בניו של שמואל באגדת חז"ל : לבעיית הנחלת משרות מאבות לבניהם בהנהגת הציבור : חלקים ג-ד

ג

נפתח את עיוננו בספרות חז"ל בברייתא הבאה:

משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים רבה שוחד והוטה משפט "ויהיו לאחור ולא לפנים" (יר' ז' 24). ועליהם נאמר כעל בני שמואל "ולא הלכו בניו בדרכו וגו'" (שמ"א ח' 3)... ר' מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם. ר' יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים. ר' עקיבא אומר מתנות נטלו בזרוע. ר' יוסה אומר קופה של מעשרות לקחו בזרוע¹².

הרישא של הברייתא הזאת עניינה דיינים שהיו מנצלים מעמדם לרעה לשם הפקת רווחים לעצמם¹³. וזאת גם דעתו של ר' יהודה. ודבריהם הם לפי פשוטו של מקרא. אולם ר' עקיבא ושני תלמידיו הצעירים, ר' מאיר ור' יוסי, רואים את חטאם של בניו של שמואל בנטילת מתנות (כהונה) ¹⁴ ומעשרות שלא כדין. וזוהי אפוא נטילת השוחד שגרמה להטיית המשפט. כלומר, יואל ואביה היו רודפי בצע ככוהנים ולאו דווקא כדיינים שלא שפטו בצדק את בני-עמם. בנקודה זו בולטים הבדלי תפיסה בין שלושת התנאים הנזכרים ובין יוסף בן מתתיהו. שכן זה האחרון רואה את כשלונם של בני שמואל בפעילותם הציבורית כדיינים ומשמיט לגמרי מהערכתו השלילית את תפקידם הפולחני, בעוד שאספקט זה דווקא הוא העיקר בדבריהם של ר' עקיבא ור' מאיר ור' יוסי. מכל מקום, יוסף בן מתתיהו מבליט היטב את הניגוד התהומי בין שמואל לבניו. שכן שמואל הצטיין בהנהגת הרבים כשופט, שכל ימיו דן את עמו בצדק ויושר¹⁵, ואילו בניו, כאמור, נהגו כדיינים מושחתים. והרי א פשוטו של מקרא מלמד על כשלונם כשופטים שיושבים על כס המשפט ולא ככוהנים-שופטים¹⁶. מכאן, שהתנא קמא בברייתא שלפנינו ור' יהודה וכן יוסף בן מתתיהו דבריהם בסוגיה דילן קרובים יותר לפשוטו של מקרא מדבריהם של ר' עקיבא ור' מאיר ור' יוסי.

כללו של דבר; הן מדבריו של יוסף בן מתתיהו והן מדברי כל התנאים שבברייתא שלפנינו אתה שומע כי בניו של שמואל שימשו להם דוגמה כמנהיגי ציבור מקולקלים ופסולים. וקודם שנציע את המקורות מסוף המאה השנייה ותחילת המאה השלישית עלינו לשים לב לעובדה, שלא שמענו עד עכשיו מי גרם להם לבניו של שמואל להיכשל בהנהגת הרבים. הברייתא שלנו מרמזת לפרט זה בסיומה: "אף-על-פי שלא קלל עלי את שמואל אלא על תניי. ראה היאך דבקה בו". וביתר הרחבה מבוארים דברי הברייתא הזאת במסכת מכות יא ס ע"א כלהלן:

אמר רבי אבהו¹⁷ קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. מנלן. מעלי. דקאמר [עלי] לשמואל "מה הדבר אשר דבר אליך אל נא תכחד ממני כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר מכל הדבר אשר דבר אליך" (שמ"א ג' 17). ואף על גב דכתיב "ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו" (שם, 18) ואפילו הכי כתיב "ולא הלכו בניו בדרכו" (שמ"א ח' 3)¹⁸.

ופירש רש"י: "... וזו קללה קללו עלי 'כה יעשה לך', כמו שנעשה לי שאין בני מהוגנין". הארכנו במקצת בפרט זה משום שבניגוד לעלי, שהואשם על-ידי בן מתתיהו, פסבדו-פילון, וכמה מחכמינו, שלא חינך כראוי את בניו ואף לא הוכיח אותם על מעשיהם הרעים, אין אנו מוצאים האשמה כזאת נגד שמואל. ודבר זה מפתיע ומאלף. שכן לפי המקרא מי שהוכיח את בניו לשוב מדרכם הרעה, היה עלי (שמ"א ב' 23 – 25) ולא שמואל¹⁹. מכאן כבר ראיה שאין לנו עניין בפרשנות הטקסט המקראי בלבד. לפנינו, כמו במקרים רבים אחרים, מוסר השכל חשוב, שהחכמים מבקשים להשכיל את שומעיהם. ואכן, א. ביכלר, מחלוצי החוקרים בתחומי החברה והכלכלה של יהודי ארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה, התייחס אל הברייתא שלנו, וכתב, בין השאר, את הדברים הבאים:

הדרשנים בזמנים ההם, כשרצו לרמוז על מעשיהם הרעים של השופטים בני זמנם, ייחסו את הרע הנעשה לעיניהם לדמויות של שופטים חטאים מתקופת המקרא, בדרך של דרש מן הכתובים... כך למשל השמיעו חכמים שונים, תוך כדי קריאה בספר שמואל, תיאורים שליליים שונים על מעשיהם הלא טובים של בני שמואל הנביא בתורת שופטים, מנסיונם עם השופטים בני זמנם של החכמים.

והוא מסכם את הברייתא דילן כלהלן:

הודעות אלה מצביעות על העובדה, ששופטים עשירים, שהיו גם בעלי אחוזות, כאשר רצו למכור את יבול אדמתם הטילו על סוחרים ובעלי אחוזות אחרים לקבלו מהם ולמכור אותו, בכלל ייצואם. והמסרב לעשות זאת היה עלול לאבד חינו בעיני שופט רב ההשפעה. שופט שהיה גם כהן, היה דורש מאת האכרים את המערות והמתנות האחרות בחוזק יד ולא הניח להם את הברירה, אלא בין הכהן העני והכהן-השופט המסוכן והנוקם. כל המסיבות האלה הולמות יפה את המציאות הגלילית²⁰.

דבריו אלה של ביכלר מסתברים יפה, אלא שלא חש שמדובר כאן בשופטים מושחתים שהיו בניו של שופט דגול. אנו לרגל מלאכתנו צריכים להמשיך בעיוננו במקורות נוספים בהם נידונה הסוגיה שלנו, על מנת לראות את התמונה בשלמותה האפשרית. לפיכך נעיין עכשיו בדבריהם של תנאים מסוף המאה השנייה ומראשית המאה השלישית.

ד

בירוש' כתובות פי"ג ה"א לה סע"ג – רע"ד שנוי: "ר' חזקיה בשם ר' אחא רבי היה דורש שלשה מקרייות לשבח... 'ולא הלכו בניו בדרכו וגו' 'שהיו נוטלין מעשר ודנין'" ²¹. כלומר, יואל ואביה "נטלו מעשר לוי מבעלי דינים והוה ליה אבק שוחד, שדעתן נוטה להם. והיה להן להרחיק עצמן מדינים ומשפטי בעלי בתים שנותנים להם מעשרותיהם" (קרבן העדה). אמור מכאן כי רב, או רבינו²², לימד זכות על בניו של שמואל וטוען שלא נטלו שוחד ממש, ומן העניין להעיר, שבדרך זו נקט רבי גם ביחס לבניו של עלי. ואם אמנם אין חידוש בדבריו של רבי ממה שכבר נאמר למעלה בברייתא על בני שמואל, הרי עצם העובדה, כי הנשיא בארץ-ישראל, דן וחוזר ודן בסוגיית הורשת משרות של כהנים-שופטים מאבות לבניהם מרמזת אולי לחריפותה של הבעיה בימיו²³. מכל מקום, ר'יונתן, חכם שחי ופעל בציפורי ברבע השני של המאה השלישית, דן בנושא שלנו באופן שונה לגמרי מכל קודמיו ששמענום עד עכשיו.

חלקי המאמר:
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים א-ב
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים ג-ד (פריט זה)
בניו של שמואל באגדת חז"ל חלקים ה-ו-ז

למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

12. תוס' סוטה י"ד, ה-ו, מהדורת ש. ליברמן, עמ' 236 וש"נ. הנ"ל, תוספתא כפשוטה, חלק ח', עמ' 753-752 על שינויי נוסח ופירוש.

13. על המונח "הטלת מלאי" ראה מ. בר, אמוראי בבל – פרקים בחיי הכלכלה, רמת-גן תשל"ה, עמ' 214-213, 257 בהערה 105; המאירי, בית הבחירה לשבת, מהדורת לנגה, עמ' 205.

14. הכוונה במונח "מתנות" בקונטקסט שלנו אינה ברורה כל צורכה. רש"י לשבת נו ע"א ד"ה מתנות, מביא שני פירושים. בלשון ראשון הואמפרש: זרוע לחיים וקיבה והם לא היו כהנים. ובפירושו השני סובר רש"י כי מדובר במעשרות. וראה ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה ח' ח עמ' 753 ובהערה 3.

15. ראה בייחוד שמ"א י"ב 7-3; מ. בר, "עושרו של משה באגדת חז"ל", תרביץ מ"ג (תשל"ד), בייחוד עמ' 77-76.

16. להבחנה זו ראה מ. בר, בניו של עלי.

17. היה מראשי חכמי ארץ-ישראל בסוף המאה השלישית וראשית המאה הרביעית. חי ופעל בקיסריה. על שנת פטירתו, בשנת 309, ראה ש. ליברמן, "רדיפת דת ישראל", ספר היובל לש. בארון, ירושלים תשל"ה, בחלק העברי, עמ' רלט-רמב.

18. על שינויי לשון קלים ראה דק"ס אות צ ובילקוט שמואל רמז ק. לרבינו חננאל היתה גירסה: יבעטו גם בניך. במדרש שמואל י, ב', מהדורת בובר ל"ח ע"ב – ל"ט ע"א, שנויה קללתו של עלי בלשון זה: כשם שאין בני יורשין את מקומי כך אין בניך יורשין את מקומך.

19. לעניין זה ראה מ. בר, בניו של עלי, עמ' 81 ואילך.

20. ראה "המנהיגים המדיניים והחברתיים של היהודים בציפורי בתקופת המשנה והתלמוד"

21. וכן הוא בירושלמי סוטה פ"א ה"ד טז סע"ד, ושם, בכ"י ליידן גורס: "ר' חייה דריש", ולא ר' היה דורש. במדרש שמואל ז, ד', מהדורת בובר לד, א' שנוי: "...אפשר בניו של אותו צדיק היו עושין כן. אמור מעתה על ידי שהיו נוטלין את המעשר ודנין בו".

22. במדרש שמואל, ראה בהערה 21, גורס: רבינו.

23. בשוחר טוב לתהלים פ' 1, מהדורת בובר, עמ' 361, לפי כ"י פרמא מלמד רבי זכות על בניו של שמואל. אולם אין לנוסח זה סיוע ממקום אחר עד כמה שבדקתי. וראה עוד להלן בסוף הערה 36. וראה מ. בר, בניו של עלי.