עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > האימפריה המוסלמית


תקציר
על תהליך ההתפוררות של האימפריה העבאסית החל במאה ה- 9. השלטון המדיני עבר לידי שושלות פרסיות ותורכיות וקמו גם שושלות ערביות עצמאיות.



בית עבאס : הח'ליפות העבאסית (1258-833)
מחבר: משה מעוז


כאמור, חל תהליך התפוררות באימפריה העבאסית החל מן הרבע השני של המאה התשיעית, והשלטון המדיני ברחבי האימפריה עבר לידי שושלות פרסיות ותורכיות בעוד החליף העבאסי שולט רק שלטון נומינלי ועיקר סמכותו היא דתית. כבר הזכרנו גורמים רבים לירידה זו, הטמונים בהיקף הגיאוגרפי הגדול של האימפריה ובמבנה האדמיניסטרטיבי שלה, בהתנגשויות בין הכוחות החברתיים והדתיים השונים שפעלו בתוכה וכיוצא בזה. בשנות ירידתה של האימפריה נוספו פגעי-טבע רבים – כמגפות, בצורות ושטפונות, אשר שיבשו גם את הדרכים ואת קשרי המסחר והכלכלה. הח'ליפות העבאסית הגיעה לקיצה עם כיבוש בגדאד בשנת 1258 על-ידי המונגולים. כאן נסקור סקירה כללית את המדינות השונות אשר קמו ברחבי האימפריה העבאסית מימי אלמעתצם (842-833) ועד שנת 1258, ואת יחסיהן עם החליף העבאסי בבגדאד.

השושלות הפרסיות באימפריה העבאסית

הופעת השושלות הפרסיות ברחבי האימפריה העבאסית היתה תוצאה של התסיסה הלאומית של הפרסים בתקופת שלטון בית עבאס; החליפים העבאסים עצמם הכשירו את הקרקע להופעתן, על-ידי המדיניות שנקטו כלפי המחוזות. הם מינו במחוזות נציבים פרסיים שנימנו על האריסטוקרטיה המקומית, מתוך כוונה שאלה ייטיבו למצוא שפה משותפת עם האוכלוסיה מאשר מושלים זרים. אך נציבים אלה השתלטו לא פעם על מחוז שלטונם וסביבתו, והקימו מדינת שושלת עצמאית לחלוטין. אם כי הכירו בשלטון נומינלי של החליף מבגדאד. שושלות מסוג זה היו הטאהרים והשאמאנים. סוג שני של מדינות אשר קמו בחלקים שונים של האימפריה היו של בני-בלי-שם מדלת העם, שהשתלטו בעזרת כנופיות או בסיוע גדודי צבא על אזורים שונים, בעיקר בפרס. על הסוג הזה נימנו הצפארים והבויהים.

הטאהרים (873-820). השושלת הפרסית העצמאית הראשונה של הטאהרים הופיעה, כאמור, כבר בעצם ימי שלטונו של אלמַאמון. טאהִר בן אלחסין, מצביאו של אלמאמון שהביס את אלאמין, קיבל בשנת 820 כאות הוקרה את הנציבות על כל המחוזות ממזרח לבגדאד. בשנת 822 פרק את עול החליף על-ידי השמטת שמו מה"ח'טבּה". צאצאיו, שחזרו להכיר בחליף הכרה נומינלית, המשיכו לשלוט בחלקים המזרחיים של פרס מבירתם נישאפור עד שהצפארים שמו קץ לשלטונם.

הצפארים (900-873). יעקובּ בן לית', חרש-נחושת והרפתקן שעמד בראש כנופית "גֻזָאה" (מתנדבים מוסלמים שנלחמו נגד אויבי האסלאם), השתלט על מחוז סג'סתאן במזרח פרס, נלחם בטאהרים וכבש את בירתם בשנת 873. המדינה שהוקמה הייתה על חרבה ונתנה בשעריה מקלט לכל בעל מצוק, פוחז ומר-נפש. מטעמי יוקרה דחו הצפארים הצעה לכריתת ברית עם ה"זנג'", אך ניצלו את מרידתם של הללו כדי לעלות על בגדאד בשנת 876. הם הובסו על-ידי אלמופק. אך המשיכו להתקיים ולשלוט במזרח פרס עד שמוגרו על-ידי הסאמאנים.

הסאמאנים (999-888). זו היתה משפחה אריסטוקרטית מבַּלח', אשר כמה מבניה שימשו נציבים עבאסיים בחלקים הצפוניים של האימפריה. בדומה לטאהרים הכירו בשלטון החליף הכרה נומינלית, אך החזיקו בשלטון הממשי במחוזותיהם. בשלטונם התבססו, כקודמיהם הטאהרים, על המעמדות הפרסיים העליונים והבינוניים (ה"דהקאנים"), ואת המדינה ארגנו בהתאם למבנה הממלכה העבאסית. הכלכלה הסאמאנית היתה במצב מצויין, הודות לחקלאות ותעשיה מפותחות ותנועת מסחר עצומה. גם התרבות וחיי היצירה פרחו בערי הממלכה הסאמאנית: נוצרה בה תרבות מוסלמית בלשון ניאו-פרסית ובאותיות ערביות, וללשון זו תורגמו גם יצירות מופת של הספרות הערבית, כגון ספר ההיסטוריה הגדול של אלטַבַּרי. אולם בשטחי המדע המשיכו גם כאן ליצור ולכתוב בשפה הערבית כפי שעשה הפילוסוף והרופא המפורסם אבּן סינא.24 את המדינה הסאמאנית ירשו בחלקה הבּויהים, אך בעיקר השושלת התורכית בגזנה (ראה להלן).

הבּוַיהים (1055-935). שלושת האחים בני בּויַה היו מפקדי צבא של חילות דילמים שכירים שהשתלטו בכוח צבאם על דרום פרס ומערבה, ירשו את הסאמאנים ונכנסזו לבגדאד בשנת 945 בתקופה של משברים קשים בח'ליפות העבאסית. החליף אלמסתכּפי (946-944) העניק להם תארי-כבוד גבוהים, והם הפכו השליטים למעשה במרכז האימפריה ובמזרחה למשך מאה שנה בקירוב. הבדל חשוב בין השושלות הבויהיות לבין השושלות הקודמות הוא שהללו היו מ"אהל אלסֻנה" ואילו הבויהים היו שיעים. אולם עובדה זו לא הפריעה להם להמשיך ולשמור על מוסד הח'ליפות הסוני-עבאסי מטעמים אלה: הם שלטו במדינה שתושביה היו ברובם הגדול סונים, ושאפו לזכות באמונם באמצעות החליף שהכיר בשלטונם המדיני. כמו-כן לא רצו בחיזוק הח'ליפות המתחרה – הח'ליפות הפאטמית במצרים, ובהתפשטות הפאטמים בעולם המוסלמי. שלטון הבויהים הצטיין באדמיניסטראציה טובה, בכלכלה יציבה ובפריחה תרבותית. המדינה הבויהית התפוררה עקב פיצול כוחה בין בני המשפחה, אשר הקימו נסיכויות עצמאיות במחוזות שלטונה.

השושלות הערביות בתקופת הביניים

בתקופת הביניים בין שלטון השושלות הפרסיות בפרס והופעת השושלות התורכיות, אנו עדים להקמת שושלות ערביות עצמאיות בצפון עיראק. בסוריה ובחצי-האי ערב. הופעתם של השושלות הללו היתה מעין תגובה על דחיקת רגלי הערבים מהשלטון ומהמעמד הצבאי העליון באימפריה העבאסית עוד מתחילת המאה התשיעית. יש לציין שכל השושלות הללו נעזרו באלמנט השבטי הבדווי, אשר נהג להטריד את המדינה העבאסית, ורובן הגדול השתייכו לשיעה, פחות מתוך הכרה דתית מאשר כניגוד לעבאסים, שדבקו בסוגה. השושלת המפורסמת ביותר ביניהן היא של החַמדאנים – משפחה חשובה משבט תַגלבּ שישב בצפון עיראק. עם התפוררותה המדינית של האימפריה העבאסית השתלטו החמדאנים על חלקים ממנה, ואף כבשו ושלטו זמן קצר בבגדאד (941). החמדאנים הקימו שתי נסיכויות, האחת בצפון עיראק – במוצל וסביבותיה, והשניה, המפורסמת יותר, בצפון סוריה בחלב וסביבותיה. האחרונה, שהיתה – אמנם רק להלכה – מדינת-וסל לפאטמים במצרים, התפרסמה מאוד הודות למלחמתה העיקשת בביזנטים והודות לפריחה התרבותית הגדולה בתחומיה בספרות ובשירה הערבית – כל זאת במידה רבה בזכות מנהיגה הדגול על "סַיף אלדַולה", השליט המפורסם מבית חמדאן. בחצרו פעלו אישים כמשורר הידוע אלמֻתַנבּי (מת בשנת 965) וכפילוסוף אלפאראבּי (מת בשנת 950).25 לאחר מות "סיף אלדולה" התפוררה הנסיכות בימי יורשיו, ובמקומה הופיעה בשנת 1003 הנסיכות של בני מרדאס, שנפלה בידי הסלג'וקים בשנת 1060.

בצפון עיראק הופיעו השושלת של בני עקיל, בסוף המאה העשירית, ושל בני מַרואן – שושלת כורדים משועברת שהקימה נסיכות בדיארבּכּר על גדות החידקל. בחצי-האי ערב שלטו בערים הראשיות שושלות ערביות של שריפים, שמטעים כלכליים היו תולדות בבגדאד או בקהיר. ברחבי חצי-האי חזרו לשלוט השבטים השונים. על בחרין השתלטו כידוע הקַרמטים שהיו ענף אסמאעילי, הקימו בה מדינה וביצעו פשיטות לאלחג'אז, דרום עיראק וסוריה. באחת הפשיטות שדדו את האבו השחורה מן הכּעבּה והחזיקו בה 20 שנה.26

מצרים וצפון אפריקה

במצרים שלטו העבאסים מרבית הזמן רק שליטה נומינלית. אחמד בן טוּלוּן, שמונה לנציב העבאסים במצרים, ניצל את מרד ה"זנג'" ובשנת 868 הקים בארץ הנילוס שושלת עצמאית שהחזיקה מעמד עד תחילת המאה העשירית. במקומה באה השושלת האִח'שידית אשר שלטה במצרים זמן קצר בלבד (969-935). בשנת 969 נכבשה מצרים בידי הפאטמים, שהקימו עוד בראשית המאה העשירית מדינה ב"מגרבּ" והעמידו שושלת חליפים משלהם. הפאטמים פרשו שלטונם גם על ארץ-ישראל, סוריה וערב, ובימי השיא שלהם שלטו גם בכל צפון אפריקה וסיציליה. הפאטמים, אשר לזכותם נזקף ייסוד העיר קהיר במצרים (969) והקמת מדרסת "אלאַזהר" הידועה בתוכה (972), גורשו במאה השתים-עשרה על-ידי האַיובּים ובראשם צאלח אלדין. בצפון אפריקה משלה, החל בשנת 800, שושלת עצמאית – שושלת לבית אַגלבּ, אשר מייסדה, שמונה לנציב האימפריה העבאסית בצפון אפריקה על-ידי הארון, פרק עול אדוניו והקים מדינה עצמאית שמרכזה בקירואן (תוניס כיום). מדינה זו, אשר התבססה על סחר ימי, הרחיבה גבולה והשתלטה גם על סיציליה – הצד האירופי של "מתני הצרעה" (המיצר בין תוניס ופלרמו), ובכך קנתה לה אחיזה איתנה בחלק זה של הים התיכון. בסיציליה, אשר בה שלטו האגלבים עד שנת 1060, טופחו אמנות ותרבות ערביים, והיא שימשה, כספרד, מקום מפגש חשוב בין התרבות האירופית והערבית. בצפון אפריקה משלו גם שושלות אחרות, פחות ידועות, כמו האִדריסים (975-780) – שושלת שיעית-זידיית שמשלה במרוקו בעזרת הבּרבּרים והקימה את העיר פאס. ברור איפוא כי לשלטון העבאסי בצפון אפריקה לא היתה כל אחיזה, למרות שלהלכה השתייך חבל ארץ זה לאימפריה העבאסית. החל מן המאה האחת-עשרה השתלטו על צפון אפריקה שושלות ברבריות עצמאיות, שניתקו כל קשר עם מזרח העולם המוסלמי.

ההשפעה התורכית והשושלות התורכיות באימפריה העבאסית

כאמור, חדר האלמנט התורכי לאימפריה העבאסית על-ידי עבדים קנויים או שבויים, "ממלוכּים", אשר הועסקו ברובם בעבודת הצבא, תודות לחינוכם הצבאי ולהיותם פרשים מעולים. החדירה החלה כבר בראשית התקופה העבאסית. אך לממדים גדולים הגיעה במאה התשיעית, בימי אלמעתצם, שהיה בן לשפחה תורכית. הוא קנה "ממלוכּים" רבים לצבאו ושיכנם ברובע מיוחד בעיר סאמַרא,27 אותה הקים לו החליף כבירה בשנת 836, אולי עקב התנגדות האוכלוסיה בבגדאד לעבדים התורכים. אלמעתצם מינה לו מתוכם קצינים אפילו בחיל-המשמר, ציידם ונתן להם אימון צבאי מעולה, אף השיאם לשפחות תורכיות לבל יתערבו בעמים אחרים. זמן קצר אחרי אלמעתצם הכניס החליף אלמתוכל (861-847) לצבא גם חיילים אפריקניים כמשקל-נגד לתורכים, שכוחם גבר והלך ואשר הדיחוהו לאחר מכן.

תקופת אלמעתצם מציינת את תחילת ההשפעה התורכית באימפריה העבאסית, השפעה שנמשכה בצורות שונות עד חורבנה של הח'ליפות העבאסית בשנת 1258. השפעה זו, שהיתה בסמוך לתחילת תקופת ההשפעה הפרסית הצטלבה והתנגשה עמה משך שנים רבות, היתה שונה הימנה תכלית שינוי. בעוד שההשפעה הפרסית היתה בתחום מערכת השלטון, החצר והתרבות, התרכזה ההשפעה התורכית בעיקר בתחום הצבאי. האלמנט התורכי השתלט בהדרגה על צבא החליפים העבאסים, ועובדה זו גררה אחריה את השפעתו המוחלטת על השלטון עצמו. מעמדם של התורכים הלך והתחזק בגלל שורה של גורמים: החליף העבאסי היה זקוק לתמיכה הצבאית התורכית לשלטונו. לאחר שהגיבוי הצבאי הקודם (הח'ראסאנים) והמשענת הציבורית (האצולה הפרסית) נשמטו ממנו ושימשו עתה בשושלות הפרסיות העצמאיות. הצלחתם של החיילים התורכים בדיכוי מרידות פנימיות ובמלחמה באויב הביזנטי, והתגברות המיליטריזציה של המדינה בכלל, תרמו גם הם את חלקם להגברת כוחם של התורכים. נוסף לכך היו מרבית החליפים בתקופת הירידה של האימפריה העבאסית אנשים חלשים ורודפי תענוגות, שלא נתנו דעתם על ענייני הממלכה. הם ומתנגדיהם השתמשו בחיילים התורכים במריבות התככים שבחצרותיהם ובמאבקם על השלטון, וסופם שהפכו בובות-משחק בידי קבוצות הצבא התורכי ואובייקט לתככיהן. כך אירע שחליפים נרצחו, עונו או סומאו בידי החיילים התורכים.

בסוף המאה העשירית ותחילת המאה האחת-עשרה גבר היסוד התורכי במדינה העבאסית ובמזרח העולם המוסלמי עם חדירתם של שבטים תורכים שלמים. שבטים אלה, שנדחקו לתוך עולם האסלאם על-ידי המונגולים, קיבלו ברובם את האסלאם עוד בהיותם בערבות אסיה, באמצעות סוחרים ומסיונרים מוסלמים אחרים, שכן האסלאם, כדת לוחמת, התאים מאוד לאופיים. כך נכנסו שבטים נוודים תורכים לעולם האסלאם, כשהם מוסלמים, עברו לשרותם של השליטים השונים באיזור ובתוכם החליף, והחלו נוטלים חלק במאבק על השלטון. שני יסודות תורכיים אלה, ה"ממלוכּים" שעלו לגדולה והשבטים התורכים שחדרו לעולם המוסלמי, הצליחו להקים שורה של מדינות עצמאיות בשטחי הירשה של האימפריה העבאסית. המפורסמות בהן הן המדינה הגזנַוית והמדינות הסלג'וקיות.

המדינה הגזנוית (1040-962). מדינה זו שייכת לסוג מדינות שהוקמו על-ידי מפקדים "ממלוכים" תורכים, שהיו נציבי מחוז ופרקו עול אדוניהם. היא הוקמה לאחר שנציב ח'ראסאן, הממלוכ התורכי אלפתכּין, מרד באדוניו הסאמאנים והקים מדינה שמרכזה בגנזה (כיום באפגניסתאן). השליטים אחריו, והמפורסם ביניהם מחמוד מגזנה,28 הצליחו לפורר את המדינה הסאמאנית ולהרחיב את כיבושיהם לאפגניסתאן והודו, כיבושים שהניחו את היסוד לקהילה המוסלמית הענקית שבהודו (כיום בעיקר בפאכּיסתאן המוסלמית).

משטר המדינה הגזנוית היה בעל אופי צבאי וכל מקורותיה גויסו לאחזקת צבא גדול, ממושמע, יעיל ומצוייד היטב. הגננוים פיתחו מוסדות חינוך חדשים ("מַדרסַה") – בתי-ספר למקצועות הדת, הרפואה ועוד, מטעם המדינה, במקום בתי-ספר פרטיים. שיטה זו, כפי שנראה להלן, הורחבה והגיעה לשיאה אצל הסלג'וקים. גזנה עם שליטיה התורכים היתה גם חממה לתרבות מוסלמית-פרסית בלשון הניאו-פרסית. גם האריסטוקראטיה המקומית-פרסית טופחה על-ידי השליטים ושימשה אותם באדמיניסטראציה. היחסים בין הגזנוים הסונים-הקנאים והחליף העבאסי היו טובים. החליף, שהיה שבוי בידי הבויהים השיעים, קיווה שהגזנוים ישחררוהו מהם, ואף העניק בשנת 1019 למחמוד מגזנה את התואר "יַמין אלדדַולה". אולם המדינה הגזנוית החלה להתפורר לאחר מות מחמוד מסיבות פנימיות, כגון מיסוי כבד על האוכלוסיה ודלדולה, וחיצוניות – כפריקת עול המדינה על-ידי נציבי מחוז והופעת כוחות חדשים באיזור. קיצם של הגזנוים הגיע בשנת 1040 בתום מאבק צבאי בינם לבין הסלג'וקים – הכוח העולה בעולם המוסלמי.

השלטון הסלג'וּקי. בני סלג'וּק, משפחה משבט תורכי נודד במרכז אסיה שהתאסלמה בסוף המאה העשירית, נדחפו בתחילת המאה האחת-עשרה לעולם המוסלמי על-ידי שורת מהלומות שהונחתו עליהם מצד יריבים חזקים מהם. בעולם האסלאם ניצלו הסלג'וקים את המאבק בין המדינות השונות, השתלטו על טריטוריות רחבות, שמו קץ לשלטון הגזנוים בשנת 1040, ונכנסו בשנת 1055 לבגדאד, בה שחררו את החליף מן השליטים הבויהים. בכך הגיעו קשריהם ההדוקים עם החליף העבאסי לשיא, לאחר שורה של מגעים בלתי פוסקים שבאמצעותם חתרו הסלג'וקים הסוגים להכרת החליף בשלטונם. ואמנם, החליף, אלקאים (1075-1031), שקיווה כי ישחררוהו מהבויהים השיעים, הכיר בסלג'וקים על-ידי הענקת שורה של תארים לשליטיהם בשלבים שונים של כיבושיהם. עם כיבוש בגדאד נטל לעצמו השליט הסלג'וקי טֻגרל את התואר "סֻלטאן". בכך נעשה לשליט חילוני של העדה המוסלמית שהכירה עדיין בחליף העבאסי, ושמו של טגרלבּכּ הוזכר ב"חט'בּה" מיד לאחר שם החליף. עתה אנו רואים גם באסלאם חלוקה רשמית בין הדת לבין המדינה, כעין שתי סמכויות נפרדות: המנהיג הרוחני-דתי הוא עתה דווקא החליף,29 ואילו ה"סלטאן" הוא המנהיג הצבאי והאדמיניסטרטיבי.

הסלג'וקים, ששאפו להחזיר על-ידי כיבושים את כל שטחי האימפריה העבאסית, שנותקו ממנה בעבר, הצילו אגב כך את העולם המוסלמי משתי סכנות חמורות שאיימו עליו – מן השיעים ומן הביזנטים. הם הנחיתו מכות מוות לבויהים, ולאחר מכן היכו את תומכי התנועה השיעית-בויהית שהתקוממה ונעזרה בפאטמים. הם היכו גם את הפאטמים ובכך שמו קץ לסכנה השיעית שאיימה על העולם המוסלמי. אשר לביזנץ – צבאה הוכה על-ידי הסלג'וקים תוך כדי מסעם לכיבוש סוריה ומצרים, ובכך נפתח פתח לחדירה מוסלמית לאנטוליה ולהקמת נסיכויות מוסלמיות בחלקיה השונים של אסיה הקטנה.

למשטר הפנימי של המדינה הסלג'וקית היו קווי אופי פרסיים שבאו לידי ביטוי עוד בשושלת התורכית הקודמת, הגזנוית – שלטון עריצים, חצר מפוארת, פקידות פרסית וסמכויות גדולות לווזיר. אין לתאר את המדינה הסלג'וקית מבלי להזכיר את נִט'אם אלמלכּ, הווזיר הגדול ממוצא פרסי, שניהל למעשה בימי הסלטאן אלפארסלאן (1072-1063) ובנו מַלכּשאה (1092-1072) את האדמיניסטראציה (בדומה לברמכּים אצל העבאסים). הוא פיתח את החקלאות והנהיג בקנה מידה נרחב את שיטת ה"אקטאע" – הענקת אחוזות לקצינים וחיילים במקום שכר. נט'אם אלמלכּ, אשר הוא עצמו היה סופר, דאג גם להפצת השכלה וחינוך. הוא הקים מוסדות מחקר לאסטרונומיה וכיוצא בזה, וכן שורה של "מדרסות" שנקראו על שמו – "מַדרסה נִט'אמיה" (המפורסמת שבהן בבגדאד), בהן עסקו בלימודי הדת ובעיקר בחיזוק התיאולוגיה הסונית-אשערית30 נגד הסכנה השיעית, שהופצה מ"אלאזהר", מרכזם הרוחני של הפאטמים במצרים.

האיובּים. לאחר רצח נט'אם אלמלכּ על-ידי אחד משליחי השיעה האסמאעילית, בשנת 1092, התפוררה המדינה הסלג'וקית לשורה של מדינות קטנות בראשות בני השושלת הסלג'וקית או קציניה. תקופה זו של פילוג פנימי, דתי ומדיני באסלאם, נוצלה על-ידי הצלבנים לחדירה לסוריה וארץ-ישראל. חדירה זו נבלמה רק על-ידי מדינה סלג'וקית שהקימו הזנגים בשנת 1127 בצפון עיראק וסוריה, ועל-ידי אחד מקציני ענף זה – הכורדי צלאח אלדין אלאיובי (1193-1169) שהשתלט על מצרים. הוא הביא קץ על השושלת הפאטמית (1171) והקים את השושלת האיובית ששלטה במצרים, סוריה וארץ-ישראל, עד אמצע המאה השלוש-עשרה – עד עליית ה"ממלוכּים" לשלטון במצרים. צלאח אלדין עשה רבות להדיפת הסכנה הצלבנית, ובשנת 1187, אחרי ניצחון מכריע על הנוצרים בקרני חטין, החזיר את ירושלים לשלטון האסלאם, לאחר שהיתה קרוב למאה שנה בידי הנסיכים הצלבנים (למן שנת 1099). כן החזיר את שלטון הסונה על כנו גם במצרים, והפך את "אלאזהר" ממרכז שיעי למבצר רוחני לאורתודוכסיה הסונית עד ימינו אלה. צלאח אלדין, הקנאי לדתו, רדף גם את היהודים והטיל עליהם הגבלות ישנות וחדשות, ניסה לדכא את תנועת ה"תַצוּף" הקיצונית וביקש להחיות את רוח המלחמה הדתית באסלאם בנוסח של מנהגי האבירים באירופה הנוצרית. תקופתו ותקופת יורשיו היתה תקופה של פריחה כלכלית ופעילות תרבותית ערה לאסלאם.31

לחלקים נוספים של המאמר:
בית עבאס : הרקע לעליית בית עבאס
בית עבאס : המרד העבאסי
בית עבאס : האימפריה העבאסית
בית עבאס : הח'ליפות העבאסית עד מות אלמאמון (833-750)
בית עבאס : ההשפעה הפרסית באימפריה העבאסית
בית עבאס : מוסדות האימפריה העבאסית
בית עבאס : הכלכלה העבאסית
בית עבאס : החברה העבאסית
ביצ עבאס :הח'ליפות העבאסית (1258-833) (פריט זה)
בית עבאס : קיצה של הח'ליפות העבאסית

הערות שוליים:

  1. על אלטברי ראה ע' 350, ועל אבן סינא ראה ע' 361-360.
  2. על אלמתנבי ראה ע' 336, ועל אלפאראבי ראה ע' 360.
  3. ראה ע' 191.
  4. העיר, ששימשה בירה לשמונה חליפים מבית עבאס, נבנתה על-ידי בנאים תורכים בנוסח בבלי-פרסי עתיק והיו בה ארמונות, מסגדים, מבצר חזק ורשת ענפה של תעלות מים, מהם שרדו שרידים מעניינים עד ימינו. ראה ע' 379.
  5. ראה גם ע' 393.
  6. ראה פרק ה', ע' 126.
  7. ראה ע' 369 ואילך.
  8. על כל אלה ראה בפרק י', העוסק במפורט בתקופת מסעי הצלב.
ביבליוגרפיה:
כותר: בית עבאס : הח'ליפות העבאסית (1258-833)
מחבר: מעוז, משה
שם  הספר: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
עורכת הספר: לצרוס-יפה, חוה  (פרופ')
תאריך: 1975
הוצאה לאור: רשפים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית