עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי
החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה


תקציר
ספר מלכים מפנה פעמים רבות למקורות "ספר דברי הימים למלכי יהודה" ו"ספר דברי הימים למלכי ישראל". המאמר דן באופים של המקורות הללו, ומשער שספרים אלו היו אנליים מלכותיים (כתבים רשמיים על אירועים בחיי המלכים), כלומר רשימות כרונולוגיות של קורות הממלכה ובית המלוכה. ה"ספרים" הנזכרים לא היו ככל הנראה לפני העורך של ספר מלכים אלא צוטטו על ידי המקורות שבהם הוא משתמש.



בין אנאלים מלכותיים למקורות ספרותיים
מחבר: פרופ' מנחם הרן


[א]

"ספר דברי הימים למלכי יהודה" הוזכר בספר מלכים חמש-עשרה פעמים, לראשונה במל"א יד: כט, ו"ספר דברי הימים למלכי ישראל" הוזכר שמונה-עשרה פעמים, לראשונה בפסוק יט שם. "ספר דברי [הימים ל]שלמה" (לפי תרגום-השבעים שם, יא: מא) היה, כפי הנראה, ממינם של שני הקודמים, אלא שהיה מיוחד לימי מלכות שלמה. ההפניות אל הספרים הללו מופיעות בספר מלכים בניסוח סכימאטי: "ויתר דברי פלוני (מן המלכים) הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל" או "למלכי יהודה". לפעמים נוסף פרט מסוים ממעשי המלך, כגון של ירבעת בן נבט (מל"א יד: יט), אסא (שם, טו: כג), בעשא (שם, טז: ה) וזמרי (שם, פסוק כ). מה טיבם של הספרים האלה ולאיזו מטרה שימשו? יש אומרים, שהיו אלה אנאלים כפשוטם וכמשמעם, כלומר, כתבים רשמיים על אירועים בחיי המלכים.1

עם זה ברור, כי הדברים שמחזיק ספר מלכים הם ברובם סיפורים ויצירות ספרות, ואינם אנאליסטיים כלל. זאת ועוד, מן ההפניות אל שני ספרי "דברי הימים" עולה, לכאורה, שהגישה אליהם היתה נתונה לכל המבקש. לפיכך יש אומרים, שספרי "דברי הימים" הללו לא היו אנאלים, אלא יצירות ספרות בצורת סקירות היסטוריות בלתי-רשמיות, שהיו מבוססות על רשימות אנאליסטיות.2 לפי זה היה בכל-זאת קשר בין העריכה הדבטרונומיסטית (שעיצבה את ספר מלכים ועמו את כל ספרי נביאים ראשונים) לבין האנאלים המלכותיים, אלא שהקשר לא היה ישיר ונתקיים באמצעותם של ספרי "דברי הימים". מן הספרים האלה קיבלה העריכה הדבטרונומיסטית במיוחד את הנתונים האנאליסטיים (כגון שמות האימהות של מלכי יהודה) והכרונולוגיים, שהם השלד למבנהו של ספר מלכים.

זכותו של מונטגומרי היא, שהצביע על אופיים האנאליסטי (בלשונו: ה"ארכיוני") הבולט של העניינים שהוזכרו בספר מלכים בהפניות לספרי "דברי הימים" למלכי יהודה וישראל, בלא שניתן בהן פירוט. עניינים אלה הם הפרטים המסוימים הנוספים על "ויתר דברי (פלוני)", כגון "גבורתם" של מלכים אלה ומלחמותיהם (מל"א טו: כג; טז:כז; כב: מו; מל"ב יד: כח ועוד), מפעל-בנייה שלהם (מל"א טו: כג; כב: לט; מל"ב כ:כ), מרידות שמרדו במלכים אשר קדמו להם (מל"א טז:כ; מל"ב טו: טו) או מחלות שתקפו אותם לעת זיקנה (מל"א טו: כג; והשווה מל"ב טו: ה). כן הצביע מונטגומרי על אמירות שיש להן יחס רופף להקשרן, ונוסחיהן ותוכנן עשויים להעיד על אופי אנאליסטי, כגון מל"א ט: כה ("ושלם הבית"); כב: מט-נ; מל"ב א: א; טו: יט-כ. גם תאריך מדויק, שהוא מעיקר ההקשר ומקדים את סיפור המאורע, מעיד, לדעת מונטגומרי, על אופיו ה"ארכיוני" של הסיפור. התאריך המדויק של המאורע עשוי להתחלף בביטויים כגון "אז", "ביום ההוא", "בימים ההם", "בעת ההיא" וכדומה.3 לפי דעה זו שני הספרים של "דברי הימים" למלכי יהודה ולמלכי ישראל, ועמם "ספר דברי [הימים ל]שלמה", היו "ארכיוניים", כלומר, אנאליסטיים. אלא שיסודות אנאליסטיים הושקעו בספר מלכים גם מחוץ להפניות אל שלושת הספרים הללו.

על הפרטים האנאליסטיים שמחוץ להפניות אל שלושת הספרים הנזכרים, על חלק מן הפרטים מסוג זה על כולם בוודאי אפשר להתווכח אם הם אנאליסטיים או לא. אבל אופיים האנאליסטי של שלושת הספרים הנזכרים כשלעצמם מסתבר בהחלט. הוא מתבקש מן הקשר הישיר בין הדברים שלפי הנרמז נכתבו בשלושת הספרים הנזכרים לבין המלכים והקורות אותם בחייהם הפרטיים והציבוריים, ומאששת אותו הנעימה הרשמית העולה מן הכתיבה בספרים הנזכרים ומן החילוניות הגמורה הנשקפת מהם ומתוכנם. קשה להניח, כי ספרים אלה הכילו סיפורים ויצירות ספרות כמו בספר מלכים.

אבל הקושי האמיתי אינו נעוץ דווקא בהגדרת אופיים המדויק של שני ספרי "דברי הימים" ושל "ספר דברי שלמה". הקושי הוא, שכל החוקרים מניחים כדבר מובן מאליו, כי שלושת הספרים האלה היו מונחים לפני העורך הדבטרונומיסטי (בין שהיה עורך אחד ובין שהיו שניים), וכי הוא המפנה אליהם את קוראיו. הקושי הוא אפוא בשאלה פשוטה: כיצד השיגה ידו של הסופר הדבטרונומיסטי, זמן רב לאחר חורבן ירושלים, את הספרים הנזכרים, בין שהיו אנאלים מלכותיים (כפי שאכן נראה לי) ובין שהיו סקירות ספרותיות בלבד, ובחלקם הגדול, לפחות, קדמו ספרים אלה מאות שנים לזמנו-שלו? ולא עוד אלא, כפי הנראה, אפילו בזמן כתיבתם לא כל אדם היה יכול להגיע אליהם. ועוד יש לשאול: כיצד הגיע העורך הדבטרונומיסטי אל האנאלים המלכותיים של ממלכת יהודה וממלכת ישראל גם יחד?4 החשד מתגנב אל הלב, כי הסבורים ש"דברי הימים" למלכי יהודה ולמלכי ישראל היו יצירות ספרות מבקשים – במודע או שלא במודע – לקצר, ולו במקצת, את המרחק ההיסטורי על-ידי העלאת גורם-ביניים בצורת "דברי הימים" כיצירות ספרות בין האנאלים המלכותיים לבין העורך הדבטרונומיסטי המאוחר. אגב כך הם מטילים את זכות הגישה החופשית אל האנאלים המלכותיים על סופריהם של "דברי הימים", שעשייתם הספרותית חייבה אותם, לפי ההנחה, לשמור על מגע ישיר עם המלכות. אלא שגם ההסבר ש"דברי הימים" היו יצירות ספרותיות אינו מיישב את הקושי, ולפיכך אינו הסבר, שהרי יש עוד פרט קטן אך בעל חשיבות יתירה, אלא שלא הושם אליו לב: שלושת החיבורים נקראו "ספר", בלשון יחיד: "ספר דברי הימים למלכי יהודה", "ספר דברי הימים למלכי ישראל" ו"ספר דברי [הימים ל]שלמה".

[ב]

"ספר" בלשון המקרא מציין את העותק, את המגילה המסוימת שנכתב בה החיבור. אין זה כינויו, או חלק מכינויו, של החיבור כשלעצמו, במנותק מן המגילה שנכתב בה. בלשון המקרא, מי שמפיץ מכתב בכמה עותקים אומרים עליו שהוא "כותב ושולח ספרים" (מל"א כא: ח-ט, יא; מל"ב י: א; אס' א:כב; ג: יג ועוד), בלשון רבים, משום שהוא שולח עותקים רבים.5 "ספר הישר" (יהו' י: יג; שמ"ב א: יח; והשווה תרגום-השבעים למל"א ח: יג) או "ספר מלחמות ה' " (במ' כא: יד), למשל, לא היו "חיבורים" שהיו עשויים להימצא בכל מקום. בשני המקרים מדובר במגילת ספר אחת מסוימת, שנכתבו בה השירים המיוחדים לה. בדיוק כך אפשר היה להשיג כל אחד משלושת הספרים בעותק אחד בלבד, שבוודאי היה מונח במקום המיועד לו, ולא לכל אדם היתה האפשרות, וגם לא סיבה, לגשת אליו. מסתבר, שעותקים יחידאיים אלה לא הגיעו לידי העורך הדבטרונומיסטי, ו"ספר הישר" בוודאי לא היה מונח לפניו. אילו היה ה"ספר" הזה מגיע לידיו למרות מעמדו המיוחד – כלומר, היותו עותק יחידאי וריחוקו מסתם קוראים ומזמנו של הדברטרונומיסט – לא היתה מניעה שיצטט ממנו קצת יותר, ואולי אף היה מביא את הכתוב בו כולו. ברור, כי עצם קיומו של ה"ספר" הזה נודע לעורך הדבטרונומיסטי מן הנאמר במקורות שלפניו, שהזכירו את ה"ספר" הזה, וכי בהם מצא מובאות ממנו. באופן זה עלינו לתפוס גם את הזיקה בינו לבין שלושת ה"ספרים" האנאליסטיים של מלכי יהודה, מלכי ישראל ודברי שלמה, שגם כל אחד מהם היה עותק יחידאי. גם לאלה לא היתה לו זיקה ישירה, אלא קרוב לוודאי גישה עקיפה, באמצעות המקורות שהיו לעיניו.

על מקורות התורה E,J ו-P, אי-אפשר להחיל את הכינוי המקראי "ספר", שכן כל אחד מן המקורות הללו היה ציבור של ספרים, כלומר, מגילות, בחלקן הגדול, כפי הנראה, יחידאיות. ריבוין של המגילות התחייב בחיבורים בעלי היקפים גדולים כאלה, וגם אפשר להבחין בו על-ידי התבוננות בגוף הכתוב במקורות הללו. בכל אחד מן המקורות E,J ו-P, גם היה משהו "חי" ומתמשך, בניגוד לאנאלים, שכן ביסודו של כל אחד מהם היה, כנראה, בית-ספר מיוחד לסופרים, ומגילותיו של המקור שימשו ללימוד ולהקניית סגנון ספרותי לחניכים.6 דרך העולם העתיק היתה ללוות את הלימוד בשינון בעל-פה, אבל אין זה מן הנמנע, כי בשל הנסיבות חלק זה או אחר מן המקור נעתק מחדש ונוצרו קצת כפלי עותקים. מבחינה זו שונים אפוא מקורות התורה מספרים שהיה מהם רק עותק יחידאי, שהעריכה הדבטרונומיסטית לא ראתה אותם.

נראה לי, שתפקיד זה של מיצוע בין האנאלים המלכותיים לבין העריכה הדבטרונומיסטית – שחוקרים מסוימים ייחסוהו לשלושת ספרי "דברי הימים" וראו בהם יצירות ספרות – נתמלא, למעשה, על-ידי המקורות הספרותיים שהעריכה הדבטרונומיסטית נתבססה עליהם. העברת תפקיד זה מן המקורות שלפנינו אל ספרי "דברי הימים" אינה מוצדקת. לא זו בלבד שהיא נקשרת להסבר בלתי-הולם של מהות שלושת הספרים האלה ומתעלמת ממצבם המיוחד כעותקים יחידאיים, אלא שגם אינה מתחשבת כל צורכה בעדות המובלעת במקורות שהונחו ביסוד החיבור הדבטרונומיסטי. סופריהם של המקורות הללו בוודאי היו מן העילית החברתית, סמוכים לחוג הפנימי של המלוכה, ולפעמים לא היו רחוקים ביותר מן הזמן הנשקף בסיפוריהם. וכשם שהיתה להם גישה אל "ספר הישר", בניגוד לעורך הדבטרונומיסטי, בוודאי ניתנה להם האפשרות לדעת את הנתונים הכרונולוגיים שצוינו באנאלים המלכותיים של יהודה או של ישראל. גם יכלו לדעת, למשל, את שמות האימהות של מלכי יהודה, ואף את שנותיהם של מלכי יהודה בזמן עלייתם לשלטון. ראיה ברורה לידיעה אנאליסטית שהיתה בהישג ידם של בעלי הסיפורים שבספר מלכים הם התאריכים המופיעים לפעמים בגוף הסיפורים כחלק בלתי-נפרד מן הסיפורים.7 ידיעות כרונולוגית או אנאליסטיות יכלו להגיע אל הסופרים הללו לא רק מן האנאלים המלכותיים, אלא גם ישירות, ממציאות החיים, מכוח מעמדם של הסופרים האלה.8 מה שאין כן עורך דבטרונומיסטי, שמבחינתו היו האנאלים המלכותיים יותר מדי רחוקים ובלתי-מושגים מבחינת הזמן והמקום.

אין להעלות על הדעת את האפשרות האחרת, שכל השיטה הכרונולוגית לתקופת המלכים אינה אלא המצאה של העורך הסברה והנסיבות ההיסטוריות מוליכות אפוא אל המסקנה, כי הנתונים האנאליסטיים שהעורך הדבטרונומיסטי בנה עליהם את שיטתו הכרונולוגית (לרבות כמה אי-דיוקים שנפלו בכמה מקומות) לא הגיעו אליו ישירות מן האנאלים, אלא הגיעו אליו מן המקורות שהיו לפניו. גם אי-התאמות במקורות היו עלולות להביא לכמה תקלות בשיטה, במיוחד בסינכרוניזמים שלה.

[ג]

ואולם, העורך הדבטרונומיסטי לא העתיק את הנתונים הכרונולוגיים והאנאליסטיים כמות שהם ממקורותיו. הם שימשו לו לצורך מיוחד במינו, צורך שהוא ספרותי במהותו, ולא דווקא היסטוריוגראפי: לעצב נוסח קבוע של מסגרות פורמאליות, מסגרות שמילא אותן בסיפורי המקורות, לפי פרקי-הזמן למלכותו של כל אחד מן המלכים. זאת אומרת, הניסוח הקבוע, הסטריאוטיפי, של הנתונים הכרונולוגיים והאנאליסטיים המובאים לפנינו, נוסח הפתיחות ונוסח החתימות, הוא מלאכתו של העורך הדבטרונומיסטי, ולא של מקורותיו. הקירבה היתירה של נוסחים אלה כפי שהם נאמרים על מלכי יהודה וגם על מלכי ישראל היא ההוכחה, שהעורך הדבטרונומיסטי הוא שקבע אותם. עורך זה גם היה יכול לרכז מן המקורות שלפניו את הנתונים שהיו נחוצים לו ולהשתמש בהם בדרך שהתאימה לצרכיו. אין אנו יודעים כיצד היו הנתונים הכרונולוגיים והאנאליסטיים מנוסחים במקורות שהיו לפניו. אפשר שכבר היו מרוכזים שם בצורה זו או אחרת, באופן שעל-פי-רוב לא היה עליו לחשב חישובים. אבל הוא זה שטבע בהם מטבע של אחידות, בלשונו-שלו, ובכך הבליט אותם ועשאם מסגרות לסיפורי המקורות.9

ראוי לזכור, שמסגרות ספרותיות קבעה העריכה הדבטרונומיסטית גם לסיפורים על השופטים, אף שתבניתן של הללו רופפת יותר משל המסגרות לסיפורי המלכים. והרי גם לתקופת השופטים השתמש העורך בנתונים כרונולוגיים וקבע מספרים לשנות הלחץ (שופ' ג: ח, יד; ד: ב; ו : א ועוד), לשנות השפיטה של שופטים (שם, י: ב-ג; יב : ז, ט ועוד; ט : כב הוא מסיפורו של מקור) וגם לשנות הרגיעה בין לחץ ללחץ (שם, ג : יא, ל; ה : לא; ח : כח ועוד). לנתונים אלה, בניגוד לנתונים הכרונולוגיים על תקופת המלכים, לא יכול להיות שום בסיס אנאליסטי. לפיכך אפשר, שגם לתקופת המלוכה הצטרך העורך לסתום פה ושם פרצות כרונולוגיות, ואת זאת עשה בחישוביו ובשיקול-הדעת שלו. אבל נראה, כי בדרך-כלל היה יכול למצוא את הנתונים על תקופת המלוכה במקורות הספרותיים, ומשם היה יכול לרכז אותם ולשכתבם בניסוחו הפורמאלי.

נראה לי, כי ההסבר המוצע כאן – כלומר, כי העורך הדבטרונומיסטי דלה את הנתונים הנזכרים לרוב מן המקורות שהיו לפניו והשתמש בהם לצרכיו והבליט אותם בניסוח אחיד ופורמאלי – סביר יותר מן המחשבה האחרת, כלומר, כי ה"ספרים" של "דברי הימים" היו יצירות ספרות, וכי "ספרים" אלה, במשמע של עותקים יחידאיים, הגיעו לידי העורך, וראוי להבדיל בין עצם השימוש ב"ספרים" יחידאיים אלה לבין ההפניה אליהם, שבלשונו של העורך הדבטרונומיסטי נהפכה לנוסח סטריאוטיפי, כחלק מן החתימה לסיפור האירועים של כל אחד מן המלכים. כמה מן ההפניות ל"ספרים" אלה, ואולי רובן, כב היו, כנראה, במקורות שלפני העורך, וייתכן, ששם לא היתה בהן אחידות בצורת ההפניה, וגם לא עקיבות מספקת בעצם ההפניה. במקרים מסוימים היה העורך יכול להוסיף הפניות כאלו מדעתו, במיוחד במקרים שההפניות הן כלליות בלבד, שכן רישום האירועים שבחיי המלכים והממלכה ב"ספר דברי הימים" היה בגדר נוהג ידוע ומקובל (השווה אס' ב: כג; ו : א; וראה שם גם י:ב, שיש בו, כנראה, חיקוי של חתימות שבספר מלכים).10 אבל האחידות שבצורת ההפניות האלו, המשותפת, כאמור, למלכי יהודה וישראל, והחזרה השיטתית על ההפניות כמעט על-פני ספר מלכים כולו, מעידות על אחדותו של הקולמוס, שהוא של העורך הדבטרונומיסטי.11

תן דעתך, בעלי הסיפורים שבספר מלכים, שהם כותבי מקורותיו, היו יכולים להפנות ל"ספרים" אחרים משום שחשו, שהם עצמם לא מיצו את כל מה שאפשר לומר על העניין המסופר. העורך הדבטרונומיסטי כמעט לא סיפר מאומה בלשונו. הוא אסף גיבושי ספרות מן המוכן, ואין להניח, שידע דברים נוספים שהיתה לו גישה אליהם ואפשר היה להביאם, אלא שנמנע מהבאתם. הפניותיו אל ה"ספרים" נעשו לו חלק מנוסח פורמאלי של חתימה.

הערות:

  1. כך כבר סברו חוקרים במאה הי"ט. ומבני זמננו: A. Jepsen, Die Quellen des Königsbuches, Halle (Saale) 1953, pp. 54-60; T.N.D. Mettinger, Solomonic State Officials, Lund 1971, pp. 30-40. מטינגר סבור, כי האנאלים היו כרוניקה אחת, סינכרוניסטית (דוגמת הכרוניקות בספרות האכדית), שנכתבה בשני טורים. יפסן ממיין את החומר ה"ארכיוני" שבספר מלכים ל"כרוניקה סינכרוניסטית" (S) ולאנאלים (A). גם לדעת מונטגומרי היו ספרי "דברי הימים" למלכי יהודה וישראל כרוניקות רשמיות. ראה: J. A. Montgomery, The Books of Kings, New York 1951, pp. 43-44. עם זה הוא סבור, שבימי יאשיהו נספחו אליהן הסיפורים שבין מל"א יב למל"ב יז.
  2. הסברה ששלושת הספרים הנזכרים לא היו אנאלים כבר הועלתה במאה הי"ט, אבל לא בצורה ביקורתית מספקת. ראה, למשל: G.F. Keil, The Books of Kings, Edinburgh 1872, pp. 12-14. קייל היה סבור, שכותביהם של "דברי הימים" היו נביאים, שהתבססו על חיבורים נבואיים, וביניהם הסיפורים הנרחבים על אליהו ואלישע. בדורותינו חזרו חוקרים מספר על הסברה הזאת בצורה מבוקרת, ובמיוחד הנזכרים להלן, כל אחד בדרכו: O. Eissfeldt, Einleitung in das Alte Testament, Tübingen 1964, pp. 64-65; M. Noth, Überlieferungsgeschichtliche Studien, Tübingen 1957, pp. 66-67. 72-75; idem, Könige I (Biblischer Kommentar Atles Testament), Neukirchen-Vluyn 1968, p. 327; S. Mowinckel, "Israelite Historiography",Annual of the Swedish Theological Institute, II (1963), pp. 7-8, 12-13, 17-21; J. Van Seters, In Search of History, New Haven 1997, pp. 292-302. נות הדגיש במיוחד את הנתונים הכרונולוגיים שהעורך הדבטרונומיסטי קיבל מספרים אלה.
  3. ראה: J. A. Montgomery, "Archival Data in the Book of Kings", JBL, LIII (1934), pp. 47-52. כן ראה: הנ"ל (לעיל, הערה 1), עמ' 33-38. מונטגומרי דן גם בפרשיות הקשורות למקדש (מל"א פרקים ו-ז, עיקר פרק ח; מל"ב פרק יא; פרק יב מפסוק ה ואילך; פרקים כב-כג), וגם בהן ראה חומר "ארכיוני". מכל-מקום, יפה הוא מעיר (נגד קיטל, דרייבר ואחרים), כי "הקמת המקדש היתה כולה מפעל של המלכות", וכי לא כוהנים חיברו את הפרשיות האלו (שם, עמ' 38); והשווה: מובינקל (לעיל, הערה 2), עמ' 18. על היסודות הארכיוניים והאנאליסטיים בספר מלכים ראה עוד: יפסן (לעיל, הערה 1).
  4. לעניין זה אין חשיבות לשאלה אם היו שתי עריכות דבטרונומיסטיות, השקפה ששותף לה ידידנו פ"מ קרוס, שלכבודו מתפרסם כרך זה, או עריכה דבטרונומיסטית אחת, כדעת נות. שהרי הפניה אל "ספר דברי הימים למלכי יהודה" נעשתה ביאשיהו (מל"ב כג: כח) ואחריו ביהויקים (שם, כד: ה). משמע, לשיטת קרוס גם לעורך הדבטרונומיסטי שלאחר יאשיהו – כלומר, העורך שפעל בתקופת הגלות – היתה גישה אל ספר זה. עורך זה, השניף היה צריך לפעול אחרי שנת 561 לפסה"נ, הלוא היא השנה השלושים ושבע לגלות יהויכין (מל"ב כה:כז), שהיא השנה האחרונה הנזכרת בספר מלכים.
  5. כדי לציין גם את תוכנו של הכתוב בספר המסוים, משתמשת לשון המקרא בסמיכות, והסומך מגדיר את תוכנו של הכתוב, כגון "ספר הברית", "ספר היחש", "ספר כריתות" ו"ספר מלחמות ה'". אף הצירוף "ספר חזון נחום האלקשי" (נח' א:א) מציין את התוכן ומתייחס אל העותק. אבל ראה: L. Blau, Zur Einleitung in die heilige Schrift, Budapest 1894, p. 31. מכאן צעד אחד להפיכת הנסמך, "ספר", לחלק מכינויו של החיבור, בלא זיקה לעותק מסוים. צעד זה נעשה בלשון חכמים: "ספר איוב", "ספר יחזקאל", "ספר תהלים" ועוד. במשנה, לעומת זאת, עדיין אין שימוש כזה: הדברים "וכן כתוב בספר תלים על ידי דוד מלך ישראל" (אבות ו:ט) הם מפרק שהוא ברייתא, ונוסף למסכת אבות. כל-שכן שעדיין אין שימוש כזה במקרא. הווי אומר, בלשון המקרא "מגילה" משמעה "יריעה נגללת, שאפשר לכתוב עליה או כבר נכתב עליה". "ספר" משמעו "מגילה מסוימת שכבר נכתב עליה". על ההבדל ההיסטורי בין שימושי שמות-העצם "ספר" ו"מגילה" ועל צירוף הסמיכות "מגילת ספר" (יר' לו:ב, ד; יח' ב:ט; תה' מ:ח), שהוא ייתור לשון, טבטולוגיה, ראה: א' הורביץ, "לתולדות הביטוי מגילת ספר", בתוך: et al. (eds.), Texts, Temples and Traditions, Winona Lake (Ind.) 1996, pp. 42*-46* M. V. Fox
  6. לפי תפיסתי כל אחד ממקורות התורה היה יצירה קולקטיבית במהותה, לא אינדיבידואלית, ורובם נתמשכו גם לתוך ספרי נביאים ראשונים. שאם-לא-כן אתה צריך להתכחש לדמיון הלשוני והספרותי הבולט מאוד בין סיפורים בתורה לבין מקביליהם בספר שופטים או בספרי שמואל. לכל אחד מן המקורות היתה תקופת קיום שהיתה מיוחדת לו, על-פי-רוב ארוכה כל צורכה, וכתביו הלכו והתרבו עד שפסק קיומו. לפי שעה ראה: M. Haran, Temples and Temple Service in Ancient Israel, Oxford 1978; Winona Lake (Ind.) 19953, pp. vii, 146-147; וכן: מ' הרן, האסופה המקראית, ירושלים תשנ"ו, חלק א, עמ' 61.
  7. ראה מל"א ו:א ("בשנה רביעית בחדש זו"), לז-לח; ז-א; ח:ב ("בירח האיתנים בחג"); מל"ב יא:ג; יב: ז; יד:כא. במל"ב טו:ל נאמר על הושע בן אלה, שהרג את פקח בן רמליהו "בשנת עשרים ליותם בן עזיה", וצריך להיות "בשנת עשרים לפקח בן רמליהו", שהוזכר כמה מלים לפני-כן. פקח באמת מלך עשרים שנה (שם, פסוק יז), ואילו יותם מלך שש-עשרה שנה בלבד (שם, פסוק לג). עדות כרונולוגית זו היא אפוא של הסיפור. לפי האנאלים האשוריים תמך תגלת-פלאסר הג' בהושע בן אלה. ראה: D. D. Luckenbill, Ancient Records of Assyria and Babylonia, I, Chicago 1927, par. 817. לנתונים כרנולוגיים נוספים המשולבים בסיפורים ראה מל"ב יח:יג; כב:ג (במל"ב כג:כג חזר הדבטרונומיסט וציין שנה זו). במל"ב כד:יב; כה:ח; יר' נב:יב, כח-ל צוינו התאריכים לפי שנות מלכותו של נבוכדנאצר. במל"ב כה ובפרשיות הכרונוגראפיות יר' לט:א-י; מ:ז-מא:יח; וביר' נב צוינו תאריכים בדיוק של יום. כל אלה שלא מן הקולמוס הדבטרונומיסטי.
  8. כך, למשל, מופיעות שתי רשימות שרים של דויד, שבחלקן אינן זהות: אחת (שמ"ב ח:טז-יח) בחתימת סקירה של מלחמות דויד, ואחת (שם, כ:כג-כו) בחתימת עיקרו של "סיפור ירושת הכיסא". אצל דויד אין זכר ל"דברי הימים" למלכים, אף-על-פי שבשתי הרשימות הוזכר סופר. ברשימת בני משפחתו של שאול ושריו (שמ"א יד:מט-נא) לא ניכר כלל רקע אנאליסטי. מכאן, שלא יכול להיות בטחון במוצאה האנאליסטי של רשימת שרי שלמה (מל"א ד:כ-ז). אבל ראה, למשל: מונטגומרי (לעיל, הערה 1), עמ' 35.
  9. נכונים הם דברי צ' טלשיר: "יחידה ספרותית בספר מלכים היא מלכותו של מלך אחד", בתוך: פוקס ואחרים (לעיל, הערה 5), עמ' *73; על מל"ב יג:י-יג ראה בדבריה שם, עמ' *82-*84.
  10. במקומות אחרים נקרא הספר שנרשמו בו האירועים "ספר זכרון" (מל' ג:טז) או "ספר הזכרונות" (עז' ד:טו; והשווה אס' ו:א). שוב הכוונה לעותק מסוים ויחידאי.
  11. מבין מלכי יהודה אין הפניות ל"ספר דברי הימים" במלכים אלה: אחזיה, כנראה משום שמותו וקבורתו הוזכרו בגוף הסיפור שבמקור (מל"ב ט:כז-כח), והעורך ויתר על החתימה השיגרתית (ושם, בפסוק כט, באה גירסה אחרת של מל"ב ח:כה, הוא פסוק הפתיחה); עתליה, שאין בה לא פתיחה ולא חתימה של העורך, שכאילו לא הכיר במלכותה (הוא לא הכיר, ולא שמקורותיו לא הכירו); יהואחז, יהויכין וצדקיה. בעניין עתליה ראה: R. D. Nelson. The Double Redaction of the Deuteronomistic History, Sheffield 1981, p. 29 ; טלשיר (לעיל, הערה 9), עמ' *80. עם צדקיהו, או עם יהויכין, נעלם ספר דברי הימים למלכי יהודה. מבין מלכי ישראל אין הפניות ל"ספר דברי הימים" ביהורם בן אחאב, שגם מותו המביש הוזכר בגוף הסיפור שבמקור, ואין לסיפור חתימה דבטרונומיסטית, וכן בהושע בן אלה, שעמו נעלם ספר דברי הימים למלכי ישראל. ראוי לשים לב, שמלכותו של זמרי ארכה שבעה ימים בלבד, אך למרות זאת הוא נזכר בספר דברי הימים למלכי ישראל (מל"א טז:טו, כ). משמע, שאף תקופת מלכות קצרה של שלושה חודשים, שהיא תקופת מלכותם של יהואחז ושל יהויכין, לא היתה סיבה למנוע הזכרה בספר זה.
ביבליוגרפיה:
כותר: בין אנאלים מלכותיים למקורות ספרותיים
מחבר: הרן, מנחם (פרופ')
שם  הספר: ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כרך כ"ו ספר פרנק מור קרוס
עורכי הספר: לוין, ברוך א.; נוה, יוסף; קינג, פיליפ י.; שטרן, אפרים
תאריך: תשנ"ט
הוצאה לאור: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה; היברו יוניון קולג'. המכון למדעי היהדות
הערות: 1. מתוך הסידרה : ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה.
הערות לפריט זה: 1. המשך כותר: ספרי דברי הימים למלכי יהודה ולמלכי ישראל- מה הם?
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית