המבעה הוא אחד מאבות הנזיקין: "ארבעה אבות נזיקין. השור, הבור, המבעה וההבער." (משנה בבא קמא א,א).

התלמוד הירושלמי מבין כי המונח המשנאי "מבעה" עוסק בנזקים שנגרמו על ידי אכילה ולעיסה בשיני הבהמה או על ידי בעיטת הרגל של הבהמה. ברם, בתלמוד הבבלי מצוייה מחלוקת אמוראים בנוגע לכך: האמורא רב סבור שהמונח המשנאי "מבעה" מתאר נזקים שנגרמו על ידי אדם שהזיק בגופו את רכוש חברו. האמורא שמואל, לעומת זאת, סבור שפירוש המונח "מבעה" הוא שֵן, דהיינו שמונח זה מגדיר אך ורק נזקים שנגרמו על ידי אכילת הבהמה. 

הפניות:
משנה בבא קמא א,א וסוגיות התלמודים.
אברהם וייס, הפלוגתא בפירוש מלת 'מבעה' במשנה , בבלי ובירושלמי, הצופה לחכמת ישראל, י, (1926), עמ' 144 – 145, ועמ' 148 – 149 (=נדפס שוב בתוך: אברהם וייס, על המשנה: קובץ מאמרים, תל-אביב 1969, עמ' 1 – 2, ועמ' 5 – 7).
א' טוויג, סוגיית המבעה: הנוסח והדין בראי העדויות הקדומות, תרביץ לט (תש"ל), עמ' 223 – 231 וכן עמ' 419.
על אדם המזיק: אנציקלופדיה תלמודית, אדם המזיק, כרך א, עמ' עט-פד (עמ' קע-קעה במהדורה ב);

להפניות נוספות: נחום רקובר, אוצר המשפט: [א], ירושלים תשל"ה, עמ' 393; הנ"ל, אוצר המשפט, ב, ירושלים תשנ"א, עמ' 399 – 400; הנ"ל, ביבליוגרפיה רב-לשונית למשפט העברי, ירושלים תש"ן, עמ' 677 – 678; יוסף היינימן, אגדות ותולדותיהן, ירושלים 1974, עמ' 145-146