הערות שוליים

54. תוספתא, יום טוב ג, 17, ליברמן, עמ' 198-297; בגירסאות של התוספתא הציטוט מסתיים כאן, ואף שהמשך דברי רב חסדא נמסר בעברית, נראה שהוא איננו חלק של הברייתא, בשל סגנונו הפולמוסי.

55. ראה: בר (לעיל, הערה 35), עמ' 48, הערה 4, שינויי נוסח ודיון במקור זה.

56. השווה: בר, שם, עמ' 49-48, הטוען שרב הונא לא פסק בניגוד להלכה. השווה למקרה הזה המסורת בירושלמי, שבת פי"ב, יג ע"ג, שבו רב המנונא מתיר לראש הגולה 'להתיר שולחן של פרקים בשבת', ותגובת רב יהודה: 'מאן דהורי ליה לא ילף ולא שימש'.

57. בבא קמא נב ע"א. תרגום: 'כזו שבו דרש גלילי אחד לפני רב חסדא: כשכועס רועה על צאן, עושה לנגוד סמיות' (התרגום מתוך תלמוד בבלי עם תרגום עברי ופרוש חדש, בעריכת י"נ אפשטיין, מסכת בבא קמא, תרגם ע"צ מלמד, רמת גן תשי"ב, עמ' 82).

58. ראה: ניוזנר (לעיל, הערה 38), עמ' 89. לא מן הנמנע שהכוונה כאן לרב הונא האמורא, ראש ישיבת סורא, או לדמות סמכותית אחרת בלתי ידועה לנו, ולא לראש הגולה. אפשר שגם בדרשת רב חסדא בבבלי, ראש השנה יז ע"א, יש רמז לראש הגולה: '"ושנתנו חיתיתם בארץ חיים" (יחזקאל לב, לב), אמר רב חסדא, זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים'. התואר 'פרנס' משמש לעתים לתיאור דמויות של מנהיגים של כל הדור. ראה, למשל: בבלי, ראש השנה כה ע"ב; יומא כב ע"ב; ספרי במדבר, קלו, מהדורת הורוביץ, עמ' 183, ועוד.

59. שבת פ"ו, ז ע"ד. ראה: בר (לעיל, הערה 35), עמ' 49, הערה 10, לשינויי נוסח.

60. ירושלמי, סוטה פ"ה, כ סע"ב. תרגום: 'כאותו ראש גולה שהוטל עליו למלא טרקלין אחד ארבעים על ארבעים בחיטין, בא אצל רב הונא, אמר לו: פייס אותם שיקחו ממך עשרים על עשרים עכשיו, ועשרים על עשרים לאחר זמן, ואתה נשכר חצי הכמות' (התרגום לפי בר [לעיל, הערה 26], עמ' 118, ושם גם דיון במקור זה).

61. קידושין ע ע"א. תרגום: 'משום כבודו של בית הנשיא'.

62. השווה: משנה, ראש השנה ב, ח-ט.

63. בבלי, בבא בתרא סה ע"א. תרגום: 'הלכה כמותכם שמקורבים אתם לשער של ראש הגולה שמצויים דיינים'.

64. ראה לעיל, הערה 5; וראה גם: מרגליות (לעיל, הערה 41), עמ' 370-369; צ' גרץ, דברי ימי ישראל (מהדורת שפ"ר), ווארשא תרנ"ג, ב, עמ' 390; א"ה וייס, דור דור ודורשיו, וילנה תרע"א, ג, עמ' 163; ח' אלבק, מבוא לתלמודים, תל-אביב תשכ"ט, עמ' 289; פונק (לעיל, הערה 17), עמ' 118.

65. אף לרב נחמן מיוחס הלשון 'חסדא חסדא', בבלי, בבא קמא כז ע"ב.

66. ברבנו חננאל: 'איקפדו להדדי ולא עול לגבי[ה]'; בכתב יד מינכן: 'אישתבע דלא עיילת לקמאי'; ובכתבי היד וטיקן 117, המבורג 65, ועוד (ראה: דקדוקי סופרים, בבא מציעא, עמ' 97): 'אישתבע דלא עייל לקמיה'.

67. אני מציע לקרוא כאן חשדיה, במובן דומה לזה של 'חסד' שעסקנו בו לעיל, המתיישב יפה עם רצף הסיפור. לפי קריאה זו אין אנו זקוקים לדברי הסבר נוספים על מה החשידו, או שחשד זה היה לחינם, כדרך רוב המפרשים. תרגום: 'שואל רב חסדא את רב הונא: תלמיד וצריך לו רבו, מהו? אמר לו: חסדא, חסדא, איני צריך לך, אתה צריך לי. עד ארבעים שנה כעסו זה על זה ולא נכנסו זה אצל זה. ישב רב חסדא ארבעים תעניות משום שחלשה דעתו של רב הונא; ישב רב הונא ארבעים תעניות משום שפגע ברב חסדא'. ראה: לרנר (לעיל, הערה 5), לדיון בשינויי הנוסח בסוגיה זו ובהשלכותיהם ולהבנתו את הסוגיה. יש שהבינו את המילים 'עד ארבעין שנין' כמוסבות על הרישא, כלומר, 'את צריכת לי עד ארבעין שנין', ויש המשייכים אותן להמשך: 'עד ארבעין שנין איקפדו אהדדי ולא עיילו לגבי הדדי'. לפי ההצעה הראשונה, רב הונא קובע שטרם מלאו לרב חסדא שנות הלימוד הנדרשות כדי להקנות לחכם מעמד עצמאי והוא עדיין כפוף לרבו, או שמא טרם מלאו לו ארבעים שנים סתם. קשה להשתכנע בדעה זו, כי אין היא הולמת את המקרה ומניחה שהיה קיים נוהג של שימוש חכמים במשך ארבעים שנה. וכי היה רב הונא מסכים שרב חסדא יחלוק עליו לאחר תקופה זו? נראה אפוא שהמילים מוסבות על הסיפא וקובעות שהריב נמשך ארבעים שנה, וכאן ננקט מספר עגול, על דרך ההגזמה, כדי לציין שמצב זה נמשך זמן רב.

68. השווה: בבלי, כתובות סט ע"א-ע"ב: 'שלח ליה רב ענן לרב הונא, הונא חברין שלם...'. תגובתו הנרגזת של רב הונא לפנייה אליו כ'חבר' מצביעה אף היא על רגישותו של רב הונא למעמדו ביחס לחכמים אחרים. בדומה לקריאה 'חסדא, חסדא', רב הונא קורא 'ענן, ענן'.

69. לכפרי כעיר מולדתו ראה: פלורסהיים (לעיל, הערה 2), עמ' קכא, הערה 4. לקשר בין הריב לחזרתו של רב חסדא לכפרי ראה: גרץ (לעיל, הערה 64), עמ' 390; מרגליות (לעיל, הערה 41), עמ' 370; היימן (לעיל, הערה 2), עמ' 513. על העיר כפרי, ראה: אופנהיימר (לעיל, הערה 36), עמ' 170-168. על העיר סורא, ראה: שם, עמ' 422-413. במחציתה הראשונה של המאה הג' היה בכפרי בית דינו של מר עוקבא. רב חסדא מוסר הלכות רבות משמו של מר עוקבא וייתכן שלמד אצלו בצעירותו. בסמוך לסוגיה בגיטין ז ע"א, 'כלילא מינלן דאסיר', שעסקנו בה לעיל, נאמר: 'שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: "אל תשמח ישראל, אל גיל בעמים'" (תרגום: 'שלחו למר עוקבא, מניין לנו שהזמר אסור? שרטט וכתב להם...'). בירושלמי, מגילה פ"ג, עד ע"א, מופיעה מקבילה של אותו המעה: 'מר עוקבה מישלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין, "ישראל אל תשמח"...' (תרגום: 'מר עוקבה שלח מכתב לראש הגולה שהיה שוכב וקם עם זמירות...'). הבבלי עיצב את שתי המסורות, 'כלילא' אצל רב חסדא ו'זמרא' אצל מר עוקבא, לסגנון ספרותי אחיד. הצד השווה בין שתי המסורות הוא ביקורת כלפי ראשות הגולה. ואולם, רב שרירא גאון מוסר לנו באגרתו (לעיל, הערה 1, עמ' 77), שמר עוקבא היה ראש הגולה, ודעה זו מקובלת על רוב החוקרים. כדי ליישב את הקושי העולה מן המקורות על 'זמרא' טענו, שמר עוקבא המבקר את ראש הגולה אינו אותו מר עוקבא שהיה בכפרי. על פי הבנתנו, מר עוקבא מכפרי לא היה ראש הגולה, אם כי לא כאן המקום להאריך בכך. גרץ תיאר את תחושת הבדידות של רב חסדא בכפרי בכותבו: 'לא יכול נשוא את הבדידות ובפנות אליו חכמי סורא בשאלה ענה ואמר: הנכם מבקשים את העץ הרטוב, כי תדמו למצוא אוצר תחתיו' (גרץ, שם, עמ' 390, על פי עירובין מ ע"ב). חולק עליו פלורסהיים, שם, עמ' קכד, הערה 25.

70. כתב י' פלורסהיים, שם עמ' קכד: 'לתקופת מה "איקפדו אהדדי ולא עיילו לגבי הדדי': לאחר מיכן צמו רב חסדא ורב הונא ארבעים תעניות ואין שום ספק בדבר, שלאחר הצומות התפייסו, שאם לא כן מה הועילו בתעניותיהם'. וראה גם: הנ"ל (לעיל, הערה 41), עמ' 293-281. וראה דעת לרנר (לעיל, הערה 5), עמ' כב, בעניין הפיוס.

71. אף בבבלי, מועד קטן כה ע"א, נזכר שרב הונא צם ארבעים תעניות. והשווה: לרנר, שם, על התופעה של ארבעים תעניות.

72. אגרת רב שרירא גאון (לעיל, הערה 1), עמ' 84. וייס (לעיל, הערה 64), עמ' 164, סבור שרב חסדא הרחיב את בית המדרש של רב הונא; גם פלורסהיים (לעיל, הערה 2), עמ' קכג, הניח שהכוונה לישיבתו של רב הונא.

73. בבלי, עירובין לח ע"ב; מנחות מב ע"א. תרגום: 'כאשר נפטר רב הונא, נכנס רב חסדא להקשות מדברי רב על דברי רב'.

74. בבלי, גיטין פג ע"א: 'לאחר פטירתו של רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו'; עירובין מא ע"א: 'לאחר פטירתו של רבן שמעון בן גמליאל נכנס רבי יהושע להפר את דבריו'; נזיר מט ע"ב: 'תנו רבנן, אחר פטירתו של רבי מאיר אמר להן רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן... מפני שקנתרנין הן...'.

75. הרגישו בזה המפרשים צ"ה חיות ואליעזר לנדא. חיות כתב על אתר בעירובין: 'נ"ב משום דאמרינן דעד ארבעים שנה איקפדי ולא עיילו להדדי, כ"ש, ראינו דלא עיילו לבה"מ בהדדי, וכשמת רב הונא אז עייל רב חסדא לבית המדרש'. וראה לעיל, הערה 39. פונק קשר בין המסורת של רב שרירא גאון על בניית בית מדרש בידי רב חסדא ל'כי נח נפשיה דרב הונא' וסיפור הריב ביניהם המופיע בבבלי, בא מציעא לג ע"א, אלא שבמקום לקרוא 'עד ארבעין שנין' הציע לגרוס 'עד ארבעא שנין' (שהוא מוסב על הפיסקה שלאחריו), ו'ארבעין' היא טעות סופרים, בהשפעת 'ארבעין תעניתא' שבאה אחר-כך. מכיוון שלפי רב שרירא גאון בנה רב חסדא את בית מדרשו ארבע שנים לפני מותו של רב הונא, הוא הסיק שהריב אירע בשנה ההיא ובעקבותיו בנה רב חסדא את בית מדרשו. ראה: פונק (לעיל, הערה 17), עמ' 118, הערה 1.

76. לעיל, הערה 1, עמ' 85. לפי האיגרת – שנת תר"ח לשטרות.

77. בבלי, מועד קטן כה ע"א. כאן לפי כתב יד מינכן 95.

78. חלבו – כך בכל כתבי היד וגם במקבילה בבבלי, מנחות לב ע"ב, אבל בדפוס 'תחליפא'.

79. 'וכף כדא אארעא ואותיב ספר תורה עילויה' – חסר בכתב יד מינכן 95, והוספתי כאן על פי יתר כתבי היד, וייתכן שיש כאן השמטה מחמת הדומות.

80. 'הכי גמירנא מיניה' – חסר בכתב יד מינכן 95 ובעין יעקב וישנו ביתר כתבי היד.

81. תרגום: 'כשנפטר רב הונא, חשבו לשים ספר תורה על מטתו. אמר להם רב חסדא, דבר שבחייו לא היה סבור כן, עכשיו יקומו ויעשו לו?! שאמר רב חלבו, אני ראיתי את רב הונא שרצה לשבת על מטתו והיה ספר מונח עליו, והפך כד על הארץ ושם את ספר התורה עליו. מכאן שסבר... לא היתה המטה יוצאת דרך השער. חשבו לשלשלה דרך הגגות. אמר להם רב חסדא, הרי למדתי ממנו, "חכם כבודו דרך הפתח". חשבו להעביר אותו ממטה למטה. אמר להם רב חסדא, הרי למדתי ממנו... פירצו את השער להוציאו. פתח עליו רבי אבא: ראוי היה רבינו... הקשה רב נחמן בנו של רב חסדא, ויש שאומרים, רב חנן, בנו של רב חסדא... טפח לו אביו בסנדלו, אמר לו, האם לא אמרתי לך שלא תטריד את העולם. מהו "היה" – שהיה כבר'.

82. בבבלי, בבא קמא יז ע"א: 'ת"ר, "כבוד עשו לי במותי" – זה חזקיה מלך יהודה... שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו "קיים זה מה שכתוב בזה". על קיומו של המנהג במהלךתקופת התלמוד מעיד המשך הדיון בגמרא: 'והאידנא, נמי עבדינן הכי?! אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ואי בעית, אימא, אנוחי נמי מנהינן, "קיים" לא אמרינן' (תרגום: 'והרי אף עכשיו אנו עושים כך?! להוציא אנו מוציאים, להניח, אין אנו מניחים. ואם רצונך, אמור: אף להניח אנו מניחים, "קיים" אין אנו אומרים': תרגם ע"צ מלמד [לעיל, הערה 57], עמ' 23). ואילו רב חסדא לא אפשר את הטקס הזה, המעניק כבוד רב למנוח, בשום דרך. במועד קטן כה ע"א מסופר, שאף בהלוויה של רב חסדא, שנים אחדות בלבד לאחר מכן, סברו לנהוג כך: 'כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה, אמר להו רב יצחק, "מלתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה'" (תרגום: 'כאשר נפטר רב חסדא חשבו להושיב ספר תורה על מיתו. אמר להם רב יצחק: דבר שלרבו לא היה סבור, אנחנו נעמוד ונעשה לו?!'). אפשר שיש כאן תגובה להתנהגותו של רב חסדא בהלווייתו של רב הונא. לאחר תיאור ההלוויה של רב הונא, במועד קטן, שם, כאשר מתארים את העלאת המנוח לארץ ישראל, ניכרת אמביוולנטיות ביחס לדמותו: 'כי אסקוה להתם, אמרו ליה לר' אמי ולר' אסי, "רב הונא אתי". אמרו, "כי הוינן התם, לא הוה לן לדלויי רישין מיניה, השתא אתינן הכא, אתא בתרין"?! אמרו להו, "ארונו בא". ר' אמי ור' אסי נפוק. ר' אילא ור' חנינא לא נפוק. איכא דאמרי, רבי אילא נפק, ר' חנינא לא נפק' (תרגום: 'כאשר העלוהו לשם, אמרו לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא בא. אמרו: כשהיינו שם, לא היה לנו להרים ראשינו מפניו, עכשיו שבאנו לכאן הוא בא אחרינו?! אמרו להם: ארונו בא. ר' אמי ור' אסי יצאו, ר' אילא ור' חנינא לא יצאו. יש שאומרים: רבי אילא יצא, ר' חנינא לא יצא'). ארבעה חכמים ממוצא בבלי שעלו לארץ ישראל מגיבים בשלילה כלפי המנוח. נימוקיהם של רבי אמי ורבי אסי מרמזים על מתח ביניהם לבין רב הונא בעודם בבבל, מתח שאולי היה אחד הגורמים לעלייתם לארץ. אמנם, ייתכן שהתיאור מתייחס להונא אחר, כמו, למשל, ראש גולה בשם זה (ראה: פרידמן [לעיל, הערה 10], עמ' 146-163), אבל סמיכות הדברים בבבלי בין דברי רב חסדא בהלווייתו של רב הונא ובין דברי החכמים בעת הגעת ארונו של רב הונא לארץ ישראל, מורה על קו משותף של זלזול כלפי הדמות השנויה במחלוקת.

83. לעניין זהות וגאווה מקומית של יהודי בבל, ראה: I.M. Gafni, 'Expressions and Types of Local Patriotism" among the Jews of Sasanian Babylonis', IIrano-Judaica, II, eds. S. Shaked & A. Netzer, Jerusalem 1990, pp. 63-71 .

84. חוץ מן השימוש בפסוק ביחזקאל כא, לא, בגיטין ז ע"א, כבר מצאנו שרב חסדא דרש את פסוקי ספר זה במקומות רבים. ראה למשל: בבלי, ברכות כד ע"א; שבת נה ע"א; עירובין פא ע"א; פסחים מז ע"ב; ראש השנה יז ע"א; קידושין פא ע"ב; בבא בתרא צ ע"א-ע"ב; קכב ע"א; סנהדרין ק ע"א; עבודה זרה יז ע"א; מנחות עז ע"א; צח ע"א; בכורות ה ע"א; ירושלמי, מועד קטן פ"ג, פב ע"ד. וכן ראה בדרשה המפורסמת 'דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו', בבלי, יומא עא ע"ב (=תענית יז ע"ב; מועד קטן ה ע"א; סנהדרין כב ע"ב; פג ע"ב; ילקוט שמעוני, יחזקאל, שפב). בבבלי, בבא בתרא צא ע"א, רב חסדא מזהה את 'אור כשדים' של התנ"ך עם מקום בן-זמנו, ואולי הדבר מצביע על עניין ב'ארץ כשדים' של ספר יחזקאל. מקטע גניזה של רב סעדיה גאון אנחנו למדים על קיומו של בית כנסת בבבל הנקרא 'כנסת יחזקאל' על יד הקבר שהמסורת המקומית מייחסת ליחזקאל הנביא. על מעשי נסים בזיקה לקבר סיפר פתחיה מרגנשבורג, ורבי יהודה ב"ר שלמה אלחריזי חיבר שני שירים לכבודו. בנימין מטודלה, המספר לנו על חשיבותו, ממקם אותו שלוש פרסאות בלבד מן העיר כפרי, כלומר על יד עיר מולדתו של רב חסדא. ראה: S. Schechter (ed.), Saadyana, Cambridge 1903, p. 123; J. Obermeyer, Die Landschaft Babylonien im Zeitalter des Talmuds und des Gaonats, Frankfurt am Main 1929, pp. 321-329

85. ראה: באכר (לעיל, הערה 5), עמ' 76, הערה 39.