עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה
החברה ההיסטורית הישראלית



תקציר
שניים מן האמוראים החשובים בבבל במאה השלישית לספירה היו רב הונא ורב חסדא. מאמר זה בוחן את היחס שבין השניים. כמו כן, מתייחס המחבר ליחסם לראשות הגולה, והשימוש במדרש הכתובים ככלי לביקורת פוליטית-חברתית.



היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ג. בין רב הונא לרב חסדא
מחבר: ג'פרי הרמן


לאור ההשוואה בין גירסת הבבלי לבין המקבילות האר. ישראליות דומה שאין שום ודאות שהאמורא רב הונא אכן נכח עם ראש הגולה ועם רב חסדא במעמד המתואר. בין כך ובין כך, הימצאותו של רב הונא בתוך הסיפור בבבלי, שבו רב חסדא תוקף את ראש הגולה ורב הונא מגן עליו, מתאימה להשקפותיהם של חכמים אלה על ראשות הגולה, כפי שעולה מן הדוגמאות שנביא להלן.

הירושלמי (ביצה פ"א, ס ע"ג) מעיד על התנגשות בין רב הונא לרב חסדא, גם היא על רקע גישותיהם החלוקות כלפי ראש הגולה: 'רב חונא הורי לריש גלותא לצאת בכסא, רב חסדא בעי, לא כן תני, "אין יוצאין בכסא, אחד אנשים ואחד נשים",54 אפילו תלמיד חכמ[ים] אינו טועה בדבר הזה, ורב חונא טע'.55 רב הונא מנסה להעניק לראש הגולה יחס מועדף מחמת כבודו בציבור ולהתיר לו לצאת ביום טוב ב'כיסא' – מעין אפיריון שעליו נישאו אנשים מכובדים. רב חסדא אינו מוכן להכיר במעמדו היוצא דופן של ראש הגולה בעניין זה. רב חסדא שונה מתוך ברייתא האוסרת דבר זה ומעיר, שאפילו תלמיד זוטר מכיר את ההלכה הזאת, ולכן חמור הדבר שרב הונא מנסה ביודעין לפסוק בניגוד להלכה. אין זו שאלה הלכתית גרידא, אלא טיפוח מכוון של מעמד ראשות הגולה בעיני העם, ורב חסדא מתנגד לשינוי זה.56

ביקורתו של רב חסדא כלפי ראש הגולה משתקפת במקור נוסף: 'כדדרש ההוא גלילאה קמיה דרב חסדא, "כד רגיזרעיא על ענא עביד לנגדא סמותא'".57 גלילי אחד מספר לרב חסדא משל על רועה ועדרו. כאשר הרועה כועס על עדרו ורוצה להענישו, הוא מסמא את עיני הכבש המוביל. רצונו לומר, כאשר הקב"ה כועס על עמו ישראל הוא מעמיד לו מנהיג שהוא עיוור, קרי, ראש הגולה, המוליכו שולל.58

לעומת הביקורת של רב חסדא, רב הונא מזדהה לעתים תכופות עם סיעת ראש הגולה. בירושלמי נמסר לנו ש'רב הונא הורי לאיתתיה דריש גלותא מיתן ליברה דדהבא על קפיליטה'.59 אף שמקור זה קשה להבנה, נראה שרב הונא התיר לאשתו של ראש הגולה לצאת עם תכשיט מסוים בשבת. במקום אחר בירושלמי אנו מוציאים את ראש הגולה פונה אל רב הונא כדי לקבל את עצתו בעניין הטל תבואה מסוים: 'כהדא ריש גלותא איטלק עילוי חד טריקלין ארבעין על ארבעין דימליניה חיטין. אתא לגבי רב הונא. אמר ליה, פייסון דיסבון מינך עשרין על עשרין כדון, ועשרין על עשרין בתר זמן, ואת מיתגר פלגא'.60 בבבלי אנחנו מוצאים את רב הונא מייעץ לרב יהודה בר יחזקאל, ראש הישיבה בפומבדיתא, לציית להזמנה לבוא לדין אצל רב נחמן, 'משום יקרא דבי נשיאה',61 ויש בכך משום קבלת מרותו של בית דינו של ראש הגולה.62 במקום אחר, לאחר דיון הלכתי, אומר רב הונא לרב נחמן: 'הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני'.63 מאחורי שני המקורות הללו עומדת מגמה אחת, לקבוע את בית דינו של ראש הגולה כערכאה העליונה בגולת בבל.

ביקורת שהשמיעו החכמים כלפי ראשות הגולה, בין בחשאי, בין בגלוי, מוכרת לנו ממקורות אחרים בתלמוד. ואולם, רובה של הביקורת בא להתריס נגד השימוש השרירותי והמופרז של ראש הגולה או עבדיו בכוח, או נגד הקפדה מפוקפקת בענייני הלכה בתוך חצרו של ראש הגולה. שונה הוא המקרה של רב חסדא. ביקורתו נוגעת לעצם מעמדו של ראש הגולה בחברה היהודית. המאמצים של רב הונא להעלות את קרנו של ראש הגולה מכוונים גם כלפי העם – כמו במקרים של ההתרים המיוחדים בשבת ויום טוב, שנועדו לכבד את משפחת ראש הגולה בעיני הציבור – וגם כלפי החכמים, כמו במקרה של רב יהודה בר יחזקאל. ייתכן אפוא שחלו שינויים במעמדה או באופיה של ראשות הגולה בתקופתם של רב חסדא ורב הונא, אם כי קשה לקבוע בכך מסמרות.

עד כאן דנו במקורות המציגים מחלוקת עקרונית בין רב הונא לרב חסדא על מעמדו של מוסד ראשות הגולה בחברה היהודית בבבל. עתה נעבור למקורות המצביעים על התנגשות אישית יותר בין שני החכמים האלה. נתחיל בסוגיה המופיעה בבבלי, בבא מציעא לג ע"א, שכבר נדונה הרבה במחקר.64

בעא מיניה רב חסדא מרב הונא, תלמיד וצריך לו רבו מאי? אמ' ליה: חסדא חסדא,65 לא צריכנא לך, את צריכת לי. עד ארבעין שנין איקפדו אהדדי ולא עיילו לגבי הדדי,66 יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא; יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא.67

הסוגיה דנה במשנה 'אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת' (בבא מציעא ב, יא) ומבררת את מהותו של המושג 'רבו'. במקרה הזה, בדומה למקור שעסק ב'כלילא', התלמוד הבבלי מציג את הוויכוח בין שני החכמים כנובע ממחלוקת הלכתית בתוך בית המדרש. לפי המקור הנזכר, אין רב חסדא מוכן לראות את עצמו במעמד של תלמיד לעומת רב הונא. הוא אינו מוכן לסור למרותו של אדם שלדעתו הוא שווה לו. תגובתו הנרגזת של רב הונא, 'חסדא חסדא, לא צריכנא לך, את צריכת לי', היא קביעה חד-משמעית של סדר הדרגות.68 גירסת הדפוס כאן היא: 'איקפדו אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי', אבל ברוב כתבי היד נכתב: 'אישתבע דלא עייל לקמיה'. ואכן, נראה יותר שהנפגע יישבע שלא להיכנס לבית מדרשו של הפוגע, ולא ששניהם לא ייכנסו זה אצל זה. רב חסדא החליט לעזוב את סורא, ככל הנראה בעקבות האירוע. רוב החוקרים קושרים את הסיפור הזה לחזרתו של רב חסדא לעיר מולדתו, כפרי.69

אף על פי שמסופר כאן שהם התפייסו,70 ייתכן שהעורך רצה להביא את הפרשה לסיום יפה והשתמש במוטיב מוכר של 'ארבעים תעניות'.71 זאת ועוד, יש מספר עדויות לכך שהריב ביניהם נמשך זמן רב לאחר מכן ולא הושג פיוס ביניהם. רב שרירא גאון מוסר לנו, שארבע שנים לפני מותו של רב הונא בנה רב חסדא 'בי רב' בסורא.72 נראה שרב חסדא לא היה בן-בית בבית מדרשו של רב הונא בסורא. יש לכך סימוכין במסורת התלמודית: 'כי נח נפשיה דרב הונא עייל רב חסדא למירמא דרב אדרב'.73 המסורת מדגישה כי לאחר מותו של רב הונא נכנס רב חסדא לבית המדרש. למדנו מכאן, בדומה לניסוחים דומים אחרים בספרות התלמוד, שאף בהם שרר מתח בין ה'נפטר' ל'נכנסים',74 שעד מותו של רב הונא לא הותר לרב חסדא להיכנס לבית מדרשו של רב הונא בסורא.75

רב שרירא גאון מוסר לנו באיגרתו,76 שרב הונא נפטר בשנת 296 לסה"נ. הלווייתו, שבה נכח רב חסדא, מתוארת בפירוט רב בתלמוד.77

כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה, אמ' להו רב חסדא, מילתא דבחיי לא סבירא ליה, השתא ליקום וליעביד ביה, דא"ר חלבו,78 אנא חזיתיה לרב הונא דבעי למיתב אפורייה והוה יתיב ספר עילויה79 וכף כדא אארעא ואותיב ספר תורה עילויה, אלמא קסבר, אסור לישב על גבי מיטה שספר תורה עילויה. לא הוה קא נפיק פורייה אבאבא, סבור לשלשולי דרך גגין, אמר להו רב חסדא, 'הכי גמירנא מיניה, "חכם כבודו דרך פתח'". סבור לאשנויי מפוריא לוריא, אמר להו רב חסדא, 'הכי גמירנא מיניה80 "חכם כבודו במטה ראשונה", דאמר רב יהודה אמר רב, מניין לחכם שכבודו במטה ראשונה, שנאמר 'וירכבו את ארון האלהים על עגלה חדשה' (שמואל ב' ו, ג). פרוס באבא לאפוקיה. פתח עליה רבי אבא, 'ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו'. מתיב רב נחמן בר רב חסדא, ואמרי לה רב חנן בר רב חסדא, 'היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים' (יחזקאל א, ג). טפח ליה אבוה בסנדליה, א"ל, 'לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא, מאי "היה", שהיה כבר'.81

מהלך ההלוויה אינו מתנהל בשלום ונתקל בקשיים טכניים רבים. בכל אחד מהם רב חסדא פוסק בניגוד לדעת הנוכחים האחרים, ובכל מקרה ומקרה מסתמך על מסורות המיוחסות לרב הונא בעצמו. הנוכחים מקבלים את פסיקותיו. במקרה אחד, זה של הנחת ספר תורה על מיטת החכם המנוח, יוצא רב חסדא נגד מנהג ידוע, שנועד להעניק כבוד רב לנפטר, ואפשר שגם במקרים האחרים בעת ההלוויה לא נועדו פסיקותיו לכבודו של רב הונא.82

הסכסוך בין רב הונא לרב חסדא מוצא את ביטויו גם בהערות בנו של רב חסדא. המספיד אמר על רב הונא: 'ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו'. הוא מתכוון לכך שאילולא נמצא רב הונא בבבל היה זוכה לגילוי השכינה, לפי ההשקפה שרק בארץ ישראל ניתן לקבל נבואה ולא בחוץ לארץ. כנגד זה קורא בנו של רב חסדא פסוק מספר יחזקאל, המלמד שגם בבבל אפשר שתשרה שכינה על אדם. הוא טוען, שאילו רב הונא היה באמת ראוי, היתה השכינה שורה בו כפי שהיה אצל יחזקאל הנביא. העובדה שבנו של רב חסדא בחר בפסוק מספר יחזקאל אינה מקרית. ספר יחזקאל היה חביב על רב חסדא במיוחד, אולי משום הדגש הכוהני שבו והעובדה שיחזקאל היה 'נביא מקומי',83 והוא הרבה לדרוש אותו,84 ואף ניצלו פעם נוספת להתקפה על יריבו. במקרה הזה רב חסדא משתיק את בנו ('טפח ליה בסנדליה' – 'שטפח לו... על סנדלו כאדם שנוגע על רגל חברו בחשאי כדי שלא ישמעו העומדים סביב מיטתו דרב הונא', כפי שפירש המיוחס לרש"י), ואינו מרוצה מדבריו. 'לאו אמינא לך לא תטרוד עלמא' היא הערה כללית, ורצונו לומר שבמעמד ההספד אין זה נאה להפריע. משתמע מכך, שרב חסדא ראה צורך להזהיר את בנו עוד לפני ההלוויה להתנהג בצורה נאותה. אפשר שחשש מהתפרצות של בנו לאחר שנים של ריב.85 פטירתו והלווייתו של רב הונא הביאו לידי סיום מסכת יחסים סבוכה בין שניים מן החכמים החשובים ביותר בבבל במאה הג' לסה"נ.

חלקי המאמר:
1. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: א. הסיפור בבבלי, גיטין ז ע"א
2. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ב. גירסת הירושלמי וגירסת המדרש
3. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ג. בין רב הונא לרב חסדא (פריט זה)

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים

54. תוספתא, יום טוב ג, 17, ליברמן, עמ' 198-297; בגירסאות של התוספתא הציטוט מסתיים כאן, ואף שהמשך דברי רב חסדא נמסר בעברית, נראה שהוא איננו חלק של הברייתא, בשל סגנונו הפולמוסי.

55. ראה: בר (לעיל, הערה 35), עמ' 48, הערה 4, שינויי נוסח ודיון במקור זה.

56. השווה: בר, שם, עמ' 49-48, הטוען שרב הונא לא פסק בניגוד להלכה. השווה למקרה הזה המסורת בירושלמי, שבת פי"ב, יג ע"ג, שבו רב המנונא מתיר לראש הגולה 'להתיר שולחן של פרקים בשבת', ותגובת רב יהודה: 'מאן דהורי ליה לא ילף ולא שימש'.

57. בבא קמא נב ע"א. תרגום: 'כזו שבו דרש גלילי אחד לפני רב חסדא: כשכועס רועה על צאן, עושה לנגוד סמיות' (התרגום מתוך תלמוד בבלי עם תרגום עברי ופרוש חדש, בעריכת י"נ אפשטיין, מסכת בבא קמא, תרגם ע"צ מלמד, רמת גן תשי"ב, עמ' 82).

58. ראה: ניוזנר (לעיל, הערה 38), עמ' 89. לא מן הנמנע שהכוונה כאן לרב הונא האמורא, ראש ישיבת סורא, או לדמות סמכותית אחרת בלתי ידועה לנו, ולא לראש הגולה. אפשר שגם בדרשת רב חסדא בבבלי, ראש השנה יז ע"א, יש רמז לראש הגולה: '"ושנתנו חיתיתם בארץ חיים" (יחזקאל לב, לב), אמר רב חסדא, זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים'. התואר 'פרנס' משמש לעתים לתיאור דמויות של מנהיגים של כל הדור. ראה, למשל: בבלי, ראש השנה כה ע"ב; יומא כב ע"ב; ספרי במדבר, קלו, מהדורת הורוביץ, עמ' 183, ועוד.

59. שבת פ"ו, ז ע"ד. ראה: בר (לעיל, הערה 35), עמ' 49, הערה 10, לשינויי נוסח.

60. ירושלמי, סוטה פ"ה, כ סע"ב. תרגום: 'כאותו ראש גולה שהוטל עליו למלא טרקלין אחד ארבעים על ארבעים בחיטין, בא אצל רב הונא, אמר לו: פייס אותם שיקחו ממך עשרים על עשרים עכשיו, ועשרים על עשרים לאחר זמן, ואתה נשכר חצי הכמות' (התרגום לפי בר [לעיל, הערה 26], עמ' 118, ושם גם דיון במקור זה).

61. קידושין ע ע"א. תרגום: 'משום כבודו של בית הנשיא'.

62. השווה: משנה, ראש השנה ב, ח-ט.

63. בבלי, בבא בתרא סה ע"א. תרגום: 'הלכה כמותכם שמקורבים אתם לשער של ראש הגולה שמצויים דיינים'.

64. ראה לעיל, הערה 5; וראה גם: מרגליות (לעיל, הערה 41), עמ' 370-369; צ' גרץ, דברי ימי ישראל (מהדורת שפ"ר), ווארשא תרנ"ג, ב, עמ' 390; א"ה וייס, דור דור ודורשיו, וילנה תרע"א, ג, עמ' 163; ח' אלבק, מבוא לתלמודים, תל-אביב תשכ"ט, עמ' 289; פונק (לעיל, הערה 17), עמ' 118.

65. אף לרב נחמן מיוחס הלשון 'חסדא חסדא', בבלי, בבא קמא כז ע"ב.

66. ברבנו חננאל: 'איקפדו להדדי ולא עול לגבי[ה]'; בכתב יד מינכן: 'אישתבע דלא עיילת לקמאי'; ובכתבי היד וטיקן 117, המבורג 65, ועוד (ראה: דקדוקי סופרים, בבא מציעא, עמ' 97): 'אישתבע דלא עייל לקמיה'.

67. אני מציע לקרוא כאן חשדיה, במובן דומה לזה של 'חסד' שעסקנו בו לעיל, המתיישב יפה עם רצף הסיפור. לפי קריאה זו אין אנו זקוקים לדברי הסבר נוספים על מה החשידו, או שחשד זה היה לחינם, כדרך רוב המפרשים. תרגום: 'שואל רב חסדא את רב הונא: תלמיד וצריך לו רבו, מהו? אמר לו: חסדא, חסדא, איני צריך לך, אתה צריך לי. עד ארבעים שנה כעסו זה על זה ולא נכנסו זה אצל זה. ישב רב חסדא ארבעים תעניות משום שחלשה דעתו של רב הונא; ישב רב הונא ארבעים תעניות משום שפגע ברב חסדא'. ראה: לרנר (לעיל, הערה 5), לדיון בשינויי הנוסח בסוגיה זו ובהשלכותיהם ולהבנתו את הסוגיה. יש שהבינו את המילים 'עד ארבעין שנין' כמוסבות על הרישא, כלומר, 'את צריכת לי עד ארבעין שנין', ויש המשייכים אותן להמשך: 'עד ארבעין שנין איקפדו אהדדי ולא עיילו לגבי הדדי'. לפי ההצעה הראשונה, רב הונא קובע שטרם מלאו לרב חסדא שנות הלימוד הנדרשות כדי להקנות לחכם מעמד עצמאי והוא עדיין כפוף לרבו, או שמא טרם מלאו לו ארבעים שנים סתם. קשה להשתכנע בדעה זו, כי אין היא הולמת את המקרה ומניחה שהיה קיים נוהג של שימוש חכמים במשך ארבעים שנה. וכי היה רב הונא מסכים שרב חסדא יחלוק עליו לאחר תקופה זו? נראה אפוא שהמילים מוסבות על הסיפא וקובעות שהריב נמשך ארבעים שנה, וכאן ננקט מספר עגול, על דרך ההגזמה, כדי לציין שמצב זה נמשך זמן רב.

68. השווה: בבלי, כתובות סט ע"א-ע"ב: 'שלח ליה רב ענן לרב הונא, הונא חברין שלם...'. תגובתו הנרגזת של רב הונא לפנייה אליו כ'חבר' מצביעה אף היא על רגישותו של רב הונא למעמדו ביחס לחכמים אחרים. בדומה לקריאה 'חסדא, חסדא', רב הונא קורא 'ענן, ענן'.

69. לכפרי כעיר מולדתו ראה: פלורסהיים (לעיל, הערה 2), עמ' קכא, הערה 4. לקשר בין הריב לחזרתו של רב חסדא לכפרי ראה: גרץ (לעיל, הערה 64), עמ' 390; מרגליות (לעיל, הערה 41), עמ' 370; היימן (לעיל, הערה 2), עמ' 513. על העיר כפרי, ראה: אופנהיימר (לעיל, הערה 36), עמ' 170-168. על העיר סורא, ראה: שם, עמ' 422-413. במחציתה הראשונה של המאה הג' היה בכפרי בית דינו של מר עוקבא. רב חסדא מוסר הלכות רבות משמו של מר עוקבא וייתכן שלמד אצלו בצעירותו. בסמוך לסוגיה בגיטין ז ע"א, 'כלילא מינלן דאסיר', שעסקנו בה לעיל, נאמר: 'שלחו ליה למר עוקבא, זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: "אל תשמח ישראל, אל גיל בעמים'" (תרגום: 'שלחו למר עוקבא, מניין לנו שהזמר אסור? שרטט וכתב להם...'). בירושלמי, מגילה פ"ג, עד ע"א, מופיעה מקבילה של אותו המעה: 'מר עוקבה מישלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין, "ישראל אל תשמח"...' (תרגום: 'מר עוקבה שלח מכתב לראש הגולה שהיה שוכב וקם עם זמירות...'). הבבלי עיצב את שתי המסורות, 'כלילא' אצל רב חסדא ו'זמרא' אצל מר עוקבא, לסגנון ספרותי אחיד. הצד השווה בין שתי המסורות הוא ביקורת כלפי ראשות הגולה. ואולם, רב שרירא גאון מוסר לנו באגרתו (לעיל, הערה 1, עמ' 77), שמר עוקבא היה ראש הגולה, ודעה זו מקובלת על רוב החוקרים. כדי ליישב את הקושי העולה מן המקורות על 'זמרא' טענו, שמר עוקבא המבקר את ראש הגולה אינו אותו מר עוקבא שהיה בכפרי. על פי הבנתנו, מר עוקבא מכפרי לא היה ראש הגולה, אם כי לא כאן המקום להאריך בכך. גרץ תיאר את תחושת הבדידות של רב חסדא בכפרי בכותבו: 'לא יכול נשוא את הבדידות ובפנות אליו חכמי סורא בשאלה ענה ואמר: הנכם מבקשים את העץ הרטוב, כי תדמו למצוא אוצר תחתיו' (גרץ, שם, עמ' 390, על פי עירובין מ ע"ב). חולק עליו פלורסהיים, שם, עמ' קכד, הערה 25.

70. כתב י' פלורסהיים, שם עמ' קכד: 'לתקופת מה "איקפדו אהדדי ולא עיילו לגבי הדדי': לאחר מיכן צמו רב חסדא ורב הונא ארבעים תעניות ואין שום ספק בדבר, שלאחר הצומות התפייסו, שאם לא כן מה הועילו בתעניותיהם'. וראה גם: הנ"ל (לעיל, הערה 41), עמ' 293-281. וראה דעת לרנר (לעיל, הערה 5), עמ' כב, בעניין הפיוס.

71. אף בבבלי, מועד קטן כה ע"א, נזכר שרב הונא צם ארבעים תעניות. והשווה: לרנר, שם, על התופעה של ארבעים תעניות.

72. אגרת רב שרירא גאון (לעיל, הערה 1), עמ' 84. וייס (לעיל, הערה 64), עמ' 164, סבור שרב חסדא הרחיב את בית המדרש של רב הונא; גם פלורסהיים (לעיל, הערה 2), עמ' קכג, הניח שהכוונה לישיבתו של רב הונא.

73. בבלי, עירובין לח ע"ב; מנחות מב ע"א. תרגום: 'כאשר נפטר רב הונא, נכנס רב חסדא להקשות מדברי רב על דברי רב'.

74. בבלי, גיטין פג ע"א: 'לאחר פטירתו של רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו'; עירובין מא ע"א: 'לאחר פטירתו של רבן שמעון בן גמליאל נכנס רבי יהושע להפר את דבריו'; נזיר מט ע"ב: 'תנו רבנן, אחר פטירתו של רבי מאיר אמר להן רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן... מפני שקנתרנין הן...'.

75. הרגישו בזה המפרשים צ"ה חיות ואליעזר לנדא. חיות כתב על אתר בעירובין: 'נ"ב משום דאמרינן דעד ארבעים שנה איקפדי ולא עיילו להדדי, כ"ש, ראינו דלא עיילו לבה"מ בהדדי, וכשמת רב הונא אז עייל רב חסדא לבית המדרש'. וראה לעיל, הערה 39. פונק קשר בין המסורת של רב שרירא גאון על בניית בית מדרש בידי רב חסדא ל'כי נח נפשיה דרב הונא' וסיפור הריב ביניהם המופיע בבבלי, בא מציעא לג ע"א, אלא שבמקום לקרוא 'עד ארבעין שנין' הציע לגרוס 'עד ארבעא שנין' (שהוא מוסב על הפיסקה שלאחריו), ו'ארבעין' היא טעות סופרים, בהשפעת 'ארבעין תעניתא' שבאה אחר-כך. מכיוון שלפי רב שרירא גאון בנה רב חסדא את בית מדרשו ארבע שנים לפני מותו של רב הונא, הוא הסיק שהריב אירע בשנה ההיא ובעקבותיו בנה רב חסדא את בית מדרשו. ראה: פונק (לעיל, הערה 17), עמ' 118, הערה 1.

76. לעיל, הערה 1, עמ' 85. לפי האיגרת – שנת תר"ח לשטרות.

77. בבלי, מועד קטן כה ע"א. כאן לפי כתב יד מינכן 95.

78. חלבו – כך בכל כתבי היד וגם במקבילה בבבלי, מנחות לב ע"ב, אבל בדפוס 'תחליפא'.

79. 'וכף כדא אארעא ואותיב ספר תורה עילויה' – חסר בכתב יד מינכן 95, והוספתי כאן על פי יתר כתבי היד, וייתכן שיש כאן השמטה מחמת הדומות.

80. 'הכי גמירנא מיניה' – חסר בכתב יד מינכן 95 ובעין יעקב וישנו ביתר כתבי היד.

81. תרגום: 'כשנפטר רב הונא, חשבו לשים ספר תורה על מטתו. אמר להם רב חסדא, דבר שבחייו לא היה סבור כן, עכשיו יקומו ויעשו לו?! שאמר רב חלבו, אני ראיתי את רב הונא שרצה לשבת על מטתו והיה ספר מונח עליו, והפך כד על הארץ ושם את ספר התורה עליו. מכאן שסבר... לא היתה המטה יוצאת דרך השער. חשבו לשלשלה דרך הגגות. אמר להם רב חסדא, הרי למדתי ממנו, "חכם כבודו דרך הפתח". חשבו להעביר אותו ממטה למטה. אמר להם רב חסדא, הרי למדתי ממנו... פירצו את השער להוציאו. פתח עליו רבי אבא: ראוי היה רבינו... הקשה רב נחמן בנו של רב חסדא, ויש שאומרים, רב חנן, בנו של רב חסדא... טפח לו אביו בסנדלו, אמר לו, האם לא אמרתי לך שלא תטריד את העולם. מהו "היה" – שהיה כבר'.

82. בבבלי, בבא קמא יז ע"א: 'ת"ר, "כבוד עשו לי במותי" – זה חזקיה מלך יהודה... שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו "קיים זה מה שכתוב בזה". על קיומו של המנהג במהלךתקופת התלמוד מעיד המשך הדיון בגמרא: 'והאידנא, נמי עבדינן הכי?! אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ואי בעית, אימא, אנוחי נמי מנהינן, "קיים" לא אמרינן' (תרגום: 'והרי אף עכשיו אנו עושים כך?! להוציא אנו מוציאים, להניח, אין אנו מניחים. ואם רצונך, אמור: אף להניח אנו מניחים, "קיים" אין אנו אומרים': תרגם ע"צ מלמד [לעיל, הערה 57], עמ' 23). ואילו רב חסדא לא אפשר את הטקס הזה, המעניק כבוד רב למנוח, בשום דרך. במועד קטן כה ע"א מסופר, שאף בהלוויה של רב חסדא, שנים אחדות בלבד לאחר מכן, סברו לנהוג כך: 'כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה, אמר להו רב יצחק, "מלתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה'" (תרגום: 'כאשר נפטר רב חסדא חשבו להושיב ספר תורה על מיתו. אמר להם רב יצחק: דבר שלרבו לא היה סבור, אנחנו נעמוד ונעשה לו?!'). אפשר שיש כאן תגובה להתנהגותו של רב חסדא בהלווייתו של רב הונא. לאחר תיאור ההלוויה של רב הונא, במועד קטן, שם, כאשר מתארים את העלאת המנוח לארץ ישראל, ניכרת אמביוולנטיות ביחס לדמותו: 'כי אסקוה להתם, אמרו ליה לר' אמי ולר' אסי, "רב הונא אתי". אמרו, "כי הוינן התם, לא הוה לן לדלויי רישין מיניה, השתא אתינן הכא, אתא בתרין"?! אמרו להו, "ארונו בא". ר' אמי ור' אסי נפוק. ר' אילא ור' חנינא לא נפוק. איכא דאמרי, רבי אילא נפק, ר' חנינא לא נפק' (תרגום: 'כאשר העלוהו לשם, אמרו לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא בא. אמרו: כשהיינו שם, לא היה לנו להרים ראשינו מפניו, עכשיו שבאנו לכאן הוא בא אחרינו?! אמרו להם: ארונו בא. ר' אמי ור' אסי יצאו, ר' אילא ור' חנינא לא יצאו. יש שאומרים: רבי אילא יצא, ר' חנינא לא יצא'). ארבעה חכמים ממוצא בבלי שעלו לארץ ישראל מגיבים בשלילה כלפי המנוח. נימוקיהם של רבי אמי ורבי אסי מרמזים על מתח ביניהם לבין רב הונא בעודם בבבל, מתח שאולי היה אחד הגורמים לעלייתם לארץ. אמנם, ייתכן שהתיאור מתייחס להונא אחר, כמו, למשל, ראש גולה בשם זה (ראה: פרידמן [לעיל, הערה 10], עמ' 146-163), אבל סמיכות הדברים בבבלי בין דברי רב חסדא בהלווייתו של רב הונא ובין דברי החכמים בעת הגעת ארונו של רב הונא לארץ ישראל, מורה על קו משותף של זלזול כלפי הדמות השנויה במחלוקת.

83. לעניין זהות וגאווה מקומית של יהודי בבל, ראה: I.M. Gafni, 'Expressions and Types of Local Patriotism" among the Jews of Sasanian Babylonis', IIrano-Judaica, II, eds. S. Shaked & A. Netzer, Jerusalem 1990, pp. 63-71 .

84. חוץ מן השימוש בפסוק ביחזקאל כא, לא, בגיטין ז ע"א, כבר מצאנו שרב חסדא דרש את פסוקי ספר זה במקומות רבים. ראה למשל: בבלי, ברכות כד ע"א; שבת נה ע"א; עירובין פא ע"א; פסחים מז ע"ב; ראש השנה יז ע"א; קידושין פא ע"ב; בבא בתרא צ ע"א-ע"ב; קכב ע"א; סנהדרין ק ע"א; עבודה זרה יז ע"א; מנחות עז ע"א; צח ע"א; בכורות ה ע"א; ירושלמי, מועד קטן פ"ג, פב ע"ד. וכן ראה בדרשה המפורסמת 'דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו', בבלי, יומא עא ע"ב (=תענית יז ע"ב; מועד קטן ה ע"א; סנהדרין כב ע"ב; פג ע"ב; ילקוט שמעוני, יחזקאל, שפב). בבבלי, בבא בתרא צא ע"א, רב חסדא מזהה את 'אור כשדים' של התנ"ך עם מקום בן-זמנו, ואולי הדבר מצביע על עניין ב'ארץ כשדים' של ספר יחזקאל. מקטע גניזה של רב סעדיה גאון אנחנו למדים על קיומו של בית כנסת בבבל הנקרא 'כנסת יחזקאל' על יד הקבר שהמסורת המקומית מייחסת ליחזקאל הנביא. על מעשי נסים בזיקה לקבר סיפר פתחיה מרגנשבורג, ורבי יהודה ב"ר שלמה אלחריזי חיבר שני שירים לכבודו. בנימין מטודלה, המספר לנו על חשיבותו, ממקם אותו שלוש פרסאות בלבד מן העיר כפרי, כלומר על יד עיר מולדתו של רב חסדא. ראה: S. Schechter (ed.), Saadyana, Cambridge 1903, p. 123; J. Obermeyer, Die Landschaft Babylonien im Zeitalter des Talmuds und des Gaonats, Frankfurt am Main 1929, pp. 321-329

85. ראה: באכר (לעיל, הערה 5), עמ' 76, הערה 39.

ביבליוגרפיה:
כותר: היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ג. בין רב הונא לרב חסדא
מחבר: הרמן, ג'פרי
תאריך: תשנ"ו , גליון סא (ג)
שם כתב העת: ציון : רבעון לחקר תולדות ישראל
בעלי זכויות : החברה ההיסטורית הישראלית
הוצאה לאור: החברה ההיסטורית הישראלית
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית