גרים

המלה "גר" נגזרת מן השורש גור, ופירושה איש אשר בא לגור בינינו, אם כי למעשה אינו בן האומה שלנו: הוא אדם שנולד לעם אחר, בארץ אחרת, ובא אלינו מרצונו לגור בינינו. בזמנים קדומים באו גרים להסתפח אל עמים אחרים, אם בשל רעב ששרר בארצם שלהם, ואם בשל רדיפות (גם אז כבר ידעו רדיפות פוליטיות מצד המלכים והשליטים נגד מי שלא מצאו חן בעיניהם), ואם מסיבות אחרות – ובכלל זה, למשל, עבדים שברחו מאדוניהם. ולא בכדי מצויה בתורה הוראה מפורשת האוסרת להסגיר "עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו", ועוד נדבר על כך בהקשר אחר.

הגרים האלה באו בחוסר כל, ולפיכך נעשה "גר" שם-נרדף לעני. אילו היו משאירים את הגרים לנפשם, כי אז היו גוועים ברעב. לכן חוזרת התורה פעמים רבות על חובתנו לקבל אותם לבתינו ולתת להם לחם לאכול ובגד ללבוש (לראיה נאמר על אלוהים עצמו כי בין שאר מעלותיו הוא "אוהב גר, לתת לו לחם ושמלה".)

אבל בנתינת "לחם ושמלה" לא סגי: חייב הוא להתקבל למשק ביתך כאילו היה שייך אליו. יום השבת, למשל, מיועד לא רק למנוחה שלך ושל אישתך ובנך ובתך אלא גם ל"גרך אשר בשעריך". ביום שאינך עצמך עובד, אסור לך לדרוש ממנו שיעבוד: השבת ניתנה לגר, לזר הלא-יהודי, לא פחות מאשר ניתנה לך.

יש שנעשינו גם אנחנו עצמנו לגרים. עוד על אברהם אבינו כתוב: "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". וכן במגילת רות: "ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית-לחם יהודה לגור בשדה מואב". כשם שאברם היה "גר" במצרים, כך היה אלימלך "גר" בארץ מואב. ואפשר להוסיף לאלה עוד דוגמאות הרבה.

לעובדה שהגרים אכן נוצלו לעבודת-כפיים קשה, יש ראיה ברורה בספר דברי הימים. שם כתוב: "ויאמר דוד המלך לקנוס את הגרים אשר בארץ ישראל, ויעמד מהם חוצבים לחצוב אבני גזית, לבנות בית האלהים". והוא הדין לשלמה: "ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל, אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו, וימצאו מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים וששת מאות. ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמנים אלף חצב בהר, ושלשת אלפים ושש מאות מנצחים להעביד את העם" – ו"המנצחים" הללו היו כנראה מנהלי עבודה. נמצא שמספר הגרים היה רב ונחיצותם רבה: הם שעשו את העבודה הקשה, והישראלים עצמם כנראה התחמקו כבר אז מלעשותה.

הנביא יחזקאל התקין גם לגרים זכויות אזרחיות. בדברו, בגולה, על חלוקת הארץ בין השבטים עם בוא הגאולה, הוא קובע: כשתפילו גורל על חלוקת הארץ, כדי לקבוע מי יקבל מה, כי אז תחלקו "לכם ולגרים הגרים בתוככם אשר הולידו בנים בתוככם; והיו לכם כאזרח כבני ישראל, אתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי ישראל". הדעת הייתה נותנת שהגרים יישארו גרים וימשיכו לגור בקרבנו בלי כל זכות נחלה; בא הנביא ועשה את "הולדת הבנים" בתוכנו להליך התאזרחות: כאשר יפילו בגורל את האדמה בארץ בין בני האומה השבים אליה, יהיו גם גרים שהתאזרחו זכאים לחלקות אדמה משלהם. ודוק שהמבחן להתאזרחות זו אינו דתי: אפילו עובדי-אלילים הם, אך הולידו בנים בתוכנו, זכותם שמורה להם.

ואחרי אבותינו שהיו גרים בארץ מצרים, נפל בגורלו של כל עם ישראל להיות גרים בארץ מצרים. בני יעקב שירדו למצרים, "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם". כנראה לא היו מיעוט מבוטל במצרים אך מיעוט של גרים היו. לא היו מבני הארץ, ולא היו אזרחי מצרים. כל הסימנים מעידים שהם לא קיבלו על עצמם ולא הורשו לקבל על עצמם, את הדת המצרית, המנהגים המצריים ואורח-החיים המצרי, אלא חיו במעין גיטאות סגורים ונפרדים. גם שם, כמו אצלנו, השתמשו בגרים, כלומר בנו, כעבדים: אלא הם מיררו את חיינו "בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה"; לא התייחסו אלינו כבני-אדם, אלא התעללו בנו, לחצו עלינו, רדפו אותנו, הרגו בנינו. לכן מעשהו של משה, שהעלה אותנו ממצרים לארץ-ישראל היה בגדר "גאולה" – גאולה מגורלם המר של כל אותם "גרים" ששום קונסול לא להגן עליהם, ושתושבי הארץ הקבועים ניצלו אותם ניצול איום בעבודת פרך.

מכיוון שהתנסינו בחוויה המרה הזאת, בטראומה הנמשכת של היותנו "גרים" בארץ זרה, מנוצלים ניצול מחפיר ונרדפים על נפשנו, לכן נצטווינו בתורה, לא פעם אחת אלא עשרים וארבע פעמים, לאהוב את הגרים אשר מתגוררים בינינו, לא לנצל אותם ולא להעבידם בפרך, לאפשר להם ליהנות מכל אותן טובות-ההנאה השמורות לנו עצמנו: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". לשון אחר: אל תעשו לאחרים מה שעשו לכם: מה ששנוי היה עליכם, אל תעשו לאחרים. לא בכדי אמר הלל הזקן, כשבא לפניו עכו"ם ורצה להתגייר, שזו היא למעשה תורת ישראל כולה, שכל הדברים האחרים הם מעין השלמה ופירוש.

ואם אז דובר בעיקר בגרים אשר באו מן החוץ, גרים שמצאו להם או חיפשו להם מקלט בינינו מפני רדיפות או מפני הרעב, או מפני כל מצוקה אחרת, על אחת כמה וכמה צריכים הדברים להיות אמורים באנשים שכבר ישבו כאן כשאנו באנו הנה. לעניין זה אין נפקא מינה שבאנו הנה בזכות "אלוהית"; תהא זכותנו תקפה ומכריעה כאשר תהא, אין להפלות בין מי שבא אלינו מן החוץ, ובין מי שנשאר בתוכנו, למצוא מקלט.

אמת שנצטווינו להשמיד את "שבעת העממים" שישבו בארץ, אבל, כאמור, הם הושמדו ונשכחו כבר ולא נשאר מהם שריד ופליט. אבל דין אהבת הגר חל כבר אז על אלה שהתנחלו בינינו, אותם לא-יהודים שעלו אתנו ממצרים ארצה, אותו "ערב-רב" ואספסוף מצרי, שחשבו שלא יוכלו להתפרנס בארצם אבל יוכלו להתפרנס אצלנו; את אלה ואת בני כל העמים שאינם נמנים על "שבעת העממים", כבר אז חייבים היינו לאהוב, אם נצטרפו אלינו לגור בתוכנו.

מנין אפוא ההתייחסות השלילית לגרים? ישעיהו הנביא אמר: "כי ירחם ה' את יעקב, ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם ונלווה הגר אליהם, ונספחו על בית יעקב". הנביא השתמש בלשון "ונספחו", מלה ששימשה לאחר מכן לאחד מחכמי התלמוד עילה לומר: "קשים גרים לישראל כספחת". ל"להסתפח" אין ולא כלום לספחת זו, שהיא מחלה קשה, אבל גזירת ה"ספחת" מלשון ספיחה היא מן השיבושים שעתידים היו להביא לידי הקשיים העצומים ששמים כיום על דרך הבאים להתגייר, ובכך עוד נדון בהמשך.

בספר איוב נזכר הגר לאמור, "בחוץ לא ילין גר", שפירושו הפשוט הוא, אם אין לגר קורת גג לראשו, אתה תיתן לו ותקבל אותו לביתך, ובלבד שלא תיתן לו ללון בחוץ. המדרש המאוחר נתלה בפסוק הזה כדי לפרש את פסוקו של ישעיהו בצורה הרבה יותר רחבה: "שאין הקב"ה פוסל לשום בריה, אלא לכל הוא מקבל; השערים נפתחים בכל שעה, וכל מי שמבקש להכנס, יכנס. לכך הוא אומר: 'בחוץ לא ילין גר'... אלא עתידים גרים להיות כהנים משרתים בבית המקדש, שנאמר, ונלווה הגר אליהם ונספחו אל בית יעקב".

אבל הגרים העתידים "להיות משרתים וכהנים בקודש", אינם כל "הגרים" כמשמעותם במקרא: לא העלו עוד על הדעת שגר שאינו ישראל יוכל אמנם לשרת בקודש. לכן הבחינו בתלמוד בין "גר צדק" לבין "גר תושב". גר-צדק הוא זר שביקש "להתגייר" על מנת לקבל על עצמו דת ישראל ולהיות יהודי לכל דבר, ואילו גר-תושב הוא גוי שאינו מוכן לקבל עליו דת ישראל ואינו רוצה להיות יהודי, אבל אינו עובד-אלילים אלא מקיים שבע מצוות בני-נח – "ולמה נקרא שמו תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ-ישראל" (כלשון הרמב"ם).

אין "גיור" או "התגיירות" במקרא: לפי הדין המקראי, כל גר "מגויר" באופן אוטומטי; בעצם היותו גר, הוא "גר". תהליך של גיור או התגיירות הומצא רק בתקופת התלמוד, ורק למען "גרי-צדק": לשון אחר, ההתגיירות הועדה דווקא לאותם הגרים אשר רצו לחדול מהיות גרים ולהיות ליהודים; הם לא רצו עוד להיות זרים ונכרים, אלא רצו להתאזרח (מה שקוראים בטרמינולוגיה משפטית בשם "נטורליזציה") למען יתקבלו וייטעמו בעם כאילו נולדו ישראליים-טבעיים. ואמנם יש בהתגיירות משום התאזרחות – לא מבחינה משפטית כי אם מבחינה דתית בלבד – והיא נבדלת מן ה"התאזרחות" של יחזקאל הנביא, לא רק בכך שאצל הנביא נשאר הגר גר הדבק בדתו שלו, אלא גם בכך שאצל הנביא זוכה הגר לטובות-הנאה חומריות של ממש, ואילו טובות-ההנאה שמביאה עמה ה"התגיירות" הן דתיות ונפשיות בלבד. משנתגייר כדין, אין עוד ולא כלום בין הגר לבין היהודי: מכאן ואילך רואים אותו כאילו מצאצאיו שלש אברהם אבינו הוא, ועל-פי רוב אף נותנים לו שם: "אברהם בן אברהם".

בלשוננו דהאידנא, ה"גר" הוא, על כן, מי שנתגייר ואינו עוד "גר" כמשמעותו המקראית. הוא נקרא "גר", אם כי בעצם חדל מהיות "גר". אבל הזרים והנכרים היושבים בינינו והגרים עמנו, אינם נקראים עוד "גרים", אף לא "גרי-תושב": הם זרים ונכרים שאין להם שום מעמד, ושם כשירות, בדת היהודית. זוהי סטייה לא רק מרוח התורה כי אם גם מלשונה המפורשת. הוא שאמרו חכמים, "התורה העתידה להשתנות".

הגמרא קובעת דין ההתגיירות בלשון זו: "גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים ודחופים ומסותפין ומטורפין, ויסורים באים עליהם? אם אומר, יודע אני ואינו כדאי, מקבלין אותו מיד". רש"י מפרש "איני כדאי – איני ראוי להשתתף בצרתם, ומי יתן ואזכה לכך". מוסיף הרמב"ם שתחילה חייבים לבדוק אחריו, שמא תימצא "עילה" שלא לקבלו – כשבקשת ההתגיירות לא נעשתה לשמה אלא למטרה אחרת או שלא בתום לב. הגמרא מפרטת מה הם "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות", וכן "עונשן ושכרן של מצוות", שחייבים הדיינים "להודיעו"; והרמב"ם מוסיף: "מודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם, ומאריכין בדבר הזה", ואילו בדברים האחרים "אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו". אחרי שהבין וקיבל, ימולו אותו, ומשנתרפא מטבילין אותו: "טבל ועלה, הרי הוא כישראל לכל דבריו". הרמב"ם מנמק את "אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו" לאמור, "שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה, שבתחילה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון רכים".

מי שבא מחוץ-לארץ ואמר שהיה גוי "שנתגייר בבית-דין, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; במה דברים אמורים, בארץ-ישראל ובאותם הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל, אבל בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך ישא ישראלית" (לשון הרמב"ם). הפה שאמר גוי הייתי, הוא הפה שאמר התגיירתי כדין, יכול היה לומר, נולדתי יהודי – והיו מאמינים לו, למה לא נאמין לו כשאומר שגויר ליהודי. אבל מאמינים לו שהוא יהודי, בין שנולד יהודי ובין שנתגייר. רק במקום – כמו מדינת ישראל – שרוב תושביו יהודים, והוא על-פי הכלל הגדול שתמיד "הולכים אחר הרוב", נשמעה אף הדעה שמאחר ורוב הטוענים שהם יהודים אמנם יהודים הם, מעמידים כל מי שטוען כך בחזקת יהודי. כשנאמן אדם להעיד על עצמו שהוא יהודי, בין מכוח וידוי ובין מכוח גיור, הטוען כנגדו שאינו יהודי, עליו הראיה, והקושי מתעורר, כידוע, אם הטוען שהתגייר מודה שגיורו לא נעשה בבית דין אורתודוקסי, וזאת (לדעת הרבנות האורתודוקסית) אינה טענה "שנתגייר כהלכה" או "בבית-דין" כמשמעותו בהלכה, אלא מעין הודאה שמבחינת ההלכה נשאר לא-יהודי.

אבל אם אין כל אלה מתקבלים כגרי-צדק, על כל פנים גרי-תושב הם: כולם מקיימים שבע מצוות בני נח, וכולם רוצים לגור ולשבת בישראל. נראה שכל דיני אהבת הגר שבתורה חלים עליהם – ולו רק מקל וחומר: אם הם חלים על תושבים לא-יהודים כפי שאמרנו, על תושבים הטוענים, בצדק או שלא בצדק, שהם יהודים, והם רוצים להיספח אל היהדות, לא כל שכן. בשביל גרי-הצדק אין צורך באזהרות אהבה: הם באים בכלל "ואהבת לרעך כמוך" – ועליהם נאמר שחביבים הם "לפי הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני". רק בשביל גרי-תושב נותרו כל אותן מצוות האהבה, ואולי כדי לעקוף את אלו, שקשה עד מאוד לקיימן כרוחן וכלשונן, "ואין יכולים להיזהר מהונאתם, שביותר הוזהרו ישראל על הגרים" – פסקו "כי אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג", ומאחר ואין "היובל נוהג" עוד, אין עוד גרי-תושב. וכבר הקשו על הלכה זו, שלמעשה יש בה כדי לשים לאל את כל מצוות התורה המרובות שבאו להגין על ה"גרים", כמונו שהיינו גרים בארץ מצרים; והשיבו שמשמעותו של "אין גר תושב נוהג" אינה אלא שבתי-דין מגיירים עוד רק גרי-צדק, ואילו גרי-תושב אינם צריכים גיור, או הכרה מפורשת אחרת, מטעם בית-דין.

נמצא שתפיסת התורה על "זכויותיו" המיוחדות של הגר, שהן זכויות-אדם מובהקות, הנובעות מיחסו המיוחד של הקב"ה לגר היושב בקרבנו מחד גיסא, ומן הניסיון שלנו עצמנו, מהיותנו גרים בארץ מצרים מאידך גיסא, בעינה ובתקופה עומדת – וכמה שלא יהיו מצוות האהבה ואיסורי הדיכוי וההפליה קשים עלינו, מצווים ועומדים אנו, כמאז כן היום, לקיימם כלפי כל זר היושב בתוכנו.

יש בכתובים שאנו עצמנו, היהודים או הישראלים, איננו אלא "גרים ותושבים" עם האלוהים: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". ודוד המלך הוסיף ואמר: "כי גר אנוכי עמך, תושב ככל אבותי". ולו רק באשר אנו עצמנו איננו אלא גרי האלוהים, הוא בעל הארץ, חובה עלינו להתייחס אל "הגרים" שלנו, כמו שאנו רוצים ומתפללים שאלוהים יתייחס אלינו עצמנו. וללמדנו שאין אנו טובים ומיוחסים מהם: כשם שהמה גרים, אנחנו גרים; וכשם שאלוהים אוהב את גריו שלו, כך גם אנו מצווים לאהוב את הגרים שלנו.

דומני שאין עוד שיטה של משפט, לא בימי קדם ולא בימינו, היכולה להידמות, לעניין זכות הגר, זכות הזה והנכרי אשר יושב בקרבנו, למשפט המקראי שלנו. לא זו בלבד שאנחנו מצווים ש"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם", וכולכם תהיו שווים לפני המשפט, גם האזרח וגם הגר, אלא לגר יש עוד מעין מעמד מיוחד במינו, הנובע מזכותו המיוחדת לאהבה, זכות המיועדת רק לו ולעשוקים ונרדפים הזקוקים משום כך, לדאגה ולהגנה יתרה.

בינתיים היינו "גרים" לא רק בארץ מצרים, אלא בכל ארצות הפזורה והגולה. ולא רק היינו גרים בהן, אלא אין ארץ שישבנו בה, ושלא נרדפנו בה על נפשנו. בדורות האחרונים נתנסינו בניסיונות זוועה שלא היו דוגמתם בכל תולדות האנושות. דווקא ניסיון מר זה שב ומטיל עלינו חובה קדושה שלא נעשה לאחרים מה שאחרים עשו לנו, שלא נרדוף שום נכרים שבינינו, שום גרים היושבים עמנו בארצנו, אלא נאהב ונטפח ונכבד אותם.

לקריאה נוספת:

גרים