הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > עולמם של חכמיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה
החברה ההיסטורית הישראלית



תקציר
שניים מן האמוראים החשובים בבבל במאה השלישית לספירה היו רב הונא ורב חסדא. מאמר זה בוחן את היחס שבין השניים. כמו כן, מתייחס המחבר ליחסם לראשות הגולה, והשימוש במדרש הכתובים ככלי לביקורת פוליטית-חברתית.



היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ב. גירסת הירושלמי וגירסת המדרש
מחבר: ג'פרי הרמן


עד כאן פירשנו את הסיפור לפי הגירסה המופיעה בתלמוד הבבלי. ואולם, הסיפור מופיע גם בשני מקורות אחרים. בירושלמי (סוטה פ"ט, כד ע"ג) כתוב: 'כהדא45 ריש גלותא שלח שאל לרב חסדאי, מהו הדין דכתיב, "כה אמר ה' הסיר המצנפת והרים העטרה", א"ל, הוסרה המצנפת הורמה העטרה, שמע ר' יוחנן ואמ', הוא חסד ומילוי (=ודבריו) חסד'. המקבילה השנייה נמצאת במדרש רות רבה.46 'רב הונא ריש גלותא שאל לרב חסדא. אמר ליה, מהו דין דכתי' "הסר המצנפת והרם העטרה", אמר ליה, הסר המצנפת מרבותינו, והרם העטרה מאומו' העולם. אמרליה, אנת חסיד ומילך חסד'. לפי הירושלמי, ראש הגולה שואל את רב חסדא באופן ישיר כיצד הוא מפרש את הכתוב ביחזקאל כא, לא, 'הסיר המצנפת והרים העטרה', ותשובתו היא שדין העטרה כדין המצנפת. חכם שלישי, רבי יוחנן, שומע ואומר 'הוא חסד ומילוי חסד'. הדברים מובאים שם בסמוך למשנה במסכת סוטה 'גזרו על עטרות חתנים', ויש בזה דמיון לגירסת הסיפור לפי הבבלי, אם כי על סמך לשון המקור בלבד אין סיבה מיוחדת להניח שהוא עוסק בעטרות של חתנים. לפי הירושלמי לא ברור מדוע הגיב רבי יוחנן על דברי רב חסדא. אפשר שהשתבש שמו של רב הונא בירושלמי ונכתב 'יוחנ" במקום 'חוני'.47 לזכות הגירסה 'ר יוחנן' יש שציינו, שלאור ריבוי המובאות בםש רב חסדא בירושלמי, ניתן לומר שמאמריו היו ידועים היטב בארץ ישראל, ולכן יש אפשרות סבירה אכן ר' יוחנן שמע והגיב על דברי רב חסדא.48

במקבילה ברות רבה פונה ראש הגולה ששמו 'רב הונא' אל רב חסדא לשמוע את דעתו על הפסוק 'הסיר המצנפת והרים העטרה'. רב חסדא משווה בין 'רבותינו' לבין 'אומות העולם',49 וראש הגולה בעצמו קורא עליו 'אנת חסיד ומילך חסד'. אף שם לא מצאו דברי רב חסדא חן בעיני ראש הגולה. אפשר שהדרשה ברות רבה היא מקבילה עצמאית. אפשרות אחרת היא, שהדברים הובאו מן הירושלמי, ובעל המדרש הוסיף את שמו של אותו ראש הגולה, או שכך היה במקור שעמד לפניו.50 עלילת הסיפור אינה מצריכה הופעה של אדם שלישי, וכך הוא ברות רבה. זאת ועוד, בירושלמי האדם השלישי מובא בגוף שלישי. ואולי עשו מ'רב הונא ריש גלותה' שתי דמויות: רב הונא וריש גלותא, כפי שמופיע בגירסת הירושלמי, והבבלי פיתח זאת לצורה הנמצאת בתלמוד.51 המרכיבים המשותפים לשלוש המקבילות הם נוכחותם של ראש הגולה ורב חסדא, השימוש באותו פסוק מספר יחזקאל, ומשחק המילים הקשור לשמו של רב חסדא. העדרה של המסגרת ההלכתית הקיימת בבבלי גיטין, שבה נשאלים החכמים על מקור האיסור של עטרות של חתנים בתוך בית המדרש, בשני המקורות הארץ ישראליים, מלמד שבעטרות של מלכים עסקינן ולא בעטרות של חתנים, והבבלי העתיק את הסיפור למסגרת של בית המדרש ושל הדיון ההלכתי. ראש הגולה מעוניין להעלות את מעמדו ויוקרתו על ידי אימוץ של סמלי מלכות מובהקים, כמו כתר ואחרים.52 רב חסדא מתנגד לכך בתקיפות ומסתמך על הפסוק ביחזקאל, כפי שתיארנו לעיל.53

חלקי המאמר:
1. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: א. הסיפור בבבלי, גיטין ז ע"א
2. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ב. גירסת הירושלמי וגירסת המדרש (פריט זה)
3. היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ג. בין רב הונא לרב חסדא

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

45. כהדא. בכתב יד ו: 'בהדא'.

46. רות רבה ג, א. הציטוט על פי מהדורת מ"ב לרנר, מדרש רות רבה, אגדת רות ומדרש רות רבה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"א, ב, עמ' 82-80.

47. ראה: צ"פ חיות, 'רב חסדא ורבי יוחנן', הקדם, ב, 1 (תרס"ה), עמ' 56-55; פרידמן (לעיל, הערה 10), עמ' 158, והערה 244.

48. ראה: פלורסהיים (לעיל, הערה 2), עמ' קכח, הערה 43. היימן (לעיל, הערה 2), עמ' 517, מניח שהגירסה נכונה, וגם בר (לעיל, הערה 26, עמ' 148-147) סבור שהסיפור הגיע לארץ ישראל. נוסיף שדברי הביקורת של רב חסדא כנגד המלכות נוגעים לנשיאות שבארץ ישראל באותה מידה שהם נוגעים לראשות הגולה, וידוע שר' יוחנן טיפח את מוסד הנשיאות שבארץ ישראל. ראה R. Kimmelman, 'The Conflict between R. Yohanan and Resh Laqish on the Supremacy of the Patriarchate', דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, מחקרים בתלמוד, הלכה ומדרש, ירושלים תשמ"א, חלק אנגלי, עמ' 20-1. לפי אגרת רב שרירא גאון (לעיל, הערה 1), עמ' 84, נפטר רבי יוחנן בשנת 279 לסה"נ (תק"ץ לשטרות). אם נקבל את הגירסה 'רבי יוחנן' כמקורית, ונסמוך על תאריך פטירתו של רבי יוחנן לפי האיגרת, נוכל לתארך את המעשה לשנת 279 לסה"נ לכל המאוחר. ואולם, עדיין קשה לקבל שרבי יוחנן, הגדול מרב חסדא בשנות דור, הגיב לדברי רב חסדא. להתנגשות על רקע דומה בארץ ישראל, ראה לעיל, הערה 35.

49. על אף השוני בדברי רב חסדא בין רות רבה לירושלמי, אולי יש דמיון מסוים, בכך שהסרת העול מאומות העולם מותנית באי-קבלת כבוד-יתר על ידי 'רבותינו' – קרי מנהיגי האומה. ואולם, ייתכן שבגירסת רות רבה נשתמר רק המבנה החיצוני של המעשה ולא תוכנו המדויק.

50. ראה: פרידמן (לעיל, הערה 10), עמ' 158-157, הערות 236, 237. הוא מציע לגרוס 'רב הונא' במשום: כהדא/בהדא.

51. למשל, כפי שציין פרידמן, שם, עמ' 158, הערה 246, יציאתו וחזרתו של רב הונא (או ראש הגולה, לפי גירסת מדרש הגדול) הינה סממן משני,המושאל מבבלי, מועד קטן כו ע"א, ושם הוא עיקר העניין. בגירסת הבבלי נמסר פירוש הפסוקים בעברית ולא בארמית והוא קרוב למדי בלשונו לדרשה שהבאנו לעיל על 'שני בני היצהר'. ניתן לראות בסיפור דוגמה לאירוע שהתרחש בבבל, ואף על פי כן המסורות הארץ-ישראליות משקפות ביתר מהימנות את גרעינו ההיסטורי מאשר אלה שבתלמוד הבבלי. אפשר שבתהליך המסירה בבבל, עוד בתקופת התלמוד, הובן הסיפור כדיון הלכתי בעניין עטרות של חתנים גרידא. הימצאותו של המעשה בירושלמי, בסמוך למשנה העוסקת בעטרות של חתנים, מצביעה על אותה מגמה. לאחר הסיפור בגיטין כתוב: 'רבינא אשכחיה למר בר אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה: לא סבר מר "הסר המצנפת והרם העטרה", א"ל: דומיא דכהן גדול בגברי, אבל בנשי לא' (תרגום: 'רבינא מצאו את מר בר אשי שהיה קולע עטרה לבתו. אמר לו... בדומה של כוהן גדול הוא בגברים אבל בנשים לא'). בשרידי השאילתות (לעיל, הערה 9): אמ' ליה, התם בגברי אבל הכא נשי תכשיטי אינון' (תרגום: 'אמר לו: שם הגברים אבל כאן – נשים, תכשיטים הן'). הנוסחים שבהם מופיעות המילים 'אלא' או 'מיהוא' בפיסקה שבסוף הסיפור ('אסיר מדרבנן אלא חסדא שמך וחסדנין מילך') אף הם מצביעים על הבנת הסיום כשבח. וראה לעיל, הערה 14.

52. כך כבר הציע פרידמן (לעיל, הערה 10), עמ' 158, והערה 241. עיין בהמשך, בעניין 'ליברה דדהבא' של אשתו של ראש הגולה ובעניין 'כסא'.

53. הפסוק ביחזקאל כא, לא, שעליו מתבסס רב חסדא, זכה לפרשנות מגוונת בתקופות שונות ובמקומות שונים. בתקופת המקרא היתה מצנפת שייכת, ככל הנראה, דווקא ללבוש המלכותי, והנביא קורא למלך להסיר את שני סמלי המלכות שלו. ואולם, בתקופה הנדונה נתפסת המצנפת כלבוש בלעדי של הכהונה הגדולה בקרב היהודים, כמו בתרגום הארמי המכונה 'תרגום יונתן' (ראה לעיל, הערה 23), ולכן פירשתי את המקור כפי שפירשתי. עם זאת, במהלך תקופת הבית השני שימשה אף העטרה, יחד עם המצנפת, סמל לכהונה. ראה למשל: בן-סירא מה, יב, שם מתואר אהרן לבוש ב,עטרת פז מעיל ומצנפת'; וראה גם: צוואת לוי, ח. מעניין נוסח תרגום השבעים לפסוקים אלה, שבו נתפסים הפעלים 'הסיר' ו'הרים' לא כתקבולת אלא כניגוד: הנביא מתריס נגד המלך על שהסיר את המצנפת והרים – או העלה בדרגה – את העטרה ובכך גרם להלשפלת הגבוה ולהגבהת השפל שלא כדין. אולי גם בתקופת הבית השני היה לפסוקים אלה שימוש פולמוסי בהקשר של מלכות וכהונה. ראה: J. Ziegler, Ezechiel, Septuaginta – Vetus Testamentum Graecum, XVI, 1, Gottingen 1977, p. 185. לדיון בתולדות פרשנותם של פסוקים אלה ובקשר אפשרי של נוסח תרגום השבעים למאורעות היסטוריים כלשהם, כדוגמת אימוץ סממני מלכות על ידי השליטים החשמונאים, ראה: J. Lust, 'Messianism and Septuagint', Supplements to Vetus Testamentum, XXXVI, Leiden 1985, pp. 174-191

ביבליוגרפיה:
כותר: היחסים בין רב הונא לרב חסדא: ב. גירסת הירושלמי וגירסת המדרש
מחבר: הרמן, ג'פרי
תאריך: תשנ"ו , גליון סא (ג)
שם כתב העת: ציון : רבעון לחקר תולדות ישראל
בעלי זכויות : החברה ההיסטורית הישראלית
הוצאה לאור: החברה ההיסטורית הישראלית
הערות לפריט זה:

 


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית