הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות
החברה ההיסטורית הישראלית



תקציר
המאמר דן בגישות השונות לחקר התלמוד - הגישה האורתודוכסית מחד וגישת  "חכמת ישראל".  המאמר בא לבחון  כיצד הגישות השונות השפיעו  על החוקרים בני המאה הי"ט הן בגבולות עיסוקם ההיסטוריוגרפי והן בכיווני חקירתם.



בין בבל לארץ ישראל : עולם התלמוד ועימותים אידיאולוגיים בהיסטוריוגרפיה של העת החדשה
מחבר: ישעיהו גפני


הנחת היסוד לתיזה שתוצג במאמר זה נוסחה בצורה תמציתית וקולעת בידי איסמר שורש: 'חכמת ישראל חדרה לתודעה היהודית בשעה שעשתה יד אחת עם התנועה לרפורמה דתית... שחזור העבר הפך אמצעי לבנייה מחדש של ההווה'.1 שחזור זה של העבר כבר החל במידה רבה בשלהי המאה הי"ח, במה שכינה ש' פיינר 'היסטוריה משכילית'. גישה זו ביקשה ליצור 'תמונת עבר חדשה, שהעמידה אלטרנטיבה ברורה לזו המסורתית'.2 מגמה זו קבעה לחוקרים רבים בני המאה הי"ט הן את גבולות עיסוקם ההיסטוריוגרפי והן את כיווני חקירתם המיוחדת. ואכן המחקר החדש, בספרות חז"ל בפרט ובעולמה של היהדות בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד בכלל, לא יכול היה להימלט מן המגמתיות הגלויה והסמויה, שמילאה תפקיד כה מכריע בחייהם של החוקרים עצמם. הדיון להלן יעסוק בנושא מצומצם מאוד של המחקר, שהושפע ישירות מן הצירוף של רגישויות בנות הזמן עם הרצון להעריך לראשונה באופן ביקורתי את יצירתם הספרותית ואת אורח חייהם של חכמי המשנה והתלמוד ובני זמנם, הן בארץ ישראל והן בבבל.3

בין עמדותיהם של ראשוני 'חכמת ישראל' לבין השקפת עולמם של מייסדי התנועה לתיקונם בדת נתקיימה זיקה הדוקה. וכך, תפיסתם של מתקנים ושומרי מסורת באחד, שהיהדות המסורתית מושתתת ביסודה על הוראה חז"ל, יצרה בהכרח נימה עוינת כלפי ספרות זו ורתיעה מן השעבוד אליה, הן בקרב משכילים ראשונים והן אצל כמה מחוקרי המאה הי"ט.

חכמים מקרב הקהילה המסורתית השיבו מלחמה על התקפות אלה, וכך הפכה הצגתו של עולם התלמוד בשלהי העת העתיקה לזירת קרב שעליה התמודדו גם המתקנים והחוקרים בני המאה הי"ט וגם חכמים מקרב הציבור המסורתי. הגישות השונות – ולעתים המשונות – שגילו שני המחנות כלפי קהילות היהודים בארץ ישראל ובבל בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, היו מן הקורבנות העיקריים של ויכוח זה, והתמונות המאולצות שהעלו שני הצדדים יעמדו במרכז עיוננו כאן.

כמובן, יש להיזהר מהנחות גורפות בשעה שבאים לנסח את עמדתם העקרונית של אנשי ההשכלה כלפי ספרות התלמוד וחכמיה. כך, לדוגמה, משכיל ברלינאי כמו יצחק סטנוב4 (1804-1732) יכול היה מצד אחד להשמיע דברי לעג קיצוניים על ההשתעבדות הטוטלית של היהדות המסורתית לדברי חז"ל,5 ומצד אחר לא נמנע מלשבח את חכמי התלמוד כבעלי ידיעות שאינן נופלות כלל מידיעותיהם של חכמי אומות העולם.6

מן הוויכוח בדורות האחרונים על יחסה של ההשכלה לתלמוד7 עולה מסקנה אחת עיקרית: יש להימנע מהכללות לכאן או לכאן. יש להבחין תמיד בין משכילים כותבי עברית לבין אלה שכתבו גרמנית, וכן בין דברי משכילים במערב אירופה לבין דברי אלה שבמזרחה. יתרה מכך, גם אלה שגינו את ספרות חז"ל כמצע בלעדי לחיים היהודיים יכלו להעריך את הקורפוס התלמודי כמקור היסטורי חשוב לחקר תקופת התלמוד.8 זאת ועוד, גם המשמיצים הקיצוניים, שראו בתלמוד יסוד לאמונות ההבל שקנו שביתה בקרב עם ישראל, ידעו שאותו חיבור שימש מטרה עיקרית להתקפותיהם של נוצרים (וספרו של אייזנמנגר, Endecktes Judentum, הוא הדוגמה הידועה והקיצונית לכך), ועל כן נאלצו לא פעם לנקוט בעמדות אפולוגטיות כלפי תוקפי התלמוד מחוץ. ולא זו אף זו: כפי שטען מ' פלאי, הדימוי האנטי-תלמודי העולה מדברי המשכילים נובע גם מן הרצון לתקן את התוכנית החינוכית של הנוער היהודי, שעד כה העניקה לתלמוד מקום כמעט בלעדי על חשבון לימודי מקרא מחד גיסא ולימודי חול מאידך גיסא.9

ההשפעה החינוכית השלילית של התמקדות כמעט בלעדית סביב התלמוד כטקסט נלמד, וכן הטענות בדבר הנזק הנובע מאימוץ החשיבה הפלפולית שבתלמוד, נדונו רבות במחקר.10

סנוניות ראשונות של הדרישה, שלצד ההתמסרות ללימוד התלמוד יילמד גם ידע 'חיצוני', הן לגופו והן כאמצעי להבנת יתר של דברי חז"ל עצמם, כבר החלו לבצבץ במחצית הראשונה של המאה הי"ח. יש מי שציינו את ספרו של ר' ישראל בן משה מזאמשט, 'נצח ישראל' (פרנקפורט ע"נ אודר 1741), כמבשר התביעה המשכילית לעריכת רוויזיה בקוריקולום החינוכי, והדרישה לחשיבה מחדש בכל הנוגע לקריאה בספרות חז"ל.11 בדברי ר' ישראל מזאמשט ניתן למצוא לא רק דרישה לעיין בחכמות חיצוניות, אלא גם חובה לחתור אחר פשוטם של פסוקי המקרא, ואין תימה אפוא שביקשו לראות כאן גילוי ראשון של הדרישות החוזרות ונשנות במהלך המאה הי"ט ללמד את ילדי ישראל גם את דקדוק לשון המקרא. כמובן, קריאות אלה מצד המשכילים לא היו לרוב אלא ביטוי לטענה, שהיהדות ה'רבנית' נתרחקה מרוחה וממשמעה המקורי של ספרות המקרא. ואולם, לענייננו חשוב להעיר, שקריאות ראשונות אלה משלהי המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט לא הבחינו על פי רוב בין המרכיבים הספרותיים השונים של היצירה התלמודית, ואף לא בין המרכזים השונים שמתוכם צמחו יצירות אלה. ההבחנה בין היצירה של חכמי ארץ ישראל ליצירתם של חכמי בבל לצורך עימותים של התקופה המודרנית תתגלה במלוא עוצמתה רק במאה הי"ט,12 וכפי שנראה להלן, לא היתה לאף אחד משני המחנות בלעדיות על השימוש המגמתי בהבחנות אלה כדי לבסס את טענותיו.

א. בין תלמודה של ארץ ישראל לתלמודה של בבל

בני הזמן החדש לא המציאו, כמובן, את ההשוואות שבין תורת ארץ ישראל לתורת בבל, ואף לא היו הראשונים שביקשו לקשור את אופיין של היצירות השונות לעימות שבין שני המרכזים על סמכות ומעמד שלך בכורה ברחבי העולם היהודי. כבר הידיעה המפורשת הראשונה על קיומו של תלמוד – אמנם חסר – לבני ארץ ישראל, בדברי פרקוי בן באבוי,13 כרוכה היתה במאבקו של תלמיד בבלי זה בן המאה הט' עם אנשי ארץ ישראל. פירקוי בא להראות, שתורת ארץ ישראל אינה אלא תוצאה של 'מנהג שמד', ורק בבבל 'לא פסקה תורה מישראל'. ואולם, במרוצת הדורות נתעממה המשמעות המעשית והמיידית של עימות זה בין ארץ ישראל לבבל (להבדיל מן הדעות השונות שהועלו מדי כמה דורות על פשר הפסיקה כמו הבבלי מול הירושלמי). ההיסטוריה הועידה לתלמוד הבבלי מעמד של בכורה, ואילו חכמי ימי הביניים וראשית העת החדשה הרבו לעסוק בפשר אופיו ה'חסר' של הירושלמי, וכלשונו של החיד"א: 'חסורי מחסרא תלמודא דבני מערבא'.14

העיסוק בירושלמי בזמן החדש עדיין היה נטול בראשיתו מגמתיות פולמוסית. כבר בשנת 1818 קרא צונץ15 להכניס אל סדר יומם של חוקרי המורשת הספרותית של ישראל חיבורים רבים שנותרו עד כה, כהגדרתו של שורש,16 'בפריפריה של התודעה היהודית'. צונץ הניח בכך את היסודות להערכה מחודשת של ספרים נידחים או פחות מוכרים בהשוואה ליצירות המפורסמות ביותר, ובראשן התלמוד הבבלי. ואולם, צונץ לא ביקש להציע אפיון מחודש לתלמוד הירושלמי או לתורת ארץ ישראל בכלל (ובמאמרו כמעט שאין הוא מזכיר את הירושלמי כלל), ואף לא הצביע על קורפוס זה כגילוי מקורי או נאמן יותר של מסורת ישראל, או כחיבור המשמר מידע היסטורי אמין יותר. גם בספרו על 'הדרשות בישראל', שהופיע בשנת 1832, אין צונץ מדביק לשני התלמודים וליוצריהם בשתי הארצות ציונים ערכיים כלשהם, אלא מציין בלשון שקולה ומדודה, שבירושלמי 'לשון הדברים קצרה, הוויכוח מועט ביחס לפסקי ההלכות המובאים' וכיוצא בזה, ואילו 'הגמרא הבבלית, העשירה בוויכוח יותר מן הירושלמית, גדולה היא ממנה בהיקפה לכל הפחות פי ארבעה'.17

אין תימה אפוא, שבשעה שביקש ידידו מנוער של צונץ, יצחק מרקוס יוסט, לחבר את מה שכונה לימים 'ההיסטוריה היהודית הכוללת הראשונה שכתב יהודי בשפה אירופית מאז יוסיפוס'.18 הוא הניח כדבר מובן מאליו, שהתלמוד הבבלי מסוגל לספק מידע היסטורי אמין יותר מאשר הירושלמי. יוסט אף היה הראשון שהקדיש נספח שלם בחיבורו לשאלת התלמוד כמקור היסטורי. אמנם הוא מודה שם בספקנותו כלפי חיבור זה, הן בשל היותו יסוד ליהדות הרבנית, שממנה הוא בעצמו נדחה, והן בשל דחייתו של החיבור בידי העולם החיצוני הנאור (בניגוד לרבנים, שהפיקו ממנו מסקנות חסרות כל שחר).19 ואולם, לבסוף הוא קבע, שהתלמוד הוא מקור חשוב ואמין בידי היסטוריון היודע לטפל בו בזהירות.20 אילו עלה בידי אויבי התלמוד להשמידו, מודה יוסט ללא בושה, לא היה זה אסון גורלי ליהדות, אבל הדבר היה מונע מהיסטוריונים מקור מידע חשוב על תקופת התהוות החיבור. ואולם, טוען יוסט, כל זה נכון לגבי התלמוד הבבלי, שאותו הכיר מימי ילדותו והעריכו כחיבור מסודר ומשומר היטב. לא כן התלמוד הירושלמי, שבגין חוסר ארגונו, חיסוריו ושיבושיו אין להסתמך עליו כלל. אין כאן, כדעת זוסמן, אלא המשך של 'מסורת' קדומה ומושרשת היטב בקרב חכמי ישראל.21

והנה, לקראת אמצע המאה הי"ט החלו להישמע גם דעות אחרות כלפי הירושלמי, מסיבות שונות ומכיוונים שונים. התקפתו הנודעת של א' גייגר על הדרשנות של חז"ל, המתעלמת לחלוטין מן המשמעות הפשוטה של הטקסט המקראי, ועיסוקו המעמיק בפילולוגיה, גרמו לו לפרסם בשנת 1845 חיבור בשני כרכים קטנים על לשון המשנה.22 הואיל והעברית של התנאים נתרחקה מאוד מן העברית המקראית, טען גייגר, הרי שיש להטיל ספק ביכולתם של התנאים לעמוד על המשמעות המקורית של לשון המקרא. יתרה מכך, ניתן להוכיח שכבר חכמי התלמוד לא עמדו על המשמעות המקורית של העברית שבפי התנאים. מטרתו הפולמוסית של גייגר ניכרת בעליל: אם כבר חז"ל לא היו מסוגלים להבין את לשון המשנה כפשוטה, על אחת כמה וכמה שלא הבינו כראוי את העברית המקראית.23 אלא שכאן העלה גייגר הסתייגות מעניינת: בתלמוד הירושלמי ניכרת הבנה קרובה יותר לפשטה של המשנה, שהרי לשני החיבורים מסגרת גיאוגרפית ותרבותית זהה, להבדיל מן התלמוד הבבלי. גייגר חזר על טענה זו ואף פיתח אותה עם פרסום ה-Urschrift שלו בשנת 1857. בחיבור זה תקף גייגר את התרגומים הבבליים כמאוחרים ובלתי מדויקים, 'וכשם שמסורת ההלכה הבבלית נחשבה לאחר זמן בטעות למסורת הקדומה, כך חשבו גם את התרגום שנקבע שם לתרגום העתיק והנאמן'.24 בבל מצמיחה אפוא מסורות שגויות הרחוקות מן המקור. לעומת זאת:

שונים היו פני הדברים בארץ ישראל. כאן, בארץ מכורתן של המסורות העתיקות, אי אפשר היה להנהיג על נקלה תרגום חדש... ואולם מצד אחר נשתמרו גם בתרגום הירושלמי הרבה יסודות עתיקים, כדרך שנשתמרו במדרשים של ארץ ישראל וכן בתלמוד הירושלמי.25

גייגר ממשיך וטוען, שהבבלי שימר קריאות משובשות והציע פירושים בלתי מכוונים לדברי המשנה, בניגוד לירושלמי, שבו הדיוק מרובה יותר.26 גייגר נוקט אפוא עמדה שונה בתכלית מזו שראינו אצל יוסט. לפי דבריו, העיבוד התלמודי טשטש לחלוטין את זיכרונות העבר:

יישור-הידורים זה הלך וגדל עוד יותר משעברה הלמדנות התלמודית לבבל. לשם נדדו במאה השלישית, לאחר חתימת המשנה... הזכרונות על התהליך ההיסטורי, שדרכו עברו ההשקפות בהכרח עד שהגיעו לגמר חתימתן, נעלמו או נתעכרו על כל פנים. מתוך פעלתנות חדשה ומזורזה שקדו יותר להוסיף לעבד ולפתח את התוצאה, שכבר נקבעה ונסתיימה, מאשר לשמור בזכרון את תקופות-המעבר העתיקות, ומה שנשתמר מזה בזכרון, לבש כולו אותו גוון, שנחשב לאמיתי. ולפיכך במקום שהגמרא הבבלית, פרי בתי-המדרש הבבליים, מכניסה לתוכה עובדות ודעות עתיקות, הרי הן מופיעות על פי רוב בלבוש חדש... וכך ניטשטשה לגמרי תמונת העבר, משום שבבואתה נשקפה מתוך הגמרא הבבלית בלבד. רק ביצירות של ארץ ישראל נשתמרו הזכרונות ביתר נאמנות... וכך שמרו בייחוד המכילתא והספרי, ולא פחות מכן הגמרא הירושלמית, הלכות עתיקות מאוד או שיירים חשובים מהן.27

עשר שנים לאחר פרסום ה-Urschrift הוציא לאור אברהם קרוכמל, שתמך בחלק נכבד משאיפות הרפורמה של גייגר, מבוא ופירוש לתלמוד הירושלמי בשם 'ירושלים הבנויה'.28

קרוכמל מבכה חוסר העיסוק בתלמוד הירושלמי,29 ואין ספק שקריאתו לפנות לספרים לא נלמדים היתה בעצם מעין התרסה ומרד במציאות הקיימת.30 ואולם, בהשוואה שהוא עורך בין שני התלמודים יש גם ה רחבה ותוספת לדברים שהשמיע גייגר. קרוכמל יודע בדיוק מדוע צם ר' זירא עם עלותו ארצה כדי להשכיח ממנו את תורת בבל (בבלי, בבא מציעא פה ע"א).

הוא צם 'כנגד דרכי הלימוד ואופניו בישיבות הבבליות שבזמנו למול דרכי הלימוד וסדריו בישיבות אשר בארץ ישראל בעתו'.31

חכמי בבל נזקקו למסורת של המשנה ושל ההלכה הארץ ישראלית רק לצורך 'חריצת הלכה למעשה והוראה לדין', ועל כן לא נתנו לכם ל'בחינת פירושי המשנה וברייתא ואמתת ביאורן לדעת על פיהן את השתלשלות של הלכות וקורות אמריהן ותכונתם'. המסורת של ההלכה המקורית, על אומריה ונסיבות היווצרותה, נשארה רק בארץ ישראל והיא משתקפת בתלמוד הירושלמי. לעומת זאת:

בל הוכרחו הבבליים לפי דרכם זה לדעת ממי הלכות יצאו ובאיזה מעמד נתקבלו... ובכן התעברה הקבלה בידם אחת אחת ויהיו כהולכים בחושך, לא ראו את הדינים והלכות ואת התוכחות ואגדות באור הזמנים והמעמדים, אמנם לא כן היה הדבר בארץ ישראל... הוכרחו לשמור את הקבלה בטהרתה מבלי להשכיל בה בשיקול דעת וסברא גרידא.

משום כך, הוא מסביר:

בעלות ר' זעירה מבבל לא"י (- לארץ ישראל)... ויודע לו איך החכמים והתלמידים שבארץ מולדתו הביאו בלבול לא מעט בין השמועות ויחליפו את שמות בעליהן וימירו את הזמנים והמעמדים שבו נאמרו... הנה חכמי בבל גששו באמת כעורים קיר.32

הצגה שלילית זו של הלימוד במרכז הבבלי, והטענה שהמסורת הצרופה יותר נשתמרה דווקא בתלמוד הירושלמי, שיחקו לידיהם של אותם חוגים שביקשו לערער על אושיות סמכותה של המסורת שעליה ביססה היהדות המסורתית את אורחות חייה. הדיו של הפולמוס הגיעו למלוא חריפותם במחצית השנייה של המאה הי"ט, כפי שנראה להלן.

לא כל ההבחנות בספרות חז"ל בין זו שמקורה בארץ ישראל לזו שמבבל הועלו רק בידי חוגים שביקשו לערער את יסודות היהדות המסורתית, הנשענת בעיקר על הבבלי. דווקא אביו של אברהם קרוכמל, ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), שבוודאי ביקש להגן על מעמדה של היהדות הרבנית המקורית, הבדיל בלשון בוטה בין אגדת ארץ ישראל לאגדת הבבלי. באגדת ארץ ישראל או ש'הכל סלת נקיה' (בתוספתא ובמדרשי התנאים), או ש'האגדות הזרות מעט מזער, ורובם ככולם טובים נעימים להקורא בהם בטוב טעם', ואלה מצויות לדעתו בירושלמי ובמדרשי 'רבה'. אגדת הבבלי לעומת זאת מצויה במדרגה התחתונה של האגדה: 'האגדה הזרה אשר עליה כל החרדה, היא הגמרא הבבלית שלנו, שמלבד הרבה אגדות טובות ויקרות... באו בה כמו כן סך לא מעט מהאגדות הזרות המחרידות את הלב לזרותם'.33 רנ"ק הבין היטב את הסכנה למעמדה ולתדמיתה של היהדות הרבנית לאור הצגה כזאת של הבבלי דווקא, ועל כן טרח להראות, שהאגדות בבבלי לא זו בלבד שאין לשונן לשון חז"ל, אלא שנכתבו ונקבצו בידי חוגים לא רבניים: 'שונאי חכמים, מציקים להם ומתלוצצים עליהם... והנה אלה הפחותים הכניסו בקובצים שלהם כל ספור דובר נבלה...'.34 קבצים אלה צורפו אל מסורת ההלכה שבעל פה בעת הכתיבה הסופית של התלמוד, לאחר הגזירות והרדיפות בפרס, ואין הם פרי עטם של חכמי הישיבות: 'הסופרים שהיו בני בלי שם ואין בידם החפץ או היכולת לשקול הדברים במאזני הבחינה היה בידם ספרי דאגדתא רבים, והטפילו מעצמם בחבור הגמרא כל או רוב מה שמצאו בהם, הטוב והרע, האוכל והפסולת יחדו'.35

רנ"ק ביקש, כאמור, דווקא להגן בכך על המסורת הרבנית הצרופה. ואולם, הבחנתו בין הבבלי לירושלמי עשתה כנראה רושם, וכפי שנראה להלן, חדרה אל תוך חיבוריהם של כמה וכמה מחשובי החוקרים בימיו ואחרי זמנו, כמו שי"ר, א"ה וייס ואחרים.36

ניתן להניח, שגם גורמים אחרים וזרמי מחשבה נוספים באירופה של המאה הי"ט הביאו ל'גילויה' מחדש של המסורת התלמודית הארץ ישראלית ולרצון להבחין בינה לבין המסורת הבבלית. בין גורמים אלה יש לציין את ההתעוררות של הלאומיות, שחדרה גם אל תוך הציבור היהודי. דוגמה מובהקת להשפעה זו, שנוספה על כיווני המחקר החדשים בספרות היהודית, ניתן למצוא בכתביו של שלמה יהודה רפפורט (שי"ר; 1867-1790). כפי שציין ברזילי,37 גרמה התחושה הלאומית אצל שי"ר לאהבתו המופגנת כלפי ארץ ישראל, ומשום כך הוא ייחד לה מקום מרכזי במחקריו על תקופת התלמוד וספרותה. המאמר המרכזי בחלק שהספיק להוציא לאור מחיבורו 'ערך מילין' הוקדש לארץ ישראל.38 שי"ר חזר והדגיש את מעמד הבכורה שייחס למסורתם של חכמי ארץ ישראל, מימיה הראשונים של תקופת הבית השני ועד לתקופת התלמוד:

מארץ ישראל יצאה תורה לכל ישראל אשר בארצות אחרות, ובאמת לא מצינו שום ישיבה מפורסמת באיזה ארץ אחרת מימות אנשי כנה"ג (= כנסת הגדולה) ואילך... ובבבל לא היתה שום ישיבה בכל משך הזמן הארוך מן אנשי כנה"ג עד רב, כי כל החכמים אשר הלכו משם ללמוד תורה לא"י (= לארץ ישראל) נשארו בארץ ישראל ולא שבו; ולא ערב שום חכם את לבו לשוב לבבל וליסד שם ישיבה בזמן שפרחו הישיבות בארץ ישראל.39

טענה זו, שתורת בבל החלה לפרוח רק בתקופת התלמוד, ואילו במשך כל ימי הבית השני ובתקופת המשנה עמדה ארץ ישראל במוקד העשייה התורנית, תפסה אף היא מקום מרכזי בעימות שבין חכמי המאה הי"ט. כבר שי"ר השמיע טענה דומה שנים רבות קודם לכן, כאשר פרסם בשנת 1829 את 'תולדות רבנו נתן איש רומי בעל הערוך'.40 בחיבור זה חלק שי"ר על דברי רב שרירא גאון:

גלויה בעליל מגמת כותבה (= איגרת רב שרירא גאון) ליחס לישיבות בבל ארץ מולדתו, וביחוד לנהרדעא ופומבדיתא מקום ישיבתו, קיימה רבה בשנים מדורות עולמים... אעפ"י (= אף על פי) שקשה לו למצוא ראיה נכונה על זה, וההפך נראה לעיין בתלמוד, שלפני אבוה דשמואל ולוי לא נמצא חכם מצוין בארץ בבל, והלל שעלה משם למד כל תורתו בא"י (= בארץ ישראל), ועיקר לימוד תורה שבע"פ (= שבעל פה) נתפרסם בבבל ונתפשט רק ע"י (= על ידי) רב שירד לשם מא"י....41

טיעון זה עורר עוד יותר את חששם של נציגי היהדות המסורתית, שכן יש בו, לפחות למראית עין, כדי לערער את סמכותה של מסורת ההלכה הבבלית, על ידי הטלת ספק בקדמותה. אין תימה שכבר בשנת 1840 תקף ר' צבי הירש חיות את שי"ר על טענות אלה ב'אגרת הבקורת' שלו.42 כפי שנראה להלן, הפכה טענה זו לסלע מחלוקת עיקרי בין שני המחנות במאה הי"ט.

במסכת אהבתו לארץ ישראל על חשבון המרכז הבבלי הושפע שי"ר אף מגורם נוסף. לא זו בלבד שפיעמה בו זיקה רומנטית לארץ יפה ופוריה ('תכונה הטובה של הארץ, להצמיח כל תבואת מאכל ועצי פרי תירוש ויצהר וכל עשבות הרים לבקר ולצאן... גם היופי לא תחסר... כמו בארץ שווייץ'),43 אלא שאף הערצתו לתרבות הקלסית השפיעה לא מעט על יחסו לחכמי ארץ ישראל: ,[בארץ ישראל] נמצאו תנאים ואמוראים שהיו יודעים בלשון יוני וגם בחכמות העולם ובמשלי אייזעפוס'.44 גישה קלסיציסטית זו הביאה את שי"ר ואחרים לטעון, שדווקא ארץ ישראל שימשה מרכז לתרבות מערבית מתקדמת, בניגוד לבבל הפרימיטיבית, ששכנה בחיק העולם המזרחי, על אמונות ההבל שבו. ועל כן:

בתלמוד ירושלמי לא נמצאו כל כך סגולות בלתי טבעיות ולחשים כמו בתלמוד בבלי, באיזה מקומות דפים שלמים... ובזה נכר כבר כח הדיעות של הרומיים בספרי מליצותיהם אשר קצת ממשורריהם ונבוניהם שתקו על דמיונות כאלה.45

זאת ועוד, שי"ר היה אחד הראשונים שהשמיע דברים מפורשים גם נגד אופיים של יהודי בבל וחכמיה, ולא רק בגנות תורתם, והדבר עורר כנראה העם רב אצל מקצת קוראיו. במכתב שפרסם ב'כרם חמד',46 דן שי"ר בתופעת עלייתם לארץ ישראל של חכמי בבל במהלך תקופת התלמוד. לדעתו, הסיבה לכך היתה אי נחת של כמה וכמה אמוראים מדרכי הלימוד בבבל:

ונסיעת ר' זירא ותלמידי ר' ירמיה היתה יותר מפני חשקם ללמוד ישר, שכבר הרחיקו בבבל מן הדרך, והרבו מאד בהוייות דאביי ורבא על דרך פלפול חדש, וביחוד בישיבת פומבדיתא... וכפי הנראה גם המון ישראל שם היו יודעים כבר בד"ת (= בדברי תורה) דרכים חרוצים להמלט בגזלתם, ואמר אביי ורבא תא ואחר לך רמאי דפומבדיתא... ויש לשער מכל זה דרך הלימוד בכלל בישיבת של בבל היו חרופים אך לא על הדרך הישר והאמת.

שי"ר מאריך בקלקולי הפלפול שבבבל, ומסיק:

אצל הרבה מבני בבל היו לימוד ישיבותן לבזיון, ולמוד א"י (= ארץ ישראל) חשוב... ומצאנו עוד אדם גדול מארץ ישראל ששנא מאוד למוד הבבליים וגסות רוחם על פלפולם, והוא ר' יוחנן... [שאמר במס' סנהדרין כד ע"א] ובבל בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד... ור"ל (= ורוצה לומר) לגנאי שבלולים ומבולבלים הם בכל לימודיהם.

ושי"ר ממשיך ומביא ראיות נוספות לגסות רוחם של בני בבל. נראה שאת המכתב הזה כתב שי"ר שבע שנים לפני פרסומו ב'כרם חמד', שכן כעבור ארבע שנים הוא פרסם מכתב נוסף,47 ובו כתב:

אגרת אחת כתבתי לפני אחת עשרה שנה בלאט... מבלי חשוב אז מאומה כי תראה אור, וזרחה עליה השמש זה ארבע שנים... החלה זה ימים להרגיז לומדים ממושבותם, ובני השוקים מתרדמתם. ומה תכונת האגרת ההיא? ובמה נתתי את עטי לחטוא? באשר שניתי את הנאמר מכמה גדולים וטובים ממני... נגד הפלפול ללא אמת... והראתי כי כבר רבותינו התלמודיים ז"ל הרחיקו פלפול כזה, והוא הסב קצת שנאה מחכמי א"י (= ארץ ישראל) נגד איזה חכמים בבליים, וגם המצויינים בבבל ידעו כן, וגערו בתלמידים המתחכמים בחריפות שלא להלכה, ומאסו הלמוד בארח זה, ויגעו להסירהו מלבם – זה כל סעיף אשמתי, וזה כל פרי חטאתי.48

ההשוואה בין מכתבו הראשון לבין הסבריו במכתב השני מצביעה כמובן על היתממות מסוימת, אך היא גם משקפת את הרגישות שהתפתחה בקרב הציבור המסורתי כלפי ההשוואות בין ארץ ישראל לבבל. ואולם, כאמור, ההשוואות הלכו וגברו במחצית השנייה של המאה הי"ט, עד שחייבו תגובות מנוסחות. מקצת התגובות עסקו בנושאים מסוימים בלבד ואחרות היו מקיפות, וכל מטרתן היתה להחזיר לקדמותו את מעמדו הבכיר של המרכז התורני בבבל.

דוגמה לתגובה 'נקודתית' יותר הינה תגובתו של ר' צבי בנימין אויערבך לדברי זכריה פראנקעל, בחיבורו 'דרכי המשנה' (לייפציג תרי"ט). שנתיים לאחר הופעתו כתב אויערבך ביקורת חריפה על החיבור, בשם 'הצופה על דרכי המשנה' (פראנקפורט דמיין תרכ"א). בין טענותיו קבע:

וכמו כן התאוה תאוה להראות תמיד בדקי תלמוד בבלי, ולהשפיל עד עפר נוסחותיו, ולהגביה כנשר נוסחת הירושלמי, תחת אשר ראשי המורים כמו רבנו האי גאון, הרי"ף, רבנו יהונתן, רמב"ן, רשב"ץ, והגדול שבחוקרים האחרונים בעל חוות יאיר מתנבאון בסגנון אחד, שאין לסמוך על הירושלמי נגד הבבלי, שהשבושים בנוסחותיו רבו למעלה ראש.49

רצ"ב אויערבך ביטא בדברים אלה את חששו מפני כל ניסיון להבליט את מעלותיו של הירושלמי כנגד הבבלי, שכן מסורת ההלכה הנורמטיבית סמכה מאז ומתמיד על הבבלי, ולא ייתכן שמסורת זו תסתמך דווקא על יצירה הלוקה במשהו לעומת יצירה מקבילה אחרת.

ואולם, פרנקל לא נרתע מכך והמשיך לערוך השוואות בין שני התלמודים ולציין דווקא את מעלותיהם של מחברי הירושלמי.50 חלק גדול מחיבוריו הנודע 'מבוא הירושלמי' (ברעסלויא 1870) מציע השוואות בין שני התלמודים, בהצעת החומר, בלשון, בדרכי הציטוט של חומר בבלי בירושלמי וחומר ארץ ישראלי בבבלי, והרבה כיוצא באלה. פרנקל מציע בחיבורו חקירה עניינית וקפדנית, ללא נטייה מגמתית לצד כלשהו. ואולם, בתחום אחד ניתן לומר שהוא ממשיך את הקו שכבר נרמז אצל שי"ר, הרואה מעלה בזיקתם של בני ארץ ישראל לעולם מערבי 'נאור' לעומת בני המזרח. בדיונו בחומר האגדי שבשני התלמודים נגע זכריה פרנקל גם בנושא הריפוי:

יש בענין זה הבדל בין הירושלמי ובין הבבלי, הירושלמי מביא רפואות אשר יש להן תועלת בדרך הטבע ע"י קישור פנימי עם המחלה, והבבלי בוחר לרוב בסגולות ובמיני רפואות אשר לא ירפאו כ"א (= כי אם) באיזה כח נסתר ולא ע"פ (= על פי) הטבע. וכבר נשאל הרשב"א ז"ל אם יש ממש ברפואות כאלה והשיב (תשו' תי"ג תכ"ה) שהוא נבוך הרבה בזה.51

פרנקל אף מוסיף: 'וכן לא חשו בארץ ישראל לקצת סכנות ע"י מזיקין'.52 מכאן ואילך התקבלו הבחנות מן הסוג הזה על רבים מכותבי ה'מבואות' וה'השוואות' בין התלמודים, ואף מצאו את דרכן להוצאות המקובלות והנפוצות של הירושלמי,53 אף שטיעונים אלה סיפקו נשק למי שחפץ להאיר באור שלילי את דמותה של האומה היהודית לדורות.

מביקורת לדעה קדומה

עמדנו עד כה על הבחנות שונות בין בני ארץ ישראל לבני בבל בספרות של המאה הי"ט. אחדים ציינו את קדמותה של תורת ארץ ישראל לעומת תורתה של בבל, ואחרים ביקרו את דרך הלימוד בבבל, המבוססת שלא טובתה על פלפול-יתר. אבחנה שלישית הבליטה את שקיעתם של הבבליים באמונות הבל ובדמיונות מזרחיים על מזיקים ודומיהם, ואף קשרה זאת עם דרכי ריפוי מאגיים. לעומת בבל, הוצגה קהילת ארץ ישראל כנאורה יותר, נעדרת אמונות שווא או הישענות על סגולות, וסומכת על רפואה טבעית 'ע"י קישור פנימי עם המחלה', פה ושם אף ישנם רמזים על אופיים הנפסד של יהודי בבל ועל תכונותיהם השליליות (יהירות, רמאות וכיוצא באלה).

טענות אלה הפכו, בצורה זו או אחרת, להנחות מקובלות שכמעט אינן צריכות ראיה, ולקראת סוף המאה הי"ט הן חוזרות ונשנות ולעתים אף מחריפות. כך, דרך משל, בחיבורו הנודע של א"ה וייס 'דור דור ודורשיו', שנתפרסם בין השנים 1891-1871, חוזרת הטענה בדבר איחורה של תורת בבל, ובצורה מפורטת וקיצונית עוד יותר מאשר אצל שי"ר: 'הן כל ימי התנאים הראשונים לא שמענו דבר גדול מתורה שבעל פה המיוחס לבבליים, הלל הזקן אשר נשאו לבו אותו להקדיש חייו לתורה הוכרח לבקשה בא"י (= בארץ ישראל) ויעל'.

אמנם שמענו פה ושם על אישיות תורנית בבבל בתקופת המשנה:

אבל לא שמענו אם אלה הישיבות עשו פרי לברכה, רק זאת ידענו כי הריש גלותא אשר היה בימים ההם בימי מלוך רבן שמעון בן גמליאל השני לנשיא בארץ ישראל שלח את בנו רבי נתן הבבלי לארץ ישראל ללמוד שם תורה ובלי ספק מדעתו שבארץ בבל מולדתו לא יכול להשיג זאת... עד אחרית זמן התנאים לא היתה התורה שבעל פה בבבל על הדרך שהשתלשלה בארץ ישראל נחלה רק לאחדים. וכמה דינים וחקים אשר היו תולדות זאת התורה לא היו נהוגים בבבל, ואף אם היו נהוגים לא היו בקיאים בדקדוקיהם.

וייס מבסס את דבריו על המקור הבלתי צפוי ביותר, אותה 'איגרת רב שרירא גאון' שהתקיף בזמנו שי"ר, דווקא בגלל רצונו של הגאון להקדים תורה לבבל. אלא שווייס מצטט את המסופר שם על בואו של רב לראשונה לסורא –

לדוכתא דלא הוי בה תורה... והוו ישראל נפישי התם ואפילו אסור והיתר לא הוו ידעי... ודי לנו בעדות הגאון הבבלי הזה לדעת ולהודע כי עוד אחרי מות רבי לא היתה התורה מתפשטת הרבה בבבל ומצב הדתי שם היה שונה מן המצב הדתי אשר בארץ ישראל.54

דבריו של וייס חורגים מכל מה שראינו עד כה. לא זו בלבד שישיבות והוראה לא היו בבבל עד המאה הג', אלא שהתורה ככלל 'לא מצאה קן לה במנהגי חייהם של המון העם'.55

כפי שנראה להלן, חרו דברים אלה במיוחד לקוראים מן הציבור הרבני-המסורתי שקראו בספרו של וייס, שכן משתמע מהם שדווקא קהילה נטולת תורה לחלוטין במשך מאות בשנים היא היא שקבעה לדורות את דמותה הדתית של האומה. על טענה כזאת לא יכלו לעבור בשתיקה, ונציגה המובהק של ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית, י"א הלוי, צייר בספרו 'דורות הראשונים' תמונה הפוכה לחלוטין (ראה להלן).

ואולם, וייס לא הסתפק בדיון על בבל הקדם תלמודית, אלא גם ערך השוואה נוקבת בינה לבין ארץ ישראל בתקופת התלמוד. כמו רנ"ק בזמנו, גם וייס הבדיל בין האגדה שבבבלי לבין זו שבמקורות ארץ ישראל, אלא שבניגוד לרנ"ק, הוא לא ייחס את אופיו המפוקפק של החומר הבבלי לכותבים אנונימיים מאוחרים:

האגדה קנין ארץ ישראל ויושביה מוכשרים יותר לדרישתה מבני בבל, גם מצד תכונת ארצם ומצד מאורעותיהם וגם מצד חיי חברתם... הבבליים בטבעם היו חריפי השכל56 אך לא בעלי הרגשה פיוטית, מדרגת השכלתם בחכמות קטנה היתה ועוד נפחתה דור אחר דור, גם העם אשר היו שוכנים בקרבו לא פעל עליהם להיטיב השכלתם אכן פעל עליהם ברור הבליו ודעותיו הטפליות.57

על אלה מוסיף וייס ביקורת המדברת אמנם על תלמידי בית המדרש בבבל התלמודית, אך דומה שלנגד עיניו עמדה מציאות הרבה יותר קרובה ומוכרת:

זה היה משפט הזמן ההוא בבבל, ראוים ואינם ראוים לחכמה, נכונים בטבעם ואשר אין להם יתרון הכשר להבין עמוקות התלמוד, כלם רצו לבית המדרש, האבות הקדישו בניהם לתלמוד תורה אף אשר היו חסרים כל הכנות טבעיות ואין תקוה לאחריתם, יען כי ראו בזה זכות לנפשם והקריבו טוב הבנים קרבן לאהבת עצמם. והבנים ממאסם לעבוד עבודה בחרו הבטלנות לשקוט על שמריהם בבית המדרש... ויהיו נרפים ממלאכתם בבית ובשדה והיתה זאת למארה לישיבה ולכל בית ישראל.58

קשה שלא לראות בשימוש בדוגמה של בבל התלמודית זירה להשמעת ביקורת חברתית בת הזמן. ואכן, י' קלוזנר העיר בזמנו על א"ה וייס:

היה מתעורר בו לפרקים ה'משכיל' העברי בן שנות השבעים... ובלי משים היה מאבד את הפרספקטיבה ההיסטורית והיה מערבב את הראוי להיות על פי השקפותינו בזמן הזה עם מה שהיה מוכרח להיות, בהכרח ההיסטורי, בשעה היסטורית ידועה.59

אם חוקר כמו א"ה וייס כתב דברים כה קשים על בבל התלמודית לעומת ארץ ישראל, אין תימה שהדברים חלחלו ואף העמיקו אצל מחברים עממיים יותר שכתבו את דברי ימי ישראל.

בשנת 1887 הופיע בוורשה ספר של בנקאי ועסקן ציבורי מנובהרדוק, נחמן צבי געצאוו, בשם 'על נהרות בבל',60 הספר מוקדש לתולדות יהודי בבל בתקופת התלמוד והוא חוזר על מרבית ההתקפות שראינו. על קדמות התורה בבבל הוא כותב:

שנות מאות עברו בבבל ללא תורה ולא מורי דת. מדבר היתה ארץ שנער לישראל, ארץ מאפליה... חכמת התורה לא יכלה לתקוע לה יתד במקום נאמן בארץ ההיא ודורשיה מעטו. רק למרחוק הגיעו אליה קוי אור... וכל מטע להתפאר אשר הצמיחה אדמת בבל לא הכו שרשם בחיקה.61

געצאוו מפתח ביתר שאת את הגישה שכבר ראינו על דמותה ואופיה של החברה היהודית בבבל:

נעלה היה מאוד מדרגת המון העם המוסרית בארץ ישראל על אחיהם הבבלים, ובהבדל רב רחקו עמי הארץ המזרחים מן המערבים בידיעת התורה ולשונה ובדרך ארץ; ובעת האחרונים (= בני ארץ ישראל) באה עליהם יראת הכבוד מפני חכמי ישראל וסופריו וגם הנקלים ביותר נשאו פניהם – הנה הראשונים (= בני בבל) גסי הרוח ומעוטי תורה, פני זקנים לא הדרו והאספסוף אשר בקרבם שכנו בגיא צלמות לא ראו אור.62

היחס השלילי לבבל התחזק גם מכיוון אחר. הידיעות על העיסוק המרובה במאגיה ובכשפים דווקא אצל יהודי בבל התלמודית, לעומת יהודי ארץ ישראל, קנו שביתה גם בספרות המחקר שנתייחדה לנושאים מיוחדים אלה, ולא רק במחקרים על תולדות העולם התלמודי. בספרו על הכישוף בעולם היהודי העתיק,63 שהופיע בשנת 1898, כותב לודביג בלאו בצורה פסקנית: 'הבבלים נדבקו באמונות של כשפים הרבה יותר מבני ארץ ישראל'.64 רק כעבור ארבעים וארבע שנים ערער ש' ליברמן על ידיעה זו, שהפה במרוצת המאה הי"ט לנכס צאן ברזל של ההיסטוריה היהודית העתיקה.65

בכל הדוגמאות שראינו עד כה ביקשנו למצוא רמיזות לעימותים בין מתקנים ומשכילים לבין נציגי היהדות האורתודוקסית. כל צד אמר את דבריו על פי רוב בהבלעה וללא ציון מפורש של המטרה בת הזמן, כאילו בארץ ישראל ובבבל התלמודית בלבד עסקינן. הנחת המתקיפים היתה, כנראה, שקוראים משני המחנות יבינו היטב לאלה תופעות בנות הזמן מכוונים הדברים.

לא כן היה מקרהו של יהושע השיל שור (1895-1818), משכיל גליצאי רדיקלי, שור תקף בשצף קצף, מעל דפי העיתון 'החלוץ' שיסד ושערך, את כל מי שנחשב בעיניו כמכשול בדרך לתיקון היהדות על פי רוח הזמן.66 שלא כמו המתקנים המתונים יותר, שניסו להציע תיקונים על בסיס הלכתי כלשהו, שור סבר שגישה זו פירושה להאבק עם האויב בזירתו ובהתאם לכללי המשחק שלו. לעומתם דרש שור לנפץ לחלוטין את המיתוס של מעמד התלמוד.67 בניסיון לשוות לתביעתו בסיס מחקרי, מצא עצמו שור מתקיף בעיקר את התלמוד הבבלי. הוא נקט בשיטה הבדוקה, להשוות תלמוד זה עם התלמוד הירושלמי, כדי לגלות את מעמדו הנחות של הבבלי ולעמוד על תוצאותיו המזיקות לדורות לעומת היצירה הארץ ישראלית. למטרה זו הקדיש שור מספר מאמרים ב'החלוץ'.68 מתחילה, סבר שור:

חכמי הישיבות הירושלמים עבדו עבודתם באמונה וישדדו תלמי התלמוד כיד ה' הטובה עליהם... ולא ארכו הימים עד שנדלדלו ופסקו הישיבות בארץ-ישראל (בימי ר' דימי) או אז נתפשטו הרבה מאד בבבל, ובהתפשטות הישיבות שם פשטה המהומה והחשכה, חשך מאור התורה, אסף נגהו, והיה מחשיך והולך על ידי הויות נפתלות ופלפולים של הבל דור אחר דור, ולכל בני ישראל היה חשך ולא נוגה צלמוות ולא סדרים.

אמנם, קלקול זה אירע גם בארץ ישראל, אך שם:

רק איזה ישיבות קלקלו, לא כלם... מה שאין כן בבבל ארעא חשיכא, מאז בא אבא אריכא באה חשכה וישת חושך סביבותיו... ובהתגבר החושך הענן והערפל, נחתם תלמוד הבבלי ונפל פיתקא, כי אין לזוז ממנו ואין לסור מדבריו ימין ושמאל.69

שור ממשיך וטוען, שהקיפאון ההלכתי שנבע מגזרתו של רבי, 'אין בית דין יכול לבטל בית דין חברו', לא התקבל לגמרי בארץ ישראל,70 ועל כן נכדו של רבי, ר' יהודה נשיאה, העז להתיר דברים שראשונים אסרו, כמו שמנם של גויים:

כי בארץ ישראל לא היו רודפים אחר חומרות להכביד העול... ואמרו: לא דייך מה שאסרה לך תורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך עוד דברים אחרים ([ירושלמי]) נדרים ריש פ"ט) מה שאין כן בבבל כל ישעם וכל חפצם להוסיף חומרא על חומרא.71

שור מונה דוגמאות למאמרים 'זרים ומגונים' בתלמוד הבבלי, ולבסוף חוזר גם הוא על הטענה, שהרבה מאמונות השווא שמצינו בתלמוד באו בהשפעת הסביבה ואין הן ממקורות של בני ברית:

האילן הזה לא נטע אלוהים באדמת ישראל, לא זרע קודש מצבתו, הנשרים הגדולים, גדולי התלמוד באו אל כלדיא ויקחו את צמרתו... ויביאוהו ארצה יהודה... ויצמח ויהי לאילן אדיר, חוסנו כארז בלבנון, ויעש בדים וישלח פארות, פירות ראש ולענה: הבלי שוא ותעתועים, אצטרלוגיא, כישוף ושדים.72

ואולם, לקראת סוף דבריו מתגלה השוני – לפחות בשיטה – שבין שור לשאר עורכי ההשוואות שבין הבבלי לירושלמי. את הבבלי תקף, כפי שראינו, מכיוון שההלכה הנורמטיבית יונקת ממנו,73 אך לאמיתו של דבר, אין חיבתו לירושלמי אלא אמצעי לתקוף את היהדות ההלכתית:

ואל נא יחשדני הקורא לתומו, בראותו דברי אלה ביתרון הירושלמי ויחשוב ויאמר, כי בו בחרתי להושיבו בראש, וכי העצה יעוצה מאתי לאשר רגלי העם במעגלותיו; חלילה לי! אף אמנם יתר שאת לו על הבבלי מכמה פנים אבל בעצם הדבר... לא נעלה הוא ממנו. כמוהו כן הוא... נשקע בבוץ דעות ואמונות טפלות ורעות המטמטמות הלב והרוח...74

ולא זו אף זו: בניגוד למרבית עורכי ההשוואות שבין הבבלי לירושלמי, אין שור מסתיר שמגמת פניו להווה, ולא למחקר עיוני של העבר: 'כי סוף סוף אבות ההבלים הללו הולידו בנים משחיתים, דיני דינים והלכות למעשה... ועדיין לא עמדו מלהוליד תולדות כיוצא בהם'.75

לא היה זה כמובן גילוי מרעיש ומפתיע. ואכן, כבר בנספח לכרך הרביעי של ההיסטוריה של גרץ, על תקופת המשנה והתלמוד, תקף ההיסטוריון את שור ובני חוגו מ'החלוץ' על שהם מציגים את חכמי המשנה והתלמוד בדמותם של רבנים פולנים בני זמנם.76

ג. תגובות האורתודוקסיה

גם אם מטרת ההשוואות השונות בין הירושלמי לבבלי, או בין בני ארץ ישראל לבני בבל, לא הוצגה במפורש כביקורת בת הזמן על היהדות האורתודוקסית, הבינו כמה ממנהיגי יהדות זו, ולפחות אלה מביניהם שעיינו בספרות המחקר התלמודית או ההיסטורית, שלעיון המדעי מתלווה לעתים גם מגמה פולמוסית. הם התחבטו בשאלה, כלום ראוי להגיב כלל על ביקורת זו, ואם כן – מה יהיה טיבה. אפשרות אחת היתה, שהביקורת תערער על הגישה העקרונית של המחקר החדש, על מגמתה ועל התערטלותה ממערכת האמונות והדעות שהגדירה – לפחות בעיני האורתודוקסיה – את היהדות ההיסטורית. אפשרות אחרת היתה להתייחס לטענות המחקר החדש לפרטיהן, ולנסות להצביע על נקודות חולשה ועל מסקנות שגויות, תוך עיון מחודש באותו חומר עצמו ששימש בסיס למחקרים החדשים. את הלבטים של האורתודוקסיה הגרמנית באימוץ תגובה הולמת תיאר לאחרונה מ' בראויר.77 ואכן, מתברר שחוגי האורתודוקסיה לא יכלו להתעלם לחלוטין ממסקנות המחקר החדש, ואילו הניסיון להטיל דה-לגיטימציה על המפעל כולו לא זכה להצלחה מספקת.

אמנם, בגישה קרובה לדרך זו נקט ש"ר הירש. לדידו, עצם ההתדיינות על מסקנות המחקר תחייב ירידה לאותו שדה קרב עצמו שהקימו ראשוני חכמת ישראל, ובכך תיסלל הדרך לפעילות מעין זו גם בקרב שלומי אמוני ישראל. הסתייגותו של הירש מפרסום הדיסרטציה של ד"צ הופמן על האמורא שמואל78 נבעה בדיוק מן הסיבה הזאת: אף שהופמן היה ירא שמים, ואף שנקרא להורות תלמוד בסמינר האורתודוקסי של הילדסהיימר בברלין, השאלות שהציג בספרו, ודרך טיפולו באישיות תלמודית מרכזית, הזכירו את דרכם של חוקרים אחרים בני המאה הי"ט, שעשו לא פעם יד אחת עם מתקנים מסוגים שונים. ואולם, דרכו של הירש לא סיפקה את מבוקשם של חוגים אורתודוקסים רחבים.

לחלל שנוצר במחשבה האורתודוקסית נכנס תלמיד חכם ליטאי, יצחק אייזיק הלוי (רבינוביץ; 1911-1847). הוא ניסה לענות על איומי החוקרים במטבע שהם בעצמם טבעו, היינו מתוך דיון בטענותיהם ובראיותיהם אחת לאחת. חיבורו הגדול 'דורות הראשונים' נועד להציג את תולדות עם ישראל מתקופת המקרא ועד סוף תקופת הגאונים (וכן לשמש מבוא לתורה שבעל פה) מזווית ראייה של יהודי הנאמן למסורת ישראל. הכרך הראשון, שהופיע בשנת 1897 בפרשבורג, היה החלק השלישי, על תקופת הגאונים. הכרכים הבאים (שקצתם יצאו לאור אחרי מות המחבר) הופיעו בסדר כרונולוגי הפוך, היינו מתקופת התלמוד לתקופת המשנה ולחלק מימי הבית השני, ולבסוף לתקופת המקרא.79 עם בואו לגרמניה אומץ הלוי בידי חוגי האורתודוקסיה כמי שמסוגל להתיר את מדע היהדות מכבלי החוגים העוינים ליהדות המסורתית, ואף הלוי בעצמו הכריז באחת מאיגרותיו, ש'חכמת ישראל אתנו היא'.80 חרף כל הביקורת שהושמעה כנגד ספרו של הלוי, הן בשל אופיו הפולמוסי הצורם והן בשל דרכי טיפולו במקורות התלמודיים, נתפס החיבור בזמנו בעיני חסידיו כהוכחה שניתן לקיים מדע יהודי בלא לפגוע באושיות האמונה והמסורת. וכך כינה זאת לאחרונה ג' הריס: להציב מול חכמת ישראל ‘a synthetic Orthodox Wissenschaft’.81

והנה, אחת השאלות שהלוי הקדיש לה מאות עמודים בשלושה כרכים של חיבורו היא בדיוק השאלה המעסיקה אותנו: מה היה היחס בין שני המרכזים הגדולים, בבל וארץ ישראל, בכל הקשור לקדמות התורה ולפיתוחה במשך תקופת הבית השני וימי המשנה והתלמוד.

מסקנתו של הלוי, שעליה הוא חוזר אין ספור פעמים, היא אחת ונחרצת:

בנוגע לבבל בפרט הנה בכל ימי הבית השני מראשם לסופם ואחר זה עמדה בבל בשורה הראשונה יחד עם ארץ ישראל בכל הנוגע לרוח עם ישראל בכל תפארת גדולתו, ובכל הנוגע לידיעת התורה וטהרת שמירתה, ובדברים הרבה עוד גם למעלה מארץ ישראל.82

1. דעותיו של וייס וביקורתו של הלוי

הלוי עסק בשאלת אופיה התורני של בבל הקדם-תלמודית בכרך השלישי של חלק א של חיבורו, המוקדש לימי הבית השני. הוא מקדיש שם עשרות עמודים הן למסקנות העולות מאישיותו ומפועלו של הלל הבבלי, והן לידיעות הבודדות שמוסר יוסיפוס על קהילת בבל.83

כבר בדיונו זה ניכר עד כמה העסיקו את הלוי ניסיונותיו של א"ה וייס לצייר את בכל כארץ נטולת ידע תורני לפני תקופת התלמוד, כשם שדברי שי"ר בזמנו עוררו את צ"ה חיות להגיב על דבריו.

פרשת יהודי בבל בימי הבית השני היא דוגמה מובהקת לשעבוד התמונה ההיסטוריוגרפית בידי שני המחנות למסגרות האידיאולוגיות שקיבלו על עצמם. ידיעותינו על קהילה זו הן מזעריות,84 אך הדבר לא מנע משני המחנות להסיק דבר והיפוכו כדי לבסס את טיעוניהם.

הסיפור הראשון ששימש לתיאור מחדש של קהילת בבל בימי הבית מובא אצל יוסיפוס ב'קדמוניות' (יח, 379-310). ליוסיפוס הגיעה יצירה מנוסחת היטב על עלילותיהם של שני אחים יהודים – הנילאי וחסינאי – בני נהרדעא, שהקימו לשעה מדינת שודדים בתוככי הממלכה הפרתית. בין השאר מספר יוסיפוס, שהמורדים נאלצו להילחם בשבת נגד תוקפיהם הפרתים, וכן שאחד האחים, חנילאי, התאהב באשת המושל הפרתי המקומי ואף נשא אותה לאשה, לאחר שדאג לרצח בעלה. האשה הכניסה לביתה החדש 'את צלמי האלים שהיו מקובלים על בעלה וגם עליה מאבותיהם" (שם, 344). משהתלוננו כמה מבני החבורה על מעשה זה, הביא חניאלי למותו של אחד מהם. אף חסינאי ייסר את אחיו על הנעשה בתוך ביתו, ועל כן דאגה האשה שגם חסינאי ימצא את מותו. בסוף המעשה באה פורענות לא רק על מדינת השודדים הזמנית, אלא גם על יהודי העיר סלבקיה.85

המעיין בסיפור זה, שכאמור הגיע לידינו כמעין רומן היסטורי, ייווכח שקשה להוציא ממנו חומר אמין על דמותה הרוחנית של קהילת יהודי בבל, שהרי הוא דן בעיקר בשני אחים חריגים ובעלילותיהם. בוודאי קשה עד מאוד לראות בסיפור זה התגלמות של 'קהילת קודש', המקפידה על קלה כבחמורה, ובמרכזה עומדים גדולי הוראה, שכל יהודי המקום סרים למשמעתם. הלוי חש היטב בקושי זה, המעמיד בספק מסוים את ניסיונו להציג את המרכז הבבלי כמרכז תורני מקדמת דנא. אך לא זו בלבד שלא נרתע מכך, אלא אף ביקש ללמוד דווקא מסיפור זה על היקפדתם של בני בבל בקיום מצוות התורה. כך, לדוגמה, אם המצביא הפרתי תקף את האחים בשבת, אין זה אלא ש'דבר שמירתם שם את השבת בכל דקדוקי יום מנוח היה דבר ידוע כל כך לכל... גם לכל העמים שכניהם, עד אשר היה זה אצלם דבר פשוט... [שהאחים] לא לבד כי לא ילחמו, כי אם שגם לא יגינו על עצמם'.86 אמנם, בסופו של דבר נלחמו האחים בשבת, אך נימוקו של הלוי בצדו:

[השר התוקף] לא ידע דיני ישראל, וטעה בזה, כי גם אם בני ישראל הם צרים על עיר ללכדה גם אז הרשות בידם לעשות כל דבר המלחמה בשבת, כמו שהוא במס' שבת ד' יט (= שבת יט ע"א) ת"ר (= תנו רבנן) אין צרין... ואף כי להגן על עצמם לבלי ליפול שבי ביד צר אשר לא יחיה מהם כל נשמה... ושר הצבא הנכרי הזה לא היה עליו לדעת פרטי דיני התורה... [שהרי הנוכרים] ראו לפניהם מכל מעשי היהודים כולם ביום השבת, ומהנהגתם הגדולה בשמירת יום הגדול הזה לכל פרטיו מנוחה שלמה... עד שדן [השר] מתוך ידיעתו זאת, שימסרו נפשם לשבי ולא יגיעו עד להלחם עמו.

הדברים נראים בעינינו כהיתממות מופלגת, אף שהלוי יכול היה למצוא מעין סימוכין להנחתו בדברי יוסיפוס עצמו (קדמוניות יח, 323-322).

ואולם, ההצטדקות של הלוי מגיעה לשיאה כאשר הוא מבקש לטהר במשהו גם את פרשת האישה הנוכריה וצלמיה. אמנם, חנילאי בא על גויה. ואולם:

האשה הזאת גם לא היתה מז' אומות... והנה אנילעוס עצמו דבר לא היה לו עם עצבי האשה ורק כי לאנשיו נודע כי בסתר אהלה הביאה עצביה, ועבר אנילעוס על 'לא תביא תועבה אל ביתך' ועל 'אבד תאבדון'... וכל האיסורים האלה רחוקים כבר מהיות דברים פשוטים, וצריכים כבר ידיעת בית רב....87

דוגמה נוספת לשימוש שעשו שני המחנות בסיפורי יוסיפוס הוא סיפור הגיור של בית המלכות באדיאבנה (הדייב), והלבטים שהוזכרו שם ביחס לחובתו של איזטס, בן המלכה הלני, למול עצמו (קדמוניות כ, 96-17). בהיות הנסיך הצעיר מחוץ לממלכתו, בכרך-ספסינו הסמוך למפרץ הפרסי, פגש איזטס בסוחר יהודי בשם חנניה, והלה שידל אותו (כמו גם את נשי המלך המקומי) 'לעבוד את האלוהים לפי מנהג האבות של היהודים' (שם, 34). משחזר לביתו בחדייב, גילה איזטס שגם אמו נוטה לאמץ את הדת היהודית, ועל כן החליט אף הוא לעשות כן. עתה נתעוררה שאלת חובתו להיכנס בבריתו של אברהם. הלני ניסתה להניא אותו מן הדבר, ואף גייסה לשם כך את חנניה, שאמר לו כי הוא 'יכול לעבור את האלהים גם בלי מילה'. או אז 'בא איזה יהודי אחד מהגליל, אלעזר שמו, שהיה מקובל כמקפיד ביותר בענייני חוקי האבות, ויעץ למלך לעשות את המעשה', וכל עוד לא יעשה זאת – יחשב לחוטא (שם, 46-43).

והנה, גם וייס וגם הלוי מצאו בדיוק מה שחיפשו בסיפור זה, אף על פי שחיפשו בו דבר והיפוכו. וייס מצא כאן –

רמז לדבר, כי דרישת התורה בבבל בעת ההיא אך מעטה היתה... כי יסופר עוד שם שרבו של איזטי אשר לימדהו את תורת היהודים היה יהודי מבני ארצו88 ושמו חנניה. וכאשר נועצו יחדיו הרב ותלמידו על דבר הכרח המילה, התיר חנניה למלך לקבל דת היהודים בלי שימול את בשר ערלתו, כי אמר שיתכן לעבוד את האלוהים אף בהיות לו ערלה, רק ידבק בתורת היהודים בלב שלם... ומזה נראה כי הבבלי לא שם את המעשה עיקר, וודאי שהבבליים לא היו מדקדקים בדקדוקי מצוות המעשיים כבני ארץ ישראל, וגם זה מופת קצת כי בבבל לא דקדקו בדקדוקי התורה והסופרים כהירושלמיים.89

הלוי הבין שדברי וייס מצטרפים לכלל הדעות שביקשו למעט בבבל כמרכז תורני עתיק, וטען ש'כל זה רק פרי השתדלות להכחיש את עצמינו ולהעמיד את כל דברי ימינו על עיר ירושלים לבדה'. על כן הוא תקף את וייס חזיתית בסוגיה זו: לא בגיור עסקינן בסיפור חדייב, כי אם ברצונו של איזטס לעשות הטוב והישר כדין בן נוח: 'הדבר ידוע אשר בכל תורת ישראל אין שם לא חוק ולא מצוה על אחד מהאומות למול בשר ערלתו או להתגייר: עליהם רק זאת לשמור את מצות בני נח על פי התורה ובזה הוא קונה עולמו'. ולפיכך 'טעה החכם ווייס טעות גדול, כי הדבר לגמרי להיפך, כי חנניה הבבלי(!) הורה כדין וכהלכה, ואליעזר הגלילי לא ידענו מה היה לו'.90

ייתכן מאוד שגם וייס וגם הלוי לא עמדו על פשר הספק לגבי ברית המילה שבפניו הועמד איזטס לפי הסיפור. דומה שאין כאן מחלוקת הלכתית כלל, אלא ששני האישים הנזכרים, חנניה ואלעזר, השיאו לאיזטס עצות שונות על הדרך הרצויה כדי לאמץ את האמונה המונותאיסטית.91 ואולם, לענייננו אין הדבר מעלה או מוריד: ניכר בעליל כיצד ביקש וייס לבסס את העדפת יהדות ארץ ישראל על פני בבל, ועד כמה ראו נציגי האורתודוקסיה חובה לעצמם לשקם את דמותה של בבל, גם זו הקדם-תלמודית.

הדיון סביב אישיותו של הלל הבבלי משמשת דוגמה ומופת ליכולתם של חוקרים משני המחנות להסיק מסקנות היסטוריות על פי תפיסת עולמם. הלל מוצג לחלופין הן כראיה ניצחת לכך שלא היתה תורה בבבל בשלהי ימי הבית השני, והן כהוכחה לכך שידיעת התורה שכנה מאז ומתמיד בקרב יהודי בבל, והם הם שדאגו לקיומה ולחיזוקה בארץ ישראל כל אימת שרפו ידיהם של בני הארץ.

את דיונו בהלל פותח א"ה וייס בקביעה הפשוטה, ש'נפשו חשקה בתורה... וילך לו ירושלימה לשמוע אותה מפי שמעיה ואבטליון. מזה נראה כי בעת ההיא לא היו בבבל בתים לתורה'. אמנם בני בבל, בהנהגת עזרא הסופר, החזירו תורה לארץ ישראל בימי שיבת ציון, אבל מאז ואילך היתה התורה –

תלויה בארץ ישראל אשר שם נולדו רובי ההלכות והמדרשים, וכמו כן התקנות והגזרות נסבו ממאורעות אשר אירעו שם... ועל כן מוכן מעצמו כי בבבל לא היה מקום דרישת התורה ולא היה יכול להיות, וגם לא הגיע אלינו דבר גדול או קטן מדרישת התורה ליהודים הבבליים.92

אמנם, וייס מכיר את ניסיונו של התלמוד הבבלי להציג את הקהילה בבבל כמי שמחזירה תורה לישראל מדי כמה דורות (בבלי, סוכה כ ע"א), אך אלה ניסיונות סרק: ,מפני שההפוך היה מפורסם בין בני ארץ ישראל... [ו]השתדלות האחרונים (= בני בבל) להראות כי לא כן היה לא הועילה להם ועדותם מוכחשת מן המציאות'. לחיזוק טיעונו מגייס וייס את האגדה הידועה על הלל כאישיות אנונימית, שכיר יום, שאין נותנים לו אפילו להיכנס לבית המדרש, עד שנאלץ לעלות לגג כדי לשמוע דברי תורה. אין להבין זאת כלל אילו עלה הלל מבבל ותורתו בידו. אדרבה, חסרונותיו בידיעת התורה הביאוהו לארץ, וכלשון הירושלמי; 'על שלשה דברים עלה הלל מבבל' (ירושלמי, פסחים פ"ו, לג ע"א). וכך טוען וייס:

בשלשת הדברים האלה היתה ההלכה מסופקת בידו ולא היה איש בבבל אשר היה יכול להתיר ספקותיו כי לא ידעו איך הוכרעו מפי הבית דין אשר בלשכת הגזית... ואם אמרו שכל שלשה דברים עלה, בלי ספק אין זה בדקדוק אמנם כבר לפני זה היו לו ספקות אבל התרשל עוד לעזוב ארצו ומולדתו עד שאירעו לו ספקות בשלשלת הדברים האלה, אז היתה נפשו מתאמצת לעלות ירושלימה ויעל.93

בירושלים למד הלל אצל שמעיה ואבטליון, וכל תורתו היא אפוא תורת ארץ ישראל. לפי וייס, הלל ברח כנראה מן הארץ 'בלי ספק בעת שרדף הירודוס את החכמים, שב אל ארצו'. לאחר זמן חזר לירושלים, ואז אירע המעשה הנודע של פסח שחל להיות בשבת ומינויו של הלל לנשיא, אף על פי שמתחילה הסתפקו בני בתירה 'כלום יש תוחלת מבבלי' בענייני הלכה.94 הדבר שהכריע, כמובן, לא היתה תורתו הבבלית של הלל, אלא 'עד שאמר יבוא עלי כך שמעתי משמעיה ומאבטליון'.

דברי וייס העלו, כרגיל, את חמתו של הלוי, והוא הקדיש עשרות עמודים להוכיח בדיוק את היפוכם של דברים. לדעתו, פרשת חייו של הלל מעידה כמאה עדים על תורת בבל הקדומה והמפותחת:

ומה נאמר לדברי החכם וייס על הלל 'וילך לו ירושלימה לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון מזה נראה כי בעת ההיא לא היו בבבל בתים לתורה' – וכפי הנראה חשב החכם וייס כי שמעיה ואבטליון היו מלמדי תינוקות בירושלים, ואחרי שהלל הלך מבבל ללמוד לפניהם מבואר הדבר כי לא היתה תורה בבבל.95

להפך, אומר הלוי, שמעיה ואבטליון היו ראשי הסנהדרין הגדולה בארץ, וברור שגדול הדור כמו הלל ירצה לבוא במחיצם. 'וכבר נתברר לנו כי הלל היה מגדולי הדור בעלותו לארץ ישראל... כי עלה גם אז להציע ספיקותיו לפני ראשי הסנהדרין ('על שלשה דברים עלה הלל')... ואי אפשר כלל לחשוב אחרת על ראש וראשון בדורו כהלל'.96

הלוי טורח להוכיח, שנשארו לנו 'דברים מפורשים מדברי רבותיו של הלל בבבל', ומסתמך על לשון קשה במשנת עדויות א, ג, אלא שדבריו אינם עולים בקנה אחד עם פירושי הראשונים ואף נדחו בידי חוקרים בדור האחרון, ובמיוחד בידי א"ש רוזנטל.97 ואולם, הלוי המשיך להוכיח על פני מאות עמודים, שיחסי הכוחות התורניים שבין ארץ ישראל לבבל, הן בימי הבית השני והן בתקופת המשנה, סולפו ביודעין בידי כל חוקרי המאה הי"ט לטובתה של ארץ ישראל, דבר זה, הוא סבור, אינו מתקבל על הדעת, שכן 'פלגות הכתות אשר הכתה לרסיסים את בני ישראל בארץ ישראל, לא ידעו מהם יושבי בבל, המתיונים הצדוקים וכל הפלגות השונות אשר השתדלו לשרוף בהבל פיהם את תורת ה'... כל אלה דבר לא היה להם בבבל'.98 על כן 'הארץ הזאת (= בבל) שבה ותחלוץ שד לארץ ישראל' כל אימת שריחפה סכנה לתורה, ומקרהו של הלל אינו אלא ראשון בשורה ארוכה של מקרים כיוצא בו. חכמי ארץ ישראל שנרדפו בידי הדריינוס בעקבות מרד בר כוכבא טבעי היה שיבחרו לבבל, ואכן לדעת הלוי 'בעצם ימי השמד בארץ ישראל מצאו שם (= בבבל) מנוח לכף רגלם, ויסתופפו בבתי התורה אשר היו שם ערוכים ושמורים לכל'.99 דומה שתמונה אידיאלית זו של בבל מגיעה לשיטה בטענתו של הלוי, שבבבל ישבו רבים מן התנאים זמן רב, במיוחד תנאים מבית מדרשו של רבי ישמעאל, והוא אף סבור שבידינו שרידים מובהקים של פועלם הספרותי: 'המכילתא נתחברה ונסדרה בבבל, בהוצל בבית מדרשו של רבי יאשיה'.100

הרקונסטרוקציה ההיסטורית הזאת של בבל הקדם תלמודית לעומת ארץ ישראל מלמדת עד כמה הבינו חוגים אורתודוקסיים כי ההשוואות בין בבל לארץ ישראל מכוונות לימיהם. ייתכן שאצל הלוי הושפעו הדברים גם מגילויים חדשים של לאומיות יהודית.101 לא הזיקה ל'ארץ' מגדירה בעבורו את מהות הלאומיות היהודית, כי אם היות ישראל 'עם עולם אשר תורתו נשמתו, וכל רוח לאומיותו, רוח התורה החי לעולם תחייהו'.102 במלים אלה סיים הלוי את החלק השני של חיבורו, המוקדש לתקופת התלמוד, ואין ספק שנתן בכך ביטוי לתפיסת עולמו ולקו שהדריך אותו בכתיבת ספרו ובהתקפותיו הקשות על 'החוקרים החדשים'.

2. גישתו של זאב יעבץ

י"א הלוי אינו הנציג היחיד של ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית. בדיוק בשנת לידתו של הלוי נולד בפולניה הרוסית (בקולנו, פלך לומז'ה) זאב יעבץ (1924-1847).103 במידה רבה ניחן יעבץ בדיוק באותן תכונות שהיו חסרות להלוי: ידיעת שפות לועזיות ולצדן שליטה בעברית מסוגננת היטב, הממזגת לשון מקרא עם לשון חכמים, התמצאות בספרות היסטורית כללית, ואפילו גישה פתוחה ועניינית כלפי השגיה של 'חכמת ישראל'.104 מתחילה סבור היה הלוי, שיעבץ יוכל לכתוב את ההיסטוריה היהודית הכוללת לאור התשתית שהוא בעצמו הניח ב'דורות הראשונים', ואף התכתב עם יעבץ ונפגש עמו על כך. אלא שלימים התאכזב ממנו הלוי, שכן חשד בו שמעולם לא טיהר עצמו לחלוטין מהשפעת מחקריהם של 'חכמי גרמניה'.105

יעבץ שהה בארץ ישראל בין השנים 1894-1888 והמשיך שם בפעילות ספרותית ענפה ומגוונת, שהחל בה עוד בהיותו באירופה; מאמרי מחקר ופובליציסטיקה, ספרי לימוד ואף שירה. בהכנות לכתיבת ספרו ההיסטורי המקיף 'ספר תולדות ישראל' החל עוד בשנות השבעים, אך הכרך הראשון יצא לאור רק סמוך לצאתו את הארץ והתיישבותו בווילנה, בשנת 1895 (לימים גר בכמה מקומות בגרמניה; נפטר בלונדון). י"ד החלקים של חיבורו הופיעו בין השנים 1940-1895, וכמו הלוי, גם הכרכים האחרונים של חיבורו הופיעו בארץ ישראל לאחר מותו, בעריכתו של חוקר שהעריץ את שני האישים, ד"ר ב"מ לוין.

הזיקה שבין תורת ארץ ישראל לתורת בבל הקדומה, כפי שעולה ממחקרו של יעבץ, מלמדת על גישה מורכבת: מצד אחד, היה חייב כהיסטוריון אורתודוקסי לאמץ את התיזה המקדימה את עולם התורה בבבל הרבה לפני תקופת התלמוד. מצד אחר, לא ראה יעבץ, לעומת הלוי, חובה לערער לחלוטין על מקומה של ארץ ישראל, ואף לא להציגה כמי שנשענה מאז ומתמיד על סיועם של חכמי בבל. את הפרק הראשון בחלק השביעי של חיבורו כינה 'קדמות התורה בבבל', אך אורכו של פרק זה רק 23 עמודים. חלקו הראשון של הפרק אינו עוסק כלל בתורת בבל, אלא בארץ בבל, שהיתה מעין מולדת שנייה לעם ישראל בעיני חז"ל, דבר שאכן נרמז בכמה מקומות בבבלי.106 מכאן עובר יעבץ לבסס את התגובה האורתודוקסית לטענותיהם של חוקרי המאה הי"ט, ולהוכיח שאכן נתקיים לימוד תורה בבבל שנים רבות לפני שובו של רב לבבל וראשית תקופת התלמוד. לפי יעבץ, עזרא, הלל ורבי חייא ובניו אכן החיו מדי כמה דורות את לימוד התורה בארץ ישראל בעתות משבר. אם כן:

הלא מוכרע הדבר מתוכו כי הארץ ההיא (= בבל) היתה מלאה חכמים וסופרים גם בלעדיהם, בכל הדורות ההם, הרחוקים מרחק רב זה מזה. הן אמנם, כי לא השתמרו שמות חכמים הראשונים אשר בבבל, אולם לבד מן הזוגות הן לא נשתמרו גם בארץ ישראל שמות חכמיה הגדולים, כי אם מעט מזער.107

גם הצגת אופיים והתנהגותם של חכמי בבל תואמת את העמדה האורתודוקסית, ואין היא אלא תגובה נמרצת לדברי הגנאי הקיצוניים שראינו אצל כמה מחוקרי המאה הי"ט: 'מלבד גדלם בתורה, היו חכמי בבל אנשי צורה בכל דרכיהם, איש עם אחיו התהלכו בכבוד והדר, לבושם היה נאה, שפתם צחה, ולא נתנו לכבודם להתנבל גם בהציק להם עוני ורעב'.108 אף יעבץ מאמץ את התיזה, שתנאים בבליים מבית מדרשו של ר' ישמעאל ישבו בבבל, והוא מושיב אותם – כמו הלוי – בעיר הוצל, שהיתה 'מקור תורה ומוסר למראשית ימי הסופרים'.109 אלא שלידי קיצוניות, נוסח הלוי, של עליונות ובכורה בבלית על פני ארץ ישראל אין יעבץ מוכן להגיע. בעיניו קיימת שלמות והדדיות אידילית בין שתי הארצות. אמנם, היו מקרים שאלה הליצו על אלה:

אך כל התלונות והמהתלות האלה נסו כצללים מפני האורה הגדולה, אשר האירו כמעט כל חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל את פניהם, איש אל אחיו בלב שלם ובנפש חפצה. גם חכמי בבל... [בכרו] את כשרון אנשי ארץ ישראל על כשרונם, ויגדילו מאוד את צדקת תקיפי ארץ ישראל על צדקת חסידי ארצם. גם חכמי ארץ ישראל כבדו את חבריהם בבבל...110

והוא מוסיף: 'והאהבה והכבוד אשר כבדו חכמי שתי הארצות אלה את אלה שמה את שתי הארצות כארץ אחת ואת חכמי שתיהן לחכמי בית מדרש אחד'.111

לצד הנימה האורתודוקסית בחיבורו של יעבץ גבר אצלו גם פן אחר של הווייתו: בשעה שישב בווילנה, אחרי שובו מארץ ישראל, נוסדה תנועת המזרחי ויעבץ היה בין מייסדיה.

לימים אף נתבקש לערוך את הירחון 'המזרח', ותשע חוברות ממנו הופיעו בדפוס. ההשוואה להלוי מעניינת גם כאן, שכן יעבץ בחר לסיים את הפרק על 'קדמות התורה בבבל' דווקא בידיעה על הבאת עצמותיו של הונא ראש הגולה לקבורה בארץ ישראל: 'המנהג הזה, אשר נהגו רבים מנשיאי בבל, לצות לביתם אחריהם להעלות עצמותם לארץ אבותיהם מעולם, אות היא להם, כי מולדתם העתיקה קדשה בעיניהם, מתפארת גדולתם בארץ מגוריהם הנכריה'.112

ד. סיכום

במאה העשרים דומה ששתי התמונות המנוגדות כל כך של קהילות בבל וארץ ישראל מימי הבית השני, המשנה והתלמוד התמידו בקיומן, הרחק מעבר לעימות המודע והחריף של המאה הי"ט. עם זאת, יש שהשתייכות חברתית-דתית, או קהל יעד של מחבר זה או אחר, עשויים להשפיע על בחירתו בשעה שבא לאמץ אחת משתי החלופות העומדות לרשותו בסוגיה זו. וכך יכול היה ח' אלבק להצהיר, ממש בפתיחת ספרו 'מבוא לתלמודים', ש'בבל היתה מקום תורה מעולם, וכמה תנאים באו משם'.113 הקורא בהמשך דבריו ימצא שאלבק נסמך למעשה בעיקר על מסורותיהם של גאוני בבל, כמו למשל מסורותיו של רב שרירא גכאון, שאותן בדיוק דחה שי"ר בזמנו, וכן על כמה מן הראיות שהביא הלוי בחיבורו. לאלבק לא נתגלו בשאלה זו מקורות חדשים של ממש, ולכן הוא צודק בקביעתו, שאין כאן אלא עניין של קבלה או דחייה של מסורת: 'יכול אדם להתייחס אל מסורת זו כמו שירצה, אבל ממקומות אלה יוצא שלא צדק הרב שי"ר שחשד ברב שרירא שהמציא דברים אלה כדי "ליחס לישיבת בבל ארץ מולדתו... קדימה רבה בשנים מדורות עולמים"'.114 אף ספרי לימוד הנכתבים בעבור ציבור תלמידים מסוים נוטים לבחור באפשרות הקרובה יותר למסגרת החברתית שלמענה נכתב הספר.115

לעומת דוגמאות מן הסוג הזה, ההיסטוריונים שבאו לסכם את תקופת התלמוד העדיפו על פי רוב את התמונה האחרת, אף הם ללא ראיות של ממש. דובנוב, דרך משל, ממשיך את הקו שגובש במאה הי"ט, המתאר את בבל כארץ נטולת תורה עד שובו של רב מארץ ישראל לבבל בראשית המאה הג' לסה"נ. דברי השבח שהוא מעתיר על רב ועל שמואל פותחים בקביעה הבאה: 'בבבל לא היה עדיין בימים ההם ישיבות וחכמים גדולים ואי אפשר היה לרב ושמואל להרוות בארץ זו את צמאונם לתורה. כר' חייא ואחרים מבני בבל עלו אף הם לארץ ישראל'.116

אף כך קבע חוקר תלמוד בן דורנו, י' גולדין, שחיבר את אחת הסקירות הנפוצות ביותר על תקופת התלמוד בשפה האנגלית. אמנם, הוא מודע לפעילות כלשהי בבבל גם בתקופת המשנה, אך המפנה האמיתי בבבל אירע רק לאחר שהמשנה הגיעה לשם, וכן עם שובו של רב לארץ מולדתו ‘Little by little Babylonia was transformed from a region where simply dates could be bought for a farthing to a center where Torah was beloved’).117

ספק אם יש לראות בדברים הללו הכרעה ערכית, כפי שעשו בני המאה הי"ט, שהרי לאמיתו של דבר אין מקורות של ממש היכולים להצדיק ולהוכיח אף אחת משתי השיטות. נראה שמסקנות היסטוריות, שנתגבשו לעתים לצורך פולמוס, הפכו במרוצת הדורות להנחות מקובלות, ושוב אין חובה לבדוק על איזה רקע נוצרו.

ואולם, לדיון הנוכחי יש השלכה של ממש על חקר הנושא גם בימינו. עד לזמן האחרון נתלים חוקרים במקצת העבודות שציינו, משני עברי המתרס האידיאולוגי, לצורכי מחקריהם המיוחדים (להבדיל מסקירות כלליות ועממיות). אין הם מבהירים – ושמא אינם חשים – שעבודות אלה הורתן ולידתן בעימות מגמתי מובהק. כך, לדוגמה, משביקש י' ניוזנר להקדים מבוא של כרך שלם על התקופה הפרתית, היינו בבל הקדם-תלמודית (ימי הבית השני והמשנה), לחיבורו המקיף על תולדות יהודי בבל,118 הוא נזקק כמעט לחלוטין לעבודתו של הלוי (ואף של יעבץ). ללא קבלת התפיסה שהיתה פעילות תורנית ענפה בבבל עוד לפני תקופת התלמוד, אין כל אפשרות לכתוב כרך שלם על יהודי פרתיה בלבד. על כן, לא זו בלבד שהתקיימה פעילות ענפה של תנאים בבבל,119 אלא שאף ניתן לאתר שם 'שרידים ספרותיים' – אותם חלקים של מדרשי התנאים מדבי רבי ישמעאל שעליהם האריך הלוי את הדיבור. ניוזנר אינו מסתיר את הסתמכותו על הלוי: 'וייס ודובנוב פשוט לא העריכו את המקורות לפרטיהם; את זאת עשו יעבץ והלוי'.120

והנה, אם ניוזנר ביקש לאמץ את הענף האורתודוקסי של העימות בין בבל לארץ ישראל, או בין הבבלי לירושלמי, הרי שהיסטוריון אחר בן זמננו ביסס לא מעט ממחקרו דווקא על מסקנות הרהביליטציה של התלמוד הירושלמי, שבאו לא מעט על חשבון הבבלי. בעבור י' אפרון, ברבים ממחקריו החשובים והמלומדים, אין הבבלי כמקור היסטורי מכיל אלא 'צרור שבשתות'.121 נקודת המוצא של אפרון בהרבה ממחקריו היא, ש'סגולותיו המיוחדות של התלמוד הירושלמי נתבררו בידי מלומדים ואף נשמעו הערות על יתרונותיו לגבי פרשיות מסויימות'.122 המעיין בהערה ימצא שאותם מלומדים אינם אלא בני המאה הי"ט, גייגר וזכריה פרנקל.123 אפרון סבור שהללו עשו רק מעט מן המלאכה, והוא יוצא להדגים ביתר שאת את 'נחיתותו של הבבלי כנגד הירושלמי, מבחינת השמירה על זכרונות קדומים'.124 כמו גייגר בזמנו, גם מסקנתו של אפרון גורפת, לפחות לגבי פרשיות מארץ ישראל כמו מרד בר-כוכבא:

'המסורת התלמודית הארצישראלית, המקופלת בירושלמי, ספוגה תחושות וזיכרונות מהימים הסמוכים למלחמת בר-כוכבא ולתוצאותיה', ואילו התלמוד הבבלי 'עוקר... את גוף המאורע מהמסכת... הראשונית והבסיסית, מרסק עד היסוד את רקמתו הקונטקסטואלית, מפרק אותו לאברים גדומים וכו''.125

אפרון מציין כאמור לגייגר ולפרנקל, שהחלו – עם אחרים – במלאכת העדפת הירושלמי על פני הבבלי כמקור היסטורי, ומוסר לנו שבעבודתו ישלים את המלאכה. אפשר לקבל את מסקנותיו של אפרון או לחלוק עליהן בכל מקרה ומקרה לגופו, אך קיימת תחושה של רציפות כלשהי בין המחקר של המאה הי"ט שראינו לבין עבודתו, אף כי אין ספק שאפרון אינו שותף למגמתיות המסוימת שראינו אצל מקצת החוקרים הללו. (דא עקא, אפשר ואפשר לחוש בתפיסות אידיאיות אחרות המובלטות עד מאוד בעבודתו של אפרון, ולתפיסות אלה היה נוח לקבל את הירושלמי כעד נאמן יותר למה שהתרחש 'באמת'.)

דומה אפוא, ששיטות ומסקנות שהורתן בעימות מגמתי בן הזמן זוכות לעתים לחיים ארוכים, אף כאשר 'גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה' (קהלת ט, ו). גם התאוריה המחקרית, חרף נסיבות היווצרותה, הרי היא מן הסתם כמו השבשתא: 'כיון דעל – על'.

מאמרים נוספים במאגר המידע פשיטא

הערות שוליים:

  1. I. Schorsch, ‘Scholarship in the Service of Reform’, Leo Baech Institute Year Book (= LBIY), XXXV (1990), pp. 73-101. המאמר נדפס שנית בספרו: From Text to Context: The Turn to History in Modern Judaism, Hanover NH – London 1994, pp. 303-333. המשפט המצוטט בפנים מופיע בפתיחת המאמר.
  2. ש' פיינר, השכלה והיסטוריה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 91. פיינר אמנם מבחין בצדק בין ה'היסטוריה המשכילית' לבין מפעלם ההיסטוריוגרפי של ראשוני חכמת ישראל, החל ביוסט, אך הוא מודע הן לנקודות המגע שבין היסטוריוגרפיה זו ל'היסטוריה המשכילית' שקדמה לה (עמ' 92), והן לחדירתה של זו האחרונה לתודעתן של שכבות רחבות בציבור היהודי המשכיל במהלך המאה הי"ט (עמד 93).
  3. התעניינותי בתולדות יהודי בבל בתקופת התלמוד סייעה בידי לעמוד לראשונה על מידת ההשפעה שנודעה לחילוקי הדעות במאה הי"ט על עיצוב הדמות שביקשו חוקרים שונים להעניק לקהילות היהודים בארץ ישראל ובבבל בימי התלמוד. על הדברים הערתי בקצרה במאמרי: 'סקירה על המחקר ההיסטורי של בבל התלמודית בדורות האחרונים', ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות, 21 (סתיו תשמ"ג), עמ' 17-5; וכן בספרי; יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים תשנ"א, בכמה מקומות.
  4. על אישיות זו ראה: ש' ורסס, 'על יצחק סאטנוב וחיבורו "משלי אסף"', תרביץ, לב (תשכ"ג), עמ' 392-370 (= ש' ורסס, מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים תש"ן, עמ' 186-163, ושם, עמ' 186, צוינה ספרות נוספת).
  5. ראה למשל: י' סטנוב, משלי אסף, ברלין תקנ"ב, ב, פרק ט, בביאור לפסוק יג: 'וזה שאמרו ז"ל אם הראשוני' כבני אדם אנחנו כחמורים ר"ל (= רוצה לומר) הראשוני' היו קרובים אל הקבלה וידעו דרכי התורה לדרוש בי"ג מדות דר"יש (= דרבי ישמעאל) ול"ב מדות דר"י הגלילי, לכן אנחנו כחמורים למשא לישא עלינו עול החקי' והמשפטי' כאשר עמסו עלינו בש"ס (= בבלי וירושלמי' (לקטע ציין ברזילי [להלן, הערה 7), עמ' 42, ויש לתקן את מראה המקום אצל ברזילי, שם, הערה 11).
  6. י' סטנוב, ספר המדות, ברלין תקמ"ד, דף לו ע"א 'שיד רמה היה לחז"ל בכל דבר חכמת בינה, וכל שיצא לדון בדבר החדש לחכמי האומות בימים האלה ישן הוא לחז"ל'. צוטט אצל M. Pelli, The Age of Haskalah, Leiden 1979, p. 57, n. 22.
  7. לדעה המקובלת בדבר יחסה השלילי הבסיסי של ההשכלה לתלמוד, ראה: I. Eisenstein-Barzilay, ‘The Treatment of the Jewish Religion in the Literature of the Berlin Haskalah’, Proceedinge of the American Academy for Jewish Research (= PAAJR), XXIV (1955), pp. 39-68 (וראה במיוחד הרישום הביבליוגרפי הארוך, שם, הערה 32). לעומתו ביקש מ' פלאי לסייג בהרבה את מידת העוינות שגילו משכילים כלפי מכלול היצירה התלמודית. ראה: פלאי, שם, עמ' 72-48; וראה גם: M. Pelli, ‘The Attitude of the First Maskilim in Germany towards the Talmud’, LBIY, XXVII (1982), pp. 243-264
  8. כהערת J. M. Harris, Nachman Krochmal: Guiding the Perplexed of the Modern Age, New York 1991, p. 259, n. 8
  9. פלאי (לעיל, הערה 6), עמ' 68-63.
  10. ראה לאחרונה הביבליוגרפיה שציין J.M. Harris, How Do We Know This: Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, New York 1995, p. 306, n. 3
  11. דבר זה נודע במיוחד לעיקרון שאין לראות בדרשות הפסוקים של חז"ל מקור ראשוני ליצירת ההלכה, אלא 'אסמכתא בעלמא, לא שהם חשבו או הביאו לחשוב שהפסוק ההוא כוונתו ללמד הענין הנדרש ממנו שמצד פשוטו של מקרא אין הכרע כלל על זה' (מתוך ההקדמה, דף א ע"ג). וראה: הריס, שם, עמ' 138 ואילך. החל בהקדמה לספר, ובמספר ניכר של סוגיות, מדגיש בעל 'נצח ישראל' ש'גם אם נראה שדברי הש"ס צריכין ישוב עפ"י איזה חכמה מהחכמות החיצוניות... שגם בזה המצוה לעמוד על דברי החכמות כדי לישב דברי חז"ל' (הקדמה, דף א ע"ג).
  12. וכבר העיר י' זוסמן, כי 'ההשואה בין שני התלמודים, הבבלי לעומת הירושלמי – דרכם, שיטותיהם ומהותם – היתה מתחביבם של המשכילים במאה הקודמת'; י' זוסמן, 'ושוב לירושלמי נזיקין, מחקרי תלמוד, א, בעריכת י' זוסמן וד' רוזנטל, ירושלים תש"ן, עמ' 96, והערה 171.
  13. גנזי שעכטער, ב, ניוארק תרפ"ט, עמ' 560 (כהערת זיסמן [להלן, הערה 14], עמ' 221, הערה 6).
  14. בציטוט זה פתח י' זוסמן את סקירתו המקפת והמבריקה על אופיו של הירושלמי, לשונותיו וחסרונותיו, ודומה שלא נעלם ממנו דבר – הן מדברי הקדמונים והן במחקר – לגבי שאלת החיסורים בתלמוד הירושלמי ומשמעותם לתולדות העריכה של החיבור ותפוצתו; ראה: י' זוסמן, 'פרקי ירושלמי', מחקרי תלמוד, ב (קובץ מחקרים בתלמוד ובתחומים גובלים מוקדש לזכרו של פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל), בעריכת מ' בר-אשר וי' זוסמן, ירושלים תשנ"ג, עמ' 283-220. בנוסף למאמר זה, ולמאמרו הנזכר לעיל, הערה 12, יש לציין עוד שלושה ממחקריו האחרונים של זוסמן, המצטרפים למחקר המקיף והיסודי ביותר על אופיו של התלמוד הירושלמי ועל טיב הנוסח שהגיע לידינו: י' זוסמן, 'שרידי ירושלמי – כת"י אשכנזי', קבץ על יד, יב [כב] (תשנ"ד), עמ' 120-1; הנ"ל, 'כתב יד ליידן של הירושלמי, לפניו ולאחריו', בר-אילן, כו-כז (תשנ"ה; מוגש לכבוד פרופ' יצחק ד' גילת), בעריכת צ' שטיינפלד, עמ' 220-203; הנ"ל, '"ירושלמי כתב-יד אשכנזי" ו"ספר ירושלמי"', תרביץ, סה (תשנ"ו), עמ' 63-37.
  15. ראה: L. Zunz. ‘Etwas uber die rabbinische Literature’, Gesammelte Schriften, I, Berlin 1875, pp. 1-31
  16. I. Schorsch, ‘The Emergence of Historical Consciousness in Modern Judaism’, LBIY, XXVIII (1983), p. 417 (= Schorsch, From Text to Context [above, n. 1], p. 180)
  17. י' צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, נערך והושלם בידי ח' אלבעק, ירושלים תש"ז, עמ' 30-29 (ואילו ההבחנות שבין ארץ ישראל לבבל, בעמ' 153, נוגעות בעיקר לתקופה הבתר-תלמודית, ואף שם לא תמצא דברי שבח או גנאי מובהקים לאחד משני המרכזים).
  18. I.M. Jost, Geschichte der Israeliten, I-IX, Berlin 1820-1826; ההגדרה שבפנים היא של שורש From Text) [לעיל, הערה 1], עמ' 305). המחקר המקיף ביותר על מפעלו הוא של ר' מיכאל, י"מ יוסט, אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, ירושלים תשל"ג; על תקופת התלמוד וספרותה ראה שם, עמ' 45-41; ראה גם: S. Baron, ‘I.M. Jost The Historian’, PAAJR, I (1928-1930) pp. 7-32 (= S. Baron, History and Jewish Historians, Philadelphia 1964, pp. 240-262)
  19. ועל כן העיר במכתב משנת 1848 לשמואל מאיר אהרנברג, ש'כרך אחד של גתה... מכיל יותר למדנות אמיתית והגיון בריא מאשר שלוש מאות דפי תלמוד' (צוטט אצל שורש, שם, עמ' 304).
  20. ראה: הריס (לעיל, הערה 8), עמ' 217-216. הנספח של יוסט על התלמוד כמקור היסטורי נמצא בכרך ד' של חיבורו, עמ' 294-264.
  21. זוסמן, פרקי ירושלמי (לעיל, הערה 14), עמ' 221, הערה 6.
  22. A. Geiger, Lchr- und Lesebuch zur Sprache der Mischnah, I-II, Breslau 1845
  23. ולא בכדי תקף גרץ, בפרסומו המדעי הראשון, את מסקנותיו של גייגר. הוא הבין היטב את משמעותן המעשית ואת חשיבותן במסכת הטיעונים של דורשי התיקונים בדת נגד ההלכה. ביקורתו של גרץ הופיעה בהמשכים החל ב-Literaturblatt des Orients, V (1844), No. 52, pp. 822-827, ובהמשכים רבים: ibid, VI (1845). גייגר ענה על הביקורת של גרץ. ראה: Literaturblatt: Beilage zum Israeliten des 19. Jahrhunderts, V (1845), pp. 21-24
  24. א' גייגר, המקרא ותרגומיו, ירושלים תש"ט, עמ' 106.
  25. גייגר, שם.
  26. ראה למשל הדיון בביטוי 'דייני גזילות' או 'דייני גזירות', משנה, כתובות יג, א, וטענת גייגר, שהבבלי לא הבין כלל את משמעות הביטוי במקורו ורק הירושלמי שימר את המשמעות השלילית היסודית שלו; גייגר (לעיל, הערה 24), עמ' 80-78, והערה 1.
  27. גייגר, שם, עמ' 102-101. דווקא הזנחת הירושלמי ומדרשי התנאים מעלה את חשיבותם בעיני גייגר: 'לאשרנו הזניחו אותם, ומשום כך נשתמר ברובו הטיפוס הקדמוני שלהם'. במקום אחר בחיבורו (נספח א. עמ' 280) הוא אפילו מברך 'על המקרה המוצלח שרק בזמן החדש קם איש גר' אליהו מווילנא, שהטיל על עצמו את המלאכה להגיח את המכילתא על פי מאמרי הגמרא הבבלית, וכי אך בשנת 1844 הופיעה המכילתא בווילנא עם הגהותיו', שכן אילו נעשה הדבר קודם לכן, היה הטקסט המוגה מונצח בידי המדפיסים ומונע מאתנו גישה לטקסט המקורי.
  28. א' קרוכמל, ישראל הבנויה, למברג 1867, לדעתו על הממסד הרבני, ראה למשל בפירושו למשנה, עדויות א, ה-ו ('ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין'): 'כי לו הרבנים לא יראו לנפשם בנידון שאלתם כי עתה בחוות דעתם יכלו להצטרף לפעמים להיות נמנים לרוב עם סברת המועט המקיל ולא הוכרחו להיות נגררים בתר רוב המחמירים, ואולם מה לעשות כי לא יערבו את לבם אף לשמוע את דעתם ויקטינו עצמם תמיד ונושאים על שפתם ומרגלא בפומייהו תמיד מאמר חז"ל אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמור של ר' פנחס בן יאיר ובכן ילכו בכל עת לגדוש את הסאה ודי בזה'; ירושלים הבנויה, דף סב. בדברים אלה ממשיך קרוכמל את המתקפה שניהל נגד משנתו של רבי יהודה הנשיא מעל דפי 'החלוץ', ובמיוחד במאמרו: 'תולדות רבי יהודה הנשיא', החלוץ, ב (תרי"ג), עמ' 93-63. קרוכמל, כמו ידידו עורף החלוץ י"ה שור, ראה במשנה בכלל, ובקביעות כמו 'אין בית דין יכול לבטל בית דין חברו עד שיהיה ממנו בחכמה ובמנין' (המשך משנה ה בעדויות שם) בפרט, את המחסום העיקרי בפני כל אפשרות לתיקונים בדת ברוח הזמן. ועל כן פסק קרוכמל (שם, עמ' 80): 'אי לזאת ההכרח יאלצני לגזור כי לא יפה עשה רבי לסתום את ההלכות ולשעבד את הדורות הבאים לקיימן כחוק ברית עולם', שנה אחת קודם שפרסם את מאמרו הביקורתי על רבי, הדפיס קרוכמל בהחלוץ, א (תרי"ב), עמ' 89-66, את מאמרו על האמורא הבבלי שמואל ('תולדות שמואל ירחינאי'), ודווקא אותו הציג באור חיובי, כמתנגד לתקיפות הממסדית וההלכתית שהציב רבי, פיינר (לעיל, הערה 2), עמ' 207-206, ציין יפה, שקרוכמל השליך במידה רבה על האמורא הבבלי מתפיסתו הדתית. נראה שהוא טרם אימץ תפיסת המעריכה לא רק את היצירה הארץ ישראלית על פני זו הבבלית, אלא אף את בני ארץ ישראל על פני בני בבל וחכמיה. דעה זו חדרה יותר ויותר לכתיבה המשכילית ולמחקרים רבים במחצית השנייה של המאה הי"ט. אף ראוי לציין, שמאמרים אלה ב'החלוץ' כתב קרוכמל בראשית שנות החמישים, היינו לפני הופעת ה-Urschrift של גייגר, שבו הודגשה מעלת התלמוד הירושלמי מול מסורות בבליות משובשות. ואכן, ספרו של גייגר עשה רושם רב על קרוכמל, כפי שציין מספר פעמים בחיבורו ('כאשר העירני על זה הרב החכם החוקר הגדול רבינו אברהם גייגר נ"י בספרו היקר והנכבד המכונה דיא אורשריפט יעו"ש כי דבריו נחמדים וראויים למי שאמרם'; ירושלים הבנויה, שם, דף פא). גם את צונץ העריך במיוחד, וקרא לו 'הרב החוקר הגדול מוהרר י"ט ליפמן צונץ יצו' אשר אמנם ראוי הוא שתשרה השכינה עליו כעל עזרא הסופר, אלא שאיו דורו ראוי לכך' (ירושלים הבנויה, מבוא, עמ' 15).
  29. 'לא כגורל בת בבל גורל הבת ירושלים, בת בבל אם במחשבים ד' הושיבה, באו חכמי לב כגדולי צרפת וספרד ויזריחו עליה אורם. לא כן הבת ירושלים, היא כאלמנה ישבה בדד אין דורש מבקש לה, עד אשר זה מקרוב שועלים הלכו בה, ושעירים רקדו ברחובותיה' (ירושלים הבנויה, שם, עמ' 5).
  30. ראה: שורש, From Text (לעיל, הערה 1), עמ' 180. ראוי לציין, שהדרישה להרחיב את רשימת הספרים הנלמדים בקרב שלומי אמוני ישראל לא נתייחדה לחוגים משכיליים בלבד. ידועה במיוחד נטייתו של הגר"א להרחיב את תוכנית הלימוד שבבית המדרש, ויעידו על כך הגהותיו הרבות לחיבורים שנלמדו פחות בקרב ציבור הלומדים, כמו הירושלמי והמדרשים. על הגר"א והירושלמי ראה: ש' גורונצ'יק (גורן), 'הגר"א והירושלמי', ספר הגר"א, ד, בעריכת י"ל הכהן מיימון, ירושלים תשי"ד, עמ' מה-קז (= ש' גורן, ספר הירושלמי והגר"א מווילנא, ירושלים תשנ"א). אם במעשה זה אכן ביקש הגאון להתריס כנגד המצב הקיים, הרי שניתן להניח שהסיבות לכך היו שונות מאלה שהניעו את ראשוני חכמת ישראל כמו צונץ. קשה לדעת מה בדיוק הביאו לעסוק דווקא בספרים כמו הירושלמי. ל' גינצבורג סבור, שהגר"א היה 'הראשון שהכיר בעין פקוחה הבעיה העקרונית: ההסכם וההבדל של המקורות השונים... [וכמו שלגבי המשנה והתוספתא] לא הרי שיטתה של זו כהרי שיטתה של זו. וכן שני התלמודים כשני חברים בעיניו, שלפעמים מנצחים זה את זה בהלכה ולפעמים תורה אחת בפיהם' (פירושים וחידושים בירושלמי, א, ניו יורק תש"א, עמ' קכו). אף ייתכן, שהכנסת ספרים חדשים לחומר הנלמד נבעת ממורת רוחו שך הגר"א מן הפלפול, שהרי צמצום הקף החומר הנלמד מביא בדרך הטבע לפלפול-יתר בחומר המועט הנלמד. ייתכן שהגר"א הגיב בכך גם על צמצום היריעה ההלכתית, שנוצר בשל העיסוק בבבלי בלבד; תחומים שלמים של הלכה (למשל סדר זרעים וסדר קודשים) נדחקו משולחן הלימוד (וכך גם מן הפסיקה בשולחן ערוך) בגלל העדרם מן הבבלי. ואפשר שהרחבת היריעה נתפסה בעיניו כדרך לבירור מעמיק יותר של מקורות ההלכה על עזרתו הנדיבה). וראה מה שהעיר הריס (לעיל, הערה 10), עמ' 235 ואילך.
  31. ירושלים הבנויה (לעיל, הערה 28), מבוא, עמ' 6-5.
  32. שם, עמ' 9-8.
  33. מורה נבוכי הזמן, שער יד; בתוך: כתבי רבי נחמן קרוכמאל, בעריכת ז' ראבידוביץ, לונדון תשכ"א2, עמ' רנ.
  34. שם, עמ' רנא.
  35. שם, עמ' רנד.
  36. לכל העניין ראה: הריס (לעיל, הערה 8), עמ' 297-289.
  37. ראה: I. Barzilay, Shlomo Yehuda Rapoport [Shir] and His Contemporaries, Ramat-Gan 1969, pp. 19-20; השווה גם: ש' ברנפלד, תולדות שי"ר, ברלין תרנ"ט, עמ' 21-20.
  38. ערך מילין, פראג תרי"ב, עמ' 229-207.
  39. שם, עמ' 217.
  40. ביכורי העתים, נספח לשנה י (תק"ץ); נדפס שנית בוורשה תרע"ג.
  41. תולדות רבנו נתן, שם, דפוס ורשה, עמ' 49.
  42. ראה: צ"ה חיות, מאמר אגרת בקורת, זאלקווא ת"ר; המאמר נדפס כאחד משישה מאמרים בספרו של חיות עטרת צבי, זאלקווא תר"א. חיות עונה שם לשי"ר מבלי להזכירו בשמו (דף ד ע"ב-ה ע"א). במסגרת דיונו בטיבן של הברייתות, שעיקרן מארץ ישראל, הוא מוסיף: 'צריך שתדע כי גם אצל הבבליים היו נמצאות ברייתות קדומות... וע' תשובת ר' שרירא גאון נדפסת ביוחסין וז"ל ורבנן דבבא (צ"ל: ורבנן דבבל) דהוו קמי' רבנן הוו להו מתניתא דהא הוות בהו תורה מרובה, שהיו מרביצין תורה בדוכתי דמתיבתא...', והוא מונה כמה וכמה מראיותיו על עולם התורה בבבל לפני תקופת התלמוד.
  43. ערך מילין (לעיל, הערה 38), עמ' 213. שי"ר אף הדגיש את מיקומה של ארץ ישראל בין מזרח למערב, וטען שבשל כך היא נהנית מיתרונות טבעיים ואקלימיים, ועל כן היא היתה הסביבה האידיאלית לפריחתה המוצלחת של האומה. וראה: פיינר (לעיל, הערה 2), עמ' 156.
  44. ערך מילין, שם, עמ' 222.
  45. שם, עמ' 227.
  46. כרם חמד, א (1833), עמ' 87-83.
  47. שם, ג (1838), עמ' 53-38.
  48. שם, עמ' 40.
  49. צ"ב אויערבך, הצופה על דרכי המשנה, פרנקפורט דמיין תרכ"א, עמ' 31; וראה: זוסמן, פרקי ירושלמי (לעיל, הערה 14), עמ' 221, הערה 6.
  50. על נטיותיו הלאומיות של זכריה פרנקל ועל זיקתו לארץ ישראל, ראה: ר' הורביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית היסטורית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 18-16. אבל השווה: שם, עמ' 184-183, הערתו של פרנקל לחיבורו של גרץ על 'המבנה של ההיסטוריה היהודית'.
  51. ז' פראנעל, מבוא הירושלמי, ברעסלויא תר"ל, דף מט ע"א.
  52. שם, דף מט ע"ב; האמונות במזיקים הנזכרות בתלמודים הטרידו מאוד את אותם נציגי היהדות המסורתית שניצבו עם רגל אחת בתוך עולם ההשכלה והמחקר, כמו רצ"ה חיות. בפרק ל"א של חיבורו 'מבוא התלמוד' מודה חיות, שאכן חז"ל האמינו בכגון אלה, אך טורח להדגיש שכך היה גם בארץ ישראל, ולא רק בבבל: 'מעניני המזיקין, ועין הרע, ורוח רעה, אשר בא מזה בש"ס, בלי ספק צריכין לקחת הדברים כפשטם, ואין לסבור בהם סברות ולפרש בענין רחוק, אחר שפשטות הדברים מורים שהאמינו במציאותם... וכן האמינו במציאותם כל יושבי מזרח ומערב במשך זמן תנאים ואמוראים, וכן בכישוף ובלחשים... אכן על זה יש להתעורר כי יש הבדל גדול בין הבבלים לחכמי ארץ ישראל, אף על פי ששניהם האמינו במציאותם, ומספרים לנו איך דברי עמהם, ואיך פעלו לפעמים ענינים נפלאים, כמו בהך דירושלמי תרומות... אבל לא האריכו לשון כל כך כמו בבבלי, כי שם יבואו הספורים ברוב ענין, שהי' השדים בני ביתם... וכן מענין הלחשים לא תמצא דבר בירושלמי, אבל הבבליים הרבו לספר מהם...' (כל כתבי מהר"ץ חיות, א, ירושלים תשי"ח, עמ' שמא-שמב).
  53. ראה למשל דברי שמואל שרגא פייגענזאהן (שפ"ן הסופר) על רפואות ומזיקין בירושלמי ובבבלי, הלקוחים מדברי פרנקל שציטטנו. הדברים נדפסו בשער ט' של מבואו לירושלמי ('חומת ירושלים'), תלמוד ירושלמי, ווילנא תקפ"ב.
  54. א"ה ווייס, דור דור ודורשיו, א-ה, וילנא תרס"ד; ג, עמ' 130-129. תרגום: 'למקום שלא היתה בו תורה... והיו ישראל רבים שם ואפילו איסור והתר לא היו יודעים...'.
  55. שם, עמ' 134.
  56. 'חריפי שכל' היא מחמאה מפוקפקת אצל מרבית הכותבים במאה הי"ט, ועניינה כמובן מי שמרבים בפלפולי סרק.
  57. וייס (לעיל, הערה 54), ג, עמ' 222-221.
  58. שם, עמ' 173.
  59. י' קלוזנר, יוצרים ובונים, תל-אביב תש"ד, עמ' 13.
  60. געצאוו פרסם כמה מאמרים על תקופת התלמוד ב'הצפירה', תחת השם 'נה"ג'.
  61. נ"צ געצאוו, על נהרות בבל, ווארשא תרמ"ז, עמ' 76.
  62. שם, עמ' 64; וראה גם ההערה הארוכה בעמ' 132, על 'תכונות ההמון בבבל ובא"י'. דווקא בבבל נאמרו דברי גנאי על תלמידי חכמים: 'מקום שהיו ההמונים נבערים מדעת וכדרך כל גסי נפש שאינם מהדרים פנים הגדולים, כי אם בשאט נפש יביטו עליהם'.
  63. L. Blau, Das Altjudische Zauberwesen, Budapest 1898
  64. שם, עמ' 23; וראה דבריו שם, עמ' 84 ואילך.
  65. S. Lieberman, Greek in Jewish Palestine, New York 1942, pp. 110-111 (= ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 82-83): 'שיבוש גדול הוא מעיקרו להכליל ולומר, שהספרות התלמודית-מדרשית של ארץ-ישראל מצויות בה פחות 'אמונות טפלות' מבתלמוד הבבלי (ובהערה שם מציין ליברמן במפורש לשי"ר). כל המחזיק בדעה זו הרינו כאומר, שיהודי ארץ-ישראל לא היו בני-תרבות כמות יהודי בבל, שהם לא היו בני זמנם ומקומם. ארץ-ישראל היושבת בין מצרים ובין בבל אי-אפשר היה לה להיחלץ מהשפעתה של חכמת הזמן ההוא... כל עמי העולם העתיק הכירו בכוח קמיעות-האהבה, ויהודי ארץ-ישראל לא יצאו מכללם'. בהמשך דבריו מסביר ליברמן מניין נובעת הטעות האופטית, שחכמי ארץ ישראל לא עסקו לכאורה במיני לחשים, ומסיים: 'ברבות הימים יתגלו לנו עובדות ודעות מרובות יותר על "אמונות ההבל" של היהודי בן ארץ-ישראל'. דומה שמקצת תקוותו של ליברמן כבר נתממשה, הן בדפי ספר הרזים, מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תשכ"ז (וראה שם, עמ' 27, על מוצאו הארץ ישראלי של החיבור), והן בחומר שפרסמו נוה ושקד בשנים האחרונות: J. Naveh & S. Shaked, Amulets and Magic Bowls, Jerusalem 1985 (וראה במיוחד שם, עמ' 34, על הקשרים האמיצים בין מסורות של כישוף בארץ ישראל ובבבל); idem, Magic Spells and Formulae, Aramaic Incantations of Late Antiquity, Jerusalem 1993. בימים אלה ממש מתברר עוד יותר עד כמה רחבה היתה הפריסה של הפעילות המאגית בקרב יהודי ארץ ישראל בעת העתיקה. ראה: י' הררי, 'אם בקשת להרוג אדם: כשפי הזק והתגוננות מפניהם במאגיה היהודית הקדומה', מדעי היהדות, 37 (תשנ"ז), עמ' 142-111 (ושם, עמ' 115, הערה 12, רשימה של פרסומים אחרונים בסוגיה זו).
  66. על שור ופועלו ראה: E. Spicehandler, ‘Joshua Heschel Schorr: Maskil and Eastern European Reformist’, Hebrew Union College Annual, XXXI (1960), pp. 181-222; idem, ‘Joshua Heschel Schorr – The Mature Years’, ibid., XL-XLI (1969-1970), pp. 503-528; ע' שפייזהנדלר, יהושע השיל שור – מאמרים, ירושלים תשל"ב ('ספריית דורות').
  67. הנ"ל, 1960, שם, עמ' 202. במאמרו 'דבר בעתו', החלוץ, ב (תרי"ג), עמ' 38, כותב שור: 'התלמוד הזה, קובץ ענינים בלי סדר וערך הנאות, אשר באו בו דברים הנאמרים לשעתם ולמקומם מפי אנשים שונים בדרכיהם ובתכונותיהם: דברים דסתרו אהדרי גם בדת גם בדין גם במוסר גם בדרך ארץ; דברים המעידים על עצמם כמאה עדים כי הורתם ולידתם שלא בקדושה; גם דברי פגול אשר נתוספו במשך הדורות מידי זרים...'; ומכאן מסקנתו: 'כי לא טוב ולא כשר ולא נכון הדבר לשעבד את רוחנו ואת שכלנו ולהיות עבדים לעבדים, וכי אין אחריותם של התלמודים עלינו ועל בנינו. את מעט הטוב הנמצא בהם נקבל בתודה, ואת הרע לא נקבל, צא צא נאמר לו, לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם'; י"ה שור, 'תלמוד הירושלמי ותלמוד הבבלי', החלוץ, ו (1861), עמ' 55.
  68. והידוע שבהם הוא 'תלמוד הירושלמי ותלמוד הבבלי', החלוץ, ו (1861), עמ' 55-47.
  69. שם, עמ' 48.
  70. במאמר אחר, 'דבר בעתו', החלוץ, ב (תרי"ג), עמ' 51-50, ניסה שור להוכיח שתקנתו החדשה של רבי, המונעת ביטול דברי בית דין קודם אלא אם כן בית הדין החדש 'היה גדול ממנו בחכמה ובמנין', נתקבלה בארץ ישראל רק בידי ר' יוחנן: 'הוא רבי יוחנן המגזם והמבהיל והמאמין בכשוף ובחלומות, בשדים ובמלאכי חבלה'. אחריו נגררו האמוראים, 'וביותר אמוראי בבלאי'. על מגמתם של י"ה שור וא' קרוכמל להשחיר את דמותו של רבי יהודה הנשיא, ראה: פיינר (לעיל, הערה 2), עמ' 206.
  71. שור (לעיל, הערה 68), עמ' 49.
  72. שם, עמ' 53.
  73. שור חזר להשוואה שבין הבבלי לירושלמי בעוד כמה מקומות ב'החלוץ', אף שידע כי בכך הוא מעורר את חמתם של נאמני מסורת ההלכה; ראה למשל: 'ירושלמי ובבלי', החלוץ, יא (תר"ם), עמ' 7-1 ('ראיתי לאחד המחברים אשר שנס חלציו לתבוע עלבונו של הבבלי מיד המבקרים האומרים כי להירושלמי היתרון עליו מכמה פנים ובקנאתו חרץ משפט קשה לאמר: "אלה המבקרים לא באמת יחקורו כי אם להראות חזותם לרבים"...'.).
  74. שור (לעיל, הערה 68), עמ' 52-51.
  75. שם, עמ' 55.
  76. H. Graetz, Geschichte der Juden, IV, Leipzig 19084. pp. 444-445. ואכן, כפי שהגדיר זאת פיינר (לעיל, הערה 2), עמ' 205, הטיפול של שור בעבר התלמודי היה 'עבר שימושי' מובהק.
  77. מ' ברויאר, עדה ודיוקנה – אורתודוקסיה יהודית ברייך הגרמני 1918-1871, ירושלים תשנ"א, עמ' 157 ואילך.
  78. D. Hoffman, Mar Samuel, Leipzig 1873; לדיון בפרשה זו ראה: ברויאר, שם, עמ' 166.
  79. ראה: דורות הראשונים, ו: תקופת המקרא, ירושלים תרצ"ט; פרק נוסף על ימי הבית השני הופיע בספר זכרון לרבי יצחק אייזיק הלוי זצ"ל, בעריכת מ' אויערבך, בני-ברק תשכ"ד, בנספח שבסוף הספר, עמ' 184-1.
  80. ברויאר (לעיל, הערה 77), עמ' 177. ככל שגברה בחוגים האורתודוקסים תחושת הסכנה שמעמידה ההיסטוריוגרפיה היהודית החדשה לתפיסת עולמם, כך גם גברה ההכרה בצורך להציג היסטוריוגרפיה אלטרנטיבית, שתהיה נאמנה למסורת היהודית ותעמיד תמונה אוהדת יותר לדימוי העצי של שלומי אמוני ישראל. ראה: I. Bartal, ‘”True Knowlwdge and Wisdom”: On Orthodox Historiography’, Reshaping the Past: Jewish History and the Historians, ed. J. Frankel (Studies in Contemporary Jewry, 10), New York-Oxford 1994, pp. 178-192; ראה גם: A. Rapoport-Albert, ‘Hagiography with Footnotes; Edifying Tales and the Writing of History in Hasidism’, Essays in Jewish Historiography (History and Theory, Studies in the Philosophy of History, 27), Middletown 1988, pp. 119-159
  81. הריס (לעיל, הערה 10), עמ' 233. לביקורת הנוקבת שהושמעה בשעתו על מפעלו של הלוי מחד גיסא, ולדברי השבח המופלגים של חסידיו מאידך גיסא, ראה: ברויאר, שם, עמ' 177-173.
  82. דורות הראשונים, א, ג, ברלין-וינה תרפ"ג (מהדורה שנייה), עמ' 143.
  83. שם, א, ג, החל מפרק כ, עמ' 89: 'הלל הבבלי'.
  84. ראה: י' גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים תשנ"א, עמ' 91-52.
  85. לניתוח הסיפור ומקורותיו ראה: D. Goodblatt, ‘Josephus on Parthiam Babylonia: Antiquities xviii 310-379’, Journal of the American Oriental Society, CVII (1987), pp. 605-622
  86. הלוי (לעיל, הערה 82), א, ג, עמ' 130.
  87. שם, עמ' 132.
  88. פרט זה, היינו הפיכת חנניה לבן בבל ולמייצגה של תורת בבל (ובמקרה דגן – חוסר ידיעתה), איננו מוזכר כלל אצל יוסיפוס, אך לצורך העניין לא נמנע וייס מלהפוך את חנניה לבבלי.
  89. וייס (לעיל, הערה 54), א, עמ' 147.
  90. הלוי (לעיל, הערה 82), א, ג, עמ' 98.
  91. ייתכן שחנניה המליץ לאיזטס לאמץ לעצמו מעמד של 'ירא ה'', ולא לעבור תהליך של גיור ממש, כפי שעולה מדברי אלעזר הגלילי; ראה: י' שיפמן, 'גיור בכתבי יוסף בן מתתיהו – איזאטס מחדייב לאור ההלכה', יוסף בן מתתיהו – היסטוריון של ארץ ישראל, בעריכת א' רפפורט, ירושלים תשמ"ג, עמ' 260-258, והספרות שם, הערה 39. לפרשנות אחרת של הסיפור, המסלקת את עניין 'ירא ה'' והסבורה שלפני איזטס עמדה הברירה – או להתגייר (ולמול) או להימנע מלהפוך ליהודי, ראה: D.R. Schwartz, ‘God Gentiles, and Jewish Law: On Acts 15 and Josephus’ Adiabene Narrative’, Geschichte – Tradition – Reflextion, Festschrift fur Martin Hengel zum 70. Geburtstage, 1, ed. P. Schafer, Tubingen 1996, pp. 265-272
  92. וייס (לעיל, הערה 54), א, עמ' 147.
  93. שם, עמ' 149-148.
  94. למקורות ולסיכום הדיון סביב הלל, ראה: גפני (לעיל, הערה 84), עמ' 76-68.
  95. הלוי (לעיל, הערה 82), א, ג, עמ' 101.
  96. שם, עמ' 102.
  97. ראה: גפני (לעיל, הערה 84), עמ' 73-72.
  98. הלוי (לעיל, הערה 82), א, ג, עמ' 93.
  99. שם, א, ה, עמ' 704.
  100. שם, עמ' 679, 681.
  101. הלוי התנגד בחריפות לאוריינטציה הציונית הפוליטית של תנועת המזרחי והיה מן האישים המרכזיים בהקמתה של אגודת ישראל. ראה: O.A. Reichel, Isaac Halevy, New York 1969, pp. 103-122
  102. הלוי (לעיל, הערה 82), ב, עמ' 603.
  103. לסקירה קצרה על חייו, בתוספת כמה ממכתביו, ראה: א"ש הרשברג, 'תולדות ר"ז יעבץ ז"ל', בתוך: ז' יעבץ (ז"ל), ספר תולדות ישראל, יד, תל אביב ת"ש, עמ' 201-123. ראה גם: ר' מיכאל, הכתיבה ההיסטורית היהודית, ירושלים תשנ"ג, עמ' 465-424. על המקום של ארץ ישראל ובבל במשנתו, ראה: שם, עמ' 449-448.
  104. במכתב ששלח מירושלים בי"ז באלול תרנ"ד הוא כותב: 'אני האורתודוכסי חבבתי וכבדתי את צונץ בכל לבי כי ראיתי את הטוב אשר עשה לישראל ולרוחו בספריו אשר לא ישקל זהב מחירם'. ראה: 'ממכתבי רבי זאב יעבץ', סיני, ד (תרצ"ט), עמ' רפ.
  105. ראה: רייכל (לעיל, הערה 101), עמ' 86-82; ברויאר (לעיל, הערה 77), עמ' 179, והערה 289.
  106. וראה מה שכתבתי בעניין זה לאחרונה: I. Gafni, Land, Center and Diaspora, Sheffield 1997, pp. 52-57, 115-117
  107. ז' יעבץ (ז"ל), ספר תולדות ישראל, ז, תל-אביב תרצ"ה, עמ' 15.
  108. שם, עמ' 14.
  109. שם, עמ' 20-16.
  110. שם, עמ' 14.
  111. שם, עמ' 15.
  112. שם, עמ' 23.
  113. ח' אלבק, מבוא לתלמודים, תל-אביב תשכ"ט, עמ' 8.
  114. שם, עמ' 100.
  115. ראה למשל ספרו של ג' הרפנס, יהדות בבל – העידן התלמודי, בני ברק תשל"ו, עמ' יא: 'מעולם לא פסקה תורה מבבל, ותהי מתמיד בית גידול לחכמים וסופרים'. גם ניסוחים צנועים יותר מוכנים להניח כדבר מובן מאליו שבבבל למדו תורה מקדמת דנא, ולו בכדי להסביר מדוע הלל הבבלי ירצה לעלות לאר. ראה: מ' ברויאר, דברי הימים לישראל ולאומות העולם עד לחורבן בית שני (ספר לימוד לבתי הספר העל-יסודיים הדתיים ולישיבות התיכוניות), ירושלים תשל"ו, עמ' 347-346: 'בצעירותו למד תורה בשקידה רבה אצל חכמי בבל, וכאשר עלה לארץ המשיך בלימודיו'.
  116. ש' דובנוב, דברי ימי עם עולם, ג, תל אביב 1958, עמ' 94-93.
  117. J. Goldin, ‘The Period of the Talmud’, The jews, ed. L. Finkelstein, I, New York 1960, p. 177
  118. J. Neusner, A History of the Jews in Babylonia, 1: The Parthian Period, Leiden 1965
  119. ראה שם: ‘The Tannaitic Movement in Babylonia’, עמ' 163-113.
  120. שם, עמ' 172; וראה גם עמ' 132, 170, ועוד הרבה.
  121. י' אפרון, חקרי התקופה החשמונאית, תל-אביב 1980, עמ' 162.
  122. שם, עמ' 132.
  123. שם, עמ' 174, הערה 6.
  124. שם, עמ' 132.
  125. י' אפרון, 'מלחמת בר-כוכבא לאור המסורת התלמודית הארצישראלית כנגד הבבלית', מרד בר כוכבא – מחקרים חדשים, בעריכת א' אופנהיימר וא' רפפורט, ירושלים תשמ"ד, עמ' 103-102.

ביבליוגרפיה:
כותר: בין בבל לארץ ישראל : עולם התלמוד ועימותים אידיאולוגיים בהיסטוריוגרפיה של העת החדשה
מחבר: גפני, ישעיהו
תאריך: תשנ"ז , גליון סב (ג)
שם כתב העת: ציון : רבעון לחקר תולדות ישראל
בעלי זכויות : החברה ההיסטורית הישראלית
הוצאה לאור: החברה ההיסטורית הישראלית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית