עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > שמואלעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה



תקציר
סקירת מקורות שונים מלמדת על שתי דעות מנוגדות כלפי בניו של שמואל, יואל ואביה: הערכה שלילית מעבר למסופר במקרא, ומנגד הערכה חיובית ביותר ומנוגדת לפשוטו של מקרא. ההערכה החיובית מובנת כיוון שחז"ל נוהגים להגן על אישי המקרא וגיבוריו, אפילו אם הם צריכים להוציא את המקרא מידי פשוטו. המאמר מציע כי הרקע להערכתם השלילית הקיצונית של בניו של שמואל היא נסיון להיאבק נגד הנוהג שדיינים ממנים את בניהם אחריהם, גם כשלא היו ראויים לכך, על-ידי הדגשת הניסיון הכושל והמחפיר של יואל ואביה בניו של שמואל.



בניו של שמואל באגדת חז"ל : לבעיית הנחלת משרות מאבות לבניהם בהנהגת הציבור : חלקים ה-ו-ז
מחבר: משה בר


ה

רבי יונתן דרש:

כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה. שנאמר "ויהי כאשר זקן שמואל... ולא הלכו בניו בדרכו", בדרכיו הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא חטאו. אלא מה אני מקיים "ויטו אחרי הבצע", שלא עשו כמעשה אביהם. שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר: "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה" (שמ"א ז' 16). והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם 24 כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן (שבת נה סע"ב – נו רע"א).

בכן, רבי יונתן טוען נגד "כל האומר" כי בניו של שמואל חטאו. ואמנם כבר שמענו והכרנו אחדים מן "האומרים" שדיברו, מי בהרחבה ומי בצימצום, על חטאיהם של בני שמואל. ולהלן עוד נשמע את קולותיהם של חכמים נוספים בנידון. ברם, ר' יונתן הוא הראשון בזמן שטוען, כאמור, כי אביה ויואל לא חטאו, אלא רק נפלו מצדקת אביהם. בדרך זו הלך ר' יונתן גם ביחס לחפני ופינחס בניו של עלי שכשלו בהנהגת הרבים25. בשני המקרים הנזכרים הוציא ר' יונתן את המקרא מידי פשוטו בלמדו סניגוריה על ראשים, בניהם של ראשי-עם, שכשלו בתפקידיהם. אם נצרף סניגוריה זו לסגנונו הפולמוסי "כל האומר" נמצאנו למדים על האקטואליות של הבעיה הנידונה בימיו של ר' יונתן.

כעבור מאה שנה לערך נשאלה שוב השאלה: "איפשר בני שמואל הצדיק עושין כן?" ועל כך השיב ר' ברכיה: "מברכתה 26 היתה עוברת בבאר שבע והיו מניחין צרכי ציבור והולכין בצרכי עצמן 27 ומכוח אותו מעשה העלה הקב"ה עליהן כאילו לקחו שוחד"28. אפשר שתיאור זה על בניו של שמואל נלקח על-ידי ר' ברכיה מן החיים שבימיו. שכן חכם זה הכיר דיינים בימיו שהיו רודפי בצע ונוטלים שוחד ולא מסורים לתפקידם, כפי שאנו שומעים מן המקורות הבאים. בדרשה אחת אומר ר' ברכיה:

מעשה באחד שהיה יושב ודורש "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב' 21). אלמנה אחת שמעה אתיא לגביה. אמר לה זילי השתא. אמרה ליה לא אתית לגבך אלא על דשמעית יתך אומר "כל אלמנה ויתום לא תענון", ואת אמרת לי זילי ואת אתיא למחר29.

כלומר, לפנינו דיין שהיה נאה דורש ולא נאה דורש ולא נאה מקיים ומועל בתפקידו. ופעם אחרת, ובמקום אחר מסופר עליו:

ר' ברכיה עבד תלת עשר תעניין ולא נחת מיטרא ובסופה אתיא גוביי עאל ואמר קומיהון. אחינן חמון מה דאנן עבדין. לא דא היא דנבייא מקנתר לן "על הרע כפים להיטיב השר שאל והשפט בשלוםוגו'" (מיכה ז' 3)... "השר שאל" היכן הוא השוחד ליקח. "והשפט בשלום" שלם לי ואשלם לך וכו' 30.

הדרשה הזאת נדרשה, כפי ששמענו, בתענית ציבור לרגל בצורת קשה שפקדה את היישוב, שבו דרש ר' ברכיה31. וכמו בכל דרשה במעמד כזה מבקש הדרשן להוכיח את הנוכחים ולקרוא להם לתשובה ממעשיהם הרעים32. ובמקרה שלפנינו אמר ר' ברכיה במפורש: אחינו ראו [הרעות] שאנו עושין וכו'. והוא מונה את נטילת השוחד של "שרים" ושל "שופטים" כחטא שבעטיו באו עליהם הבצורת והארבה.

ונציע עוד עדות אחת של ר' ברכיה על שחיחותם הנוראה של דיינים בימיו:

מעשה באדם אחד שנגנבה טליתו והלך לקבול לדיין עליה ומצאה פרושה 33 על מטתו... מעשה באדם 34 אחד שנגנבה קומקומוס שלו ועלה לקבול עליו לדיין ומצאו על הכירה שלו וכו'35.

רואים אנו אפוא שר' ברכיה הכיר אישית דיינים רודפי בצע. לפיכך לא מן הנמנע, שאף דבריו על בניו של שמואל כשופטים רודפי בצע הושפעו ממראה עיניו ומניסיונו האישי. אולם אין כל הוכחה כי הדיינים המושחתים, שעליהם דיבר ר' ברכיה, היו בניהם של דיינים. ומכל מקום דברינו על ר' ברכיה מוסיפים נדבך אחד על השתלשלות הפולמוס מסביב לבניו של שמואל.

ו

במקביל לזמנו של ר' ברכיה, ברבע השני של המחצית הראשונה של המאה הרביעית לערך, אנו שומעים על מחלוקת אחת בסוגיה שלנו בין ר' יהודה בר' סימון לבין רבנן36:

...הרשעים קודמים לשמם... אבל הצדיקים שמם קודמם... אתיבון מבני שמואל "ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה" (שמ"א ח' 2). רבנין אמרי מה זה רשע אף זה רשע. ר' יודן אמר בשם ר' סימון לבסוף עשו תשובה ולכך נקרא שמו "ושני" (דה"א ו' 13) שנשתנו למעשים טובים ולכך זכו לרוח הקדש. הה"ד "דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל" (יואל א' 1) זה שמואל. למה נקרא שמו פתואל שפיתה להקב"ה בתפילתו37.

המחלוקת שלפנינו תמוהה במקצת. מצד אחד מלמד ר' יהודה בר' סימון, בן משפחה מיוחסת38, זכות גדולה מאד על בניו של שמואל. על-ידי מאמץ פרשני מפליג ביותר יצאו הללו זכאים מתחת ידו והוא אף זיכה אותם (או למצער אחד מהם, את יואל) ברוח הקודש. ובזאת הוא חידש חידוש גדול מאד. ברם, מה חידשו רבנן בדבריהם? הלא הם אינם אומרים יותר, לפחות במבט ראשון, ממה שנאמר מפורש במקרא39. דומה, שהלשון של הרבנן במחלוקת זו "מה זה רשע אף זה רשע", יש בו אולי תשובה לדעת נוספת, שהיו לה מהלכים בחוגי החכמים, שדנו בנושא שלנו. דעה זו מצויה אצל פסבדו-הירונימוס לדברי הימים א ו' 13 וכבר העיר על כך ר"ל גינצבורג לאמור: הסופר הנוצרי הנ"ל "מחזיק בדעה (בעקבות המסורת העברית?) שאחיה(!) בן שמואל היה שופט רע מעללים, לא כן אחיו יואל, אמנם במקרא נאמר גם עליו שהיה רע. אך הדברים נאמרו לפי שלא מיחה באחיו למונעו ממעשיו הרעים"40. לא מן הנמנע, אפוא, כי הרבנן במחלוקת הנזכרת מדגישים את רשעותו של כל אחד בנפרד, כדי להוציא מלבם של אלה הסוברים כי יואל לא חטא אלא בחטא שלא מיחה נגד אחיו. ואכן, הדעה שהובעה על-ידי פסבדו-הירונימוס, כמוה הביע האמורא רב, במחצית הראשונה של המאה השלישית, בקשר לחפני ופנחס בניו של עלי. "רב אמר: פנחס לא חטא". ובסופה של הסוגיה בשבת נה ע"ב שואלת הגמרא: "והכתיב 'ובני עלי בני בליעל' (שמ"א ב' 12)". והיא משיבה: "מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא". ההשוואה האמורה מחזקת את ההשערה כי דבריו של הסופר הנוצרי הנזכר באו לו מחכמי ישראל. ומן הראוי לשים לב לעניין נוסף; אוריגנס פנה אל הנוצרים בארץ-ישראל, ובייחוד לראשי עדתם, לבל ימנו את בניהם, ואת בני קרוביהם, כיורשים למשרותיהם. והוא מצביע על משה רבינו כמופת שלא מינה את גרשום ואליעזר בניו לרשת את משרתו. ואף שם קרוב לומר שהחכם הנוצרי דרש דרשתו בהשפעת חכמי ישראל. והעיקר: משום הוכחה ברורה על האקטואליות של הדיונים האלה41. לפיכך לא מן הנמנע שגם דבריו של פסבדוהירונימוס נאמרו בהקשר אקטואלי.

ז

וכאן עלינו לסכם את דיוננו. שמענו על ויכוח שנתנהל בארץ ישראל במרוצת שלוש מאות שנה לערך על טיבם של בניו של שמואל. סקירת הפולמוס הממושך מעלה שתי דעות מגובשות, מנוגדות: (א) הערכה שלילית מעבר למסופר במקרא; (ב) הערכה חיובית ביותר ומנוגדת לפשוטו של מקרא.

מגמתם של החכמים הללו, שלימדו זכות על בניו של שמואל, מובנת. שכן כך מידתם של חז"ל, להגן על אישי המקרא וגיבוריו, אפילו הוצרכו להוציא את המקרא מידי פשוטו42. לפיכך אנו שואלים מהי מגמתם של אותם החכמים שהוסיפו גנאי על גנותם של בניו של שמואל, מהו הרקע של מגמה זו ומהי תכליתה? דומה כי הרקע להערכתם השלילית הקיצונית של בניו של שמואל היא התופעה של דיינים מושחתים בניהם של דיינים (לעתים הגונים לכשעצמם) בימיהם של החכמים43. התכלית המשוערת של דבריהם היא להיאבק נגד הנוהג שדיינים ממנים את בניהם אחריהם, גם כשלא היו ראויים לכך, על-ידי הדגשת הניסיון הכושל והמחפיר של יואל ואביה בניו של שמואל.

חלקי המאמר:
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים א-ב
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים ג-ד
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים ה-ו-ז (פריט זה)

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

24. וי"ג: בבתיהם. ראה דק"ס אות נ. ויש להוסיף שכיוצא בו גורס המאירי, בית הבחירה לשבת, מהדורת לנגה, עמ' 205. וראה הנוסח במשנת רבי אליעזר, מהדורת ענעלאוו עמ' 318. 25

25. ז. בכר, אגדת אמוראי ארץ-ישראל כרך א', חלק א' עמ' 86 העיר כי: "שורה של לימודי סנגוריה על אישים שבמקרא באה מר' יונתן". והוא הולך ומונה אותם. הסיפא של דבריו של ר' יונתן נתפרשו במדרש הגדול לשמות, מהדורת מרגליות, עמ' תנ"ד כלהלן: "'שית לבך לעדרים' (משלי כז 23) תן דעתך על הסופרים ועל החזנים ועל השוטרים העומדין לפניך שלא תגדל מעלתן עליהם ולא תרבה להן שכר ותטריח על הצבור ותעלה על עצמך כאלו נטלת שחד כמו שנאמר בבני שמואל לפי שהרבו שכר לחזנים ולסופרים 'ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט'" (שמ"א ח' 3). וראה ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה חלק ח' עמ' 753.

26. מברכתה בקונטקסט שלנו פירושה שיירה של סוחרים. ברם ישנה "מברכתא" כשם מקום בבבל סמוך למחוזא. ראה ערוך, ערוך השלם כרך ה' עמ' 70, ערך מברכתא. וכך גם מביא לוי, במילונו התלמודי כרך ג' עמ' 11; ויאסטרוב קבע במילונו, עמ' 725, שני ערכים, לכל אחד משני המובנים הנזכרים. וראה מ. בר, אמוראי בבל, עמ' 141 ובהערה 82, עמ' 209 בסוף הערה 179.

27. בירושלמי סוטה פ"א ה"ד י"ז רע"א ושם, כתובות פי"ג ה"א לה רע"ד; הלשון: והיו הולכין ועוסקין בפרקמטיא. ובמדרש שמואל ז, ד מהדורת בובר לד ע"א גורס: ומתעסקין בצרכי עצמן. והמשפט: "ומכוח אותו מעשה... שוחד" איננו במקורות הנזכרים.

28. בראשית רבה פ"ה, יב עמ' 1047.

29. שוחר טוב לתהלים י"ג 1, מהדורת בובר נה ע"ב.

30. ירושלמי תענית פ"ב ה"א סה ע"ב.

31. ועל דרשות נוספות של ר' ברכיה במעמד כזה ראה, ז. בכר, אגדת אמוראי ארץ-ישראל כרך ג', חלק ב' עמ' 63 ובהערה 2.

32. ראה, לדוגמה, ירושלמי תענית פ"ג ה"ד סו ע"ג; וראה משנה תענית ב' א; תוס', שם, א' ח. ולמובנו של המונח "דברי כיבושין", ראה ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה חלק ה עמ' 1072 ד"ה זקן שבהם.

33. בילקוט הושע דפו"ר רמז תקי"ז בשינוי כתיב: פרוסה. ואילו בילקוט ישעיה דפו"ר רמז שצא הלשון: "ומעשה באחד שנגנב טליתו... ומצאו מוצע על גבי מטתו".

34. בילקוט ישעיה דפו"ר רמז שצא גורס: "... מעשה באשה אחת שגנבו מיחם שלה והלכה לקבול לדיין ומצאתו שפות על גבי כירתו". ואילו בילקוט המכירי לישעיה א' 13, מהדורת שפירא עמ' 17, הרכיב העורך שני סיפורים, האחד של ר' ברכיה והאחר של ר' לוי, שבא בילקוט ישעיה הנזכר למעלה, ועשאם סיפור אחד.

35. דברים רבה ב, יט. וראה שם, דבריו של ר' שמלאי על הדיינים בימיו בארץ-ישראל בשנות הארבעים עד שנות השישים של המאה השלישית לערך. וראה עוד דבריו של ר' ברכיה על בנים, שאצה להם הדרך לנהוג בשררת אבותיהם, להלן בהערה 43.

36. במקורות המקבילים ישנם שינויים ניכרים. ונזכיר כאן בייחוד ששמו של החולק על הרבנן הוא ר' יהודה בר' סימון. ראה במדרש שמואל א', ו, מהדורת בובר כב ע"ב – כג ע"א (וראה שם בהערה נ); רות רבה ד', ג; ילקוט שמעוני לשמואל רמז ע"ז; ילקוט שמעוני ליואל רמז תקל"ג; ילקוט המכירי ליואל א, א, מהדורת גרינאף עמ' 3 גורס: ר' יהודה בר סימון וכיוצא בו גם בילקוט המכירי לתהלים פ', מהדורת בובר כא ע"א. אולם בשוחר טוב לתהלים פ, 1, מהדורת בובר קפ"א, ע"א הנוסח: "... ר' יהודה בר סימון ורבנן. רבנן אמרו מה זה היה רשע אף זה היה רשע. ר' יהודה אומר מה הוא 'משנהו אביה' ששינה במעשיו. רבי(!) אומר הוא יואל הוא אביה". אולם בילקוט המכירי לתהלים הנזכר גורס: "ר' אחא" ולא "רבי".

37. במדבר רבה י, ה.

38. ראה מ. בר, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד2, תל-אביב תשל"ו, עמ' 146 ובהערה 22. מאלפת היא העובדה כי גם אביו ר' סימון לימד זכות על בניו של עלי בצורה מפליגה ביותר. ראה אגדת בראשית, סוף פרק מא, מהדורת בובר עמ' 84; ומ. בר, בניו של עלי. הערכתו החיובית ביותר של ר' סימון ל"שלשלת יוחסין" עולה מן הדברים הבאים: "אמר ריש לקיש מירושת אבות לא עלה עזרא באותה שעה (כך נוסחת הרד"ל). שאלו עלה עזרא באותה שעה היה לשטן לקטרג ולומר מוטב שישמש עזרא בכהונה גדולה מלשמש יהושע בן יהוצדק. ויהושע בן יהוצדק היה כהן גדול בן כהן גדול. אבל עזרא על ידי שהיה אדם צדיק לא היה ראוי לשמש בכהונה גדולה כמותו. אמר ר' סימון קשה היא שלשלת יוחסין לפני הקב"ה להעקר ממקומה" (שהש"ר ה, א עה"כ קמתי אני לפתח לדודי, שה"ש ה' 5). דבריו של ר' סימון מנוסחים באופן כללי ואולי אינם מתייחסים רק לשושלת של כהונה, אלא לכל שושלת. ראה לעניין זה מ. בר, ראשית הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד2, עמ' 236 לשורה 224.

39. וכבר תמה על-כך מהרז"וו בפירושו לבמדבר רבה שם.

40. ראה אגדות היהודים כרך ה' עמ' 157 בהערה 46: A. Rahmer, Ein lateinischer Commentar aus dem IX Johrhundert zu den Buchern der Chronik, Thorn 1866, pp. 29-31 ועל הקשר המשוער בין ר' ברכיה ובין הירונימוס ראה ז. בכר, אגדת אמוראי ארץ-ישראל כ"ג ח"ב עמ' 67 ובהערה 5.

41. ראה: מ. בר, בניו של משה, עמ' 157-156. ועל רשעותם של בניו של שמואל דיברו עוד דרשנים מאוחרים. ראה, לדוגמה, אגדת בראשית פרק מא, מהדורת בובר, עמ' 84-83, ועל הערתו של המהדיר, בהערה 10, ראה סדר עולם רבה, מהדורת רטנר כ ע"ב – ל ע"א; ובמדרש הגדול לדברים, מהדורת פיש שעה – שעו ועוד.

42. ראה י. היינמן, דרכי האגדה2, ירושלים תשי"ד, עמ' 154.

43. דוגמה נאה לסכנה הרובצת לפתחה של הדינאסטיזציה (והנפוטיזם בכלל זה) במוסדות ההנהגה שמחוץ לכהונה, אתה מוצא בדברים שהשמיעו אמוראים בארץ-ישראל בפרשת מותם של נדב ואביהו בניו של אהרן: "ר' לוי אומר שחצים היו. הרבה נשים היו יושבות עגומות (וי"ג: עגונות) ממתינות להן. מה היו אומרין, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול, אנו שני סיגני כהונה, אי זו אשה הוגנת לנו... ועוד מן הדא 'ואל משה אמר עלה אל ה' אתה אהרן נדב ואביהו וגו'' (שמות כ"ד 1) מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהו מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ואומרין עוד שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור. ר' יודן בשם ר' אייבו אמר בפיהם אמרו זה לזה. ר' פינחס אמר בליבם הרהרו. אמר ר' ברכיה אמר להן הקב"ה 'אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום' (משלי כ"ז 1). הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אימותיהן וכו' " (ויקר"ר כ', י מהדורת מרגליות תסד – תסה). וראה למעלה, בהערה 35.

ביבליוגרפיה:
כותר: בניו של שמואל באגדת חז"ל : לבעיית הנחלת משרות מאבות לבניהם בהנהגת הציבור : חלקים ה-ו-ז
מחבר: בר, משה
שם  הספר: ספר יצחק אריה זליגמן : מאמרים במקרא ובעולם העתיק
עורכי הספר: זקוביץ, יאיר; רופא, אלכסנדר  (פרופ')
תאריך: 1983
הוצאה לאור: אלחנן רובינשטיין
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית