עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > תנועות ארגונים ומוסדותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948] > מוסדות ומפלגות ביישובעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבות
יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה


תקציר
'הסתדרות הצופים בארץ-ישראל' נוסדה בחול-המועד פסח תרע"ט (1919). זאת היתה תנועת הנוער הראשונה בארץ ישראל. המאמר סוקר את התהליכים שעברה תנועת הצופים החל מהקמתה, דרך התרחבותה, ועד להגשמה החלוצית.



תנועת הצופים מראשיתה ועד 1960
מחברת: חמדה אלון


הצופיות העברית בארץ-ישראל ינקה משני מקורות : שיטת הסקאוטינג האנגלי, מיסודו של לורד רוברט באדן-פאול, ורעיונות תנועת הנוער החופשית הגרמנית. שתי השיטות דומות ברבים ממרכיביהן המעשיים, אך מנוגדות ביסודות האידיאולוגיים שלהן. הפתרונות שצמחו מתוך ההתנגשויות והסינתזה בין שני היסודות הללו הם המפתח להבנת דרכה של תנועת הצופים העברים בארץ.

הצופיות הבאדן-פאולית איננה מהפכה בחינוך. אדרבה, זוהי שיטה להשלמת החינוך הפורמאלי בעזרת פעילויות עמלניות בטבע, בטיולים, באימונים, במחנות וכיוצא בהם. הצופיות מעודדת הזדהות עם המשטר ועם ערכי החברה שבה היא פועלת ; מחנכת לאהבת המולדת, לכיבוד אב ואם, לאמונה באלוהים ; דוגלת בעקרונות החופש, השוויון והאחווה בין דתות ולאומים ; מטפחת אזרחות טובה, עזרה לזולת ונאמנות לערכי המוסר הבסיסיים. לשם כך פותחה שיטה שלמה של פעולות במסגרות מוגדרות היטב של אחוות וגדודים, עם הירארכיה של ראשי-קבוצות צעירים ומדריכים מבוגרים; עם מדים, סמלים, סימני דרגות ומקצועות, טקסים ועוד.

את גדוד הצופים הראשון הקים לורד באדן-פאול ב - 1899 בדרום-אפריקה, כשארגן נערים לסייע בהגנת עירם הנצורה במלחמת הבורים. ב - 1907 פרסם את עיקרי שיטתו בספר 'צופיות לנערים'. השיטה התחבבה במהרה על נערים מגיל 9 עד 18 והתפשטה ברחבי האימפריה הבריטית וברוב ארצות העולם. ב - 1910 מינה מלך אנגליה את באדן-פאול לראש הצופים, ועד מהרה הוקמה במקביל גם הסתדרות הצופות, כארגון עצמאי ונפרד, לאחר זמן לא רב הוקמו הארגונים העולמיים של הצופים ושל הצופות.

תנועת הנוער הגרמנית קדמה לצופיות. ראשיתה בשלהי המאה ה - 19, עם ערעור המבנה ההירארכי של המשפחה ושל החברה הגרמנית בעקבות המהפכה התעשייתית. תפיסתה מרדנית ביסודה - 'מרד הנעורים' נגד המשמעת המשפחתית השרירותית, נגד ערכי החברה והתרבות המזויפים - והטפה לשיבה אל האמת, אל הפשטות ואל הטבע. גם כאן מילאו היציאה אל הטבע, הטיולים, הרומנטיקה וההווי סביב המדורה תפקיד מרכזי - אך אליהם נוספה התביעה, המעורפלת במקצת, להגשמה אישית שתביא לשינוי ערכים, לתיקון האדם ולעילוי העם והאנושות.

האם לוותר על התכונות הייחודיות?

'הסתדרות הצופים בארץ-ישראל' נוסדה בחול-המועד פסח תרע"ט (1919), כאשר האגודות להתעמלות 'הרצליה' ו'המכבי הצעיר' מיפו הקימו יחד עם אגודת 'המשוטטים' מחיפה ארגון ארצי משותף. היתה זאת תנועת הנוער הראשונה בארץ-ישראל.

את אגודת 'המשוטטים' החיפנית יסד ב - 1916 המורה לטבע פנחס כהן מקרב תלמידי בית הספר הריאלי, לשם 'חינוך עצמי והדדי, פיתוח הרגש החברתי, חיזוק הסדר והמשמעת והכרת הארץ בטיולים, במשחקים, בהרצאות ונשפים. אגודות הספורט ביפו עשו את צעדיהן הראשונים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה : מגורשי ארץ-ישראל ששבו ממצרים אחרי המלחמה, והקצינים בוגרי הגימנסיה ששוחררו מן הצבא התורכי, הפעילו את האגודות מחדש על עקרונות השיטה הסקאוטית שלמדו להכיר ולהוקיר, הן מן הבריטים במצרים והן מן התורכים. המורים צבי נשרי ודוד קליינמן-אלמגור היו מן הבולטים במייסדי הצופיות בארץ-ישראל.

בוועידה הייסוד בפסח 1919 נבחר צבי נשרי לראש התנועה החדשה, ותוארו - 'מנהיג ראשי'. בתוך שנה נסתפחו אל הסתדרות הצופים גופים נוספים, ביניהם קבוצות של צופים וצופות מתלמידי בתי הספר בירושלים (לרבות קבוצה של צופים דתיים ליד בית-הספר 'תחכמוני', שנקראו 'צופי ציון'), וכן גדודים שהתארגנו בפתח-תקוה, במקוה ישראל, ברחובות, בראשון-לציון, בנס-ציונה, בגדרה, בעקרון, בזכרון-יעקב, בצפת, בטבריה ובראש-פינה. הצמיחה המהירה של התנועה החדשה ביישוב הקטן של אותם הימים נבעה מהיותה כאמור תנועת הנוער היחידה בארץ כולה. כשעלתה לארץ ב – 1920 קבוצה של מדריכים מהשומר הצעיר בפולין (ביניהם אריה ברוך), פנו הישר, כדבר המובן מאליו, אל הסתדרות הצופים להמשך עבודתם החינוכית עם הנוער, והתקבלו בזרועות פתוחות, כתגבורת מנוסה ורצויה. רק אחר-כך התגלעו הניגודים בין חסידי הצופיות הכללית, הבלתי-מפלגתית, לבין בעלי האידיאולוגיות החברתיות של תנועת-הנוער החופשית, ומן הפיצול שנבע מכך צמחו רבות מתנועות הנוער האחרות בארץ-ישראל.

בעיית ההצטרפות אל הארגון העולמי של הצופים התעוררה סמוך להיווסדה של התנועה : כאשר מונה הרברט סמואל היהודי לנציב העליון הראשון לארץ-ישראל, הזדרזו ראשי הצופים העברים להציע לו את כהונת נשיא הכבוד שלהם. אלא שהוא, בתוקף תפקידו, לא יכול היה לכהן בתפקיד זה בהסתדרות צופים של עדה אחת בלבד, והציע איחוד של צופי שלוש העדות (ערבים, יהודים ונוצרים) בארץ לארגון משותף, שיתקבל לארגון צופי האימפריה הבריטית. בנו של הנציב, אדווין, נטל עליו את המשימה, וזימן את ראשי כל ארגוני הצופים יחד עם נציגי מחלקת החינוך הממשלתית, לפגישה בארמון הנציב.

ראשי הצופים העברים התלבטו : ראשית - האם יש טעם להיכנס לארגון משותף עם צופים ערבים, בני העם המתנגד לשאיפות הלאומיות של היישוב העברי? שנית - ההצטרפות לארגון הבאדן-פאולי חייבה ויתור על תכונותיה הייחודיות של תנועת הצופים העברית, כגון הארגון המשותף לבנים ולבנות, והחלוקה לקבוצות חד-גיליות (לעומת האחווה הרב-גילית בצופיות). גם הבטחת הנאמנות לאלוהים, שהיא חובה בצופיות בעולם, לא היתה מקובלת על הצופים העברים ככלל, אם כי הצופים הדתיים הורשו להוסיף הבטחה כזאת לחוקתם. ולבסוף, הכניסה לארגון הבין-לאומי היתה כרוכה בוויתור על החלום של איחוד הנוער העברי בעולם כולו לתנועה אחת, שהסתדרות הצופים בארץ תעמוד במרכזה.

בכל זאת השתתפו ראשי הצופים העברים בפגישה בארמון הנציב, שבה נבחרה 'המועצה הבין-לאומית'. הנציב העליון נתמנה לראש הצופים ; מנהל מחלקת החינוך הממשלתית, מר באומן, ליו"ר המועצה ; ואדווין סמואל למזכיר הכבוד. ואולם בסופו של דבר לא יצא האיחוד אל הפועל. הצופים הערבים - המוסלמים והנוצרים גם יחד - החליטו להתאחד, בלי היהודים, והיו להסתדרות הצופים הרשמית של ארץ-ישראל, עם כל החסות והתמיכה הממשלתית המשתמעת מכך. הצופים העברים נשארו עצמאיים, אך בלי חסות והכרה, הודות לאדווין סמואל גם הם זכו מדי פעם לפירורים של עזרה – מדריך-מומחה מזדמן מאנגליה למחנה הדרכה שלהם, או הנחות בנסיעה ברכבת לטיולים. בעת ביקורו של לורד באדן-פאול בארץ ב - 1921- הורחקו הצופים העברים מרוב הטקסים שנערכו לכבודו.

הנה כי כן, כמה שנים אחרי היווסדה, מצאה תנועת הצופים את עצמה מחוץ לארגון הצופים העולמי, בלי הכרה ממשלתית, ואפילו בתי-הספר העבריים הסתייגו ממנה ונמנעו מלפרוס עליה חסות. חלום הארגון העולמי של הנוער העברי נמוג אף הוא עם גבור הקיטוב הפוליטי ביישוב, כשכל מפלגה משתדלת למשוך ילדים ונוער לתחום השפעתה ולנצלם במאבקיה. חלק מן המדריכים, ביחוד יוצאי השומר הצעיר ממזרח אירופה, פרשו מן התנועה וגררו את חניכיהם לתנועות חדשות, בעלות זיקות מפלגתיות. קומץ המדריכים המייסדים, הנאמנים לעקרונות הכלליות של הצופיות, נשארו עומדים בפני שוקת שבורה. סניף תל-אביב הגדול התפרק כמעט לגמרי, ואחריו הסניפים שהיו קשורים אליו במושבות. בחיפה לא עלה יפה שיתוף הפעולה בין המייסד פנחס כהן והעולה החדש אריה כרוך, והסניף שותק לחלוטין. בוועידה השנתית השלישית בתשרי תרפ"ב (שלהי 1921) עברה 'ההנהגה הראשית' מיפו לירושלים, כי שם פעלו כמה אנשי חינוך שהיו קשורים למחלקת החינוך הממשלתית, ושמרו איכשהו על הגחלת. רובם ככולם היו חסידי הצופיות הבאדן-פאולית המקורית ויכלו להיעזר במידת-מה באנשי ארגון הצופים הבין-עדתי. היו אלה שנות שפל לצופיות העברית בארץ-ישראל.

צופים-משוטטים, צופי יבשה וצופי ים

באלול תרפ"ד (1924) התכנסה בירושלים הוועידה הראשונה של 'הסתדרות הצופים העברים בארץ-ישראל', והתנועה התארגנה מחדש. החידוש לא היה מהותי: נוספו מספר מונחים חדשים - קהילת צופים במקום סניף וועידה כללית במקום ועידת צירים ; נוסחו מחדש חובות הצופה, תפקידי ראשי הקבוצות והגדודים, סוגי הפעולות – הכול בהדגשה חזקה יותר של השיטה הבאדן-פאולית. באותה עת נערכו כמה וכמה מחנות הדרכה שהכשירו מדריכים לצופים ולצופות. וכן חוברה ותורגמה ספרות-עזר בנושאי הצופיות. אביעזר ילין נבחר למנהיג ראשי, וניהל מאמץ להשתלט על היחידות העצמאיות ששרדו. ראשי הצופים פנו אל מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית, וזו הסכימה עקרונית לתמוך בהסתדרות הצופים, אם כי לכלל קבלת חסות רשמית וממשית של המחלקה לא הגיעו אלא כעבור עשר שנים ויותר.

ואולם, מרות ההנהגה הראשית על היחידות העצמאיות נשארה מוגבלת למדי. ב – 1925 הוקם בחיפה שבט הצופים משוטטי בכרמל, בהנהגת אריה כרוך ובחסות בית הספר הריאלי. המורה הצעיר כרוך הצליח לשכנע את מנהל המוסד ד"ר ארתור בירם, להעניק חסות לשבט, מתוך הכרה שאסור לו לסניף צופים להיות תלוי באישיותו של אדם יחיד, דגול ככל שיהיה. היה זה השבט היחיד בארץ שעמד תחת חסותו המלאה של בית-ספר, ובשנותיו הראשונות כמעט לא היה לו שום קשר עם ההנהגה הראשית בירושלים, או אפילו עם יחידות צופים אחרות בחיפה. התנהלה בו פעילות צופית ענפה - טיולים, מחנות קבוצתיים וגדודיים, מחנות עבודה בקיץ, צופיות מעשית - דרגות ומקצועות, מבחנים וסמלים. רבים ממורי בית-הספר פעלו בהתנדבות כמדריכים בשבט.

בתל-אביב לא נמצא להם לצופים מוסד שיפרוס עליהם את חסותו, וצבי נשרי נאלץ להמשיך בדרך של מתן עצמאות מרבית לראשי הגדודים. הללו משכו איש איש לעברו הוא, אגב מריבות, התפטרויות ומשברים בלתי-פוסקים. בכל זאת נמצאו לו לנשרי קומץ עוזרים נאמנים (חיים קלר, אלכסנדר מרגלית, לאה גיחון), שעשו כמיטב יכולתם במסירות ובהתמדה. ב - 1925 עלה והצטרף אליהם יעקב שפירא, ראש קן השומר הצעיר בסלונים (פולין), איש חינוך נמרץ וקפדן - אחד מאותם מנהיגי השומר הצעיר דוגמת כרוך, אליעזר ריגר ואחרים, שראו את ייעודם בחינוך הנוער ואשר סירבו לרתום את חניכיהם הצעירים לאידיאולוגיות פוליטיות ומפלגתיות. עד מהרה נעשה שפירא ראש גדוד וחבר ההנהגה המקומית בתל-אביב, אם כי תובענותו וקפדנותו עוררו עליו את זעמם של ראשי גדודים אחרים. ב - 1927 קיבל את תפקיד המנהיג המקומי של צופי תל-אביב וארגן את כל הגדודים בעיר בקהילת הצופים החדשה. בתחילה התנהלה פעילות צופית מובהקת בהדרכת מדריכים מומחים, ביניהם גם בוגרי הקורס העליון לצופיות בגילוול-פארק שבאנגליה. יחד עם זאת עודד שפירא שיחות וויכוחים בין חניכיו בשאלות ייעוד והגשמה ברוח תנועת הנוער החופשית.

ב - 1928 נוסד בתל-אביב ארגון צופים חדש - גוש הצופים הקשישים. מייסדו היה יעקב קורלנד, איש החוגים האזרחיים, ואליו הצטרפו הצופה הוותיק דוד אלמגור והצעיר יעקב גולדין. בראשונה היתה כוונה להקים, במסגרת קהילת הצופים הקיימת, גוש חברים מבוגרים, שישמש גם עתודה לארגון ה'הגנה' המחתרתי. אלא שבגלל אי-הבנות וחוסר התאמה בין שני האישים - קורלנד ושפירא - לא נסתייע הדבר, וגוש הצופים הקשישים הוקם כיחידה נפרדת בתל-אביב. בגוף זה הושם דגש חזק ביותר על הסממנים החיצוניים של הצופיות - תלבושת, סמלים, מסדרים וגינוני טקס - ופחות על ויכוחים אידיאולוגיים וחיטוטי נפש. שתי חטיבות היו בגוש - צופי היבשה וצופי הים. כמו הקהילה, פעל הגוש בלי חסות מוסדית, אך הקשרים הטובים של ראשיו ב'הגנה' ובעיריה סייעו לו בפעולותיו.

חסות של מחלקת החינוך

בירושלים פעל גדוד טרומפלדור ליד הגימנסיה העברית ועוד כמה גדודים של תלמידי בי"ס למל, תלמידי בית-המדרש למורים ותלמידי תחכמוני. ד"ר משה שוובה, לשעבר מנהל בית-ספר תיכון בקובנה, מרכז 'החלוץ' וראש השומר הצעיר בליטא, עלה והתיישב בירושלים באמצע שנות העשרים. הוא התחיל לפעול בצופים ברוח תנועת הנוער החופשית - דגש על שיחות ובירורים בבעיות נפש, ובשאלות ייעוד והגשמה. אמנם לא נמצאה שפה משותפת בינו לבין אנשי ההנהגה הראשית בירושלים, שראו בו מסית ומדיח הנוער, אבל באישיותו החינוכית הקורנת עלה בידו לאחד את כל יחידות הצופים בעיר (מלבד צופי תחכמוני הדתיים) לארגון אחד בראשותו - הלוא הוא 'לגיון הצופים'.

סמוך לאותו זמן התארגנו בתל-אביב, מקרב תלמידי הכיתות הגבוהות של הגימנסיה הרצליה, הסמינר למורות ובית-הספר למסחר, חוגים לשיחות, להרצאות ולעיון בשאלות ציונות ועבודה. הם פעלו בהדרכת המורה למתמטיקה ד"ר ברוך בן-יהודה. הגימנסיה העמידה לרשותם צריף בחצרה, ואחדים מוותיקי הצופים בתל-אביב הצטרפו אליהם, בראותם ב'חוגים' הללו גרעין לתנועת נוער כללית רחבה.

התסיסה הרעיונית בקרב הנוער הארץ-ישראלי באמצע שנות העשרים לא פסחה על תנועת הצופים. היתה זו תקופה של שפל כלכלי וירידה, אך גם של התגבשות מסגרות ההתיישבות החקלאית השיתופית, שכה הלהיבו את הדמיון. בעוד בוגרי תנועות הנוער החלוציות, בייחוד אלה שעלו מן הגולה, דרכם להגשמה היתה סלולה לפניהם, נאלצו הצופים, בשם הכלליות, לחפש את פתרונותיהם בעצמם. לצד הטיולים והמשחקים הועמדו שאלות גיבוש המטרה ובחירת הדרך בחיים וההחלטה על אופיה של ההגשמה החלוצית הנובעת מן החינוך הצופי - חקלאות וקיבוץ בלבד, או אולי גם תחומים אחרים? כל יחידות הצופים בארץ התחבטו, מי פחות מי יותר, בשאלות הללו, וההכרעה איימה לפגוע בכלליותה של הסתדרות הצופים. בוועידה החמישית של הסתדרות הצופים בשנת תרפ"ז (שלהי 1926) - התנהלו ויכוחים סוערים על ניסוח מטרת התנועה ועיקריה. הנוסח שהתקבל לבסוף - 'הסתדרות הצופים היא תנועת נוער חופשית ואינה תלויה בשום מפלגה או הסתדרות אחרת. היא עובדת יד ביד עם כל חלקי האומה השואפים לתחיה שלמה במולדת על יסוד עבודה עצמית (פרודוקטיבית) ושמירת ערכינו הלאומיים' - היה נוסח פשרה שנועד לספק את כל הטעמים.

למרות מאמציהם של ראשי מחלקת החינוך דאז, מר ברקסון ומר ריגר, לאחד את כל יחידות הצופים בארץ, לרבות 'החוגים', במסגרת משותפת - הלכו הניגודים וגברו, ובעיקר החריפו החיכוכים האישיים בין המנהיגים בירושלים. לגיון הצופים פרש לבסוף (1930) מן התנועה, והתאחד עם החוגים של תל-אביב לתנועת נוער חדשה, שאימצה את היציאה להתיישבות חלוצית כמטרה המחייבת את כל החברים. חלק מצופי פתח-תקוה ומקהילת הצופים של חיפה הצטרפו לתנועה החדשה. מכאן צמחה תנועת המחנות העולים, שבחרה להתקשר עם הקיבוץ המאוחד.

הפרישה הנחיתה מהלומה קשה על הסתדרות הצופים. היחידות ששרדו – קהילת מתתיהו מצופי ירושלים הנותרים ; קהילת הצופים וגוש הצופים הקשישים בתל-אביב ושבט משוטטי בכרמל בחיפה - המשיכו להתקיים בנפרד, כמעט ללא קשר. הניסיון הראשון לקרב את כל יחידות הצופים בארץ במפעל משותף נעשה ב - 1932 , כאשר כינוס המכביה הראשונה זימן לצופים עילה לערוך לצידה את הג'מבורי הארצי הראשון שלהם - הצופיה. הודות לכשרונו הארגוני הגדול של יעקב שפירא היתה הצופיה הצלחה רבתי - הצופים הפגינו בה את כישוריהם במחנאות, בתהלוכות ובמפגנים מרהיבים, והעיקר - בפעם הראשונה נפגשו צופים מכל קצות הארץ, התוודעו אלו לאלו והתגאו בהישגם המשותף.

באותו זמן עשה יוסף בנטוויץ, המפקח על בתי-הספר העבריים במחלקת החינוך המנדאטורית ובעל עבר צופי באנגליה ובארץ-ישראל, ניסיון להביא לאיחוד כל תנועות הנוער החלוציות לתנועה עצמאית, על-מפלגתית, על-סמך ההכרה שכולן משתמשות בשיטה הצופית כאמצעי חינוכי, וכולן מחנכות לשירות העם ולהגשמה חלוצית כזאת או אחרת. בנטוויץ כיוון את מאמציו קודם כל אל הצופים ואל המחנות העולים, שנפרדו מהם זה לא כבר - ובמרוצת 1932 נערכו שני מחנות משותפים לליבון המאחד והמפריד בין שתי התנועות. המחנות היו חוויה גדולה לכל המשתתפים בהם, ואם כי לא נשאו תוצאות מעשיות, נתנו דחיפה נוספת לצופים מרחבי הארץ לחתור לשיתוף פעולה.

ב - 1933 היה כינוס ארצי (ג'מבורי) שני ביער בן-שמן, ואחריו כינוס של 23 מפקדי צופים משלוש הערים הגדולות. בכינוס המפקדים הוחלט על 'הכרה עקרונית בצורך בפיקוח המוסדות הלאומיים על הסתדרות הצופים'. אריה כרוך נבחר לראש ההנהגה של תנועת הצופים, והתחיל לפעול להשגת חסות רשמית של מחלקת החינוך של הוועד הלאומי. הפעם היתה הכוונה לחסות ממשית, מעוגנת בחוקת התנועה, עם השתתפות פעילה של נציגי מחלקת החינוך במוסדות המנהלים את הסתדרות הצופים.

המשא-ומתן נמשך למעלה משנתיים. נוכח ריבוי התופעות השליליות שנבעו משיתופם של בני נוער במחלוקות הפוליטיות של המבוגרים, הכירה מחלקת החינוך ביתרונותיה של תנועת הצופים הכללית והעל-מפלגתית, והתייחסה לעניין בחיוב. הוקמה 'הועדה לצופיות' בהרכב: כרוך, ריגר, בנטוויץ ונשרי, והוטל עליה להכין תכנית פעולה מפורטת. כרוך ואלמגור נשלחו לאנגליה, לקורס הגבוה לצופיות, ועם שובם נערך המחנה הארצי הראשון למדריכי צופים על הכרמל. ב - 1935 נתמנה יוסף מיוחס, בוגר לגיון הצופים הירושלמי, שחזר מהשתלמות באנגליה, ל'מדריך לענייני נוער' במחלקת החינוך. תפקידו הראשון - להכין את ועידת היסוד של הסתדרות הצופים החדשה בחסות מחלקת החינוך. הוא ניגש מיד לארגון קורסים ביסודות הצופיות למורים מתנדבים מרחבי הארץ, ואלה, יחד עם בוגר קורס המדריכים על הכרמל, התחילו להניח יסודות לשבטים חדשים בערים ובמושבות. במקביל נוסחו מחדש החוקה, ההבטחה, המטרה ומידות הצופה, עובדו תכניות מפורטות למבחני הדרגות, ונערך מפקד כללי של הצופים. בפסח תרצ"ו (1936), ערב פרוץ המאורעות, כונסה בתל-אביב ועידת היסוד של הסתדרות הצופים העברים בארץ-ישראל. ד"ר אליעזר ריגר נבחר לנשיא, ויעקב שפירא - לראש התנועה. נתקבלו בה הסיסמה 'היה נכון', הברכה - 'חזק ואמץ', וסמל החבצלת הבין-לאומי, חקוק על גבי מגן דוד משולב בסמל הצופים העברים. בנאומו הבטיח ד"ר ריגר, שאין מחלקת החינוך מתכוונת להשתלט על התנועה או לפגוע בעצמאותה, אלא רק לעזור לה להתפתח באופן מלא וחופשי.

המרכז עובר לחיפה

באותה ועידה העלה יוסף בנטוויץ רעיון חדש - שנת עבודה חקלאית כשירות חובה לכל בוגר תנועה (בניגוד לדרישה של תנועות הנוער האחרות מבוגריהן להצטרף לאלתר לגרעין התיישבותי, או לפרוש מן התנועה). שנת העבודה הונהגה אחר-כך בכל תנועות הנוער ואומצה בידי מחלקת החינוך כתביעה מכל בוגרי בתי הספר התיכוניים עד קום המדינה. כן התנהל בוועידה ויכוח על מסגרת הפעילות - שבטים סגורים או שבטים פתוחים - כלומר, בחסות בתי-ספר או לא. כתוצאה מקבלת חסות מחלקת החינוך, חששו ראשי השבטים הוותיקים, העצמאיים, מפני פגיעה במעמדם. הם טענו שחסות בית-הספר מגבילה את תחושת החופש והחיוניות שצעיר מחפש בתנועת נוער, ואילו חסידי החסות גרסו שאין קיום לארגון נוער חינוכי מסודר בלי גיבוי ציבורי. הוויכוח נמשך עוד זמן רב וגרם לחיכוכים, בייחוד בין צופי תל-אביב - אך בסופו של דבר התברר שיש בתנועת הצופים מקום לשני סוגי השבטים גם יחד, ואין הם פוגעים זה בזה.

מכאן ואילך הלכה תנועת הצופים והתרחבה במהירות. במפקד שנערך ב - 1935 נמנו 878 צופים בכל הארץ, והנה, כבר ב - 1938 התפקדו כ - 3,000 צופים ב - 29 שבטים. לצד קהילת צופי מתתיהו בירושלים (ששבה והתפלגה על רקע הקונפליקט בין ה'הגנה' והאצ"ל) קמו שני שבטים בחסות : מודיעין - ליד בית-הספר התיכון בבית-הכרם ומצדה – ליד הגימנסיה העברית ברחביה. בתל-אביב, עם כל המאבק בין אסכולת השבטים הסגורים והפתוחים, פרחו גם הקהילה וגם גוש הקשישים, וקמו שבטים חדשים - ליד גימנסיה הרצליה וליד בתי הספר העירוניים היסודיים, בהדרכת יעקב הלוי. מתוך בתי הספר הדתיים התפתחה עדת הצופים, וזו הוסיפה פירושים ותוספות ברוח המסורת לחוקת הסתדרות הצופים הכללית (למשל, הדברה הראשונה - 'הצופה נאמן לעמו, לארצו ולשפתו' - נוסחה אצלם: 'הצופה נאמן לה' ולתורתו, לעמו, לארצו ולשפתו').

מחלקת החינוך העירונית של תל-אביב שאפה להרחיב את תחום פעולתה של הצופיות בעיר ולאחד את כל השבטים תחת חסותה. בסוף 1939 הוקמה הנהגה מקומית לצופי תל-אביב, וזו הלכה והשתלטה בהדרגה על כל השבטים, הפתוחים והסגורים כאחד, כשהיא מסייעת לכולם. ב - 1946 בוטלה החסות הנפרדת של בתי הספר העירוניים על השבטים שלהם, וכולם אוחדו במסגרת 'שבטי הצופים ע"ש דיונגוף' תחת חסותה הישירה של מחלקת החינוך. צריף הועמד לרשות שכבת המתבגרים - בוגרי בתי הספר היסודיים שרצו להמשיך בפעולתם בצופים.

בגלל המאבק החריף בנושא החסות בתל-אביב לא נבחר יעקב שפירא שנית לראש התנועה, ובוועידה ב - 1937 נבחר אריה כרוך מחיפה תחתיו. העברת המרכז לחיפה נתנה תנופה אדירה להתפתחות הצופיות שם. רוב השבטים החדשים שקמו בחיפה מאז הוקמו בעזרתו הפעילה של שבט משוטטי בכרמל. מדריכים בני השבט הזה ייסדו את שבט ביל"ו ליד בית-הספר אליאנס, את שבט צופי המפרץ, את שבט הלל ואת שבט מעפילים של עדת הצופים הדתיים. ההנהגה המקומית הפנתה מדריכים לכל אחד מן השבטים לפי צרכיו, עד שהתבססו ויכלו להתקיים בכוחות עצמם. גם במושבות השרון, השומרון והגליל נוסדו שבטים חדשים.

בד בבד נעשתה עבודה ענפה בהתאמת שיטת באדן-פאול, על מנת לעצב שיטות הדרכה צופיות ישראליות. 'פנקס הצופה' בעריכת יוסף מיוחס - קיצור החומר המעשי והעיוני לצופה הופיע ב - 1937 ; 'ספר העופר' - עיבוד ישראלי של אמציה ברלס ועמנואל יפה לשיטת הגוריות (השכבה הצעירה ביותר) האנגלית - ראה אור ב - 1938 ; כן הופיעו: 'עלון למדריכים' בעריכת אברהם עקביה ועמנואל יפה ; ביטאוני התנועה - 'הצופה', 'בשבטי הצופים' ומאוחר יותר - 'היה נכון'. עובדו תכניות מפורטות לפעולות עיוניות, לערבי שבת, ולמשחקי חברה ומלאכה. מחנות הדרכה מרכזיים נערכו בחופשות, וקורסים מקומיים למדריכים - בכל ימות השנה.

יציאה להגשמה חלוצית

החינוך הצופי - הרעיון של שירות הכלל, יחד עם לימוד מקצועות כמו איתות, עזרה ראשונה, הכרת הסביבה, שיט ומחנאות - באו לידי שימוש מועיל בימי מאורעות 1939-1936, והעלו את קרנה של תנועת הצופים, שחבריה מילאו תפקידים בשמירה, בשליחויות של ה'הגנה', בסדרנות ובקשר, והתגייסו לעזרה למשקים, ולתורנויות בבתי-חולים ומכבי-אש ועוד. הפעולה למען הקרן הקיימת היתה ערך חינוכי בתנועה – סמל למפעל התקומה והבניין. בעקבות פעולה משותפת למען הקרן הקיימת הוקם ב – 1938 'מרכז הנוער הארץ-ישראלי' שפעלו בו 13 תנועות נוער חלוציות - מן השומר הצעיר ועד המכבי הצעיר.

הסתדרות הצופים ניהלה קשרים עם תנועות נוער יהודי בגולה - ובראש וראשונה עם יהודה הצעיר בארצות-הברית. קשר זה, ראשיתו בשנות העשרים המוקדמות והוא מתקיים עד עצם היום הזה, נשמר במפעלים משותפים לשתי התנועות ובחילופי מדריכים ונוער. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה התקיימו קשרים עם תנועות נוער יהודיות שונות באירופה ובמזרח התיכון.

עם קבלת חסות מחלקת החינוך חודשו המגעים עם ארגון צופי האימפריה – אך לא היה אפשר להתגבר על המכשולים, וכניסת הצופים העברים לארגון הצופים העולמי נדחתה עד לאחר קום מדינת ישראל, כאשר יכלו להתקבל ישירות לארגון הבין-לאומי, בלי תיווכו של ארגון צופי האימפריה. ב- 1951 התקבלה הסתדרות הצופים לארגון הצופים הבין-לאומי וב - 1954 לארגון הצופות. אז הוקמה גם התאחדות הצופים והצופות בישראל, שהיא ארגון-גג לצופים של כל העדות ונשיא המדינה הוא נשיא הכבוד שלה.

בוועידת היסוד ב - 1936 הוחלט לתת לבעיה המרכזית, בעיית דרכה של השכבה המתבגרת, פיתרון אשר יצמח מתוך העבודה, ולחפש דרכים שימלאו את הפעולה בשכבה זו תוכן והרגשת שליחות, מבלי לצמצם את אופיה הכללי והפלוראליסטי של התנועה. פרישת הלגיון הירושלמי זעזעה את הצופים המתבגרים, אך גם אז לא היו הנשארים מוכנים לוותר על זכותה של כל שכבה לבחור את דרכה בעצמה, בלי תכתיבים מראש. בין השנים 1937 ו - 1939 היו כמה וכמה כינוסים של 'קשישים' (כפי שכונו אז בני ה - 18-15) מכל הארץ: והם דנו בנושאים: חינוך מכוון או בלתי מכוון, דרכם של המתבגרים והבוגרים ושיתופם בעבודת התנועה והנהלתה. הונחו יסודות להקמת ארגון ארצי של 'קשישים' שיתנהל על ידי ועד עצמאי, ארגון שיעבד תכנית לפעולה מעשית ועיונית לשכבה ויקבל ייצוג במוסדות המנהלים את התנועה.

מכיוון שהעבודה החקלאית וגאולת הקרקע עמדו באותם הימים בראש הציוויים הציוניים, אומץ רעיון שנת העבודה של בנטוויץ - אם כשנת הכשרה למתכוונים להמשיך בהתיישבות ואם כשנת שירות לאחרים - והיה לחובתו של כל 'קשיש' לסיכום חינוכו הצופי. הרעיון שהעלה כרוך - שנת העבודה הצעירה - יציאה לשנת עבודה חקלאית אחרי 10 שנות לימוד, כדי להתנסות בחיי עבודה עוד לפני גמר הלימודים, עורר התנגדות רחבה, ובכל זאת יצאו בסוף 1938, בפעם הראשונה בתולדות התנועה, שישה צופים בני 16 לשנת עבודה - בתחילה לקבוצת 'מעין' של המכבי העולמי (בשם הכלליות !) ואחר כך לקרית-ענבים. הצעד של קבוצה זו, 'איתן' שמה, עורר והתסיס את התנועה כולה, ובייחוד את שכבת המתבגרים, שהתחבטה בחיפוש דרכה.

ראשי התנועה, נציגי מחלקת החינוך הלאומית, חששו בעיקר מפגיעה בעקרון הכלליות המקודש של התנועה שבחסותם, אם תוגדר ההגשמה כהתיישבות חקלאית בלבד - שכן באותם הימים היתה ההתיישבות מזוהה עם ההסתדרות ועם תנועת העבודה, יריבות החוגים האזרחיים. אי לכך לא נטו להשאיר את ההכרעה בידי המתבגרים עצמם, כפי שדרש אריה כרוך, אשר דגל בעקביות בזכותם של המתבגרים לבחור את דרכם באופן עצמאי וללא השפעה חיצונית.

הוויכוח בקרב ה'קשישים' עצמם נמשך - אלה גרסו שנת הכשרה במגמה ברורה להעדפת ההגשמה בהתיישבות, ואחרים צידדו בשנת שירות, שאינה מחייבת מסקנות לעתיד. בהעדר הכרעה, פרשו רוב ה'קשישים' מקהילת מתתיהו הירושלמית ועברו לתנועת גורדוניה. חברי גוש הצופים הקשישים מתל-אביב תמכו בהצעה של שנת שירות בלבד, וקבוצה מתוכם יצאה ב - 1940 לשנת שירות לחניתה. האכזבה מהתפרקות הקבוצה בסוף אותה שנה הביאה לפרישתם של חלק ממתבגרי הגוש ולייסוד תנועת הבונים. בשנת 1941 שוב יצאה קבוצת צופים בני 16 , רובם מחיפה, לשנת עבודה צעירה בגניגר, וקבוצה בוגרת של בני 18 יצאה לשנת עבודה בבית-השיטה. השפעתם של חברי בית-השיטה היתה חזקה ביותר, ובערב שבועות תש"א הכריזו 22 חברים משתי הקבוצות, יחד עם חברי קבוצת 'איתן' המקורית, על הקמת גרעין ההתיישבות הראשון של תנועת הצופים.

מובן שהדבר היכה גלים אדירים בתנועה כולה ובשכבת המתבגרים בפרט. מיד התעוררה השאלה, האם דרכם של חברים אלה מחייבת את התנועה? תנועה חינוכית כתנועת הצופים אינה יכולה להתקיים בלי שיתופם של בוגריה בעבודת ההדרכה בה - אבל איך אפשר להבטיח שבוגרים נלהבים, שאך זה גילו את דרכם להגשמה חלוצית, יניחו לחניכיהם אותו חופש בחירה שהיה להם בשעתם, ולא ינסו לכפות עליהם את ה'אמת' שלהם? הבעיה הסתבכה עוד יותר בגלל המחלוקת שהתחוללה באותם הימים בתוך התנועה הקיבוצית עצמה, בין הרוב במפא"י ובין סיעה ב' שבתוכה, מחלוקת שגם חברי הגרעין הראשון של הצופים וגם חברי ההכשרות והגרעינים אחריו לא נשארו מחוסנים בפניה. בעיית הקשרים החיוניים לתנועה עם המדריכים מן הגרעינים ומן ההכשרות, לעומת רצונם של המבוגרים, בייחוד של אנשי מחלקת החינוך, לשמור על כלליותה של התנועה, גרמה למשברים ולעימותים חריפים בין הצעירים ו'הזקנים' בתנועת הצופים לכל אורך שנות הארבעים, עד לפילוג ב - 1950.

המועצה בעיינות ב - 1942 עמדה בסימן עליית התנועה על דרך ההגשמה בהתיישבות, ונוסח המטרה, שסיפק בשלב זה את כל הצדדים, היה 'הגשמה ציונית-חלוצית בכל שטחי החיים'. מאז ואילך התמקדו המאבקים בבחירת המשקים שיארחו את קבוצות שנת העבודה, שמספר חבריהן גדל והלך כל שנה, ובבחירת המדריכים-השליחים לתנועה מתוך הגרעינים. הרוב בגרעין צופים א', ואחר כך גם בגרעין צופים ב', שהוקם באפריל 1944, נטה לסיעה ב' השמאלנית, ולקיבוץ המאוחד, שבו היה לסיעה זו רוב, אם כי בכל אחד מן הגרעינים היה מיעוט מפא"יי שהשתדל לשמור על איזון ולמנוע הגדרה מחייבת לזרם התיישבותי כלשהו. נסיונות חוזרים ונשנים להקים ארגון של בוגרי התנועה, שיכלול גם בוגרים מחוץ להתיישבות ואשר ישמש עתודה למדריכים ומשקל שכנגד לאנשי ההתיישבות, לא עלו יפה. ההתנגשויות בין ראשי התנועה ושליחי ה'מפעלים' (כפי שכונו גרעיני ההתיישבות) גרמו נזק רב למתבגרים ולהכשרותיהם - הם נשלחו לעתים למשקים בלתי מתאימים ונכשלו. החלטת הוועד הפועל של התנועה ב - 1944 לנתק את הקשר בין התנועה לבין פלוגת העבודה (גרעין צופים א') נתקלה בהתנגדות מאסיבית של כל המתבגרים והמדריכים, והוועד הפועל נאלץ לבטלה. אלא ששלום הבית שהושג לכאורה לא שינה דבר, וכל צד המשיך לפרש את ההסכמים כרוחו.

מתח פוליטי ופרישה

ובינתיים, מלחמת העולם השנייה בעיצומה, וגייסותיו של רומל מתקרבים לשערי הארץ. המוסדות הלאומיים הוציאו צו גיוס, והכשרות שלמות של תנועות נוער היו ל'הכשרות מגויסות' והצטרפו לפלמ"ח, שם היתה השפעתה של סיעה ב' ואחר-כך של מפלגת אחדות העבודה (שקמה ב - 1944 עם פרישת סיעה ב' ממפא"י) חזקה במיוחד. למרות התנגדות ראשי התנועה החליטו חברי הכשרות תש"ה ותש"ו (1946-1945) להתגייס בשלמותן לפלמ"ח לשנתיים (ולא לשנה אחת, כפי שהיה מקובל עד אז). אי לכך החליט הוועד הפועל להסיר את אחריותו מן ההכשרות, בטענה שהן נמצאות במסגרת שאין לתנועה השפעה בה. יוסף בנטוויץ, נציג מחלקת החינוך בוועד הפועל, נואש והתפטר, ואחריו, ב - 1945, פרש גם ד"ר אליעזר ריגר.

במועצה הארצית ה - 11 בתש"ו (1946) - הראשונה לאחר גמר מלחמת העולם השנייה - אורגנו מוסדות התנועה מחדש. ד"ר סולובייצ'יק, ראש מחלקת החינוך, נתמנה ליו"ר ועדת המחלקה, וזו אוישה כולה מחדש. בוגרים מקבוצות ההתיישבות וההכשרות שותפו בכל מוסדות התנועה. בינתיים השתנו המושגים: הדגשת ההגשמה החלוצית בהתיישבות עלתה עתה בקנה אחד עם דרישת המוסדות הלאומיים לגיוס הנוער לעבודה ולאימונים לקראת המדינה שבדרך. יתר על כן, הניסיון הוכיח, שבין כך ובין כך רק חלק קטן מן היוצאים להכשרה נשאר אחר-כך בהתיישבות, ואין לחשוש מפגיעה בכלליותה של התנועה - ועל כן אין צורך להילחם במדריכים המטיפים להעדפת החלוציות בהתיישבות. חודש הקשר עם ההכשרות המגויסות, והן שבו ונכללו במסגרת החינוכית של התנועה. המרכז הדגיש את זכותו לאשר או לפסול מדריכים ששולחים 'המפעלים', וחידש את המאמצים לגייס גם מדריכים ממסגרות חיים אחרות - מה גם שמפעלי הצופים לבדם שוב לא יכלו לספק את מלוא הדרישה למדריכים בתנועה הגדלה והולכת, וחבר הקבוצות גילה נכונות לשלוח מדריכים-מגשימים ממשקיו לתנועה, כדי לאזן את השפעת הקיבוץ המאוחד.

במוצאי יום הכיפורים תש"ז (5 באוקטובר 1946) עלו שני גרעיני התיישבות של הצופים על הקרקע בנגב בין 11 היישובים שהועלו שם בלילה אחד - צופים ב' לנחביר היא בארי וצופים ג' לקלטה - חצרים. בוועידת התנועה במאי 1948 נתקבל נוסח מתוקן של מטרות התנועה: התנועה 'מכוונת חבריה לחיי שירות וחלוציות בכל שטחי החיים, מתוך הבלטה והעדפה של החלוציות בהתישבות'. מעתה התמקד המאבק לא בשאלת החלוציות בהתיישבות, אלא בשאלת הזרם ההתיישבותי המועדף.

עם קבלת החלטת האו"ם ב - 29 בנובמבר 1947 היו ההכשרות המגויסות של הצופים בין ראשוני היוצאים לקרב. גרעין תש"ט הפסיק את לימודיו והתגייס לפלמ"ח כבר בפסח תש"ח, וביוני 1948 גויסו גם בני ה - 17, שאך השלימו את לימודיהם בכיתה י"א. אלה היו הגרעינים הראשונים שנכנסו למסגרת החדשה - הנח"ל - שנוצרה במקום הפלמ"ח אחרי קום המדינה.

ב - 1949 עלו עוד 3 גרעיני צופים על הקרקע - צופים ד' לנבי רובין - פלמחים, צופים א' למעגן-מיכאל וצופים ה' ליראון. ב - 1950 עלו צופים ו' לתל-רעים וצופים ז' לתל-קציר. באותה שנה מנתה תנועת הצופים 7,000 חברים והיו לה 7 יישובים חקלאיים מיסודה.

בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד עזבו הצופים חברי מפא"י את משקיהם ועברו לחצרים - היחיד ממשקי הצופים שהיה בו רוב למפא"י. לאחר מכן פרש קיבוץ חצרים מהקיבוץ המאוחד והיה בין מייסדי איחוד הקבוצות והקיבוצים. אי-האמון והסכסוכים בתנועה בין המדריכים-השליחים חברי מפ"ם וחברי מפא"י הלכו וגברו עד שלא היה אפשר עוד להמשיך לפעול במשותף. בלית ברירה נאלצו ראשי התנועה חסידי הכלליות לעשות יד אחת עם אנשי מפא"י והאיחוד, מכיוון שבאותה קונסטלאציה היו הללו מעוניינים לסייע לתנועת הצופים לשמור על אופיה.

במועצת פסח 1949 נבחר ד"ר ברוך בן-יהודה, מנהל משרד החינוך והתרבות, לנשיא הסתדרות הצופים, ושוב נוסחו מחדש מטרות התנועה וערכיה, המתח בין שני המחנות בתנועה הגיע לדרגה כזו, שאפילו ראש התנועה אריה כרוך, אשר התנגד כל הזמן להרחקת המדריכים מן 'המפעלים', טובי חניכיו לשעבר, השתכנע שהם חותרים תחת אשיות התנועה, ופועלים בהשראת מזכירות מפ"ם והקיבוץ המאוחד. המדריכים-השליחים גיבשו סביבם גושים של חניכים, בייחוד מקהילת הצופים בתל-אביב ומשכבת המתבגרים בחיפה, ופעלו בלי אישור הנהגת התנועה.

ההכרעה נפלה במועצה שהתכנסה בירושלים בסוכות תשי"א (אוקטובר 1950). מתוך כוונה מפורשת לשלול מן המדריכים חברי מפ"ם את הזכות להדריך בתנועה, הועברה החלטה להוסיף לעקרונות התנועה את המשפט: 'שלילת משטרים טוטליטאריים (קומוניזם, פאשיזם), התנגדות לדיקטאטורה בכל גווניה, צורותיה וכינוייה (דמוקראטיה עממית וכו')'.

הפעם לא הועילו פעולות המחאה והכינוסים שכינסו השליחים. ההנהגה הראשית סירבה לחזור בה מן ההחלטה, ובסופו של דבר פרשו המדריכים שליחי משקי הצופים, חוץ משליחי חצרים ותל-קציר, כשהם לוקחים אתם כ - 1,000 חניכים מתל-אביב ומחיפה, והקימו במאי 1951 את תנועת הצופים החלוצים. תנועה זו הכריזה מיד על זיקתה לקיבוץ המאוחד והתאחדה אחר-כך עם המחנות העולים.

שינויים שהזמן גרמם

דרכה החלוצית של תנועת הצופים נמשכה אחרי הפילוג בעיקר בעזרת מדריכים מן ההתיישבות העובדת, ולאו דוקא ממשקי הצופים. שני קיבוצים נוספים של בוגרי תנועת הצופים, גונן ומגל, הוקמו ב - 1952 וב - 1953. מאז ועד שנת 1964 לא הוקמו קיבוצים חדשים של הצופים, וגרעיני התנועה נהגו להצטרף כהשלמות למשקים קיימים. מסגרת הנח"ל, אשר התנועה עודדה ואף חייבה את בוגריה להצטרף אליה, חדלה להיות קרקע נוחה לגיבושם החברתי והרעיוני של גרעיני התיישבות. נפרשו תחומי הגשמה חדשים - צבא, ימאות, תעופה ועוד - שנראו חשובים לא פחות מן ההתיישבות החקלאית. רעיון שנת השירות השלישית ביישובי עולים ובעיירות פיתוח התקבל במועצה ה - 21 של הסתדרות הצופים ב - 1954 , כתביעה מכל מי שאינו ממשיך עם הגרעין להתיישבות ; אלא שלא היו להחלטה זו תוצאות מעשיות מרשימות. במשך הזמן ניטל עוקצו של הקרע עם הקיבוץ המאוחד ועם משקי הצופים המשתייכים אליו, והחל מ - 1961 שבו הצופים ושלחו מחנות עבודה גם למשקים אלה.

ערב קום המדינה, ב - 1947, הקיפה תנועת הצופים בארץ 5,500 חניכים. לפני הפילוג ב-1950 הגיע מספרם ל - 7,000, ואחרי נסיגה קלה עלה מספרם ל - 11,500 ב - 1959 – מהם 1,500 ביישובי עולים חדשים. אלא שגידול מרשים זה לא הדביק את קצב גידול האוכלוסייה באותן השנים, והיתה זו תופעה משותפת לכל תנועות הנוער בישראל - אחוז הנוער המאורגן בתנועות ירד מ - 49% ב – 1947 לשפל של 26% ב - 1952.

היה קושי למצוא דרכים, אמצעים וכוחות הדרכה לפעול בקרב אוכלוסיות חדשות, שונות בהרכבן ובמנטליות שלהן. עוד לפני קום המדינה עשתה תנועת הצופים נסיונות לפעול בקרב נוער המצוקה בפרברי הערים, כשהיא נעזרת ברשויות החינוך המקומיות. עכשיו נוסף הצורך לקלוט גם את בני העולים החדשים במעברות וביישובי העולים. יכולתם של הצופים להקים ולקיים שבטים בשכונות ובמעברות מרוחקות היתה מוגבלת למדי, עם כל מאמצי השבטים הוותיקים וההנהגות המקומיות. המדריכים הצעירים התקשו לשאת בנטל, ולילדי העולים החדשים חסרה הנכונות והיכולת ליטול תפקידים כאלה על עצמם, כפי שהיה מקובל ביישוב הוותיק. מטעמים אידיאולוגיים נרתעה התנועה זמן רב מלהעסיק מדריכים בשכר. גם אמצעים חומריים לקיומם של השבטים לא היו בנמצא. משום כל אלה לא היו לצופים הישגים מרשימים בקליטת נוער מהעלייה החדשה, אם כי רבים מן הצופים נטלו חלק בפעולות שירות התנדבותיות במסגרות של 'נוער למען נוער' וכדומה.

במועצה ה - 20 ב - 1954 עמדה לדיון שאלת הכמות מול האיכות : מחד גיסא, האם לא התרחבה התנועה מעבר ליכולתה, ומאידך גיסא, האם רשאית היא להצטמצם ולדאוג רק לקיים, נוכח הצרכים הבוערים של שכבות המצוקה? במקומות רבים הקימו הורים, בתי ספר ורשויות מקומיות ביוזמתם שבטי צופים ופנו אל התנועה בדרישת עזרה, אך לא תמיד היה לאל ידה לתיתה. לא פסקו המאמצים לגייס מדריכים נוספים, בייחוד מבוגרי התנועה ('צוגרים'), וכמו כן גברה הנטייה להתבסס על ניהול-עצמי של החניכים בשכבות הבכירות ('צפירים'), להגביר את מוסדות התנועה, ולהשתית את ההדרכה בשכבות הצעירות עליהם.

באותה תקופה התעורר הצורך לערוך שינויים ושיפורים גם במבנה הארגוני של התנועה שהתרחבה, נוצרו תפקידים חדשים - מרכז התנועה, מדריך ארצי וכדומה. אחרי הפילוג של 1950 חוזק הקשר עם משרד החינוך דרך לשכת הנוער. ב - 1959 עברה המזכירות הארצית מירושלים לתל-אביב, וגידולה של התנועה חייב העסקת צוות מינהלי בשכר: עיקר הפעולה התנהלה על ידי ועדות - הדרכה, הכשרות, שליחויות וקשר, ארגון וכספים. הוקמה אגודת אוהדי הצופיות, לשם גיוס כספים והסברה, במטרה לשמור על עצמאות התנועה. במקביל, חוזקו ההנהגות המקומיות והאזוריות, כדי להבטיח את יציבות השבטים בפרברים ובמקומות הרחוקים. מספר המורים שהיו מוכנים להתמסר לעבודה בצופים בהתנדבות פחת בשנות קיום המדינה, ואף הם הפכו יותר ויותר למדריכים בשכר, אם תמורת תשלום ישיר ואם על-ידי שחרור משעות הוראה. אחרי ויכוחים רבים הוסכם שאין מנוס מהעסקת מדריכים בשכר, אם רוצים לפתח פעילות צופית ביישובים החדשים הזקוקים לה. השבט הגדול של רמת-גן, שהוקם ב - 1944 על ידי בוגרים מצופי תל-אביב, היה הראשון שהחליט להעסיק מדריכים בשכר.

האיסור שבוטל

ב - 1950 חזר ד"ר אליעזר ריגר, שהתמנה למנהל משרד החינוך והתרבות, לכהן כנשיא הסתדרות הצופים, אבל עקב מחלתו, נבצר ממנו להתמסר לתפקידו ומעורבותו של משרד החינוך בענייני הסתדרות הצופים נחלשה. ב- 1953 נחקק חוק החינוך הממלכתי, והתעוררה שאלת מקומן של תנועות הנוער במערכת החינוך. הכול הסכימו שאין לאפשר לגופים פוליטיים לפעול בין כותלי בתי-הספר, ודוד בן-גוריון, בשם הממלכתיות, תמך באיסור על פעילות תנועות הנוער בבית-הספר. הדיון על מעמד תנועות הנוער נתן לצופים הזדמנות נוספת לנסות להגשים את החלום הישן של איחוד כל הנוער העברי בתנועה אחת, אשר תפעל על יסודות השיטה הצופית עד גמר בית-הספר היסודי, ומגיל 15 ואילך יוכלו הצעירים לבחור בתנועה הנראית להם. אולם לתדהמת הכול קיבלה הממשלה ב- 1958 החלטה לאסור על כל תנועות הנוער, לרבות הצופים, לפעול בין כותלי בית-הספר. החלטה זו פגעה בראש וראשונה בתנועת הצופים הבלתי מפלגתית, שמשרד החינוך ובתי הספר היו הבסיס הבלעדי לקיומה. מיד גויסו כל הכוחות למאבק נגד ההחלטה השרירותית. אנשים מכל הזרמים במדינה, הורים, אוהדים ורשויות מקומיות, נחלצו למחאה. ארבע סיעות בכנסת הגישו הצעה משותפת להעניק לתנועת הצופים מעמד מיוחד בבתי-הספר. הוקמה ועדת שרים בראשות שר המשפטים פנחס רוזן לבירור העניין. אפילו ועדת הפעולה של מועצת תנועות הנוער תבעה, על דעת כולן, הכרה במעמדה המיוחד של תנועת הצופים בבתי-הספר. ב - 8 באוגוסט 1959 קיבלה הממשלה את המלצות הוועדה, לאמור, הסתדרות הצופים היא תנועת הנוער היחידה שעקרונותיה ופעולותיה חופפים את מטרות החינוך הממלכתי; יש להתיר את פעילותה בין כותלי בית-הספר היסודי והיא ראויה לקבל עזרה חומרית ומוסרית ממוסדות המדינה.

ביבליוגרפיה:
כותר: תנועת הצופים מראשיתה ועד 1960
מחברת: אלון, חמדה
שם  הספר: תנועות הנוער 1920-1960 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: 1989
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי. המחלקה לחינוך והדרכה
הערות: 1. סידרת עידן ; 13.
הערות לפריט זה:

1. המחברת היא בעלת תואר מ"א בהיסטוריה ומחברת ספר תנועת הצופים - 'היה נכון'.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית