ספר שמואל פותח בסיפור משפחתי פשוט על אשה חשוכת ילדים, שאחרי תפילה ונדירתנדר זוכה בבן. הולדת שמואל איננה בבחינת מאורע על-טבעי, כמו, למשל, הולדת יצחק לאם בת תשעים שנה, אך היא בבחינת מאורע בלתי-רגיל ובלתי-צפוי אחרי העקרות הממושכת של האם. סיפורים על לידות פלא של מנהיגים ואבות האומה, או על הישארותם בחיים במצבים מסוכנים אחרי הלידה, ידועים גם בישראל וגם אצל האומות. לסיפור הולדתו של שמואל דומה סיפורו של שמשון, שגם הוא נולד לאם שהיתה מלכתחילה עקרה, וגם הוא הוקדש לה' כבר לפני הולדתו. אלא שאצל שמשון באה יזמת ההקדשה מאלוהים, שהתגלה להורים באמצעות מלאך, ואילו אצל שמואל יזמה האם את ההקדשה.
לנדר שנדרה חנה יש אופי פרדוקסלי: כדי לזכות בבן היא נודרת שתוותר עליו. נדר זה מעיד על מצבה הנפשי הנואש. אחרי הולדת הבן, שחיכתה לו זמן כה רב, היא מתקשה למסור אותו בהתאם לנדרה. קושי זה נרמז בחילופי הדברים בינה לבין אלקנה בעלה בנוגע לרצונה לשבת בבית עם הילד עד שייגמל (א, כא-כג). אך למרות הקושי הגדול מקיימת חנה את אשר הבטיחה, וכך יוצאים לאור אומץ לבה ואמינותה.
המספר מרבה לתאר את מצב נפשה של חנה, גם בדרך עקיפה וגם בדרך ישירה. פעמיים הוא אומר שהיא בוכה (פס' ז, י), ובפעם השנייה הוא אף מקדים במבט פנימה: "והיא מרת נפש". על מצוקתה הנפשית אפשר ללמוד גם מן הדברים שאלקנה בעלה מפנה אליה: "חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (פס' ח), וגם מעדות חנה עצמה: "אשה קשת רוח אנכי... מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה" (פס' טו-טז). אחרי שיחתה עם עלי מעיד עליה המספר, כי "פניה לא היו לה עוד" (פס' יח).
תפקידה של פנינה בסיפור הוא להבליט את דמותה של חנה בדרך הניגוד. לא זו בלבד שלפנינה ילדים רבים (פס' ד: "ולכל בניה ובנותיה"), בעוד שלחנה אין ילדים כלל, אלא פנינה, מתוך קנאה על אהבתו של אלקנה לחנה, מגדילה את פיה ומקניטה את צרתה על שאין ביכולתה ללדת. ואילו חנה אינה משיבה, וכל תגובתה היא בכי והימנעות מאכילה. בזאת היא שונה אף מרחל אשת יעקב, הדומה לחנה בכך שגם היא היתה האהובה מבין שתי נשים וסבלה זמן רב מעקרות, אך שלא כחנה קינאה בצרתה ובאה בטרוניה אל בעלה (בר' ל, א).
האופי העדין של חנה מתגלה גם בתשובתה המנומסת לעלי הכוהן, שהאשים אותה בשכרות. היא מצליחה לשכנע את עלי ולאחר מכן גם את אלקנה בצדקתה. אך יאה הוא, שתפילתה של אשה אצילת נפש זו תיענה ושתזכה בבן, ואף בבן העתיד להיות אחד המנהיגים הבולטים של ישראל. אחרי הולדת הבן וגמילתו, חנה אינה שוכחת להתפלל פעם נוספת לה' ולהודות לו.
הסיפור בנוי ממצג וארבעה חלקים. במצג מוצגות הדמויות, וכרקע לסיפור נמסר על מאורעות חוזרים ונשנים מדי שנה בשנה. התחלת החלק הראשון משולבת במצג, ומסופר בו על חנה ומשפחתה בשילה בעת סעודת הזבח ולאחריה. זירת החלק השני היא רמה ונמסר בו על הולדת שמואל וגמילתו, והחלק השלישי, המתרחש שוב בשילה, מספר על הבאת שמואל להיכל. חנה, הדמות הראשית בסיפור, מופיעה בכל שלושת החלקים. הסיפור מתחיל בשיחה בין אלקנה וחנה, בהמשך מובאת שיחה בין עלי וחנה, אחר-כך שוב בין אלקנה וחנה, ובסוף שוב בין עלי וחנה. החלק הראשון והשלישי מסתיימים בידיעה על שיבה אל הבית ברמה (א, יט; ב, יא), ובשני חלקים אלה גם מתפללת חנה אל ה' (על התפילה-המזמור של חנה ראה להלן התחלת פרק ב).
חלק נוסף של הסיפור מצוי בפרק ב, יח-כא. שייכותו של קטע זה לסיפור הלידה וההקדשה ניכרת בכך, שמובאים בו עניינים וביטויים, שכמותם הוזכרו בסיפור מקודם (ראה הפירוש להלן ב, יח-כא). חלק זה משמש כחתימה או אחרית דבר, והוא מקביל למצג, באשר גם בו מובאים מאורעות, שחזרו ונשנו מדי שנה בשנה.
השורש שא"ל חוזר לעתים: "יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" (א, יז); "כי מה' שאלתיו" (א, כ); "ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו" (א, כז); "וגם אנכי השאלתיהו לה' כל הימים אשר היה הוא שאול לה'" (א, כח); "תחת השאלה אשר שאל לה'" (ב, כ). שורש זה רומז באמצעות הצליל לשם שמואל. בהסבר זה לשם (הסבר עממי, לא בלשני-מדעי) מתבטא גם ייחודו של שמואל וגם ייעודו: הוא נולד כשאול מאל, וחייו יוקדשו לעבודת האל. יש גם דמיון צלילי מסוים בין 'שאל' לשם שילה. חנה שאלה (ביקשה) את שמואל מה' בשילה, והיא משאילה אותו שוב לה' בשילה.
בולט השימוש הרב במלות זמן בכלל ובמלה 'יום' בפרט: "מימים ימימה" (א, ג; ב, יט), "ויהי היום" (א, ד), "כל ימי חייו" (א, יא), "לתקפות הימים" (א, כ), "זבח הימים" (א, כא; ב, יט), "כל הימים" (א, כח). הזמן הוא גורם חשוב בסיפור, שכן מצד אחד חוזרים ונשנים בו מדי שנה בשנה אותם מצבים ואותם מאורעות (זמן מחזורי), ומצד אחר חלים בו שינויים קיצוניים (זמן קווי). בהתחלת הסיפור נתונה חנה במצב קשה, החוזר "מימים ימימה", כאשר פנינה מגבירה את סבל צרתה העקרה; ואילו בסוף הפכה חנה לאם המאושרת, המביאה לבנה "מימים ימימה" מעיל קטן כביטוי לאהבתה. בולט גם הניגוד בין הזמן הקצר "עד יגמל הנער" לבין הזמן הארוך "עד עולם" (א, כב). בעוד שהנער יהיה ברשות האם לתקופה קצרה בלבד, הוא יהיה ברשות האל למשך "כל ימי חייו".
כל הסיפור מתרחש לסירוגין בשילה וברמה (רמתים), שהם שני המקומות, שבהם יימצא שמואל במשך חייו. מוקד ההתרחשות בשילה, ובתוך שילה ההיכל הוא המקום המרכזי, שבו מביאה תפילת חנה למפנה: בעוד שחנה הולכת להיכל כשהיא "מרת נפש" (א, י), היא שבה משם "ופניה לא היו לה עוד" (א, יח).
