסף בן מתתיהו⁹. מן הראוי להעיר, כי כשם שיוסף בן מתתיהו מבליט את אורחותיהם המושחתים של יואל ואביה בניו של שמואל, כן הוא נוקט בתיאור מידותיהם הרעות של חפני ופנחס בניו של עלי¹⁰. בשני המקרים הוסיף ההיסטוריון מדעתו גנאי על גנותם, שעליו מסופר במקרא. לפיכך לא מן הנמנע, שהדברים נתחדדו אצלו לשם פולמוס מסביב לבעיה אקטואלית.

אף בספרות חז"ל מסוף ימי הבית-השני ועד למאה הרביעית לערך נשמעת בעיקר הנימה הפולמוסית האקטואלית מסביב לפרשת בניו של שמואל. ואילו הדיון הפרשני-הטקסטואלי כמעט נעדר¹¹.

חלקי המאמר:
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים א-ב (פריט זה)
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים ג-ד
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים ה-ו-ז

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

1. אף בעל היובל היקר שלנו, פרופ' זליגמן, העיר על-כך בדברים מאלפים במאמרו "Voraussetzungen der Midraschexegese". SVT I Congress Volume Copenhagen 1953, Leiden 1953 pp. 150-181, esp. 170sq.
2. על הנחלת משרות הוראה ושיפוט בארץ-ישראל במאות השונות לספירה ראה מ. בר, "בניו של משה באגדת חז"ל", ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יג (תשל"ו), עמ' 157-149 (להלן: בניו של משה); הנ"ל "בניו של עלי באגדת חז"ל", שם, יד (תשל"ז) עמ' 93-79 (להלן: בניו של עלי). בעניינים שונים הנוגעים לנושא שלנו דנתי במאמרים הנזכרים ולא אחזור עליהם כאן שנית. על הנושא שלנו בתחום מחקר המקרא דן לאחרונה ש. אברמסקי, "הנהגת שמואל ומעמד בניו בבאר-שבע", בית מקרא א (סז), (תשל"ז), עמ' 597-575; הנ"ל, שם (סח) (תשל"ז), עמ' 97-78 (להלן: אברמסקי). ועל דמותו של שמואל ראה ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, ירושלים תשל"ג, עמ' 145-141, 150-149.
3. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ו, ב' 28 כותב בהפלגה: "ושמואל והעם הסתערו עליהם והרגו רבים ורדפו אחריהם וכו'" (בתרגומו של א. שליט עמ' 184). דבריו אלה של ההיסטוריון יש להשוותם לא רק לסיפור המקראי (שמ"א ז' 12-9), שאין שם זכר כי שמואל עצמו השתתף במלחמה בפועל, אלא אף לדבריו השקולים של בן-סירא: "ויכנע (=שמואל) נציבי צר ויא [בד את כל] סרני פלשתים". ראה במהדורת מ.צ. סגל, מ"ו 29, עמ' שכא.
4. בן-סירא, למשל, מתאר את שמואל בתור: "אוהב עמו ורצוי עושהו... נזיר ה' בנבואה שמואל שופט ומכהן". ראה במהדורת סגל, מ"ו 23-22, עמ' שכא. יוסף בן מתתיהו, מקדיש לפעלו של שמואל, בצורה אוהדת ביותר, חלק ניכר מן הספר השישי של קדמוניות היהודים.
5. בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א עז ע"א קורא רבי לשמואל בתואר "רבן של נביאים". וכיו"ב בויק"ר כ"ו, ז, מהדורת מרגליות, עמ' תרא ושנ, מתואר שמואל בתואר הנזכר. במעשי השליחים ג' 24, י"ג 20 מכונה שמואל "נביא". ועל שמואל כדיין אידיאלי בספרות חז"ל יש לדון בנפרד.
6. לפרט זה אין מקור במקרא. וראה אברמסקי, עמ' 78 ואילך.
7. קדמוניות היהודים ו, ב' 35-32, בתרגומו של שליט עמ' 185-184.
8. חוקרים רבים דנו בנושא זה ונרשום רק את אלה: M. Rostovtzeff, Gesellschaft und Wirischaft im romischen Kaiserreich, Verlag von Quelle & Meyer. 1929 (?). p. 34 sq.; L. Homo. Roman Political Institutions, London 1962, pp. 234 sq.` R. Syme, the Roman Revolution, Oxford 1966. Ch XXVIII
9. די שנזכיר כאן את התככים מסביב לבנים-יורשים בשושלת החשמונאים שהגיעו לשיאם בימיו של הורדוס. ראה, לדוגמה, א. שליט, הורדוס המלך, ירושלים תש"ך, עמ' 289 ואילך. המקור העיקרי לסוגיה הנזכרת הוא, כמובן, יוסף בן מתתיהו. אף הנשיאות בארץ-ישראל הפכה לדינאסטית מימיו של הלל הזקן. 1
10. ראה מ. בר, בניו של עלי, עמ' 81 ואילך.
11. הקושי הפרשני מתרכז בעיקרו בדה"א ו' 13, שם נשמט שמו של יואל כבנו בכורו של שמואל. ראה להלן, בסעיף ו, היאך ניסו אמוראים בארץ-ישראל לפרש קושי זה ולשלב את הפירוש בקונטקסט הפולמוסי-האקטואלי.