עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917] > עליה שניהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מפלגות ופוליטיקהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מפלגות ופוליטיקהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
יוסף אהרונוביץ היה מנהיגה של מפלגת 'הפועל הצעיר' ועורך עיתונה. המאמר מתאר את תולדות חייו ובוחן את השקפתו ביחס לתפקיד העיתון : הרחבת עולמם הרוחני של הפועלים, עמידתו הבלתי מתפשרת על תפקידם של הפועלים בכיבוש העבודה העברית, והביקורת החריפה שלו על מוסדות החינוך האירופיים שפעלו בארץ ישראל.



יוסף אהרנוביץ
מחבר: ישי גבע


[קיריבקה (אוקראינה) 1877 - תל אביב 1937]

מנהיגה הבכיר של מפלגת 'הפועל הצעיר' בתקופת העלייה השנייה ועורך עיתונה. נולד בשנת 1877 בכפר קיריבקה שליד ברשד בפלך פודוליה (אוקראינה) להוריו שרה וחיים שמחה. אביו היה רב, שוחט ובודק ומורה-הוראה ליהודי כפרו והסביבה. המשפחה היתה מרובת ילדים והתקיימה בדוחק. על תולדותיו עד הגיעו ארצה, והוא אז כבן 28 שנים, ידוע מעט מאוד. הוא עצמו מיעט להתייחס לקורותיו בתקופה זו אף בשנים מאוחרות יותר. המעט הידוע מקורו בעדות של אחרים. נראה שכמו רבים מבני העלייה השנייה ראה גם הוא את עלייתו כראשית חדשה המנותקת ממה שקדם לה. בהעדר תיעוד של ממש יקשה עלינו לעמוד על המניעים האישיים המיוחדים לעלייתו, ולקשור את עמדותיו ופעילויותיו בראשית ימיו בארץ לניסיונותיו הקודמים.

בעולם הרוחני של נעוריו נפגשו השכלה תורנית, שאותה קנה מאביו ואחר-כך מרבותיו בישיבה שבעיר ברשד, וספרות ההשכלה היהודית. בבגרותו גברה ידה של ההשכלה, שנתעשרה על-ידי ההיכרות עם ההגות החברתית האירופית והספרות הכללית. תקופת מה שירת בצבא הרוסי, ובו למד את השפה הרוסית והתוודע לספרותה. הגיע לאודסה, שהיתה אז מרכז של פעילות ציבורית ציונית ויצירה תרבותית לאומית. בפרוץ מלחמת רוסיה-יפאן נקרא אהרנוביץ לשרת בצבא המילואים, אך סירב וברח לברודי ששימשה אז תחנת-מעבר מרכזית לאלפי פליטים יהודים בדרכם לארצות המערב. קורותיו בברודי ערב עלייתו ארצה ידועים מעט יותר ממה שקדם להם, והם מתקשרים כבר במישרין לפעולתו בארץ-ישראל.

בקרב אוכלוסיית הפליטים הגדולה שימש אהרנוביץ מורה לעברית לבני הנוער. בשיעוריו הוא שילב חינוך ציוני ברוח רעיונות שהושמעו אז מפי אישים כמו אוסישקין, ויתקין ואחרים על חובת הנוער היהודי להגשים את הציונות בעבודה חקלאית על אדמת ארץ-ישראל. הוא היה מעורה בוויכוח שסער אז בתנועה הציונית סביב הצעת אוגאנדה ובמחלוקות שהתקיימו בין מפלגות הפועלים היהודיות על דרכי פתרונה של השאלה היהודית, אך לא היה חבר מפלגה. פעילותו הציבורית המוכרת הראשונה היתה ייסוד אגודה בשם 'חלוצי ציון', שנועדה לסייע לחבריה להכשיר עצמם מבחינה מעשית ורוחנית לקראת עלייה וייסוד מושבה מתוקנת... שתהיה למופת לעיני העם. או כמו שאמר מר אחד העם: מושבה שתהיה ביכולתה לחבב את הארץ על העם'. את תכלית אגודתו בארץ-ישראל תיאר במושגי ההתיישבות החקלאית שהיו מקובלים באותו זמן בקרב הציונות הרוסית. את מופת הרוח המופשט של אחד העם הוא כלל במצב האגודה לחובת הגשמה ציונית אישית על-ידי העלייה לארץ, חיי כפר ועבודה חקלאית, תרבות המשלבת קניינים לאומיים והשכלה כללית רחבה, הכרת הארץ ותושביה הערבים.

קשרי האגודה עם ארגונים ציוניים שפעלו באותם הימים בברודי אינם ידועים לנו. פניותיו של אהרנוביץ אל הוועד הציוני בווינה ואל אוסישקין, מנהיג ציוני רוסיה, בבקשת עזרה כלכלית להגשמת מטרות האגודה לא נענו, ואז הוא החליט לעלות לבדו כחלוץ המכשיר את התנאים לחבריו העתידים לבוא בעקבותיו.

בעדות מאוחרת קבע אהרנוביץ כי חשב לעסוק בארץ בהוראה. אך חזר בו מכוונה זו. אכן עבודת האדמה כמצווה אישית מחייבת וכאמצעי להגשמת הציונות נעשתה למוטיב המרכזי של חייו. בסוף 1905 הגיע לארץ והלך לעבוד בנס-ציונה. לאחר כמה ימי עבודה בסוף עונת הטבק, עבר יחד עם חבורת פועלים לרחובות בה חי שלוש שנים כפועל חקלאי ושומר בכרמים בעונת הבציר. מראשית ימיו בארץ התקשר ניסיון העבודה החקלאית בפעילות ציבורית. תחילה היה חבר הוועד שדאג לקליטת הפועלים בדיור ותעסוקה ברחובות, ואחר-כך מילא תפקיד מרכזי בהקמתו וניהולו של מטבח וחנות קואופרטיביים של פועלי המושבה.

החנות הוקמה בעזרת הלוואה מאת בנק אפ"ק. אהרנוביץ היה קונה את המצרכים ביפו, ומוכרם לפועלים במחיר העלות. תוך זמן קצר נקלעה החנות לקשיים כספיים ונסגרה, אך הפעלת מוסדות שירות עצמיים כאמצעי להוזלת הוצאות הקיום של הפועלים נקבעה בתפיסתו כגורם מרכזי בביסוס העבודה העברית במושבה.

כאשר הגיע אהרנוביץ ארצה כבר התקיימה מפלגת 'הפועל הצעיר'. בהנהגתה היו פועלים מראשוני העלייה השנייה ואישים מקרב האינטליגנציה היישובית שכבר ישבו כמה שנים בארץ. אהרנוביץ הצטרף מייד למפלגה זו והיה לאחד ממנהיגיה. תוך זמן קצר השתלב בהנהגתה ונשלח מטעמה לקונגרס הציוני ב- 1907 (בו השתתפו לראשונה שליחי הפועלים), ואחר-כך גם לקונגרסים ב- 1909 ו- 1913. ב- 1907 נבחר לעורך עיתול 'הפועל הצעיר', תפקיד שאותו מילא עד 1923, להוציא ארבע שנות מלחמת-העולם הראשונה שבהן היה גולה במצרים. מינויו של אהרנוביץ, שהיה חסר כל ניסיון עיתונאי קודם לכן, לא היה דבר מובן מאליו. הנהגת המפלגה חיפשה בתחילה עורך מבין הסופרים והעיתונאים העבריים בעלי השם בארץ ובחוץ-לארץ. אהרנוביץ עצמו קבע, כי נלקח מן העבודה במעדר ובבניין על-פי גזרת חבריו במפלגה וכנגד נטיית לִבו. צמיחתו להנהגת 'הפועל הצעיר' בתקופת העלייה השנייה אחוזה ללא הפרדה בהתגבשות המפלגה סביב היעד של כיבוש העבודה במושבות והדחייה למעשה של כיווני פעולה אחרים (ארגון הפועלים בערים, פעולה ציבורית במישור הפוליטי הרחב של היישוב) שנידונו בשנים הראשונות. אהרנוביץ היה המייצג המובהק של הדבקות בכיבוש העבודה כמוקד קיומו הקולקטיבי של 'הפועל הצעיר'. תפקיד העורך בתקופה שבה לא התקיימו מסגרות כלל יישוביות וכלי תקשורת המוניים זולת המלה המודפסת, שימש לו מנוף השפעה רב-כוח על עיצוב דרכה ועמדותיה של מפלגתו ואף מעמדה בחייו הציבוריים של היישוב.

עורך 'הפועל הצעיר'

ייסוד עיתון 'הפועל הצעיר' מהווה ציון דרך בתולדות המפלגה ותנועת הפועלים ובהתפתחות הספרות והעיתונות העברית בארץ-ישראל. בביוגראפיה של אהרנוביץ זהו המאורע השני בחשיבותו לאחר העלייה לארץ. חותמו האישי בעיתון היה מכריע מכוח תרומתו המרכזית כפובליציסט ומעמדו כעורך, שהוא גם ממנהיגיה של המפלגה. העיתון הוצג על-ידי מייסדיו כאמצעי לקידום מטרותיהם של הפועלים, אך בפועל היה היקף נושאיו וזיקותיו החברתיות רחב הרבה יותר. התפתחות זו נבעה מכמה גורמים: קיומה של קבוצת יוצרים ארצישראלים שהלכה וגדלה ונזקקה לבמה ספרותית משל עצמה; צרכיה התרבותיים של שכבת אינטליגנציה עברית חילונית ביישוב, שלא מצאה את סיפוקה בעיתונות הקיימת של אליעזר בן-יהודה וייחלה לכתב-עת ברמת העיתונות העברית בחוץ-לארץ; הרגלי הקריאה של הנוער האינטליגנטי במזרח-אירופה, שבו ראה 'הפועל הצעיר' את מאגר ממשיכיו; אופייה של מפלגת 'הפועל הצעיר' שהיתה מגוונת בהרכבה החברתי, מרוחקת מתפיסה מעמדית צרה, ובה רבים המורגלים בקריאת ספרות עברית וכללית; וכן בהשקפת העורך של מטרות העיתון.

תפיסתו של אהרנוביץ את צורכיהם התרבותיים של הפועלים כובשי העבודה, ואת חשיבות התכנים הרוחניים בתחייה הלאומית היהודית, הניעו אותו לטפח את העיתון כבמה לספרות ולהגות עברית כללית. העיתון פתח את שעריו כמעט לכל יוצר ויצירה בעלת רמה, אפילו ביטאו הללו אמונות ודעות שאינן מקובלות על העורך ומפלגתו. ביחסיו עם הסופרים היה אהרנוביץ מציג את חובת הכתיבה לעיתון כמילוי מצווה תרבותית לאומית, אך הוא רחק מכל דרישה לספרות מגויסת אפילו במובן הציוני הכללי לגמרי. חירות הכתיבה של סופרי העיתון שימשה לו עיקרון מנחה גם ביחסים עם גורמים חיצוניים. לפרסום רב זכתה החלטת הוועד האודסאי להפסיק את התמיכה בעיתון בשל דעות שהביע י"ח ברנר על הנצרות באחד ממאמריו. אהרנוביץ דחה כל ניסיון כפייה, ואמנם בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה חזר בו הוועד האודסאי מהחלטתו. במפלגתו פנימה נשמעה לא פעם ביקורת על מדיניותו בעריכת העיתון. טענה חוזרת ונשנית התייחסה למקום הנרחב שהוקדש לדברי ספרות והגות, שאינם משרתים במישרין את מטרותיה הציבוריות של המפלגה ואת האינטרסים של רבים מחבריה. פתיחת שערי העיתון בפני סופרים, שרבים מהם אינם קשורים למפלגה, מקפחת את חלקם של חברים מן השורה. אהרנוביץ דחה את הביקורת בקובעו, כי העיתון אינו צריך להסתגל לדרישות קוראיו אלא להרחיב את עולמם הרוחני ולטפח בהם צרכים תרבותיים חדשים.

שתי החוברות הראשונות של 'הפועל הצעיר' יצאו בסטנסיל, ולמן שנת 1908 הוא יצא בדפוס כירחון. בשנתו השלישית עבר העיתון מירושלים ליפו, שהיוותה את מרכז החיים הציבוריים והתרבותיים של היישוב החדש. בעיתון היו שלושה מדורים מרכזיים: חדשות מחיי היישוב, ציבור הפועלים והתנועה הציונית, פובליציסטיקה וספרות (יצירות מקוריות ומתורגמות, דברי הגות ומחקר). עם משתתפיו הקבועים נמנו מיטב היוצרים שחיו אז בארץ (י"ח ברנר, ר' בנימין, מ' סמילנסקי ואחרים), מעת-לעת נתפרסמו בו יצירות של המפורסמים שבסופרי הדור העבריים (ש' בן-ציון, מ"י ברדיצ'בסקי, י' כהן, ז' שניאור ואחרים). יוצרים העתידים לעשות להם שם בשנים שלאחר מכן החלו בו את דרכם הספרותית (ש"י עגנון, ד' שמעונוביץ, י' פיכמן ואחרים). החומר הספרותי שנתפרסם בעיתון, והמקום הרב שהוקדש בו לדברי ספרות, עשו את 'הפועל הצעיר' לכתב העת הספרותי החשוב ביותר בתקופת העלייה השנייה. תוך שנים מעטות נעשה העיתון לגורם רב חשיבות בחיי היישוב, ואף זכה לקוראים רבים בקרב הציבור הציוני המשכיל בגולה. מבקרי ספרות בני התקופה הדגישו את המזיגה, שנתקיימה בו בין מסורת הכתיבה של העיתונות העברית בחוץ-לארץ לבין לשון העיתונות והספרות שהתפתחה בארץ.

אהרנוביץ, שלא ראה את עצמו בר-סמכא בענייני ספרות ושירה, צירף עורך מיוחד למדור זה (רוב התקופה היתה זו דבורה בארון רעייתו), אך היה מעורב גם בתחום זה. בתחום הפובליציסטי היתה תרומתו לביסוס מעמדו של העיתון מכרעת. מאמריו על כיבוש העבודה, יחסי הפועלים והתנועה הציונית, התרבות העברית ונושאים מרכזיים אחרים מהווים אבני-דרך בהגות תנועת העבודה בתקופת העלייה השנייה. שלטה בהם תפיסה ריאליסטית, המבחינה בין המבוקש לבין האפשרי ומתרגמת את הרעיונות הגדולים לשפת המעשה. לשונם היתה חסכנית ומדויקת, בהירה ורחוקה ממליצות. ההיגיון היה נר לרגליו, ואמנם בפנייתו לחבריו הפועלים בלטה נימת המחנך הפונה להגיון שומעיו, מבקש לשכנעם ולא להטיל עליהם מרות. במאמריו הפולמוסיים, שבאו לשרת את מאבקיהם של הפועלים ביישוב ובתנועה הציונית, השתלבו אהדדי כושר ניתוח חד ועט שנון המקעקע את טיעוני יריביו.

הפועלים וכיבוש העבודה

בהתפתחות 'הפועל הצעיר' הופיע אהרנוביץ כשומר החומות של מסורת כיבוש העבודה בפני כל מגמה להעתיק את מרכז הכובד של חיי הפועלים לתחום אחר. מגמות כאלה החלו להתגלות מכיוונים שונים לאחר כמה שנות פעולה במושבות, כאשר התברר כי חרף העלייה שחלה בשכר העבודה ובביקוש לעבודה עברית לא גדל מספר הפועלים היהודים, ומצבם הבסיסי נשאר רעוע ולא היה בו כדי לאפשר קיום הוגן להם ולמשפחתם. לנוכח סימני השאלה באשר לצידוקה הלאומי והאישי של דרך כיבוש העבודה, נשמעו הצעות להעתיק את כיוון הפעולה לעבר ההתיישבות. יוסף ויתקין, שייצג בוויכוח המפלגתי את תובעי הרפורמה, טען כי קשיי העבודה העברית נובעים לא רק מקיומו של כוח עבודה זול ומתחרה וכן מאדישות האיכרים לאינטרסים לאומיים, אלא גם מעצם תנאיו של המשק החקלאי. גם אם יצליחו הפועלים היהודים לדחוק את הערבים מן המושבות. לא יוכלו להתמיד זמן רב ברמת החיים הנמוכה, המאפיינת את מעמד הפועלים החקלאים בכל ארצות העולם. את הפתרון לבעיית העבודה והפועל ראה ויתקין במסגרת של רפורמה כללית בדרכי ההתיישבות היהודית. כתחליף להתיישבות הפרטית הציע התיישבות, המבוססת על הון ציבורי וכוח-אדם שיוכשר בחוות לאומיות לעבודה חקלאית ולבניין משק עצמי. השקפה זו על פיתוח היישוב ויצירת מעמד פועלים יהודי היתה מנוגדת תכלית הניגוד למערכת ההנחות, שעליה נשענה תפיסת כיבוש העבודה של 'הפועל הצעיר'.

אהרנוביץ ראה בהצעה זו העתקה של בעיית הפועלים בארץ מן התחום הלאומי הכללי לתחום האינטרס הפרטי. האכזבה של כובשי העבודה לא נבעה, לדעתו, מגודל הוויתור האישי שנדרש מהם, אלא מאי-הצלחתם לעורר בעקבותיהם תנועת עלייה, שתביא לגידול כמותי מהיר של היישוב ולשינוי בסיסו החברתי. התאכרות כמענה לאינטרס פרטי היתה בעיניו מנוכרת למניעיהם המובהקים של פועלי העלייה השנייה. היא היתה גם מחוסרת היגיון כלכלי, שכן הניסיון הראה כי תנאיו של איכר זעיר בארץ-ישראל אינם טובים מאלה של פועל ותיק ומנוסה. בעיני המוני היהודים בגולה, הנוטים לעיר ולפרנסותיה, ודאי שלא היה יתרון לחיי איכר זעיר על חיי פועל חקלאי שכיר. מבחנה המרכזי של הגשמת הציונות בחיי עבודה חקלאית היה ונשאר בהתגלות מוטיבאציה לאומית אידיאליסטית כמניע מכריע בחייהם של יהודים רבים.

אהרנוביץ עירער גם על התפיסה הכללית של ויתקין באשר לדרך בניינו של היישוב היהודי. בתנאיה הפוליטיים והכלכליים של התנועה הציונית בעשור הראשון למאה, לא ראה סיכוי להתחלה של התיישבות גדולה המבוססת על הון ציבורי. גם אם יחול בעתיד הרחוק שינוי של ממש בתנאי הפעולה הציונית, תמשיך התפתחות המשק היהודי להיות תלויה בראש-וראשונה בהשקעות של הון פרטי.

אימוץ דרך ההתיישבות דרך הודאה בכישלון כיבוש העבודה משמעו השלמה עם דמותו הלאומית הפגומה של היישוב היהודי, והעדפת האינטרס של קומץ הפועלים הקיים על העתיד הלאומי הכללי. עמדתו של אהרנוביץ נתקבלה על-ידי הרוב במפלגה. דחיית דרך ההתאכדות עמדה ביסוד התנגדותו של 'הפועל הצעיר' ב- 1908 לתכניתו של רופין, שדיברה על חוות לאומיות בהן יוכשרו פועלים להתיישבות עצמית.

אהרנוביץ הדגיש את חשיבותו של היסוד האידיאליסטי בהכרעה הציונית של הפרט היהודי, אך את סיכויי כיבוש העבודה הוא ביסס על הנחות אמפיריות. הוא ראה שלושה גורמים עיקריים בהתבססות העבודה העברית: התחזקות העוינות הערבית כלפי היישוב היהודי כתוצאה מעצם התפתחותו; הוכחת יתרונו של הפועל היהודי על הערכי מבחינת המומחיות והמסירות; והתפתחות המשק הפרטי, שתהא כרוכה בהכרח בשיפור תנאי העובדים. דרישת אהרנוביץ מן הפועלים הייתה רחוקה מדוגמאטיות. הוא הבחין בין תעסוקות חקלאיות שונות, וביקש למקד את מאבק הפועלים באלו שבהן יש יתרון ברור לפועל היהודי האינטליגנטי. כן ראה אפשרות לשילוב בין כיבוש עבודה לכיבוש הקרקע, כאשר דובר על פיתוח המשק החקלאי בגליל. הצורך ליישב קרקעות, שנרכשו על-ידי הקרן הקיימת באיזור זה, והקשיים הכרוכים בחיי פועל שכיר במשק פלחה ריככו את התנגדותו להצעת ההתאכרות. כדי להקל על כיבוש העבודה נדרשת ההסתדרות הציונית להבטיח לפועלים תנאים מסייעים: בניין שיכונים, הוזלת שירותים חיוניים כמו מטבחים, מכבסות וכיו"ב.

ערב הקונגרס הציוני ב- 1909 קבע אהרנוביץ את תביעות 'הפועל הצעיר' מההסתדרות הציונית: להעתיק את מוקד פעולתה מן התחום המדיני לתחום פיתוח היישוב, להעמיד את העלייה כחובתו העליונה של הציוני, ולבסס את החברות בה לא על רכישת השקל אלא על שותפות אקטיבית בעבודה הארצישראלית. השינויים הקונסטיטוציוניים בעקבות מהפכת 'התורכים הצעירים' ועלייתם לשלטון של גורמים המעוניינים בפיתוח מהיר של ארצות האיזור, השמיטו את הקרקע מתחת לטענתם של יורשי הרצל בהנהגה הציונית, כי טרם הוכשרו התנאים לפעולה מעשית רחבת-היקף. אהרנוביץ תבע להיענות לתמורה המדינית הכללית בהמרת נוסחת באזל בנוסחה חדשה: 'הציונות שואפת לברוא מרכז גדול בארץ-ישראל ברשות הממשלה התורכית ותחת חסותה'. העתקת מוקד הפעולה הציונית לתחום פיתוח היישוב, מחייב להעביר לארץ את מרכזי המוסדות הכלכליים והוועד הפועל של ההסתדרות הציונית. נוסף על הקמת מוסדות, שיסייעו לכובשי העבודה במושבות, דיבר אהרנוביץ על ייסוד קרן למימון התיישבות של עולים חסרי אמצעים, שתפעל במקביל להתיישבות הפרטית. מתן לגיטימאציה להתיישבות פועלים בעתיד לא החליש אצלו את הדבקות בכיבוש העבודה כמשימה עליונה. אך תוצאות הקונגרס הציוני הנחילו לו אכזבה מרה. בגודל ייאושו הוא קרא לחבריו לפורש מן ההסתדרות הציונית: 'לעזוב את הציונות בלי ציון הקונגרסאות, ולהרים את הדגל הישן שהורידוהו בטעות. את הדגל של חיבת ציון', קריאה זו לא הניעה אותו להמרת האוריינטאציה על תנועה לאומית גדולה בגולה לאוריינטאציה על היישוב הארצישראלי עצמו בקידום ענייניו. אהרנוביץ הכיר היטב בתלות היישוב ו'הפועל הצעיר' בתנועה הציונית, והאמין כי ניתן לעשות את צרכיה באמצעות מאבק מבפנים. ואמנם הקונגרס הציוני ב- 1911 אישר אמונה זו.

הערעור על מסורת כיבוש העבודה בא לא רק מצד מגמת ההתיישבות. לנוכח קשייהם של כובשי העבודה היו שהציעו להמיר את הפועל האינטליגנטי בעל ההכרה בפועל טבעי, המורגל בעבודה גופנית ומוגבל בצרכיו התרבותיים. אהרנוביץ טען, שארץ-ישראל אינה יכולה לשמש יעד מתאים להגירת המוני יהודים מבקשי תעסוקה. ניסיון העלייה השנייה הוכיח, כי רק בעלי מניע לאומי אידיאליסטי עשויים להתמיד בחיים של פועל חקלאי שכיר; האחרים מעדיפים במוקדם או במאוחר את חיי העיר בגולה. הוא שלל גם את ההצעה להמיר את הפועל האינטליגנטי האשכנזי בפועל התימני, המסוגל להתמיד ברמת השכר של הפועל הערבי. השימוש בתימנים כמכשיר לכיבוש העבודות ששכרן נמוך אינו מוסרי, ומנציח את מצבם החברתי והתרבותי השפל.

אהרנוביץ ייחס לעמידת הפועלים במבחני כיבוש העבודה משמעות שמעבר להשגת מטרות ציוניות מוגדרות. היכולת להתמיד בחיי פועל חקלאי שכיר מתוך שיקול לאומי התפרשה לו כהתגברות על פסיכולוגיה של עם, שרחק מן הטבע ומעבודת השדה ונחלשה בו הכרת המחויבות הטבעית של היחיד לעמו. גילוי יכולת זו סיפק גם אישור לדרכה של הציונות המתגשמת בתהליך התפתחות איטי ולא בקפיצה היסטורית מהפכנית.

לקראת סוף תקופת העלייה השנייה נתרככה התנגדותו של אהרנוביץ לדרך ההתאכרות. הגורמים המרכזיים לכך היו השינוי שהתרחש בעמדת ההסתדרות הציונית כלפי פעולתה המעשית בארץ למן הקונגרס ב- 1911; פעולת המשרד הארצישראלי בראשות רופין, וההתחלות של התיישבות פועלים במרחביה ודגניה. אולם תמורה זו לא חוללה אצלו שינוי עמדה עקרוני לגבי תפקידם של הפועלים. הוא קבע אבחנה ברורה בין גישה אמפירית, המכירה באפשרות התיישבותם של פועלים לאחר כמה שנות עבודה שכירה, במימון עצמי מירבי ולא באמצעות תמיכה חיצונית, לבין העמדת ההתיישבות כמשימה העליונה. הגישה האחרונה היתה בעיניו בלתי ריאליסטית מבחינה כלכלית, מחנכת את הפועלים להסתמך על גורם חיצוני, ופוגעת במוטיבאציה שלהם בתקופת העבודה השכירה.

בעוד הערכתו הכללית את הדרך לפיתוח היישוב ולגידול מספר הפועלים היהודים השתנתה אך במעט, הרי לגבי העבודה החלה להתבלט אצלו תפיסה חדשה. בשנת 1909 הוא קבע, כי 'לא רבים הם הפועלים שעבודת האדמה כדבר בפני עצמו היא אצלם אידיאל. כל משיכתם לעבודה הזאת באה רק בכוח האידיאל הלאומי הקשור בה'. שלוש שנים לאחר מכן, מן הסתם בהשפעת הרעיונות של א"ד גורדון, הוא העתיק את נקודת הכובד של העבודה מתחום האינטרסים הלאומיים הריאליים והזכות על הארץ לתחום התוכן הרוחני והמוסרי הפנימי של התחייה היהודית. מול גורמיו החיצוניים של הקיום הלאומי הוא הציב את העבודה והמגע הבלתי אמצעי עם הטבע כמקורות החיים והיצירה של העם. ראוי לציין, שאהרונוביץ סירב בתחילה להדפיס את מאמריו של גורדון ב'הפועל הצעיר', שכן הם נראו לו כגילוי של 'עולם דמיוני'. העתקת התחייה הלאומית לתוך נשמתו של הפרט היהודי, ושחרורה מכל תנאי חיצוני ושיקולי היגיון, היו זרים לגמרי לתפיסתו הריאליסטית והמפוכחת את דרך ההגשמה הציונית. גם כאשר אהרנוביץ אימץ את הרעיונות של גורדון, הוא רחק מתפיסה דיכוטומית של התכנים הפנימיים והחיצוניים בתקומה הלאומית.

הדגשת ערכה העצמי של העבודה סיפקה לו אמות-מידה חדשות לביקורת האיכרים במושבות. הוא החל לבקר אותם לא רק על שאינם מספקים עבודה לפועלים יהודים, אלא גם על שאינם עובדים בעצמם, ובכך הם מחללים את דמות החיים היהודיים החדשים.

אבן-יסוד בהערכתו את דרכי פעולתה של ההסתדרות הציונית היתה האבחנה בין שיקולים לאומיים ארוכי-טווח לבין שיקולים כלכליים מיידיים. הוא טען כי התפתחות היישוב החדש אינה מצדיקה את גודל הסיוע שניתן לו ממקורות פרטיים וציבוריים כאחד. התפתחות זו הוא בחן בראש-וראשונה מצד יצירתו של 'ציבור עברי עובד' כמטרה מפורשת או מובלעת של כל הגורמים המעורבים בפיתוח היישוב. הצבת ההסתדרות הציונית כנושא לפעולת התיישבות עצמאית חייבה להשתחרר משיקולים כלכליים צרים בניהול מוסדותיה. שיקולים אלה אפיינו בראש-וראשונה את פעולת הבנק הציוני. אהרנוביץ תבע להחליף את הנהלתו, שנמצאה עדיין בידי 'המדיניים' בהנהגה הציונית – מתנגדיה של פעולה מעשית נרחבת לפני קבלת הצ'ארטר. השתלת המוני יהודים בקרקע המולדת ובריאת מעמד של איכרים עברים לא יכלו להימדד באמות-מידה מקובלות של יחס בין השקעה לתשואה. הביקורת שהוטחה בחוות הלאומיות ובניסיונות הראשונים של התיישבות פועלים מטעמים של כדאיות כלכלית ביטאה, לדעתו, אי-הבנה של מטרות הפעולה הציונית והשיקולים הצריכים להנחותה.

שאלת טעמה של הפעולה הציונית הופיעה כמקרה-מבחן לדרך פעולתו של 'הפועל הצעיר' וליחסיו החיצוניים כאשר הועסקו פועלים ערבים בעבודות שמומנו בכספי הלאום (בניין גימנסיה הרצליה במימון הקרן קיימת, בניין בית-הספר לבנות ביפו על-ידי הוועד האודסאי ועוד). היו במפלגה חברים שביקשו לכפות בכוח על המעבידים להעסיק פועלים יהודים; העסקת ערבים בכספי הלאום היוותה חילול כל הקדוש להם, והצדיקה לדעתם נקיטת דרכי טרור. אהרנוביץ שלל עמדה זו. המוסר היווה אטריבוט מהותי של תפיסתו הלאומית, שימוש באלימות לא ניתן להצדקה בשיקולים לאומיים. שימוש בכוח מצד הפועלים היה עלול לעורר תגובה-שכנגד ולהביא לערעור רקמתו החברתית העדינה של היישוב.

הספקנות שגילה אהרנוביץ בעבר באשר להיקף משאביה של ההסתדרות הציונית פינתה את מקומה בסוף תקופת העלייה השנייה לתחושת ביטחון. כניסת התנועה הלאומית להתמודדות עם האתגר של יישוב הארץ תפתח את כיסיהם של המוני יהודים, שעמדו עד אז מנגד בשל הנתק שבין הארגון הציוני להתפתחותו הממשית של היישוב. אף תנאיה הפוליטיים של ארץ-ישראל לאחר מהפכת 1908 היו נוחים יותר מבעבר לפיתוחו המהיר של היישוב היהודי.

התפיסה של אהרנוביץ את זהותה הרעיונית והציבורית של מפלגתו ניזונה מהשקפתו על כיבוש העבודה כעיקרון יסודי בבניין היישוב וכמשימה הלאומית העליונה של הפועלים. הזיקה ההדוקה, שנתקיימה בין גורל המאבק על העבודה העברית לבין עמדותיה ודרכי פעולתה של ההסתדרות הציונית בארץ, קבעה את המטרה המרכזית של הפעולה הציבורית המפלגתית. מפלגת 'הפועל הצעיר' נועדה להופיע בתנועה הציונית כנושאת הדגל של עבודה מעשית גדולה למען השגת המטרה של רוב יהודי. אהרנוביץ דיבר על כינון מסגרת עולמית, שתשמש ל'הפועל הצעיר' מנוף-כוח פוליטי במאבק על דרכי הפעולה הציונית ומאגר גדול של עולים חלוצים ממשיכי דרך כיבוש העבודה. את החברות ב'הפועל הצעיר' קבע אהרנוביץ לא על בסיס חיוב העיקרון של עבודה עברית בבניין היישוב. את תפקידה המעשי המרכזי של המפלגה הוא ראה בהבטחת התנאים ההכרחיים לקיומו ההוגן של הפועל במושבה. ביסוס הפועל מחוץ למעגל העבודה השכירה או בעיר הוצא מתחומי הפעולה המפלגתית.

הסוציאליזם היה פסול בעיניו במיוחד במסיבות הקיום הגלותי, שכן הוא הציע ליהודים תחליף לנאמנותם הלאומית. אהרנוביץ שלל נוסחאות סינתזה שהתנו באופן זה או זה את הגשת הציונות בהגשמת הסוציאליזם. העמדת הציונות למבחן של אידיאולוגיה היונקת ממציאות זרה לגמרי למציאותו ודרכיו של העם היהודי נתפסה אצלו כגילוי של התבוללות. השלטת נוסחאות רעיוניות מוכנות על ניסיונם של הפועלים חסמה את גילוי המשמעות והתכנים, הגנוזים במפגשו של היהודי עם המולדת ועבודת האדמה. אהרנוביץ לא הציע פרוגראמה של סוציאליזם לא מעמדי, או איזו פרוגראמה לאומית כללית, כאלטרנטיבה למלחמת המעמדות של 'פועלי ציון'. עמדתו ניזונה מגישה אמפירית לשאלות ההגשמה הציונית ומרגישות רוחנית לביטוי האותנטי והמקורי שבניסיון הפועל הארצישראלי. כיבוש העבודה כמצווה אישית ובמוקד לפעולה ציבורית סיפק הצדקה מלאה להתלכדות 'הפועל הצעיר' ולפעולתו הקולקטיבית גם בלא פרוגראמה חובקת כול.

דרכי החינוך ביישוב היהודי

אהרנוביץ הרבה לעסוק בשאלות החינוך והתרבות של היישוב. הוא קיבל מאחד העם את ההבחנה בין שאלת היהודים לשאלת היהדות, אך דחה את ההפרדה ביניהן במתן הפתרון. כנגד שאלת הרוח הלאומית בחינת ישות לעצמה, המתפתחת על-פי חוקיותה הפנימית, הוא העמיד את 'שאלת קיום האומה בכל מלוא היקפה'. תרבותו של עם לא הייתה בעיניו הגשמה של אידיאה, אלא בבואה של חייו הממשיים בכל גילוייהם. מבחנה המכריע של התחייה הלאומית היה בגילוייה הארציים: רכישת קרקע, התפתחות הכלכלה, גידול כמותו של היישוב. תפוצת העברית, עיצוב אורח חיים עצמי, ולא ביצירה הרוחנית המובהקת. בפארפראזה הפוכה על אמרתו הנודעת של אחד העם קבע, כי התרומה של מושבה אחת לתחייה הלאומית עולה בהרבה על תרומתן של מאה אקדמיות ללשון ולספרות.

גישה כללית זו קבעה את עמדותיו בשורת נושאים ציבוריים. בוויכוח שהתנהל בשאלת עבודתה הרוחנית של ההסתדרות הציונית בארץ, התנגד אהרנוביץ להשקעה של כספי לאום במוסדות לחינוך תיכוני ובאוניברסיטה עברית. הוא טען שאין הם מעמיקים את אחיזת היישוב בארץ ואינם עונים על צרכיו. לשם סיפוק צורכי ההשכלה של הדור הצעיר די היה, לדעתו, בחינוך יסודי לכול ובמוסדות מיוחדים להכשרה חקלאית ומקצועית. השכלה תרחיק גם בארץ את היהודי מעמל כפיים ותכשיל את היישוב במבחנו המכריע. העבודה הגופנית הייתה אצלו הערך המרכזי בחינוך הנוער, והצדקתו לאומית ואנושית כאחד. רק ליחידי סגולה מותר להקדיש את חייהם לפעילות רוחנית, לגבי האחרים התרחקות מעמל כפיים משמעה ירידה מוסרית.

בשלב מוקדם של פעילותו הפובליציסטית יצא אהרנוביץ בביקורת נוקבת כלפי מוסדות החינוך של חברות יהודיות אירופיות ('כל ישראל חברים', 'עזרה' ועוד), שהיוו גורם מרכזי בחינוך הארצישראלי בתחילת המאה. הוא ראה בהן סוכנויות של אימפריאליזם תרבותי, המדכאות את התפתחותו של המרכז הלאומי היהודי. את תקנת המצב ראה אהרנוביץ בהגברת מעורבותה של ההסתדרות הציונית בתחום החינוך ובהופעת הסתדרות המורים כגורם המכוון את התפתחותו וצרכיו של החינוך העברי ביישוב. שנים קודם שפרץ ריב הלשונות הוא תבע מהסתדרות המורים למנוע מחבריה להורות בבתי-הספר של החברות היהודיות ובכך לקבוע הפרדה חותכת בין הסקטור הלאומי לסקטור הלא-לאומי בחינוך היישובי. כנגד עמדת ההתבטלות של יהודי ארץ-ישראל כלפי יהדות התפוצות וארגוניה, דיבר אהרנוביץ על הצורך בהתארגנות עצמית על בסיס דמוקראטי לשם מתן ביטוי והבטחה של האינטרס היישובי. מסגרת כזו תשמש להסתדרות המורים בסיס-כוח להשפעה על התפתחות החינוך ביישוב.

ואמנם אהרנוביץ מילא תפקיד רב-חשיבות בריב השפות, כאשר ליבה באמצעות עיתונו את להט הקרב בקרב הסתדרות המורים וציבור התלמידים בבתי-הספר ובסמינר למורים ודחף את הפועלים למעורבות של ממש במאבק. מעמדו המרכזי של עיתון 'הפועל הצעיר' בחיי התרבות העברית הפך אותו למרכז השראה ומוקד לגורמים ציבוריים שונים במאבק על השלטת החינוך העברי ביישוב ולהינתקות מאפוטרופסותן של חברות יהודיות פילאנתרופיות בחוץ-לארץ.

ב-1915 הוגלה אהרנוביץ ואשתו דבורה ובתם ציפורה בת השנה לאלכסנדריה שבמצרים. תחילה התפרנס שם ממתן שיעורים פרטיים, ואחר-כך שימש מורה בסניף הגימנסיה הרצליה שיסד בעיר זו ד"ר ח' בוגרשוב.

משחזר עם משפחתו לארץ צוינה חזרתו בהבלטה מעל דפי 'הפועל הצעיר'. ב- 6 בדצמבר 1922 הפסיקו אהרנוביץ ואשתו דבורה את עבודתם במערכת העיתון. הודעה קצרה על כך פורסמה בעיתון לאחר כחודש ימים, וחתומים עליה יוסף אהרנוביץ ודבורה בארון. הסיבות להתפטרות לא היו ברורות כל צורכן, ולפיכך רבו השמועות וההשערות.

לאחר הקמת ההסתדרות העתיק אהרנוביץ את עיקר פעילותו מהמפלגה להסתדרות. ב- 1923 נתמנה אהרנוביץ למנהל בנק הפועלים. היה חבר מועצת עיריית תל-אביב ואחר-כך נשיא אגודת הסופרים.

ר' בנימין תיאר אותו כך:

אדם צנוע, פשוט אולי יותר מדי, מבטו אלכסוני במקצת, קולו צרוד... בשיחות פרטיות נתגלה לפניך אדם טהור כילד ופיקח כזקן עם נימה של עצב עמוק והומור משתעשע גם יחד. שיחתו הייתה תמיד בעלת לקח, בין אם היא נסבה על חיי יחידים ובין אם היא דנה בשאלות הכלל... הוא לא נאם אלא כשהעניין היה בעיניו ברור לגמרי, ואז הצטיין נאומו בבהירות, בחיטוב, בחדירה לעומק.

י' אהרנוביץ, כתבי יוסף אהרנוביץ, א. תל-אביב תש"א (ראה שם, עמ' ג-כג; ד' זכאי, תולדותיו; י' לופבאן, מבוא).
י' קולת, 'הפועל הצעיר – מכיבוש העבודה לקידוש העבודה', בדרך, א (1967), עמ' 61-29.

ביבליוגרפיה:
כותר: יוסף אהרנוביץ
מחבר: גבע, ישי
שם  הספר: העלייה השנייה : אישים
עורך הספר: צחור, זאב  (פרופ')
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית