ובזה התשובה לשאלה שהעלינו בפתח הדברים – מדוע נועד ליצחק תפקיד פסיבי בלבד. המספר המקראי לא היה מעוניין כלל לצרפו כשותף בנסיון הגדול של אבי האומה. לדידיה אברהם היה אחד ומיוחד לזכות גדולה זו, ואילו יצחק והבאים אחריו – להם זכות יורשים בלבד. למעשה באה גישה זו לידי ביטוי בולט במכלול סיפורי האבות. בעוד שמרבים לספר ולפרט את שבחי אברהם כמאמין גדול בה', וכאיש צדיק ורב חסד בכל מעשיו, ועומד בשלימות בכל הנסיונות – נמנעים המספרים כמעט במוחלט מהדגשת הליכות חיים מעין אלה אצל יצחק ויעקב. יורשי אברהם מתוארים כאנשים רגילים, ואף כאשר באות עליהם צרות ותלאות, אין הן בבחינת נסיונות. אמנם גם איתם מתהלך אלוהים והוא נגלה אליהם תכופות, ואף מרבה לחזור בפניהם על ההבטחות והברכות הידועות, אלא שהוא מקפיד להוסיף עליהם את הביטוי "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי"12 או: "ויתן לך אלהים את ברכת אברהם לך ולזרעך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם", הווה אומר: זכות האב היא שעומדת איפוא ליצחק וליעקב, ואילו להם – רק זכות יורשים.
נשים לב גם לכך, שבספר בראשית אין כמעט סימן וזכר, שהברית מותנית כביכול בהתנהגותם של צאצאי אברהם. גישה כזאת המתנה את קיום ההבטחות האלהית והברכות בהתנהגות העם מופיעה רק בספרים מאוחרים יותר ובעיקר בספר דברים ובספרי הנבואה. ואילו בסיפורי האבות מתוארת הווייה אופטימית של עתיד מזהיר לעם ישראל גדול וחזק היושב בטח בארצו, היורש את שער אויביו וכל הגויים מתברכים בו. וכל זה – רק בזכותו של אבי האומה, וללא קשר עם מעשיהם הם כעל רקע זה מובן הדבר, שמחברי סיפור העקידה לא ראו כל צורך לזכות גם את יצחק במעמד של נסיון. הזכות כולה לעוקד ולא לנעקד. נציין עוד: אילו היתה לסיפור מגמה חינוכית, היינו להראות לעם מופת של הקרבה, ודאי שהיה טעם לזכות גם את יצחק במצוה זו. אך אין ספר בראשית עוסק בהטפה, לא ישירה ולא עקיפה, ואין הוא רואה צורך לתבוע מהם עמידה בנסיונות כאלה, שעמד בהם אבי האומה, ואולי – משום שבזמנם של מספרים אלה לא נצטיירה להם כלל מציאות כזו שתחייבם לכך, שהרי אם הם חיים במצב של יורשי שער אויביהם – מה טעם היה להם להציג מופת של גבורת בנים נעקדים...
דרכו של הסיפור המקראי היא, שמגמות ותכליתיות הסיפור משתקפת גם בסממנים הספרותיים של סיפורם. ואכן כאשר אנו באים לחשוף את משמעותה של ההבעה הספרותית על סממניה בסיפור זה, דומה שאלה מוצאים את ביטוים בכמה רמזי דברים. כך באה האמירה "ואלהים ניסה את אברהם" בפתח הסיפור, בין השאר, גם לקבוע עובדה ודאית, שרק אברהם בלבד "נוסה" ולא היה עמו אחר. ההבלטה של פעלתנות יתר אצל אברהם באה להדגיש, שהוא בלבד עושה את כל ההכנות וזה טעם פירוט יתר של פעולות הטכניות: ויבן, ויערך, ויקד, וישם, וישלח, ויקח; אלה באו אולי גם הם לצורך הבלטה, שלא יטעו לראות את יצחק כשותף כלשהו בנסיון; ואולי גם הביטוי "ואני והנער נלכה עד כה" במקום "אני ובני" או "אני ויצחק" בא אף הוא להוציא את האפשרות לומר שיצחק היה אדם מבוגר, כפי שנראה להם לחז"ל שלא במקרה. נראה לי, שגם השיח הקצר בפסוקים ז, ח בא לוודא, כדברי ראב"ע, שיצחק נער תמים היה ולא ידע לקראת מה הוא הולך. לא-כל-שכן שלא היה בשל להבין את האמירה הדו-משמעית של האב "אלהים יראה לו השה, בני" כנוגעת אליו אישית.
ואם סממני הביטוי השונים יוצרים בצירופם ובמיזוגם גם מבנה מושלם מבחינה אמנותית-אסתיטית, הרי זה, כידוע, מכבשונה של ריקמת הסיפור המקראי, שכל הנרמז בו משתלב יפה במשמעות הפנימית. וכך אנו מקבלים בסופו של דבר – במקום דרשה רגשנית – סיפור שקט, כמעט אידיאלי – המעורר התפעלות מהתנהגותו של אברהם על ידי אווירה פעלתנית, שקודה ודוממת.
הערה:
12. שם, כ"ח, ג-ד.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
עוקד ונעקד - מקרא ומדרש : זה לעומת זה
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : עוקד ונעקד
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : ההסבר הספרותי
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : מה סיפור העקדה בא ללמדנו
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : "כי ביצחק יקרא לך זרע"
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : בזכותו של עוקד בלבד
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : גלגולו של מוטיב העקדה בספרות חז"ל
עוקד ונעקד -מקרא ומדרש : בכל דור ודור
