כבר נשאלה השאלה מדוע ממוקדת תשומת-הלב כולה של יוצרי סיפור העקידה המקראי בעוקד בלבד, ואילו הנעקד משולל בסיפור זה מכל תפקיד פעיל. מה טעם הדבר שעל יצחק הוטל תפקיד של קרבן מהכרח ונמנע ממנו להיות גם הוא עומד בנסיון כקרבן מרצון. ועוד שאלו: מדוע מנעו עורכי הסיפור מיצחק הבעת רגשות כגון בכי, זעקה, מחאה או התנגדות פעילה, שעשויים היו להוסיף לסיפור מימד דרמטי מרשים ומרגש... כן תמהו על כך שהנער הוצג כאובייקט תמים ופסיבי בלבד על רקע פעלתנותו השקודה של האב במילוי צו בוראו – שהרי באווירה הדוממת באותה הליכה בת שלושת ימים אל הר המוריה מעז הנער לשאול פעם אחת את אביו בהבעה תמימה – מה פשר "האש והעצים" והוא מקבל בתום לב את התשובה הדו-משמעית של האב: "ה' יראה לו לעולה, בני!" (כ"ב, ז) וזה הכל. מכאן ואילך מתעלם המספר מאישיותו של יצחק כליל, בעוד הוא ממשיך לתאר את אברהם בפעילותו הרצופה עד להקרבת האייל תחת יצחק.
לעומת זה קיימת תופעה הפוכה מזו בספרות העקידה של חז"ל. בניגוד גמור לדרך המקרא מעלים מדרשי חז"ל בהבלטה יתירה את מעמדו הפעיל של הנעקד, עד כדי השתוותו לפחות עם מעמדו של העוקד, ולעתים אף יותר מזה. כך, למשל, בתיאור נרחב על נסיונותיו של השטן להכשיל את מעשה העקידה מופיע השטן בפני יצחק בדמות בחור, והוא מגלה ליצחק, שהאב עומד להקריבו ומשדל אותו להתנגדות. ואז דוחהו יצחק בדברים אלה: "ואעפ"י כן לא אעבור על דעת יוצרי ועל צו אבי". ומוסיף בעל האגדה "באותה שעה נפל פחד ואימה גדולה על יצחק, שלא ראה בידו (של אברהם) כלום להתקרב והרגיש בדבר במה שעתיד להיות. ביקש לומר 'ואיה השה לעולה', אמר לו: (אברהם) 'הואיל ואמרת, הקב"ה בחר בך' אמר: 'אם בחר בי, הרי נפשי נתונה לו', ואעפ"י כן 'וילכו שניהם יחדו' – זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט"1.
כך מכניסה אגדת חז"ל את יצחק כשותף לעקידה ואף מעמידה אותו בדרגה שווה עם אברהם במוקד העניין: הנכונות לעמוד בנסיון.
וכל-כך חשוב להם לדרשני האגדה עניין זה, שהם מוציאים לצורך זה פסוקי תורה מפשוטם כדי לתאר שוני בסיטואציה הן מבחינה של הדגשה פסיכולוגית והן בדרך תיאור העובדות לגופן. כך – על הפסוק "ויבואו אל המקום אשר אמר לו אלהים ויבן שם אברהם את המזבח וגו'" (פס' ט) גורסים בעלי המדרש "ויביאו" במקום "ויבואו" וקובעים על סמך זה: "שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את העצים, ואברהם דומה למי שעשה חתנות לבנו, ויצחק דומה כמי שעשה חופשה לעצמו. אמר לו יצחק: אבא, מהר ועשה רצון יוצרך ושרפני יפה וגו'". ולהלן: "מיד בנו שניהם את המזבח2 ועקדו על המזבח ונוטל את הסכין כדי לשחטו"2א.
ויתירה מזו: ברגע המכריע דווקא אברהם "נשבר", ואילו עמידתו של יצחק נעשית מאוששת יותר. רק שתי בקשות לו מאביו: "בבקשה ממך, אל תעשה בי מום" (שלא ייפסל לקרבן) ו"לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הגג, שמא תפיל עצמה ותמות". ואילו על אברהם נאמר שם: "בא השטן ודחף ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו, וכיוון ששלח ידו ליטלה – פער פיו בבכייה וגעה געייה גדולה..."
הערות:
1. מדרש תנחומא, פרשת וירא.
2. בניגוד לנאמר במקרא "ויבן" – לשון יחיד. 2א בראשית רבה נ"ו, ד.
לפריטים אחרים קשורים לנושא:
עוקד ונעקד - מקרא ומדרש : זה לעומת זה
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : עוקד ונעקד
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : ההסבר הספרותי
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : מה סיפור העקדה בא ללמדנו
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : "כי ביצחק יקרא לך זרע"
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : בזכותו של עוקד בלבד
עוקד ונעקד- מקרא ומדרש : גלגולו של מוטיב העקדה בספרות חז"ל
עוקד ונעקד -מקרא ומדרש : בכל דור ודור
