עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה המוסלמית


תקציר
תיאןר מפורט של מוסדות האימפריה העבאסית ומנגנני הכוח: הח'ליפות, המנגנון האדמיניסטרטיבי, הכנסות המדינה, הצבא, והמשטרה.



בית עבאס : מוסדות האימפריה העבאסית
מחבר: משה מעוז


א. הח'ליפות.13 החליף העבאסי היה שונה תכלית שינוי מקודמו החליף האומיי – במעמדו, בסמכויותיו ובכוחו. במקום שליט שכוחו מוגדל על-ידי הכת הערבית השלטת, בא אוטוקראט המתיימר לשלוט בשם אללה ומושל בכוח צבאו ומנגנוניו השכירים. תחת האצולה הערבית, שכוחה עימה והשפעתה רבה על החליף, נוצרה הירארכיה פקידותית, אשר קידומה בא לה לא בזכות יחוסה המשפחתי אלא בחסדו של החליף. החליף האומיי היה ערבי ככל אחיו והגישה אליו היתה ללא גינוני טקס, אולם החליף העבאסי היה מוקף חצרנים ("חָאגִ'בּ", רבים: "חג'אבּ") ופאר של טקסים מדוקדקים בהתאם למסורת הפרסית, והגישה אליו היתה כרוכה בקשיים רבים. גם תואריו של החליף העבאסי הצביעו על שינוי זה. הוא לא נקרא עוד "ח'ליפת רסול אללה" אלא סתם, "ח'ליפת אללה" או "ט'ל אללה עלי אלאַרד" (צל אלהים עלי אדמות). החל מימי אלמעתצם סיגלו לעצמם החליפים העבאסים תוארי כבוד המורכבים מן השם אללה,כגון: אלמעתצם באללה או אלואת'ק באללה (לשם קיצור משמיטים "בּאללה"), ובניגוד לבני אומיה הדגישו חזור והדגש את האופי הדתי של מישרתם כ"אמאמים". השליטים קירבו את אנשי הדת לחצרם, ובחרו לסמל שלטונם, תחת החותם והשבט האומיים, את מעיל הנביא ("בֻּרדה"). הדגשת היסוד הדתי היה הכרח לגביהם, כיוון שהקשר שקשרם אל ה"מואלי" הפרסים תומכיהם היה קשר דתי בלבד, וה"מואלי" מטבעם היו מקפידים בענייני דת. לפיכך גילו שליטי בית עבאס חוסר סובלנות דתית לגבי כיתות וזרים, גם חיו בצביעות דתית: כלפי חוץ דרשו קיום כל המצוות, כיבוד חכמי הדת וציות להם, וטיפחו את הספרות הדתית. אך בחצרותיהם עברו על מרבית האיסורים, הירבו בהוללות ושתיית יין וכיוצא בזה.

החליף במדינה העבאסית היה מקור כל הכוח הצבאי, האדמיניסטרטיבי והשיפוטי. הוא יכול היה להעביר את סמכויותיו לאחרים – ואמנם כך עשה לגבי הווזיר, האמיר והקאדי – אך הוא נשאר, לפחות להלכה, הקובע היחיד בכל ענין מענייני האימפריה.14 לפיכך היתה הח'ליפות העבאסית רודנות המבוססת על כוח צבאי ואינה תלויה בתמיכתם של מעמדות מסויימים – כמעמד האצולה. בזה היה מקור כוחה ומקור חולשתה כאחד, כי בעוד החליפים הראשונים שלטו בכוח צבאם, היו האחרונים שבויים בידי הצבא.

ב. המנגנון האדמיניסטרטיבי. העבאסים הראשונים ירשו את מנגנון המדינה האומיית, שהיה מבוסס בעיקר על השיטה הביזנטית. בהדרגה החל המנגנון להתארגן לפי הדוגמה הסאסאנית-פרסית העתיקה. הוקמה שורה של "דיוָאנים" – משרדים, כגון של הצבא, המשפט, הכספים, הדואר, המודיעין וכדומה. תפקיד מיוחד מילא "דיוָאן אלרסאיל" (משרד האיגרות) שבראשו עמד ה"כַּאתבּ" (הסופר), אשר מתחת ידו יצאו עתה מכתבים ופקודות מטעם החליף בפרוזה מחורזת ובלשון נמלצת כדרך הפרסים. בראש המנגנון הגדול כולו עמד ה"וזיר". הנושא במשרה זו מופיע כבר בסוף תקופת בית אמיה, אך הגיע לדרגת שלטון כמעט בלתי מוגבל בראשית תקופת בית עבאס.

הווזיר. הווזיר היה המשנה לחליף והסמכות המוציאה לפועל. הוא שלט על המנגנון המינהלי באמצעות ראשי המיניסטריונים השונים, ובדרך זו ריכז בידו כוח עצום. על חשיבותו של הווזיר אפשר ללמוד מתוך כתב-המינוי אשר נתן החליף אלנאצר (1238-1180) לווזירו: "מוחמד אלקוּמי הוא נציגנו עלי אדמות ובקרב נתינינו. לפיכך, המציית לו – מציית לנו, והמציית לנו מציית לאללה, ואללה יזכה את המציית לו בגן-העדן. יתר על-כן, מי שאינו נשמע לווזירנו – ממרה פינו, והממרה פינו – ממרה פי אללה, ואללה יעניש את הממרה פיו באש הגיהנום".15 הווזיר הכל-יכול מינה ופיטר מושלי מחוזות ושופטים, החרים רכושם של מושלים שסר חנם ואף נהג להוריש את מישרתו לבניו. אם כי להלכה היה הווזיר נתון תחת מרות החליף, הרי אירע שלווזיר היה כוח השפעה גדול משל אדונו. חלוקת הסמכויות בכלל במבנה האימפריה העבאסית לא היתה ברורה והביאה להתנגשויות ולתככים רבים בחצר הח'ליפות.

הבּרמכּים. משפחת הווזירים המפורסמת בהיסטוריה העבאסית היא משפחת הווזירים לבית בּרמכּ..

למשפחת הווזירים הבּרמכּים חלק נכבד, אם לא חלק הארי, בשגשוגה של האימפריה העבאסית ועלייתה לפסגת ההצלחות מבית ומחוץ. ראש המשפחה – ח'אלד בן בּרמכּ – היה כנראה בן לכומר בודהיסטי מבלח', אשר התאסלם ונספח אל אבו מסלם, וסייע לעבאסים לתפוס את השלטון. הוא מונה על-ידי אלמנצור כראש משרד הכספים של האימפריה, לאחר שהוכיח נאמנות גדולה כלפיו. בשנת 765 מונה כמושל טברסתאן במזרח והצטיין בדיכוי מרידה מסוכנת שם ובכיבוש מבצר ביזנטי. במשך כל הזמן שימש גם יועץ בלתי רשמי ובעל השפעה רבה על החליף. יַחיַא, בנו של ח'אלד, היה מושל אזרביג'אן בימי אלמנצור ולאחר מכן גידל וחינך את הארון אלרשיד עד כי זה קרא לו "אבי", יחיד עמד בנאמנות לימינו של הארון נגד מזימות אלהאדי, וכאשר היה הארון לחליף מינה את יחיא לווזירו הגדול ואת בניו למשרות מפתח באימפריה: ג'עפר קיבל את השלטון האדמיניסטרטיבי המרכזי בבגדאד, ואלפדﬞל מונה על חלקה המזרחי של האימפריה, גם הבנים האחרים קיבלו תפקידים חשובים.

הבּרמכּים, שעושרם ונדיבותם היו למשל בעולם המוסלמי, שלטו למעשה באימפריה הענקית וחלשו על כל המנגנון המינהלי העצום. הם שפיתחו וניהלו את המדינה – הקימו מאגרי מים, בנו מסגדים, סללו דרכים, הגדילו את הצבא ופירנסו עשרות משוררים ואנשים תרבות. בעיקר היה גדול כוחו של ג'עפר ורבה היתה השפעתו של הארון. הוא עשה בממלכה ככל העולה על רוחו. היה לו חופש גמור בניהול ענייני הכספים במדינה ובשליטה על גורל הנתינים. אך לא לעולם חוסן – קיצם של הבּרמכּים היה חד ואכזרי בעודם בפסגת הצלחתם. הארון חשד בהם, ובעיקר בג'עפר בחוסר נאמנות, ברצון לרשתו ובהשתלטות ממשית על האימפרייה, כך שלו עצמו הותירו סמכות שלטון נומינלית בלבד. בשנת 803 נאסרו בני משפחת בּרמכּ בתואנה שג'עפר פגע בכבוד אחות הארון, עבּאסה, ורכושם העצום הוחרם. ג'עפר הוצא להורג. האב הזקן, יחיא, ובנו אלפדל מתו בכלא. אולם הארון אלרשיד עצמו לא יכול היה להשתחרר מהרגשת צער וחרטה על מעשהו, וזו היתה אחת הסיבות לעזיבתו את בגדאד ולישיבתו באלרקה עד למותו כעבור שנים מעטות.

השלטון במחוזות. בעת פריחתה נחלקה האימפריה העבאסית ליותר מעשרים מחוזות:16 מחוז אפריקה, שכלל גם את מדבר לוב וסיציליה: מחוז מצרים (בשני מחוזות אלה שלטו חליפי בית עבאס ברוב התקופות רק באופן נומינלי); מחוז סוריה וארץ-ישראל; מחוז אלחג'אז; מחוז תימן ודרום ערב; מחוז אלבַּחרַין ועמאן (בירתו – אלבצרה); מחוז עיראק; מחוז אלג'זירה ובירתה מַוצִל; מחוז אזרבּיג'אן – ובו הערים הראשות תִבּריז ואַרדַבּיל; מחוז גִ'בּאל – עם הערים הַמדאן, רַי ואִספהאן; מחוז ח'זסתאן – ואַהואז בירתו; מחוז פארס ובירתו שיראז; המחוזות כַּרמאן, מֻכּראן, סִגִ'סתאן, קוהִסתאן, קומִס, טַבַּרִסתאן; ג'רג'אן וארמניה; מחוז חֻ'ראסאן ועריו נישאפּור, מַרו, הַרָאת ובַּלח'; מחוז חֻ'וארזם ומחוז צֻגְד עם בֻּח'ארא וסַמרקנד; המחוזות פַראגָאנה ושָאש.

באימפריה ענקית כזו, אשר חלשה על אזורים שונים ומרוחקים, כשהתחבורה איטית והתנאים הטופוגרפיים קשים, היה השלטון הלא-ריכוזי (דצנטראליסטי) בלתי נמנע, למרות השאיפה הטבעית של השליטים בבירה להנהיג שלטון ריכוזי. להלכה היו שני סוגי מושלים במחוזות: מושל כללי, ששלט על ענייני הצבא, פיקח על מערכת המשפט ועל הסדר והבטחון, גבה מס, הגן על הדת וכיוצא בזה – ומושל בעל סמכויות מצומצמות יותר, ללא סמכות עצמאית וללא יכולת פיקוח על סדרי המשפט וגביית המסים. אולם, למעשה, היה השלטון במחוזות תלוי באישיות המושל, במידת כוחו של החליף בבירה ובריחוקו של המחוז מבגדאד. מושל המחוז שמונה על-ידי הווזיר, עלול היה להיות מפוטר לפי הוראות הווזיר או החליף, אולם אם היתה למושל מחוז אישיות חזקה, והוא נהנה מאמון הצבא והתושבים במקום, לא העיזו לפטרו, ומשרתו היתה עוברת בירושה לבניו.

בראשית התקופה העבאסית נהגו החליפים למנות על המחוזות נציבים, כלומר – מושלים לא-מקומיים שהיו זרים לאוכלוסיה. עובדה זו הקשתה עליהם בבואם לדכא מרידות מקומיות, שכן הם לא נהנו מאמון האוכלוסיה המקומית. החליפים העבאסים הסיקו מכך, כי לשם השקטת המחוזות יש צורך בשליטים מבני האריסטוקראטיה המקומית המכירה את האיזור ונהנית מאמון האוכלוסיה. אך דא עקא: שיטה זו הביאה לצמיחת שושלות מקומיות ברחבי האימפריה העבאסית, אשר שלטון באזוריהם שלטון עצמאי למעשה.

שרותי הדואר והמודיעין – "דיוָאן אלבּריד ואלאח'בּאר",17 לדואר העבאסי אשר בראשו עמד "צאחבּ אלבּריד ואלאח'בּאר" (הממונה על הדואר והמודיעין) היו שלושה תפקידים עיקריים – העברת דואר, הסעת אנשים, ובילוש. שירות הדואר נועד אמנם בעיקר להעביר דואר ממשלתי, אך הוא שירת גם לקוחות פרטיים תמורת תשלום. בכל בירת מחוז היה סניף דואר, ולאורך הדרכים שעברו באימפריה נמנו תחנות-ביניים, ובהן הוחלפו הסוסים, הפרדים או הגמלים שהובילו את הדואר. שרות הדואר שימש גם להסעת מושלים למקום כהונתם, וכן להעברת צבאות על ציודם. תפקיד לא פחות חשוב לשרות הדואר היה פיקוח ובילוש אחרי הנעשה באזורים השונים, בעיקר דיווח שוטף על התנהגות הפקידות המקומית – המושל ("אַמיר") והמפקח על הכספים ("עאמִל") ושאר הפקידים. מפקח הדואר האזורי היה מדווח לראש שירותי הדואר והמודיעין בבירה או אפילו ישירות לחליף על המאורעות באזורו. אמנם, מוסד הדואר היה מורשת אומיית, אך הדואר העבאסי במתכונתו זו הוקם בימי הארון אלרשיד על-ידי יחיא הברמכּי. במסגרת הדואר הופעלו גם יוני-דואר שהעבירו ידיעות דחופות. כך, למשל, הועברה הידיעה על מרד בַּאבּכּ לחליף אלמֻעתצם באמצעות יונת דואר.

דרכי האימפריה. למרכז הדואר בבגדאד היה רישום מלא של דרכי האימפריה, תחנות-הדואר והמרחקים ביניהן. כידוע, היה מוסד זה אחד הגורמים החשובים בהתפתחות ספרות הגיאוגרפיה באסלאם. הדרכים המסועפות שימשו את שירות הדואר, הסוחרים, עולי-הרגל ונוסעים אחרים. בצדי הדרכים ניבנו אכסניות ונקדחו בארות מים לשימוש העוברים בהן. הציר הראשי באימפריה העבאסית היה ציר ח'ראסאן שעבר מאסיה המרכזית לעיראק ומשם לארצות הים התיכון. בקו זה היו שתי דרכים ראשיות: האחת באה מאסיה המרכזית ועברה דרך סמרקנד, בח'ארא, מרו וטוס, והשניה – דרך בח'ארא, בלח' והראת להודו. שתי הדרכים נפגשו בנישאפור. מנישאפור הובילה דרך אחת לעיר רי ומשם התפצלה לשלוש דרכים אחרות: אחת – צפונה מערבה לאזרביג'אן, מזרח אנטוליה והים השחור; השניה – מערבה לבגדאד. השלישית הובילה דרומה לאספהאן, שיראז והמפרץ הפרסי. המרכז השני והגדול יותר של הסתעפות הדרכים היתה, כמובן, בגדאד. מבגדאד צפונה-מזרחה, עברה דרך ח'ראסאן; מערבה – הדרך לדמשק והים התיכון; צפונה-מערבה – למוצל וצפון סוריה; דרומה – למפרץ הפרסי דרך העיר ואסט.18

ג. הכנסות המדינה – "דיוָאן אלחַ'ראג'" או "דיון אלאיראדאת". אחד המשרדים החשובים במדינה העבאסית היה המשרד להכנסות המדינה בשם "דיואן אלח'ראג'" – מס הקרקע, ששילמו כל בעלי הקרקעות; מס ה"זכָּאת" – היה מס הרכוש, ששילמו המוסלמים. ואילו הנתינים הזרים שילמו "גִ'זיה", מס גולגולת תמורת בטחון החיים והרכוש וחופש הפולחן. מס זה שולם באופן פרוגרסיבי לפי יכולתו של הנתין, והוא בוטל עם התאסלמותו. אולם הכנסות אלה לא הספיקו לצרכי חצרות השליטים וצרכי המדינה – כתשלום המשכורות לצבא, אחזקת מסגדים, סלילת דרכים, הקמת גשרים וכיוצא בזה. על כן הונהגו מדי פעם מסים נוספים, כגון מכסי יבוא, שנחשבו "מכּוס", דהיינו – מסים שלא מן הקוראן, וחכמי הדת ראו אותם כבלתי חוקיים.19

ד. הצבא. הצבא העבאסי היה בנוי בעיקרו על חילות שכירים ובמרכזו עמד חיל-המשמר הח'ראסאני המעולה, שהיווה את משענת המשטר. הצבא הסדיר לא היה גדול, ולפעולות מלחמתיות מסוימות הוא נעזר במתנדבים שגויסו מבין הכפריים או השבטים הערבים. בצד המשמר הח'ראסאני היתה קיימת, בראשית התקופה העבאסית, יחידה ערבית בשם "עַרַבּ אלדַולַה", אשר במרוצת הזמן נידלדלה ואיבדה את חשיבותה. מימי אלמעתצם החל האלמנט התורכי לחדור לשורות הצבא – תחילה בצורת עבדים קנויים, "ממלוכּים", שאומנו במיוחד לעבודת הצבא, אולם ברבות השנים קיבל האלמנט התורכי סיוע על-ידי חילות שלמים שעברו לשרותם של החליפים והפך לגורם המרכזי השליט בצבא ובמדינה, עד כי העלה והוריד חליפים כרצונו.

הצבא העבאסי הסדיר היה מורכב מיחידות חיל-רגלים ("חַרבּיה") החמושים בחרבות, חניתות ומגינים, קשתים ("רָאמיַה") ופרשים ("פֻרסָאן"). אנשי היחידות המובחרות היו חבושי קובעים ומזויינים בכידונים ארוכים וגרזיני קרב. לסיועם הוקמו יחידות זורקי אטש ("נַפַאטוּן") ומהנדסי-מצור לפי השיטה הביזנטית, וכן בתי-חולים של שדה. ההירארכיה של הפיקוד היתה בדומה לנהוג בצבאות המודרניים: 10 חיילים בכיתה, 50 במחלקה, 100 בפלוגה וכן הלאה. הדרגה "אַמיר" היתה הגבוהה ביותר בצבא. בשנת 935 הונהגה גם מישרת "אַמיר אלאֻמרא" (מפקד המפקדים), שהיתה דרגת מפקד הצבא בבירה וסימלה את בכורתו לגבי שאר המפקדים במדינה. כוחו של הצבא הלך וגדל גם בגלל ה"אִקטאע" הפיאודלי.

ה"אִקטאע". בראשית התקופה העבאסית המשיכו החליפים כקודמיהם האומיים בנוהג הפיאודלי של חלוקת קרקעות המדינה לפקידות ולקצונה הגבוהה. נוהג זה נקרא "אקטאע". משלא נותרו עוד קרקעות נהגו החליפים בשיטת "אקטאע" חדשה: הם העבירו את זכויות גביית המס מאחוזות פרטיות לידי הצבא בתנאי שהצבא ישלם מעשר מן ההכנסות. הבוַיהים הרחיבו שיטה זו, אך עם זאת ביטלו את חובת המפקד הצבאי לשלם מעשר. באופן כזה איבד משרד ההכנסות את הפיקוח על גביית המס של החוכר, ואם כי לא כל האחוזות במדינה הוכנסו לשיטת "אקטאע" כספי זה, הנה ירדה חשיבותו של מנגנון המינהל הכספי במדינה ועלתה חשיבותו של הצבא, שפיקח על חלק נכבד של האדמיניסטראציה הפינאנסית והקרקעית.

חלוקת האחוזות לאנשי צבא הונהגה שוב באימפריה העבאסית במאה עשירית, במקום משכורת לבעלי דרגות-קצונה מסויימות. מפקד צבאי שהיה נציב מחוז קיבל "אקטאע" גדול משל פקודיו, אולם ה"אקטאע" לא היה גדול במידה שיוכל להחזיק צבא פרטי. אחת התוצאות של שיטה זו היתה נטייתה של הקצונה בעלת ה"אקטאע" להשתקע באחוזותיה ולהשיג קשרים, השפעה ומעמד באיזור. דבר זה הביא להיווצרות אריסטוקרטיה קרקעית-צבאית חדשה אשר דחקה את רגלי בעלי הקרקע הוותיקים. התורכים הסלג'וקים הרחיבו את שיטת ה"אקטאע" הצבאי – מחמת העדר מקורות כספיים, מצד אחד, ובשל השתלטות על שטחים נרחבים, מאידך. למפקדים הצבאיים נהגו להעניק אחוזות פיאודליות במקום משכורות ומענקים. לשיטה זו היו כמה תוצאות חשובות: היא צימצמה את אדמות השליט והגדילה את הפיצול במדינה הסלג'וקית, שכן הסלג'וקים לא סילקו את השליטים המקומיים הקבועים, אלא הוסיפו עליהם בעלי "אקטאע" חדשים, שגם הם הפכו לשליטים מקומיים. עם זאת לא יצרה שיטה זו שכבת צמיתים, כי בעלי ה"אקטאע" היו רשאים ליטול רק סכום כסף מסויים מתושבי ה"אקטאע", אך לא היתה להם זכות על גופם, רכושם ובני משפחותיהם, כבאירופה הפיאודלית.

המשטרה. משרד מיוחד היה "דיוָאן אלשֻרטה" (משרד המשטרה) בראשות "צאחב אלשרטה", אשר שימש לעתים גם ראש המשמר המלכותי בדרגת וזיר. בכל עיר היתה משטרה עצמאית חזקה, אשר עימה פעל ה"מֻחתַסבּ" – המפקח על השווקים, המידות והמשקלות, המוסר הציבורי וכיוצא בזה.

לחלקים נוספים של המאמר:
בית עבאס : הרקע לעליית בית עבאס
בית עבאס : המרד העבאסי
בית עבאס : האימפריה העבאסית
בית עבאס : הח'ליפות העבאסית עד מות אלמאמון (833-750)
בית עבאס : ההשפעה הפרסית באימפריה העבאסית
בית עבאס : מוסדות האימפריה העבאסית (פריט זה)
בית עבאס : הכלכלה העבאסית
בית עבאס : החברה העבאסית
בית עבאס : הח'ליפות העבאסית (1258-833)
בית עבאס : קיצה של הח'ליפות העבאסית

הערות שוליים:

  1. ראה גם פרק ה'.
  2. שלטונו העליון התבטא בשני דברים סמליים: הזכרת שמו על-ידי נציביו ב"ח'טבה" של יום הששי והטבעת דמותו במטבעות. די היה להימנע מהזכרת שם החליף ב"חטבה" כדי להכריז על אי-נאמנות ועצמאות מרדנית.
  3. קטע זה לקוח מתוך הספר "אלפח'רי" הנזכר לעיל, המקדיש מקום רב לתולדות הווזירות. כן נכתבו ספרים מיוחדים על נושא ז.
  4. ראה המפה בע' 217.
  5. ראה ע' 130 וע' 138.
  6. ראה מפת הדרכים בע' 217.
  7. ראה ע' 97.
ביבליוגרפיה:
כותר: בית עבאס : מוסדות האימפריה העבאסית
מחבר: מעוז, משה
שם  הספר: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
עורכת הספר: לצרוס-יפה, חוה  (פרופ')
תאריך: 1975
הוצאה לאור: רשפים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית