עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ראליה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית



תקציר
דף המידע מתאר את מנהגי הקבורה בתקופת המקרא. ההכרות עם הנוהג המקובל שופכת אור על החוק המקראי ועל עניין הקבורה בסיפור המקראי ומשמעותו.



מנהגי קבורה בתקופת המקרא
מחברת: נעמי עמית


בתקופת המקרא הייתה חובה לקבור את המת בצורה מסודרת. צורת הקבורה המקובלת לאורך תקופת המקרא הייתה קבורה במערת קבורה משפחתית, שבה נקברו בני המשפחה לאורך דורות רבים. צורת קבורה זו מאפיינת חברה יושבת קבע (לעומת חברת נוודים שנהוגה בה קבורה בקברים בודדים).

ביזוי המת הנורא ביותר, שמלכים עושי הרע בעיניי ה' נענשו בו, היה למנוע את הבאת המת לקבורה ולהשליך את גופתו לעוף השמיים: "הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר, יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה, יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי ה', דִּבֵּר." (מלכים א י"ד 11).

המערה החצובה בסלע הכילה, בדרך-כלל, כמה חדרים ובהם מעין אצטבאות, או משכבים שגופת הנפטר הונחה עליהן. לאחר שהתכלה הבשר, נהגו לפַנות את המשכב מן העצמות ולהוסיף אותן לערימת העצמות של בני המשפחה שמתו קודם לכן. נוהג זה של איסוף העצמות לערימה אחת הוא המקור לביטויים המקראיים למוות – "נאסף אל אבותיו", או "שכב עם אבותיו".

בחפירות ארכיאולוגיות באתרים שונים בארץ נתגלו קברים מתקופת הבית הראשון. הקברים נמצאים מחוץ לתחום היישוב, מאחר שהקבר נחשב למקום טמא: "וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת, אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם, אוֹ בְקָבֶר--יִטְמָא, שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר י"ט 17).

קברים רבים התגלו בסביבות ירושלים והם מסמנים את גבולותיה של העיר. רוב הקברים שהתגלו מתקופה זו נמצאו שדודים. באחדים מהם התגלו בנוסף לעצמות גם חפצים שהמת נקבר עמם - פכים קטנים שהכילו בשמים, תכשיטים אישיים כגון עגילים, צמידים, קמעות, טבעות חותם, כלי נשק, קערות אוכל קטנות ונרות שמן.

בין הקברים, שהתגלו מחוץ לירושלים, מפורסמים הקברים החצובים במצוק של כפר השילוח (הכפר סילואן שממזרח להר הבית). הקברים החצובים נראים כחדרים בעלי תקרה גמלונית מסותתת היטב ובהם משכבים לגופות הנפטרים. אחד הקברים חצוב כבית ומכונה "קבר בת פרעה", בשל סגנון החציבה המצרי. קבר זה מיוחס על-פי המסורת לבת פרעה, אשת שלמה.
על אחד הקברים התגלתה כתובת חקוקה באבן (הכתובת מוצגת כיום במוזיאון הלובר בפריז) "זאת (קבורת)... יהו אשר על הבית. אין פה כסף וזהב (כי) אם (עצמתו) ועצמת אמתה אתה. ארור האדם אשר יפתח את זאת."
מיהו הנקבר שעל קברו מופיעה רק הסיומת של שמו -..."יהו" (שיכולה להתאים לשמות מקראיים רבים)?
ייתכן, שהקבר היה שייך לשבנא (שבניהו) הסוכן, שר רם מעלה הנזכר בנבואת ישעיהו בפרק כ"ב 16 -18: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה', צְבָאוֹת: לֶךְ-בֹּא אֶל-הַסֹּכֵן הַזֶּה, עַל-שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת. מַה-לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה, כִּי-חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר; חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ, חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ. הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ, טַלְטֵלָה גָּבֶר; וְעֹטְךָ, עָטֹה."

לאורך גיא בן הינום ממערב לירושלים התגלו מערות קבורה אחדות שלא נשדדו. בין הממצאים החשובים שהתגלו במערה בכתף הינום שני קמעות קטנים ומגולגלים מכסף, שעליהם חקוקים נוסחים שונים של ברכת הכוהנים, הנאמרת גם היום: "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום".

קבוצת קברים חשובה נוספת התגלתה בצפון ירושלים, בחצר מנזר סט. אטיין. נתגלו שם מערות מפוארות חצובות בסלע, שבכל אחת כמה חדרים חצובים בצורה המזכירה בית מגורים מפואר. בכל אחד מן החדרים היו שלושה משכבים להנחת הנפטרים ולמרגלותיהם חלל שנועד לאיסוף העצמות. באחד החדרים הסמוכים לפתח לא היו משכבים, והחופר, גבריאל ברקאי, הניח שחדר זה נועד להכנת גופת הנפטר לקבורה, כפי שמתוארת בספר דברי הימים ב ט"ז 14 קבורת המלך אסא: "וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו, אֲשֶׁר כָּרָה-לוֹ בְּעִיר דָּוִיד, וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים, מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה; וַיִּשְׂרְפוּ-לוֹ שְׂרֵפָה, גְּדוֹלָה עַד-לִמְאֹד."

מהפסוק המתאר את קבורתו של אסא ניתן ללמוד, כי בעת הקבורה נעשה שימוש בבשמים שונים (זאת, כדי להפיג את הריח הרע האופף מערות קבורה שבני משפחה נקברים בהן לאורך תקופה ארוכה) וכי טקס הקבורה כלל גם שריפה גדולה.

מאחר שבעם ישראל לא נהגו לשרוף את גופות הנפטרים (מנהג שריפת גופות, "קרמציה", היה נהוג בעולם האגאי), נשאלת השאלה מהי אותה שריפה גדולה המתוארת סביב קבורתו של אסא.

הארכיאולוג גבריאל ברקאי, שחקר את בתי הקברות של ירושלים בתקופת בית ראשון, הציע לזהות כ – 20 תלי עפר מלאכותיים המכונים "רגמים", שנמצאו בכמה מקומות בסביבות ירושלים, כמקומות שבהם כללו טקסי אזכרה למלכים הדלקת מדורות ענק.
על יהורם מלך יהודה החוטא נאמר, שלא נערך לו טקס שריפה כמקובל: "וַיְהִי לְיָמִים מִיָּמִים וּכְעֵת צֵאת הַקֵּץ לְיָמִים שְׁנַיִם, יָצְאוּ מֵעָיו עִם-חָלְיוֹ, וַיָּמָת, בְּתַחֲלֻאִים רָעִים; וְלֹא-עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה, כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו" (דברי הימים ב' כ"א 19 ).
לעומת זאת, ירמיהו מנבא לצדקיהו, המלך האחרון ליהודה, שלמרות החורבן, הוא יזכה במותו לכבוד המקובל, כולל טקס השריפה: "אַךְ שְׁמַע דְּבַר-ה', צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה; כֹּה-אָמַר ה' עָלֶיךָ, לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב. בְּשָׁלוֹם תָּמוּת, וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ-לָךְ, וְהוֹי אָדוֹן, יִסְפְּדוּ-לָךְ: כִּי-דָבָר אֲנִי-דִבַּרְתִּי, נְאֻם-ה'" (ירמיהו ל"ד 4- 5).

כאמור, בעם ישראל לא נהגו לשרוף את גופות הנפטרים והיוצאים מכלל זה היו שאול המלך ובניו, שאנשי יבש גלעד שרפו את גופותיהם: "וַיָּקוּמוּ כָּל-אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל-הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת-גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו, מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן; וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. וַיִּקְחוּ, אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת-הָאֶשֶׁל, בְּיָבֵשָׁה; וַיָּצֻמוּ, שִׁבְעַת יָמִים. (שמואל א ל"א 12 – 13).

למרות התיאורים הרבים על קבורתם של מלכי יהודה השונים שנקברו בקברי בית דוד, בעיר דוד, נשארה שאלת מיקומם של קברי המלכים בגדר תעלומה בלתי פתורה. בחפירות הארכיאולוגיות המקיפות שנערכו בעיר דוד לא נמצא זכר לקברים שהיו בודאי מפוארים. האם נשדדו? נהרסו? הוכחדו ללא שריד? ומדוע נקברו המלכים בתחומה של העיר – דבר שהיה מנוגד לחוק המקראי ולמנהגי אותם ימים?שאלות אלה נותרות, לפי שעה, בלא מענה.

ביבליוגרפיה:
כותר: מנהגי קבורה בתקופת המקרא
מחברת: עמית, נעמי
שם  הפרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית