טוטליטריות (totalitarianism)
השקפה תיאורטית על-אודות הנאציזם, הפאשיזם והקומוניזם הסוביטי הרואה בכל השלושה דוגמאות של שיטה פוליטית שהמרכיב השליט בה הוא משטר חד-מפלגתי ואידיאולוגיה שכל הפעילויות - הפוליטית, החברתית והכלכלית - חייבות להישמע לכלליה ולצוויה; שיטה זו אינה סובלת חילוקי-דעות ואת מתנגדיה היא מדכאת בשיטות טרור.
מונופול מוחלט על צינורות המידע והתקשורת המקובלים ועל מהלכי הדיון הציבורי הם תנאים חיוניים לקיומו של משטר כזה. השקפה זו רווחה מאד בשנים 1950-1930 בקרב אינטלקטואלים מרכסיסטים שפירשו את תהליך הנאציפיקציה של המפלגות, האיגודים המקצועיים והאוניברסיטאות בגרמניה הנאצית והדגישו את מידת הפיקוח המרכזי הנתונה בידי הדיקטטורה הסטלינית בברית-המועצות. חוקרים מאוחרים יותר נטו להדגיש את העובדה שיריבויות בהנהגה, סיעתיות, ההתפתחות בתעשיה, בכוחות הצבא ובמדעים השימושיים, התגבשות מרכזי שלטון והשפעה עצמאיים והתגבשותם של היררכיות המקבילות להיררכיה המפלגתית אך כפופות למדינה הכניסו לטוטליטריות ממד של של פלורליזם. התפתחויות מודרניות אלה, לדעת החוקרים, שינו את הדמות המונוליתית שהיתה קודם לכן למדינה הטוטליטרית.
F. Neumann, Behemoth: the Structure and Practice of National Socialism (London, 1942); K.A Wittfogel, Oriental Despotism (New Haven, 1957); H. Arendt, The Origins of Totalitarianism, N.Y., new ed., 1966
