בין אנאלים מלכותיים למקורות ספרותיים מחבר: פרופ' מנחם הרן

חזרה3

[א]

"ספר דברי הימים למלכי יהודה" הוזכר בספר מלכים חמש-עשרה פעמים, לראשונה במל"א יד: כט, ו"ספר דברי הימים למלכי ישראל" הוזכר שמונה-עשרה פעמים, לראשונה בפסוק יט שם. "ספר דברי [הימים ל]שלמה" (לפי תרגום-השבעים שם, יא: מא) היה, כפי הנראה, ממינם של שני הקודמים, אלא שהיה מיוחד לימי מלכות שלמה. ההפניות אל הספרים הללו מופיעות בספר מלכים בניסוח סכימאטי: "ויתר דברי פלוני (מן המלכים) הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל" או "למלכי יהודה". לפעמים נוסף פרט מסוים ממעשי המלך, כגון של ירבעת בן נבט (מל"א יד: יט), אסא (שם, טו: כג), בעשא (שם, טז: ה) וזמרי (שם, פסוק כ). מה טיבם של הספרים האלה ולאיזו מטרה שימשו? יש אומרים, שהיו אלה אנאלים כפשוטם וכמשמעם, כלומר, כתבים רשמיים על אירועים בחיי המלכים.¹

עם זה ברור, כי הדברים שמחזיק ספר מלכים הם ברובם סיפורים ויצירות ספרות, ואינם אנאליסטיים כלל. זאת ועוד, מן ההפניות אל שני ספרי "דברי הימים" עולה, לכאורה, שהגישה אליהם היתה נתונה לכל המבקש. לפיכך יש אומרים, שספרי "דברי הימים" הללו לא היו אנאלים, אלא יצירות ספרות בצורת סקירות היסטוריות בלתי-רשמיות, שהיו מבוססות על רשימות אנאליסטיות.² לפי זה היה בכל-זאת קשר בין העריכה הדבטרונומיסטית (שעיצבה את ספר מלכים ועמו את כל ספרי נביאים ראשונים) לבין האנאלים המלכותיים, אלא שהקשר לא היה ישיר ונתקיים באמצעותם של ספרי "דברי הימים". מן הספרים האלה קיבלה העריכה הדבטרונומיסטית במיוחד את הנתונים האנאליסטיים (כגון שמות האימהות של מלכי יהודה) והכרונולוגיים, שהם השלד למבנהו של ספר מלכים.

זכותו של מונטגומרי היא, שהצביע על אופיים האנאליסטי (בלשונו: ה"ארכיוני") הבולט של העניינים שהוזכרו בספר מלכים בהפניות לספרי "דברי הימים" למלכי יהודה וישראל, בלא שניתן בהן פירוט. עניינים אלה הם הפרטים המסוימים הנוספים על "ויתר דברי (פלוני)", כגון "גבורתם" של מלכים אלה ומלחמותיהם (מל"א טו: כג; טז:כז; כב: מו; מל"ב יד: כח ועוד), מפעל-בנייה שלהם (מל"א טו: כג; כב: לט; מל"ב כ:כ), מרידות שמרדו במלכים אשר קדמו להם (מל"א טז:כ; מל"ב טו: טו) או מחלות שתקפו אותם לעת זיקנה (מל"א טו: כג; והשווה מל"ב טו: ה). כן הצביע מונטגומרי על אמירות שיש להן יחס רופף להקשרן, ונוסחיהן ותוכנן עשויים להעיד על אופי אנאליסטי, כגון מל"א ט: כה ("ושלם הבית"); כב: מט-נ; מל"ב א: א; טו: יט-כ. גם תאריך מדויק, שהוא מעיקר ההקשר ומקדים את סיפור המאורע, מעיד, לדעת מונטגומרי, על אופיו ה"ארכיוני" של הסיפור. התאריך המדויק של המאורע עשוי להתחלף בביטויים כגון "אז", "ביום ההוא", "בימים ההם", "בעת ההיא" וכדומה.³ לפי דעה זו שני הספרים של "דברי הימים" למלכי יהודה ולמלכי ישראל, ועמם "ספר דברי [הימים ל]שלמה", היו "ארכיוניים", כלומר, אנאליסטיים. אלא שיסודות אנאליסטיים הושקעו בספר מלכים גם מחוץ להפניות אל שלושת הספרים הללו.

על הפרטים האנאליסטיים שמחוץ להפניות אל שלושת הספרים הנזכרים, על חלק מן הפרטים מסוג זה על כולם בוודאי אפשר להתווכח אם הם אנאליסטיים או לא. אבל אופיים האנאליסטי של שלושת הספרים הנזכרים כשלעצמם מסתבר בהחלט. הוא מתבקש מן הקשר הישיר בין הדברים שלפי הנרמז נכתבו בשלושת הספרים הנזכרים לבין המלכים והקורות אותם בחייהם הפרטיים והציבוריים, ומאששת אותו הנעימה הרשמית העולה מן הכתיבה בספרים הנזכרים ומן החילוניות הגמורה הנשקפת מהם ומתוכנם. קשה להניח, כי ספרים אלה הכילו סיפורים ויצירות ספרות כמו בספר מלכים.

אבל הקושי האמיתי אינו נעוץ דווקא בהגדרת אופיים המדויק של שני ספרי "דברי הימים" ושל "ספר דברי שלמה". הקושי הוא, שכל החוקרים מניחים כדבר מובן מאליו, כי שלושת הספרים האלה היו מונחים לפני העורך הדבטרונומיסטי (בין שהיה עורך אחד ובין שהיו שניים), וכי הוא המפנה אליהם את קוראיו. הקושי הוא אפוא בשאלה פשוטה: כיצד השיגה ידו של הסופר הדבטרונומיסטי, זמן רב לאחר חורבן ירושלים, את הספרים הנזכרים, בין שהיו אנאלים מלכותיים (כפי שאכן נראה לי) ובין שהיו סקירות ספרותיות בלבד, ובחלקם הגדול, לפחות, קדמו ספרים אלה מאות שנים לזמנו-שלו? ולא עוד אלא, כפי הנראה, אפילו בזמן כתיבתם לא כל אדם היה יכול להגיע אליהם. ועוד יש לשאול: כיצד הגיע העורך הדבטרונומיסטי אל האנאלים המלכותיים של ממלכת יהודה וממלכת ישראל גם יחד?⁴ החשד מתגנב אל הלב, כי הסבורים ש"דברי הימים" למלכי יהודה ולמלכי ישראל היו יצירות ספרות מבקשים – במודע או שלא במודע – לקצר, ולו במקצת, את המרחק ההיסטורי על-ידי העלאת גורם-ביניים בצורת "דברי הימים" כיצירות ספרות בין האנאלים המלכותיים לבין העורך הדבטרונומיסטי המאוחר. אגב כך הם מטילים את זכות הגישה החופשית אל האנאלים המלכותיים על סופריהם של "דברי הימים", שעשייתם הספרותית חייבה אותם, לפי ההנחה, לשמור על מגע ישיר עם המלכות. אלא שגם ההסבר ש"דברי הימים" היו יצירות ספרותיות אינו מיישב את הקושי, ולפיכך אינו הסבר, שהרי יש עוד פרט קטן אך בעל חשיבות יתירה, אלא שלא הושם אליו לב: שלושת החיבורים נקראו "ספר", בלשון יחיד: "ספר דברי הימים למלכי יהודה", "ספר דברי הימים למלכי ישראל" ו"ספר דברי [הימים ל]שלמה".

[ב]

"ספר" בלשון המקרא מציין את העותק, את המגילה המסוימת שנכתב בה החיבור. אין זה כינויו, או חלק מכינויו, של החיבור כשלעצמו, במנותק מן המגילה שנכתב בה. בלשון המקרא, מי שמפיץ מכתב בכמה עותקים אומרים עליו שהוא "כותב ושולח ספרים" (מל"א כא: ח-ט, יא; מל"ב י: א; אס' א:כב; ג: יג ועוד), בלשון רבים, משום שהוא שולח עותקים רבים.⁵ "ספר הישר" (יהו' י: יג; שמ"ב א: יח; והשווה תרגום-השבעים למל"א ח: יג) או "ספר מלחמות ה' " (במ' כא: יד), למשל, לא היו "חיבורים" שהיו עשויים להימצא בכל מקום. בשני המקרים מדובר במגילת ספר אחת מסוימת, שנכתבו בה השירים המיוחדים לה. בדיוק כך אפשר היה להשיג כל אחד משלושת הספרים בעותק אחד בלבד, שבוודאי היה מונח במקום המיועד לו, ולא לכל אדם היתה האפשרות, וגם לא סיבה, לגשת אליו. מסתבר, שעותקים יחידאיים אלה לא הגיעו לידי העורך הדבטרונומיסטי, ו"ספר הישר" בוודאי לא היה מונח לפניו. אילו היה ה"ספר" הזה מגיע לידיו למרות מעמדו המיוחד – כלומר, היותו עותק יחידאי וריחוקו מסתם קוראים ומזמנו של הדברטרונומיסט – לא היתה מניעה שיצטט ממנו קצת יותר, ואולי אף היה מביא את הכתוב בו כולו. ברור, כי עצם קיומו של ה"ספר" הזה נודע לעורך הדבטרונומיסטי מן הנאמר במקורות שלפניו, שהזכירו את ה"ספר" הזה, וכי בהם מצא מובאות ממנו. באופן זה עלינו לתפוס גם את הזיקה בינו לבין שלושת ה"ספרים" האנאליסטיים של מלכי יהודה, מלכי ישראל ודברי שלמה, שגם כל אחד מהם היה עותק יחידאי. גם לאלה לא היתה לו זיקה ישירה, אלא קרוב לוודאי גישה עקיפה, באמצעות המקורות שהיו לעיניו.

על מקורות התורה E,J ו-P, אי-אפשר להחיל את הכינוי המקראי "ספר", שכן כל אחד מן המקורות הללו היה ציבור של ספרים, כלומר, מגילות, בחלקן הגדול, כפי הנראה, יחידאיות. ריבוין של המגילות התחייב בחיבורים בעלי היקפים גדולים כאלה, וגם אפשר להבחין בו על-ידי התבוננות בגוף הכתוב במקורות הללו. בכל אחד מן המקורות E,J ו-P, גם היה משהו "חי" ומתמשך, בניגוד לאנאלים, שכן ביסודו של כל אחד מהם היה, כנראה, בית-ספר מיוחד לסופרים, ומגילותיו של המקור שימשו ללימוד ולהקניית סגנון ספרותי לחניכים.⁶ דרך העולם העתיק היתה ללוות את הלימוד בשינון בעל-פה, אבל אין זה מן הנמנע, כי בשל הנסיבות חלק זה או אחר מן המקור נעתק מחדש ונוצרו קצת כפלי עותקים. מבחינה זו שונים אפוא מקורות התורה מספרים שהיה מהם רק עותק יחידאי, שהעריכה הדבטרונומיסטית לא ראתה אותם.

נראה לי, שתפקיד זה של מיצוע בין האנאלים המלכותיים לבין העריכה הדבטרונומיסטית – שחוקרים מסוימים ייחסוהו לשלושת ספרי "דברי הימים" וראו בהם יצירות ספרות – נתמלא, למעשה, על-ידי המקורות הספרותיים שהעריכה הדבטרונומיסטית נתבססה עליהם. העברת תפקיד זה מן המקורות שלפנינו אל ספרי "דברי הימים" אינה מוצדקת. לא זו בלבד שהיא נקשרת להסבר בלתי-הולם של מהות שלושת הספרים האלה ומתעלמת ממצבם המיוחד כעותקים יחידאיים, אלא שגם אינה מתחשבת כל צורכה בעדות המובלעת במקורות שהונחו ביסוד החיבור הדבטרונומיסטי. סופריהם של המקורות הללו בוודאי היו מן העילית החברתית, סמוכים לחוג הפנימי של המלוכה, ולפעמים לא היו רחוקים ביותר מן הזמן הנשקף בסיפוריהם. וכשם שהיתה להם גישה אל "ספר הישר", בניגוד לעורך הדבטרונומיסטי, בוודאי ניתנה להם האפשרות לדעת את הנתונים הכרונולוגיים שצוינו באנאלים המלכותיים של יהודה או של ישראל. גם יכלו לדעת, למשל, את שמות האימהות של מלכי יהודה, ואף את שנותיהם של מלכי יהודה בזמן עלייתם לשלטון. ראיה ברורה לידיעה אנאליסטית שהיתה בהישג ידם של בעלי הסיפורים שבספר מלכים הם התאריכים המופיעים לפעמים בגוף הסיפורים כחלק בלתי-נפרד מן הסיפורים.⁷ ידיעות כרונולוגית או אנאליסטיות יכלו להגיע אל הסופרים הללו לא רק מן האנאלים המלכותיים, אלא גם ישירות, ממציאות החיים, מכוח מעמדם של הסופרים האלה.⁸ מה שאין כן עורך דבטרונומיסטי, שמבחינתו היו האנאלים המלכותיים יותר מדי רחוקים ובלתי-מושגים מבחינת הזמן והמקום.

אין להעלות על הדעת את האפשרות האחרת, שכל השיטה הכרונולוגית לתקופת המלכים אינה אלא המצאה של העורך הסברה והנסיבות ההיסטוריות מוליכות אפוא אל המסקנה, כי הנתונים האנאליסטיים שהעורך הדבטרונומיסטי בנה עליהם את שיטתו הכרונולוגית (לרבות כמה אי-דיוקים שנפלו בכמה מקומות) לא הגיעו אליו ישירות מן האנאלים, אלא הגיעו אליו מן המקורות שהיו לפניו. גם אי-התאמות במקורות היו עלולות להביא לכמה תקלות בשיטה, במיוחד בסינכרוניזמים שלה.

[ג]

ואולם, העורך הדבטרונומיסטי לא העתיק את הנתונים הכרונולוגיים והאנאליסטיים כמות שהם ממקורותיו. הם שימשו לו לצורך מיוחד במינו, צורך שהוא ספרותי במהותו, ולא דווקא היסטוריוגראפי: לעצב נוסח קבוע של מסגרות פורמאליות, מסגרות שמילא אותן בסיפורי המקורות, לפי פרקי-הזמן למלכותו של כל אחד מן המלכים. זאת אומרת, הניסוח הקבוע, הסטריאוטיפי, של הנתונים הכרונולוגיים והאנאליסטיים המובאים לפנינו, נוסח הפתיחות ונוסח החתימות, הוא מלאכתו של העורך הדבטרונומיסטי, ולא של מקורותיו. הקירבה היתירה של נוסחים אלה כפי שהם נאמרים על מלכי יהודה וגם על מלכי ישראל היא ההוכחה, שהעורך הדבטרונומיסטי הוא שקבע אותם. עורך זה גם היה יכול לרכז מן המקורות שלפניו את הנתונים שהיו נחוצים לו ולהשתמש בהם בדרך שהתאימה לצרכיו. אין אנו יודעים כיצד היו הנתונים הכרונולוגיים והאנאליסטיים מנוסחים במקורות שהיו לפניו. אפשר שכבר היו מרוכזים שם בצורה זו או אחרת, באופן שעל-פי-רוב לא היה עליו לחשב חישובים. אבל הוא זה שטבע בהם מטבע של אחידות, בלשונו-שלו, ובכך הבליט אותם ועשאם מסגרות לסיפורי המקורות.⁹

ראוי לזכור, שמסגרות ספרותיות קבעה העריכה הדבטרונומיסטית גם לסיפורים על השופטים, אף שתבניתן של הללו רופפת יותר משל המסגרות לסיפורי המלכים. והרי גם לתקופת השופטים השתמש העורך בנתונים כרונולוגיים וקבע מספרים לשנות הלחץ (שופ' ג: ח, יד; ד: ב; ו : א ועוד), לשנות השפיטה של שופטים (שם, י: ב-ג; יב : ז, ט ועוד; ט : כב הוא מסיפורו של מקור) וגם לשנות הרגיעה בין לחץ ללחץ (שם, ג : יא, ל; ה : לא; ח : כח ועוד). לנתונים אלה, בניגוד לנתונים הכרונולוגיים על תקופת המלכים, לא יכול להיות שום בסיס אנאליסטי. לפיכך אפשר, שגם לתקופת המלוכה הצטרך העורך לסתום פה ושם פרצות כרונולוגיות, ואת זאת עשה בחישוביו ובשיקול-הדעת שלו. אבל נראה, כי בדרך-כלל היה יכול למצוא את הנתונים על תקופת המלוכה במקורות הספרותיים, ומשם היה יכול לרכז אותם ולשכתבם בניסוחו הפורמאלי.

נראה לי, כי ההסבר המוצע כאן – כלומר, כי העורך הדבטרונומיסטי דלה את הנתונים הנזכרים לרוב מן המקורות שהיו לפניו והשתמש בהם לצרכיו והבליט אותם בניסוח אחיד ופורמאלי – סביר יותר מן המחשבה האחרת, כלומר, כי ה"ספרים" של "דברי הימים" היו יצירות ספרות, וכי "ספרים" אלה, במשמע של עותקים יחידאיים, הגיעו לידי העורך, וראוי להבדיל בין עצם השימוש ב"ספרים" יחידאיים אלה לבין ההפניה אליהם, שבלשונו של העורך הדבטרונומיסטי נהפכה לנוסח סטריאוטיפי, כחלק מן החתימה לסיפור האירועים של כל אחד מן המלכים. כמה מן ההפניות ל"ספרים" אלה, ואולי רובן, כב היו, כנראה, במקורות שלפני העורך, וייתכן, ששם לא היתה בהן אחידות בצורת ההפניה, וגם לא עקיבות מספקת בעצם ההפניה. במקרים מסוימים היה העורך יכול להוסיף הפניות כאלו מדעתו, במיוחד במקרים שההפניות הן כלליות בלבד, שכן רישום האירועים שבחיי המלכים והממלכה ב"ספר דברי הימים" היה בגדר נוהג ידוע ומקובל (השווה אס' ב: כג; ו : א; וראה שם גם י:ב, שיש בו, כנראה, חיקוי של חתימות שבספר מלכים).¹⁰ אבל האחידות שבצורת ההפניות האלו, המשותפת, כאמור, למלכי יהודה וישראל, והחזרה השיטתית על ההפניות כמעט על-פני ספר מלכים כולו, מעידות על אחדותו של הקולמוס, שהוא של העורך הדבטרונומיסטי.¹¹

תן דעתך, בעלי הסיפורים שבספר מלכים, שהם כותבי מקורותיו, היו יכולים להפנות ל"ספרים" אחרים משום שחשו, שהם עצמם לא מיצו את כל מה שאפשר לומר על העניין המסופר. העורך הדבטרונומיסטי כמעט לא סיפר מאומה בלשונו. הוא אסף גיבושי ספרות מן המוכן, ואין להניח, שידע דברים נוספים שהיתה לו גישה אליהם ואפשר היה להביאם, אלא שנמנע מהבאתם. הפניותיו אל ה"ספרים" נעשו לו חלק מנוסח פורמאלי של חתימה.